רק חזק ואמץ!

פרשת בשלח תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשה אנו קוראים על בני ישראל היוצאים ממצרים "ביד רמה" (שמות יד, ח), לאחר מאות שנות שעבוד תחת עולה של האימפריה המצרית. עשרת המכות – עליהם קראנו בפרשות הקודמות – לא היה בהם די ללמד לקח את פרעה, והוא רדף יחד עם צבאו האימתני אחרי בני ישראל. מרדף זה הסתיים במופת המופלא של קריעת ים סוף בפני בני ישראל, כשהצבא המצרי יחד עם פרעה טבעו בים סוף.

פרשת בשלח פותחת בפסוק נדיר, מכיוון שהוא מציע הסבר מפורט להחלטה א-לוקית:

ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נָחָם א-לוקים דרך ארץ פלשתים, כי קרוב הוא, כי אמר א-לוקים: פן ינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצריימה.
(שמות יג, יז)

פסוק זה פורס בפנינו את השיקולים של א-לוקים בהחלטתו להוליך את עם ישראל אל המדבר בצאתם ממצרים. ההיגיון הגיאוגרפי אמר, שעל עם ישראל לעשות את המסע ממצרים לארץ כנען – לימים ארץ ישראל – דרך ארץ פלשתים, ששכנה בחופים הדרומיים של ארץ כנען. אולם בפועל, א-לוקים החליט להוביל את עמו בדרך הארוכה והבלתי אפשרית – דרך המדבר וים סוף. ההסבר שהתורה נותנת לכך הוא, שא-לוקים חשש שאם בני ישראל יפגשו מלחמה בתוך זמן כה קצר מן היציאה ממצרים, הם עלולים לשוב על עקבותיהם ולברוח חזרה למצרים.

כאשר אנו ממשיכים לקרוא את הפרשה, אנו קוראים על בני ישראל הצועדים אל עבר ים סוף, כשפרעה מוביל את צבאו לעברם כדי להחזירם לעבדות במצרים. בני ישראל התמלאו בפחד עצום והיו נתונים במצר: הים מן העבר האחד, והצבא המצרי סוגר עליהם מן העבר השני. משה מצידו ביקש מהם:

אל תירָאוּ! התיצבו, וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום…  ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון.
(שם יד,יג-יד)

משה קורא לעם ישראל לעמוד באפס מעשה, מתוך אמונה שא-לוקים יביס עבורם את המצרים. ואכן, הבלתי יאמן התרחש: ים סוף נבקע בפניהם לשנים, והם חצו אותו בבטחה. המצרים צעדו אף הם לתוך הים החצוי, ובעודם חוצים את הים, א-לוקים החזיר אותו למצבו הטבעי, והצבא המצרי כולו טבע בים.

מתוך עיון בסיפור זה, מתעוררת שאלה: אם אכן א-לוקים חשש מכך שבני ישראל ישובו למצרים מרוב פחד, מדוע הוא לא חשש שרדיפת המצרים תגרור תגובה דומה? אין ספק, שהצבא המצרי לא היה כוח מאיים פחות מאשר הצבא הפלשתי. אין גם צל של ספק, שאם א-לוקים הטביע את הצבא המצרי בים סוף, היה בידו לחסל את הצבא הפלשתי. מדוע אם כך משנה האם יפגשו עם ישראל את הצבא המצרי, או את הצבא הפלשתי?

התשובה לכך היא, שישנו הבדל מהותי בין שחרור מן הגלות, לבין הגאולה. את השחרור מן הגלות המצרית א-לוקים ביצע בעצמו, ללא שום עזרה אנושית. עשרת המכות, שתפקידם היה להכניע את המצרים, היו כולם מופתים א-לוקיים, כמו גם קריעת ים סוף. אך כדי שבני ישראל יכנסו לארץ ישראל, יכבשו אותה, ויקימו בה חברה המושתתת על ערכי הצדק והמוסר, ועל מנת שהם יגיעו אל הגאולה– עליהם לעשות זאת בעצמם. אומנם בליווי העזרה הא-לוקית, אך בכוח ובאומץ האנושיים. ולזאת – הם עדיין לא היו מוכנים.

בני ישראל חיו במאות השנים האחרונות כעבדים באדמה זרה, וא-לוקים לא רצה שהם יכנסו לארץ המובטחת כעם של עבדים. א-לוקים רצה שהם יצאו למדבר, ושם יעברו תהליך של העצמה, התבגרות וגיבוש, פיזיים ורוחניים. תהליך זה יכין אותם לקראת הקמתה של אומה בארצה, אומה הנוטלת אחריות על גורלה, אומה מלאת כוח, אומץ וערכים נעלים, אומה שא-לוקיה מדריך אותה, מסייע לה ותומך בה, אך אינו מבצע דברים במקומה!

כעבור שנים רבות של נדודים במדבר, כאשר עמדו בני ישראל בשעריה של הארץ המובטחת, א-לוקים פונה אל יהושוע בִּן-נון, מנהיג האומה, ומפציר בו שוב ושוב:

חזק ואמץ!… רק חזק ואמץ מאוד!… הלוא ציוויתיך: חזק ואמץ!
(יהושוע א, ו-ט)

הבה ניתן למילים אלו להדהד באוזנינו, וללוות אותנו בכל פעולותינו, האישיות והציבוריות.