הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
באור הלהבות הזעירות של חג חנוכה ניזכר שוב בהיסטוריה הרחוקה שבעטיה אנו מודים לאלוקים "על הניסים ועל הנפלאות".
את ימי החנוכה אנו חוגגים לזכר החשמונאים שאזרו חיל ופתחו במלחמת חורמה על צבאו של אנטיוכוס – המלך הרביעי לשושלת הסלואקית, והם, המעטים שעמדו מול רבים וחזקים, ניצחו את המלחמה וטיהרו את בית המקדש מאלילי יוון ומהטומאה שהם הותירו בו. לאחר המלחמה מצאו החשמונאים פך שמן קטן, ולמרבה הפלא, כד קטן זה שהייתה בו כמות שמן ליום אחד בלבד, סיפק שמן למנורת המקדש במשך שמונה ימים רצופים, וזהו "נס פך השמן".
מאותו סיפור עברו למעלה מאלפיים שנה. ומשכך אנו עלולים לתהות על מהות השמחה הזו בזמננו אנו.
כדי להבין את מהות נס חנוכה, כדאי להתבונן בנקודות הציון הרבות, המובאות בדברי חכמינו לדורותיהם, על תקופה זו ומשמעויותיה לדורות.
אחת מהן מסופרת במדרש:
"באותה שבת שבה הוציאו היוונים להריגה את יוסי בן יועזר הכהן איש צרדה– נשיא הסנהדרין, הבחין בן אחותו יקום איש צרורות שהיה מתייוון, בדודו, נשיא הסנהדרין, שיושב בעגלת נידונים למוות, וקרא לעברו בזלזול ממרומי סוסו ההדור: ראה נא להיכן אדוני מסיע אותי, ולהיכן אדונך לוקח אותך…"
(בראשית רבה ס"ה)
בדבריו נשזרה ההתרסה הידועה "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו…"
יוסי בן יועזר אמר לאחיינו מספר מילים, שנכנסו בליבו. הוא; הרהר בתשובה ותיכף אירגן לעצמו גרדום של ארבע מיתות בית דין בו זמנית, ומת מתוך תשובה ושברון לב.
מסופר במדרש כי לנוכח זה אמר דודו- נשיא הסנהדרין- יוסי בן יועזר:
"בשעה קלה קדמני זה (יקום איש צרורות) לגן עדן".
יקום איש צרורות, המתייוון, בעל העבירה, הקדים את נשיא הסנהדרין, ונכנס לפניו לעולם הבא, לגן העדן.
המדרש (שם) מביא סיפור נוסף: "בשעה שבקשו היוונים, בימי אנטיוכוס, להיכנס להר הבית, אמרו: יכנס בן ישראל תחילה. אמרו לו ליוסף משיתא: תיכנס אתה, ומה שתוציא יהיה שלך. נכנס והוציא מנורה של זהב. אמרו לו: אין דרכו של הדיוט להשתמש בזו, אלא, תיכנס פעם שנייה ומה שתוציא יהיה שלך".
כאן נכנסה רוח תשובה בליבו של יוסף וכבר לא הסכים להיכנס, ואמר:
לא די שהכעסתי את אלוהי פעם אחת, אכעיסנו בשנית?
את שני הסיפורים הללו מביא המדרש על יצחק אבינו כאשר נכנס אליו יעקב אבינו לקבל את הברכות, והוא מריח את בגדי בנו יעקב בהנאה כפי שנאמר:
"וירח את ריח בגדיו" (בראשית כ"ז)
אומרים חכמינו שאין הכוונה שיצחק הריח את הבגדים שלבש אז יעקב, אלא התענג על ריחם של הבוגדים. יצחק צפה אז ביהודים שעתידים לבגוד בעמם ובמורשתם, ושמח בליבו כי גם להם תועיל תשובה, גם אם זו תבוא רק ביומם האחרון ויריחו מהם ריח גן עדן.
רבי צדוק הכהן (אדמו"ר, הוגה, מקובל, מחבר פורה. 1823 – 1900, לובלין, פולין) אמר על כך שהמסקנה של סיפורים אלו, שהתרחשו בימי גזירות היוונים. שבימי המכבים, מעבר לגילוי האהבה הנפלא שזכו לו בני ישראל, בדמות נס שמיימי בנצחון המלחמה ובפח השמן למרות שרובם חטאו, היה כאן חידוש מרענן של ריח הבוגדים!
הגילוי הזה שאפילו אלו שבמעשיהם זכו לתואר מפוקפק זה, תשובתם מקובלת ורצויה לפני כיסא הכבוד, וריח גן עדן להם.
בימי החנוכה, ימי ניצחון האור על החושך; לאור הנרות הקטנים המאירים את החושך, נזכור את ריח גן העדן של כל יהודי באשר הוא.
