האור הגדול של כד השמן הקטן

חג חנוכה – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

לחג החנוכה שבפתחו אנו עומדים, יש שני מוקדים שאותם אנו מציינים. המוקד האחד מתואר בתלמוד הבבלי: 

"כשנכנסו יוונים להיכל טימאו את כל השמנים שבהיכל. וכשגברה מלכות בית חשמונאי וניצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה"
(תלמוד בבלי, מסכת שבת דף כא). 

המוקד השני הוא גבורתם וניצחונם המופלא של המכבים-החשמונאים על הצבא הסלווקי-יווני שכבש את ארץ ישראל ואת המקדש בירושלים. את הניצחון הזה אנו מציינים בתוספת שאנו מוסיפים לתפילה בימי החנוכה:

"על הניסים ועל הנפלאות ועל התשועות ועל המלחמות… ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם… מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, וטמאים ביד טהורים, ורשעים ביד צדיקים, וזדים ביד עוסקי תורתך, ולך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה"

אנו מודים לא-לוקים לא רק על הניצחון אלא גם "על המלחמות", כלומר על הגבורה שהייתה בליבם של המכבים שנלחמו כנגד הכפייה שביקשו היוונים לכוף את היהודים לנטוש את אורח חייהם ולאמץ את אורח החיים היווני הכולל עבודת אלילים והערצת הגוף.

לכאורה, אלו שני ניסים שאינם קשורים האחד לשני. המכבים ניצחו במלחמה, ולאחר מכן מצאו כד קטן עם שמן טהור שאיפשר להם להדליק את המנורה במקדש באורח ניסי למשך שמונה ימים. עם זאת, התבוננות במשמעותו של הנס השני מגלה כי הוא בא לצבוע את הנס הראשון בצבע אחר, מאיר וזוהר.

לאחר שנים של מלחמות עקובות מדם, זכו יהודה המכבי ואחיו להגשים את חלומם: לטהר את המקדש מהאלילים היווניים שהוכנסו אליו, ולהדליק בו את המנורה – סמל האור שהמקדש היהודי מפיץ לאנושות כולה. למרבה הצער כמות השמן הטהור שהם מצאו הייתה מעטה מאוד.
כד אחד קטן של שמן שמספיק ליום אחד בלבד. אך חיכתה להם הפתעה: בסופו של היום הראשון הם מבחינים כי כמות השמן פחתה בשמינית בלבד, ונותר שמן גם להדלקת המנורה בימים הבאים.

המכבים בוודאי עמדו המומים אל מול התופעה העל-טבעית שלפניהם וביקשו להבין מה היא מסמלת. מה בא נס זה ללמד שכמות השמן הקטנה יכולה להספיק לשמונה ימים?

המציאות ההיסטורית שהמכבים התמודדו איתה לא הייתה פשוטה. למעשה, רוב היהודים בארץ ישראל נכנעו, מרצון או מחוסר-ברירה – לכובש היווני ולתרבותו האלילית. המכבים היו מיעוט קטן שבחר להילחם באומץ על עצמאותה של המדינה היהודית ושל האמונה היהודית. אם נבקש למצוא דימוי הולם למצב החברתי של העם היהודי באותה עת, נראה כי ניתן לומר שרוב השמן נטמא ולא היה ראוי להדלקת המנורה, ורק כד אחד קטן, הלוא הם המכבים, נותר טהור.

המכבים בוודאי ספגו לעג רב,  קולות של ייאוש ושל כניעה. מה הסיכוי של קבוצה קטנה כנגד הצבא הסלווקי-יווני האדיר והמאומן? אך הם לא וויתרו ויצאו למלחמה. לא למתקפת התאבדות אלא למלחמה שייעודה הוא ניצחון. והלא-ייאמן קרה: הם ניצחו! אך האם ינצחו גם את הייאוש שפשה בעם? האם יצליחו להאיר לעם כולו? האם יש סיכוי שגבורתם הרוחנית של המכבים תהפוך לנחלת ההמונים?

ואז הם מצאו את הכד הקטן עם השמן הטהור, שהיה אמור להספיק ליום אחד בלבד, אך הוא דלק יום ועוד יום, ועוד אחד ועוד אחד. שמונה ימים רצופים דלקה הכמות הזעירה של השמן שהיה בכד זה. והמכבים הבינו את המסר: כן, שמן טהור, גם אם הוא בכמות קטנה, יכול להאיר הרבה יותר ממה שנראה. אמונה טהורה יכולה להאיר לכל חלקי העם ולהתנחל בלבבות ההמונים.

לא לחינם הפך חג החנוכה לחג לאומי של העם היהודי. בכוחו של מיעוט אמיץ להוביל, לנצח ולבשר את בשורת האמונה לעם כולו, ואת זה אנו חוגגים. את גבורתם של אותם יהודים בודדים שלא התייאשו, ובזכותם אנו ממשיכים את מורשת הדורות, את מורשת האמונה והגבורה.