תשרי 2024 / תשפ"ה / 3.10.2024 – 1.11.2024

א' בתשרי שנת ב'פ"ז נעקד יצחק אבינו על המזבח בהר המוריה (כדעת הזוה"ק וכמסורת הנזכרת בתפילות ראש השנה; התאריך ע"פ שמות רבה א, א), ולאברהם אבינו נאמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי", והקריב אברהם על המזבח איל לעולה תחת בנו.

אז "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה", והתברך מאת ה': "בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, יב-יח).

בספר עזרא תחילת פרק ג נאמר: "וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים, וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב… וְאַחֲרֵיכֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לה'. מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לה', וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד".

יש מסבירים כי מאז שיבת ציון ועד ראש השנה זה לא הקריבו 'קרבן תמיד' מפני שמרבית הזמן לא היה בידם הכח. רק באירועים מיוחדים, כשהתאסף עם גדול, יכלו לגשת אל מקום המקדש לבנות את המזבח במקומו המדויק, כפי שנודע להם על ידי נביאי הדור, ולהקריב עליו קרבן, ולאחר מכן היו מפרקים את האבנים ומכסים אותם למשמרת. בימי זרובבל התחולל חידוש – נבנה מזבח קבוע 'על מכונתיו', כלומר על היסודות של המזבח מעל ה'שיתין' ומכאן והלאה החלו להקריב בוקר וערב בכל יום תמיד, מפני שכבר נבנה מזבח קבוע (בשם הרב אלחנן בן-נון).

החסיד הברסלבי ר' שמואל הורביץ תאר את האווירה ליד הכותל המערבי סביב ראש־השנה תרפ"ה (שנת 1924 לסה"נ):

"בערב ראש־השנה, וימי ראש־השנה, ההתעוררות גדולה אצל כותל המערבי, כי כמעט בכל הימים האלו מלא אנשים אצל כותל המערבי, שבאים לבקש ולהתחנן עליהם ועל בני ביתם ועל קרובים ועל כל כלל ישראל, שתהא השנה הבאה עלינו שנת ישועה. ובערב ראש־השנה – מבוקר השכם ועד הערב – הכותל המערבי מלא אנשים מפֶּה לְפֶה, עד כי אין מקום לעמוד, והכל בהתעוררות ובכיה.

וכן בשני הימים של ראש־השנה – מלבד המניינים שיש שם אצל כותל המערבי, שמתפללים שמה כל התפילות של ראש השנה בציבור כמו בבית המדרש – באים גם כן מכל הבתי מדרשים שבעיר קודם שחרית, ובין שחרית למוסף, לומר תהלים ולבקש רחמים מאת השם־יתברך. וקודם תקיעת שופר, וכן אחר כך במנחה, יש הרבה אנשים הבאים אחרי סעודת היום לומר תהלים ולהתפלל מנחה שמה".

('ימי שמואל' פרק קמא)

{בקישור: לקט ערוך מתורת ברסלב על קדושת מקום המקדש והכותל המערבי – ושם דברי הרב שמואל הורביץ בהרחבה}

ראש־השנה הראשון בעולם, הוא יום בריאת אדם הראשון [לדעת רבי אליעזר], ואף הבהמות נבראו בו ביום (תלמוד בבלי ראש־השנה ח, א). כיון שאז נברא האדם והחלה להיות לעולם משמעות, מקובל להחשיב את היום הזה כיום יצירת העולם, או כלשון הפייטן "יום הרת עולם" (מוסף לראש השנה).

בראש השנה א'תתקנ"ח נולדה האם הראשונה של עם ישראל – שרה אמנו. וכן יום פטירתה בגיל 127 חל בראש השנה (מסכת ר"ה; סדר היום הקצר).

בראש השנה ב'ר"ל יצא יוסף מבית האסורים במצרים, שנתיים לאחר שפתר את חלומות שר האופים ושר המשקים אשר שכחוהו (בראשית פרק מא; ר"ה יא, א). בסה"כ שהה כ-12 שנה במאסר, מפני עלילת שקר של אשת פוטיפר כאילו ניסה לאונסה.

על פי מסורת חז"ל (תלמוד בבלי ראש־השנה י ע"ב), בראש־השנה נפקדו בבנים כשנכנסו להריונם – שרה אמנו, רחל אמנו, וחנה אמו של שמואל הנביא.

בראשית ימי הבית השני כנס עזרא את העם בראש השנה קרא לפניהם בתורה ועוררם לתשובה (נחמיה ח, ב). "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה… לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (שם ט, י).

השריפה השנייה בגודלה של ספרי התלמוד הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. ספרי התלמוד, ועימם ספרים תורניים רבים, הוחרמו ונאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש. בכוונה נבחר יום זה לשריפה המרכזית כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. בחודשים הבאים התקיימו שריפות דומות בערי איטליה: בולוניה (י"ג בחשון), וונציה (י"ד בחשון), אנקונה (חודש שבט), ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.

נוהגים לומר את פיוט "ונתנה תוקף" בחזרת שליח הציבור בתפילות מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, לפני אמירת "קדושה". פיוט זה, הנאמר כשארון הקודש פתוח, מעורר חרדה והתרגשות רבה אצל המתפללים.

הפיוט "ונתנה תוקף" (נתנה=נספר) מיוחס לרבי אמנון ממגנצא, עיר בגרמניה, אשר חיברו בראש השנה עת שקידש שם שמים ברבים.

רבי אמנון היה מגדולי הדור באותם ימים ולכן ניסו ההגמון ושרי העיר להפציר בו ללא הרף כי ימיר דתו. פעם אחת, כשניסה להסירם מפניו אמר להם: "תנו לי זמן שלושת ימים ואשיבכם דבר". ברגע שיצאו מילים אלו מפיו הבין עד כמה טעה. האם בכלל יש אפשרות כזו?! התפלל רבי אמנון לפני ה' ובכה על שגגתו. כעבור שלושה ימים, משלא התיצב רבי אמנון בפני ההגמון, שלח ההגמון חיילים להביאו, וכשהמשיך רבי אמנון בסרובו להמיר דתו, קטעו באכזריות את ידיו ורגליו. היה זה בראש השנה, ובתוך שהוא מתייסר על משכבו מקטיעת אבריו ביקש שיביאוהו לבית-הכנסת, להיפרד מאחיו היהודים העומדים בתפילה. אז, אמר רבי אמנון ממגנצא לפני ארון הקודש את התפילה המרטיטה, המספרת על תוקף קדושת יום ראש השנה ויום כיפור, ובסיום אמירתה יצאה נשמתו בטהרה. לאחר זמן, נגלה רבי אמנון לרבי קלונימוס בן רבי משולם ולימדו את התפילה כדי שילמדה לכל תפוצות הגולה.

Einhorn211

שמש הכותל האשכנזי, נח גלאזשטיין, פעל במשך שנים לשיפוץ ותחזוק בית־כנסת ובית־מדרש בסמוך לכותל, לרווחת המתפללים. לאחר ראש־השנה תרפ"ב (1921 לסה"נ) פורסם בעתון: "בבית־הכנסת החדש הזה התפללו ותקעו בשני הימים דראש־השנה, ובשעת קריאת התורה נכנסו לבית־המדרש הנזכר. אחר גמר התפלה פתח מר נח גלאזשטיין את דלת הכניסה לבית־המדרש, והרבה מבקרים באו כל היום מאשר באו להתפלל שם. בין המבקרים היו מחברי משרד הרבנות ורבים מנכבדי ירושלים. כולם הביעו את ברכותיהם למשתדל מר נ. גלאזשטיין על השתדלותו בענין הזה, שעל ידו נתנה האפשרות להתפלל לפני כותל המערבי את כל התפלות בקביעות בכל הימים" (דֹאר היום, ז' בתשרי תרפ"ב, עמ' 3).

ביום ב' של ראש־השנה תש"ז, במושבה מוצא, נפטר לבית עולמים רבי שמעון צבי הורוויץ, ראש ישיבת המקובלים 'שער השמים'. מנוחתו בהר הזיתים. בשנת תרמ"ז עלה מאירופה לארץ ישראל ולמד בירושלים תורת הנגלה בישיבת 'עץ חיים' בראשות רבי שמואל סלנט, ותורת הנסתר בישיבת המקובלים 'בית אל' בראשות רבי ששון בכר משה פרסיאדו. נהג בענווה גדולה כלפי כל אדם והיה רגיל בסיגופים שונים מחמת אבלותו על חורבן המקדש. בשנת תר"צ (1930 לסה"נ), לקראת דיון ועדת החקירה הבריטית על הכותל־המערבי, הכין הרב הורוויץ 'תזכיר' בכתב ידו עבור יו"ר הועד הלאומי יצחק בן־צבי, כדי שישמש נגד טענות הערבים להוכיח את יחס הקדושה של היהודים ובעלותם על הכותל המערבי.

את ישיבת 'שער השמים' ייסד הרב הורוויץ בירושלים העתיקה למול הכותל המערבי בשנת תרס"ו, יחד עם הרב חיים יהודה לייב אוירבך (אביו של מרן הגרש"ז אויערבאך). מבנה הישיבה נהרס כליל במלחמת השחרור והישיבה עברה לעיר החדשה. בשנותיה הראשונות עמד בנשיאות הישיבה הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק.

{תזכיר הרב הורוביץ על הכותל – תצלום מקור+רקע ומ"מ}

ב' בתשרי תשמ"ח (ספטמבר 1987) נפטר אַבָּא קוֹבְנֶר, כבן שבעים, ונטמן בקיבוצו 'עין החורש' שבעמק חפר. קובנר היה משורר עברי, סופר, אמן, חבר מחתרת, מנהיג פרטיזנים ולוחמים מגטו וילנה, פעיל מרכזי נגד הנאצים לאחר השואה, קצין התרבות של "חטיבת גבעתי" במלחמת העצמאות וממקימי "בית התפוצות".

בספרו 'על הגשר הצר' (עמ' 121) תאר חוויה מיוחדת שזכה לה בהגעתו לראשונה לכותל המערבי:

"בכל משברי שפקדוני לאורך הדרך, דבר אחד לא נשבר. לא חדלתי להיות אדם מאמין.

אף בגדול שבשברוני לא נתמוטטה אדמת אמונתי. אמונה מרכזה העבודה, נשמתה – – תפילה.

אין שירה אמיתית, שאינה בבחינת תפילה.

בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד הכותל המערבי. אמי ז"ל לא ציוותני דבר; שכן לא נפרדנו. עמדתי במרחק של פסיעה מהכותל, מן האבנים, והרגשתי שאיני שייך.

הרגשתי שהנני נטוע בהוויה אחרת. לא פסעתי צעד נוסף, אך מישהו משך בשרוולי,

ביקש שאצטרף למניין. חבשתי כובע, הצטרפתי למניין. אמרתי תפילת מנחה, והגעתי.

זהו דבר יהודי, היותר ייחודי שביהדות להיות אחד במניין. לדעת כי התשעה זקוקים –

לעשירי, והאחד לתשעה. אשר שזה הדבר המשמעותי ביותר שביהדות, ואין דבר יותר

ייחודי ויהודי בתנועה זו בה חונכתי.

תפילתי תמיד להיות אחד מכולם, שמילותי הטובות תצטרפנה למלים שממלמל הציבור.

גם הקרוב לתיבה, הוא העובר לפני התיבה ולא יותר.

אין משמעות לחיים אם הם – לעצמם. רק בזיקתם אל ההווייה, אל המלים שבאו עדיך ובאים מרחוק לקראתך, יש – משמעות לעמידה. אחד אבל אחד בציבור".

"וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי (-לחודש תשרי) נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה, וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. וַאֲשֶׁר (=וציוו אשר) יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר: צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב" (נחמיה ח, יג-טו).

Einhorn31, Einhorn32 , Einhorn33, Einhorn34

Moldovan36

Gross28, Gross29

Gross30, Gross31

Gross32, Gross33

Gross42, Gross71

Gross76, Gross77

Gross78, Gross79

Gross144, Gross247

Gross248, Gross249

Gross250, Gross251

Gross252, Gross253

Gross254, Gross255

Gross256, Gross257

Gross258, Gross259

Gross260, Gross261

Gross262, Gross263

Gross264, Gross265

ג' בתשרי נקבע ליום תענית לזכרון מותו של גדליה בן אחיקם, מנהיג שארית הפליטה בארץ ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון. כשחל ג' תשרי בשבת נדחה הצום למחרת. בעת הישועה השלימה במהרה בימינו יהפך צום גדליה – עם כל צומות החורבן – ליום שמחה ומועד.

לאחר חורבן המקדש וירושלים השאיר נבוכדנצר מלך בבל קומץ יהודים ביהודה ומינה עליהם את גדליה בן אחיקם, וקבע משכנם במצפה.

עינו של מלך בני עמון היתה צרה בשארית יהודה זו, ולכן שלח את ישמעאל בן נתניה לרצוח את המנהיג גדליהו: "וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בָּא יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶּן אֱלִישָׁמָע מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים אִתּוֹ, וַיַּכּוּ אֶת גְּדַלְיָהוּ וַיָּמֹת, וְאֶת הַיְּהוּדִים וְאֶת הַכַּשְׂדִּים אֲשֶׁר הָיוּ אִתּוֹ בַּמִּצְפָּה" (מלכים־ב כה, כה).

חז"ל אמרו שיום הריגת גדליה נקבע כצום, כפי שיום חורבן המקדש נקבע כצום – "ללמדך ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו" (ראש השנה יח ע"א). אולם הצום והאבל אינו רק על רציחת הצדיק, אלא בעיקר על כך שמעשה זה השלים את חורבן ירושלים והביא להגליית שארית הפלטה שנותרה ביהודה.

* נחלקו רבותינו הראשונים מהו הזמן המדויק בו נהרג גדליה בן אחיקם. לפי הגמרא במסכת ראש השנה והתוספתא במסכת סוכה משמע שגדליה אכן נהרג ביום ג' תשרי, וכך כתב הרמב"ם. אך רבינו ירוחם כתב שנהרג בראש השנה, ומכיון שאסור להתענות ביום טוב, תקנו להתענות למחרתו, כלומר ביום ג´ בתשרי. דבריו הובאו בבית יוסף (סוף סימן תקמט).

האדמו"ר החמישי מלעלוב הרב שמעון נתן בידרמן (נולד בי"ח באייר תרכ"ט) נלב"ע בג' בתשרי תר"צ (1929 למנינם). אדמור"י לעלוב לדורותיהם היו קשורים בקשר נפשי עמוק לכותל המערבי, והדבר ניכר בזיקה החזקה של חסידי לעלוב לכותל עד היום.

האדמו"ר רבי שמעון בידרמן היה אומר שבשביל לזכות לארץ ישראל ישנם שתי עצות: רבי, והשתטחות על קברי אבות (שהיו 'מרכבה לשכינה'). לכן לפני כניסת המרגלים 'לתור' את הארץ, משה רבינו התפלל על יהושע תלמידו, וכלב נשתטח על קברי אבות. ואמנם, הוסיף האדמו"ר מלעלוב, משה רבינו אין אתנו כיום, אולם אותו הכותל המערבי ואותה מערת המכפלה ישנם אתנו גם היום.

(ע"פ ליקוטי דברי דוד, פרשת שלח, ירושלים – תשכ"ח, עמ' כ)

בימי אלכסנדר מלך יון גזרו על היהודים לכתוב בשטרות: "כִּפְרוּ במלכות שמים וְאִמְרוּ אין לנו חלק באלוקי ישראל". כשגברו החשמונאים שינו וכתבו כנגד: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול, הוא כהן לא־ל עליון". ואמנם דעת חכמים היתה שאין ראוי לכתוב שם ה' בשטרות, משום שאדם פורע שטר וקורעו ומשליכו באשפה בבזיון. לכן כשביטלו את הזכרת ה' על השטר עשוהו יום־טוב. (מגילת תענית, ע"פ 'צדה לדרך' לר"מ בר זרח).

בד' בתשרי תרל"ט (1878 למנינם) נלב"ע רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי, מראשוני אבותיה הרוחניים של הציונות הדתית (ע"פ ד"ר רש"ז כהנא).

במאמר 'שלום ירושלים' שחיבר (בתוך כתבי הרב יהודה אלקלעי כרך א, ירושלים תשל"ה, פרק ג אותיות יב-יד, עמ' 71-72) כתב כי יעקב אבינו התפלל לה' שכשיחרב המקדש ישאר הכותל המערבי והשכינה תהא שורה עליו, על מנת שישמש הכותל כמצבה שתבשר כל העת לעם ישראל על ביאת המשיח הצפויה ושיבת המקדש לקדמותו, וממנה ישאבו בגלותם תקוה לגאולה.

הרב אלקלעי גם ציין שם מספר רמזים לכך מן הפסוקים, כגון מהפסוק (ישעיה נא, יב): "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" – "'מנחם' הוא שמו של משיח (סנהדרין צח, ב), 'כם' הוא ר"ת כותל מערבי, לאמר של הכותל המערבי… שיבנה במהרה בימינו, ואל תתייאשו מיָחל למשיח". וכן מהפסוק (בראשית לה, יג): "וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ, וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן" – "שמ"ן סכומו השכינ"ה [שניהם בגימטריה 390], מכאן אתה למד שביקש שלא תזוז השכינה מן הכותל המערבי לעולם (כדברי חז"ל בשמות רבה ב, ב; ועוד)".

על רקע ריבוי המבקרים ליד הכותל המערבי בעשרת ימי תשובה וחגי תשרי דיווח עתון 'מוריה' ביום ד' בתשרי תרע"ב (1911): "ראש העיריה עומד על דעתו ואומר לתלות את הנרות [מאורי־לוּקס, בהשתדלות הנדיב ר' זליג פרסיץ] בעל־כרחם ושלא ברצונם של המערבים [=הערבים המרוקנים הגרים ליד הכותל]… כמו־כן העמידו מחיצה ארעית של קרשים בחצר כותל־המערבי כדי להפסיק בין האנשים והנשים הבאים להתפלל שמה".

("בחצר כותל־מערבי", מוריה, 26.9.1911, עמ' 3)

ראש העיר דאז היה הערבי-פלסטיני חוסיין אל-חוסייני, שתחת הנהגתו רוצפו רחובות העיר העתיקה, שופרו שירותי הניקיון והתברואה, והחל ביצועו של פרויקט ביוב שמומן גם בידי יהדות התפוצות. מאמצי הפיתוח שלו זכו להערכת תושבי העיר המוסלמים, הנוצרים והיהודים. בראיון לעיתון המצרי "אל-אקדאם" במרץ 1914 עמד אל־חוסייני על כך שהציונות אינה מאיימת על פלסטין, ובשנות מלחמת העולם הראשונה קידם הבנה בין ערבים ויהודים בעיר.

ד' בתשרי תשנ"ג – מנכ"ל 'רשות הדואר' עמוס ברכה כתב במכתב תודה מפרגן לרב הכותל הרב גץ:

"ברצוני להביע בשמי ובשם כל הנהלת רשות הדואר את תודתנו והתפעלותנו מהסיור המאלף והמענין במערות הכותל המערבי.

אין ספק כי סיור זה תרם רבות להבנת הקשר בינינו – אזרחי מדינת ישראל כיום, על כל גווניהם – לבין מורשתנו העתיקה הבאה לידי ביטוי במקום המהווה סמל בלעדי לקשר בין עבר לעתיד.

אודה לך אם תעביר את תודתנו גם למר סולי, אשר ליווה אותנו במהלך הסיור, והסבריו המקצועיים והרהוטים תרמו רבות להבנת הנושא.

כמזכרת מסיור זה ברצוני להעביר לכם אלבומי בולים של רשות הדואר, הכוללים בתוכם ארועים מיוחדים בחיי העם והמדינה".

{תצלום המכתב מארכיון המדינה}

בזמן שבית המקדש קיים, שבעה ימים קודם יום־הכפורים הכהן הגדול פורש מביתו בירושלים ל"לשכת פרהדרין" שבמקדש, כדי להישמר מכל טומאה וללמוד מפי זקני הסנהדרין את הלכות סדר העבודה המוטלות עליו לקראת עבודתו במקדש ביום־הכפורים.

בה' בתשרי תש"א (8.10.40), סיפר יו"ר 'ועד העיר העתיקה' מר וינגרטן לחבר הנהלות הועד הלאומי והסוכנות היהודית יצחק בן צבי, כי שניים ממנהיגי תנועת בית"ר אמרו לו שזה עתה חזרו מן הכותל המערבי אחרי שראו במו עיניהם שכמה אבנים מתפוררות, ושההתפוררות חשודה בעיניהם כי ראו סימנים כימיים בסביבתה, והם בטוחים שהערבים משתמשים בחומרים כימיים כדי לפורר את הכותל. הם היו בהתרגשות גדולה ודרשו לאחוז מיד באמצעים ולפנות לממשלה וכו'. מר וינגרטן, המבקר בכותל מידי יום, אמר שלא ראה דברים חשודים אלו, אך הם עמדו על דרישתם ודיברו על הצורך בחיזוק השמירה הקבועה על יד הכותל. מתוך כך הבין וינגרטן כי אנשי בית"ר חושבים לחדש את "פלוגת הכותל", שהיתה קיימת מאז תרצ"ז ועד לפני כשנה (1937-1939).

"כל הענין הזה היה חשוד בעיני, אולם מכיון שהשאלה היא עדינה ביותר, החלטתי לבקר בעצמי את הכותל בלוית מהנדס מומחה ובלויתו של האדון וינגרטן", כתב בן־צבי. וכך הגיעו לכותל המהנדס פייטלסון, הבקי בעניני אבנים ומחצבות בכלל ובעניני ירושלים והכותל בפרט, ומר וינגרטן יליד ירושלים, ויצחק בן צבי, שאף הוא מבקר בכותל לעתים קרובות מאז היה שם לראשונה בשנת תרס"ד (1904) – ואחרי ששהו שם כשלושת רבעי שעה באו בדעה אחת למסקנה שאין שום סמנים של התפוררות מיוחדת באבני הכותל. אמת כי כמה אבנים מפוררות בהשפעת הגשמים והשמש ובעקבות שורשי עשבים שחדרו בין נקיקי האבנים, אך לא נראו סימני פעולה אנושית חדשה. ה'סימנים הכימיים' שנמצאו אינם אלא סימני זרם מים שפרץ לפני מספר שבועות מבין חגוי האבנים והשאיר כעין שכבה דקה מאוד שיש לה טעם מלוח.

מכל זאת הגיע בן־צבי למסקנה שהדיווח של הביתרי"ם אינו מתאים עם המציאות, ולכן אחת מהשתיים: או שיש כאן בהלת שוא, או שיש כאן כוונה מיוחדת 'להכשיר את הקרקע' לפעולה מהירה לקראת יום כיפור. יתכן שבכך מנסים הם 'ליצור אוירה' נוחה לחידוש "פלוגת הכותל" בעיר העתיקה. "במקרה זה", כתב בן צבי, "יש להזהר ולאחוז באמצעים כנגד הרפתקאות מסוכנות אשר ניסו בהם אנשים אלו לא פעם, וסכנו בזה את שלום הישוב".

לגבי חיזוק אבני הכותל מפני התפוררות טבעית הנמשכת על פני דורות, בקש בן־צבי מהמהנדס פייטלסון להציע תכנית מתאימה שיוכלו להגישה לממשלה.

(ע"פ מזכר 'פנימי וסודי' מאת יצחק בן־צבי אל חברי ההנהלה)

{מצ"ב תצלום מקור מארכיון המדינה, פ-1 / 890}

ה' בתשרי נולד נפתלי ליעקב אבינו (מבִּלְהָה שפחת רָחֵל).

על־פי המסורה אף נפטר ביום זה לאחר 133 שנה.

בחמישה בתשרי מתו עשרים איש מישראל ונחבש רבי עקיבא בבית האסורים הרומאי.

יש המתענים ביום זה מפני צרות אלו שאירעו לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).

[ראו בסמוך תאור "תפיסתו והריגתו של רבי עקיבא" ע"פ חז"ל]

"פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה. בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה, אמר ליה: עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות?…

לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לרבי עקיבא וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו. אמר לו: פפוס, מי הביאך לכאן? אמר ליה: אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת־שמע היה והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבינו עד כאן? אמר להם: כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה 'בכל נפשך' – אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?! היה מאריך ב'אחד' עד שיצתה נשמתו באחד. יצתה בת־קול ואמרה: אשריך רבי עקיבא שיצאה נשמתך באחד".

(בבלי ברכות סא ע"ב. עיינו שם לסיפור המלא)

ז' בתשרי נולד זבולון ליעקב אבינו (בנה הששי של לאה אמנו).

על־פי המסורה אף נפטר ביום זה, ומקום קבורתו בצידון, ליד יששכר אחיו.

בשביעי בתשרי (ויש גורסים: בששי) נגזרה גזרה על אבותינו שימותו במדבר בחרב, וברעב, ובמגפה – מפני מעשה העגל.

יש מתענים ביום זה מפני הצרה שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ א-ב).

ביום ח' בתשרי ב'תתקל"ז החלה חנוכת בית המקדש על ידי שלמה המלך. מיום זה ואילך נאסרה הקרבת קרבנות במקומות אחרים.

חג חנוכת המזבח נחגג במשתה ובשמחה במשך 7 ימים, במהלכו אכלו ביום כיפור בהוראת שעה (דבה"י ב, ז; בבלי מועד־קטן ט ע"ב)

ט' תשרי תר"צ – הממשלה הודיעה להנהלה־הציונית ולוועד־הלאומי על איסור לתקוע בשופר בגמר תפילת נעילה ליד הכותל. ההוראה באה בעקבות לחץ הערבים וטענתם שהתקיעה נוגדת את ה'סטטוס־קוו' המקובל במקום.

(כותלנו, עמ' 109)

ט' תשרי תר"צ – הרבנים הראשיים הרב קוק והראשל"צ הרב מאיר שיגרו לנציב העליון הבריטי מכתב מחאה נגד הגזירה האוסרת תקיעה בשופר, והודיעו כי הפעם אינם רוצים לעורר מלחמה, אך מכאן ולהבא לא יסכימו בשום אופן להוראה כזו, וכי "הישוב העברי בארץ, ועם ישראל כֻּלּוֹ, לא ישלימו לעולם עם התעללות ברגשותיהם ובמסורותיהם הדתיות".

(כותלנו, עמ' 110-111)

Einhorn134

Einhorn201

כשחנכו את המקדש בימי שלמה המלך, בשנת ב'תתקל"ז – על פי הוראת שעה מפי הנביא לא צמו באותה שנה את יום־כפור כמצוות היום, אלא שמחו בשמחת חנוכת הבית.

ביום־כפור שחל בשבת, שנת ג'ק, נהרג בבית־המקדש הראשון זכריה בן יהוידע שהיה כהן גדול ונביא. מקום קבורתו לפי המסורת בשיפולי הר הזיתים, בדרך נחל קדרון, במערה חצובה בסלע ועליה מבנה מונומנטלי עם גג משופע ומחודד (ע"פ ספר שפתי צדיקים).

ביום־הכיפורים תרפ"ו (1925) נטלו שוטרים בריטים בברוטאליות את הכיסאות מן המתפללים שעל־יד הכותל. (ראו עוד להלן י"ז בתשרי).

י' תשרי תרפ"ט (1928) – בעיצומה של תפילת עמידה הסירו שוטרים בריטים באלימות את מחיצת הבד בכותל המערבי, שהועמדה להפריד בין המתפללים למתפללות. השתלשלות האירועים: בליל היום הקדוש, בתחילת "כל־נדרי", הופיע סגן מושל מחוז ירושלים קיטרוטש בלווית הקצין האנגלי דאף, והביע זעם והשתוממות על המחיצה שראה ב'סמטת הכותל'. כעבור מספר דקות הופיע קצין ערבי ופקד על השמש בשם המושל, להסיר מיד את המחיצה, בטענה שזו הפרה בוטה של 'הסטאטוס־קוו' במקום. השמש סירב לעשות כן, וטען כי על פי ההלכה מנוע מכך. הקצין הערבי הסתלק והמתפללים חזרו לתפילתם.

למחרת בתשע בבוקר, הופיע הקצין האנגלי בליווי מספר שוטרים, במרץ ובאלימות הרסו את המחיצה, תוך כדי שהיהודים עומדים ב'תפילת לחש'. אחדים מהמתפללים הוכו במקלות, ונשים וזקנים נרמסו תחת רגלי השוטרים ללא רחם. אותה עת עמד המופתי ח'אג'־אמין אל־חוסייני בחלון ה'מָחְכַּמֶה' וצפה בהנאה בנעשה.

(ע"פ כותלנו, עמ' 35).

{תמונתו וזכרונותיו של הקצין דוגאלס ואלדר דאף, שפיקד על הסרת המחיצה בכותל}

מחמת התנגדותה התקיפה של הממשלה לתקיעת שופר ליד הכותל בשנת תר"צ (1929) לא נשמע קול השופר בכותל במוצאי היום הקדוש יום הכפורים. תלמיד הראי"ה קוק, הרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל, מצא משמעות פנימית־מעודדת לכך: "הצום הקדוש עבר עלינו בשלום. שמירה גדולה נתנה הממשלה, ואצל הכותל המערבי התפללו קהל נכבד. רק את התקיעה האחרונה לא נתנה הממשלה לתקוע שמה, כנראה שהיא מרגשת את סימן התקיעה המורה ליובל, שאז ישתחררו ישראל מכל כבליהם" [מכתבי מרום, מכתב לבנו מי"ג בתשרי תר"צ].

(ע"פ כותלנו, עמ' 111)

בערב יום־כיפור תרצ"א (1931) קיבל הצעיר משה סגל חופשה מהשמירה ביישובי הגליל, ועלה לירושלים. בצהרי היום הקדוש הלך לכותל־המערבי. מספר השוטרים הבריטיים שם היה כמעט כמספר המתפללים… סגל ניגש לרב הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטין, וביקש שופר לתקוע בו לאחר 'נעילה'. רב הכותל הביט על עמוד התפילה, ובחזרה אל משה סגל. פתח סגל את המגירה שבעמוד התפילה, הוציא שופר, והסתירו תחת הטלית. בסוף תפילת נעילה תקע סגל בשופר, ומיד נלקח למאסר ב'קישלֶה'.

במוצאי הצום ביקש הרב קוק לשחרר את סגל ונענה בסירוב, רק כשהצהיר הרב שלא ישבור צומו עד שישוחרר, הסכימו. בצאתו מה'קישלה' פגש סגל חבורת תלמידים מישיבת הרב קוק שהמתינו לו שעות ארוכות בחוץ. הם לקחוהו לקבלת פנים חגיגית בהשתתפות הרב קוק. מאוחר יותר, הועמד סגל למשפט ונידון לששה חודשי מאסר.

(כותלנו, 184-185)

כנראה מחשש להתנכלות הבריטים אל סגל הוסתרו פרטי המקרה בשנים הראשונות והוצג כאילו לא הצליח כלל לתקוע, רק לאחר ימי המנדט סופר בפומבי על תקיעתו ההירואית של סגל.

לצפייה בסרטון מרגש על משה סגל ותוקעי השופר בכותל בשנים שלאחריו: "שופרות של מרד".

במוצאי יום־כיפור תרצ"ג (1932), חרף שמירה מוגברת של המשטרה הבריטית על 'הסטאטוס־קוו' של איסור התקיעה ליד הכותל המערבי, הצליח הצעיר שלמה נוימן לתקוע בשופר ליד הכותל. מיד

אסרוהו השוטרים וגררוהו למעצר ב'קישלה'. כמעשהו לפני שנתיים, שוב הראה הרב הראשי קוק אהדה והערצה לרוח שעמדה מאחרי מעשה זה ודאג שנוימן ישוחרר בערבות ממעצרו.

(כותלנו, עמ' 196; ע"פ 'הננו סיקריקים', עמ' 132)

מספר שבועות לפני "הימים הנוראים" החל הארגון בפרסום אזהרות לבריטים להדיר רגלם מן הכותל וכי שוטר שיימצא בקרבת הכותל ביום הכיפורים ייענש. האזהרות הלכו ותכפו ולקראת החגים הן הוצאו מדי יום ביומו. תקיעת השופר המסורתית שלאחר תפילת נעילה בוצעה על-ידי לוחם האצ"ל יצחק גן-צבי באין מפריע, ולאחריה פרצו המתפללים בשירת "התקווה" אדירה (ע"פ י. לפידות, האצ"ל בחיפה האדומה, שער שני – המרד. להרחבה ראו בקישור).

בכרוז שפרסם האצ"ל לאחר יום כיפור תש"ה (1944 למנינם) נאמר: "מנהג מחפיר שהונהג על ידי שלטון הדכוי, על מנת להרגילנו לכניעה בפני רצונו ולחיי עבדות רוחנית… הופר זו הפעם הראשונה אחרי שלש עשרה שנה". את הכרוז חתם ארגון האצ"ל באותיות גדולות: "רק בקומה זקופה ובעמדה ללא רתיעה אפשר להגן על כבוד האומה ולהלחם לחרותה".

ראו קריאת התעוררות מהאצ"ל לעם העברי מי"ז באלול תש"ד:

http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/begin/44_6-2.htm

ונאומו של מנחם בגין אחרי התקיעה ביום כפור תש"ה:

http://www.daat.ac.il/daat/ezrachut/begin/44_7-2.htm

{מצ"ב תצלום כרוז האצ"ל מתש"ה}

רבי עקיבא נחבש על ידי הרומאים בחודש אלול ויש אומרים ה' בתשרי. ביום הכיפורים (או ערב יום הכפורים) הוא הוצא להורג תוך כדי מסירות נפש, ונעשה לאחד מעשרת הרוגי מלכות. מקום מנוחתו בטבריה.

אמרו חז"ל: "משמת רבי עקיבא בטל כבוד התורה" (משנה סוטה ט, טו), "משמת רבי עקיבא בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה" (סוטה מט ע"ב), "משמת רבי עקיבה פסקו הדרשנין" (ירושלמי סוטה, פרק ט, טז).

ביום כיפור ב'ת"נ ירד משה מהר סיני בפעם השלישית עם הלוחות השניים ונתנם לעם־ישראל יחד עם בשורת "סלחתי".

לפי "פרקי דרבי אליעזר" (פרק כט) נימול אברהם ביום כיפור – י' בתשרי שנת ב'מ"ח – "וכל שנה ושנה הקב"ה רואה דם הברית של המילה ומכפר על כל עונותינו, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם'". לכן יש מהדרים שאם חלה ברית מילה ביום כיפור היא תתקיים בבית הכנסת עם סדר התפילה.

לפי דעה זו בי"ב בתשרי ב'מ"ח (2048 לבריאת העולם), ביום השלישי למילתו, בישרו המלאכים לאברהם אבינו ולשרה אמנו שעתיד להיוולד להם בן ושמו יצחק. יצחק אבינו נולד כשאברהם היה בן 100 ושרה בת 90.

[אמנם דעת רבים היא שנימול בי"ג בניסן – ראו שם]

י' בתשרי ה'תשל"ד – פרצה מלחמת יום הכיפורים כאשר מצרים וסוריה תקפו את ישראל בצהרי היום.

נהגו לומר את הפיוט "אתיו" של ר' דוד בן אילעזר הפייטן, כאשר היו ערים כל הלילה ביום הכיפורים כדוגמת "יקירי ירושלים" שהיו ערים כל הלילה בזמן המקדש:

"אתיו סעפי ונשכימה

לשחר פני קדוש ולרוממה

שמו ונבקשה ונצומה

ונקומה ונעלה בית אל".

"יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלוקי אבותינו.

שתהא שנה זו הבאה עלינו ועל כל עמך בית ישראל בכל מקום שהם, אם שחונה גשומה,

ואל יכנס לפניך תפלת עוברי דרכים לענין הגשם בשעה שהעולם צריך לו.

ושלא יצטרכו עמך בית ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר.

שנה שלא תפיל אשה פרי בטנה.

ושיתנו עצי השדה את תנובתם ולא יעדי עביד שלטן מדבית יהודה (ולא יסור שלטון מבית יהודה)".

לאחר אמירת 'סדר העבודה' ותפילת הכהן הגדול בסיום מוסף של יום כיפור, נוהגים ברוב קהילות ישראל לזמר בשמחה רבה את הפיוט על מראה הכהן הגדול בצאתו מקדש הקדשים:

אמת מה נהדר היה כהן גדול

בצאתו מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע,

כאוהל הנמתח בדרי מעלה מראה כהן

כברקים היוצאים מזיו החיות מראה כהן

כגודל גדילים בארבע קצוות מראה כהן

כדמות הקשת בתוך הענן מראה כהן

כהוד אשר הלביש צור ליצורים מראה כהן

כורד הנתון בתוך גינת חמד מראה כהן

כזר הניתן על פני חתן מראה כהן

…כפעמוני זהב בשולי המעיל מראה כהן

כצורת הבית ופרוכת העדות מראה כהן

כקהילה מכוסה תכלת וארגמן מראה כהן

כרואי זריחת שמש על הארץ מראה כהן

כשושנת גן מבין החוחים מראה כהן

כל אלה בהיות ההיכל על יסודותיו, ומקדש הקודש על מכונותיו

וכהן גדול היה עומד ומשרת, דורו ראו ושמחו.

אשרי עין ראתה כל אלה – הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו…

בי"א בתשרי תשנ"ז (24.9.1996) נפתחה "מנהרת החשמונאים", הממשיכה את מנהרת הכותל מצד צפון. (ראו עוד בכ"ט בכסלו).

י"א תשרי תרפ"ט (1928) – הרבנים הראשיים הרב קוק והרב יעקב מאיר, הגיעו עם משלחת הועד־הלאומי וההנהלה־הציונית, למחות בפני ממלא־מקום הנציב העליון הבריטי, המזכיר הראשי לוק, על התקרית שארעה אמש בכותל־המערבי, כאשר הוסרה בברוטאליות מחיצת בד שהפרידה בין גברים לנשים כפי שמחייבת ההלכה היהודית בזמן התפילה. המשלחת תבעה להעניש את האשמים ודרשה שהממשלה תנקוט בצעדים להרגעת הקהל היהודי מחששותיו מפני הבאות, וכן למצוא פתרון יסודי שיָּשִׂים קץ לשאלת הכותל. ממלא־מקום הנציב הבטיח לעיין בדרישה לפני שיגיש תשובתו לנציגי היישוב. (ע"פ 'כותלנו', עמ' 36)

רבי דוד כהן, המכונה "הנזיר", לימים חמיו של הרב הראשי לצה"ל והרב הראשי לישראל הרב שלמה גורן, הגיע ליפו בערב יום־הכפורים תרפ"ב, ולמחרתו עלה לירושלים. בערב שבת י"ב בתשרי הגיע לראשונה לתפילה ליד הכותל המערבי, וכך תאר ביומנו את מה שפעל עליו המעמד: "פה נכרתה ברית ביני ובין האלוהים, אלוהי ישראל. אין מילה בפי להביע, מה נהיה בעומק רוחי. כל השאלות, העיוניות והפילוסופיות, חלפו, עברו, וקרוב קרוב לי ד' אלהי ישראל. רוח חדש הופיע עלי, זיכרונות מקום הנביאים, מקום לב ישראל, קשורים ודבוקים במקום הזה".

י"ב תשרי תרפ"ט (1928) – התקיימה ישיבת מחאה של הועד־הלאומי, בעקבות תקרית המחיצה בכותל ביום כפור האחרון. השתתפו: הרב הראשי קוק, מנחם אוסישקין, ביאליק, ומספר מנהיגים ועסקני ציבור של מוסדות היישוב. הרב קוק נשא דברים בשם הרבנות־הראשית ואמר בפתח דבריו: "בצער עמוק הנני להודיע לכם שהמאורע אשר פצע את לב כולנו, את לב כל יהודי ארץ־ישראל ואת כל לב יהודי אשר הגיעה השמועה המדאיבה אליו… ממה שקרה לנו במקום נקודת קדשנו ביום הקדוש העבר, מאורע מחפיר זה לא נודע לי ולא לעמיתי הרב הנשיא רבי יעקב מאיר עד אחרי יום הכפורים. אלמלי נודע לנו הדבר בזמנו הנכון חושב אני שהיינו נפתעים ממנו כמו מי שעקצו עקרב… היינו בודאי מפסיקים באמצע הסדר של עבודת היום הקדוש ומזדרזים לעשות מה שבכחנו, להגן ולהציל מהעלבון הגדול הזה אשר פלח כל־כך את כל חדרי נפשנו".

בסיום הישיבה נתקבלה החלטה לארגן למחרת פעולת מחאה בכל רחבי הארץ, שעיקרה שבתון כללי ממלאכה אך הימנעות מהפגנות רחוב. וכן לשגר מברק מחאה לחבר־הלאומים, בחתימת הרבנים הראשיים לישראל וראשי הועד־הלאומי. כמו כן הוחלט להקים ועדים שיטפלו כלפי חוץ וכלפי פנים בשאלת הכותל, וידאגו לשמירת סדרי התפילה במקום.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 36-40)

בישיבת הועד הפועל של 'הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל', בי"ב בתשרי תרפ"ט, בעקבות תקרית הסרת המחיצה ביום כיפור ליד הכותל, הוחלט לדרוש מהנציב העליון הבריטי: "בהיות והכותל המערבי שייך ליהודים, הוא צריך להמסר לרשותנו".

בנוסף הוסכם בישיבת הועד כי נחוץ לעשות את כל המאמץ הדרוש כדי לגאול את השטח הגובל עם הכותל, על מנת להרחיב את המקום לביקור ולתפילה עבור המוני בית ישראל.

יו"ר הועד דוד ילין עדכן את הנהלת הקק"ל כאמור, והוסיף: "אנו יודעים שהדבר הזה ידרוש אמצעים רבים וגדולים ועבודה קשה וממושכת. אולם, אין להרתע בגלל זה, וחובת הקרן הקימת, בתור המוסד העממי לגאולת הקרקע, לגשת למפעל זה בכל המרץ הראוי. ובטוחים אנו שהגשמת המפעל הזה מצד הקרן הקימת, לא רק שתציל את שריד מחמדנו מימי קדם מיד זרים, אלא שיגדל ערכה [של הקק"ל] בעיני המוני העם".

(ע"פ תצלום המכתב שבידי, מאצ"מ).

י"ב תשרי תש"ח – הודיעה ממשלת בריטניה למזכירות האו"ם על הסכמתה לפנות את ארץ ישראל – אז פלשְׂתינה. [ע"פ ד"ר רש"ז כהנא ב"כמעין המתגבר"]

בי"ג תשרי תרפ"ט נערכו אסיפות מחאה של יהודים בכל רחבי הארץ, נגד השלטון הבריטי ומעורבותו בתקרית הסרת המחיצה ליד הכותל ביום כיפור. באסיפה בירושלים בחצר ישיבת 'עץ־חיים' השתתפו למעלה מעשרת אלפים איש. בין הנואמים היה הרב הראשי קוק שאמר: "הננו מלאי תקוה, שמעז יצא מתוק, ומתוך ההרגשה העמוקה, של החרדה אשר לבשה את כולנו, למראה עלבון הקודש, תצא לנו שיטה של מפעל כביר, אשר יביא אותנו לאותה המגמה הקדושה, של בעלותנו השלמה, על המקום הקדוש המיוחד הזה – כותל המערבי, העד הנצחי על גדלותנו מימי קדם, על כְּבוד הקודש שלנו העומד לנצח" (ע"פ 'כותלנו', עמ' 40-41).

גם בתל־אביב התקיימה אסיפה של יותר מעשרת אלפים איש, ברובם גברים, שהצטופפו בחצר הגימנסיה. רבה הראשי של תל־אביב הרב שלמה הכהן אהרונסון אמר בנאומו: "חללו את קודש הקדשים של האומה, את המקום שלא פסקה שכינה משם. על כבוד האומה וקדשיה אסור לוותר. רק נחמה אחת לנו בצער הגדול הזה, שעל ידי הנבלה הזאת [שנעשתה בישראל] נחיש את השגת הבעלות על המקום הקדוש לנו. ההיסטוריה אִתנו, הצדק אִתנו, והעיקר – ה' אִתנו" (עיתון 'דבר' מי"ד בתשרי תרפ"ט, עמ' 1).

{תצלום כרוז לאסיפת עם באמפיתאטרון בחיפה מטעם ועד הקהילה העברית}

בי"ג בתשרי תר"צ, לקראת חג הסוכות, פנה הרב הראשי קוק למושל מחוז ירושלים, בדרישה שידאג לסדר ולביטחון היהודים בכותל־המערבי בתפילות שיתקיימו בימי בחג. השלטון הבריטי ניסה למנוע את נטילת ארבעת המינים ליד הכותל, אך הרב קוק הצליח בתחילת חול־המועד לשכנע את הממשלה להתיר למתפללים ליטול לולב ליד הכותל בכל ימי החג.

(כותלנו, עמ' 112)

{תמונות נטילת לולב בכותל בתקופת השלטון העות'מני – אוסף הקרן Rimon38, Rimon47ועוד}

בי"ג בתשרי תרצ"א, לאחר שחזרה שאלת הבעלות על הכותל להכרעת ועדת־הכותל של חבר־הלאומים, כתב הרב הראשי הראי"ה קוק אל רבי זעליג ראובן בענגיס, מתלמידי הנצי"ב מוולוז'ין ומגדולי הרבנים בליטא, כי "בענין זכיותינו בשריד מקדשינו הכותל המערבי, שיבנה במהרה בימינו אמן… תשובתי היתה ששום ויתור מצידנו לא יוכל לבא בשום אופן… שכל ישראל הוא קשור בכל עמקי נשמתו בקדושת מרום מראשון מקום מקדשנו. ועל כן נדחה הדבר לעת עתה. ומה שתחליט הועידה הממונה על זה אין אנו יודעים לעת עתה. מובן שמה שיעשו הגוים, אין אנו אחראים כלל. וד' יפר עצת כל הקמים לפשוט את ידיהם בזבול, וירומם קרן עמו ונחלתו וקדושת תורתנו הקדושה, ויראינו בישועתו בקרוב".

(כותלנו, עמ' 182-183)

בעמוד השער של עתון 'דבר' (עתון פועלי ארץ ישראל של תנועת העבודה) מיום י"ד בתשרי תרפ"ט התנוססה כותרת ראשית: "כל העם העברי בארץ מאוחד במחאתו", ותחתיה נכתב: "אספות עצומות בערים ובמושבות – דחיה מוחלטת של הודעת הממשלה, המראה חוסר הבנה בהערכת קדשי־העם – הדרישה הכללית היא: החזרת הכותל לישראל".

תחת הכותרות הנ"ל הופיעו תאורים מפורטים מאסיפות המחאה שהתקיימו בירושלים, תל-אביב, חיפה ועוד, בעקבות הסרת מחיצת הפרדה בין גברים ונשים שהוצבה ליד הכותל לתפילות יום הכיפורים תרפ"ט.

{תצלום עמוד השער}

גאב"ד העדה החרדית בירושלים רבי יוסף צבי דושינסקי נלב"ע בי"ד בתשרי תש"ט.

בעיצומם של ימי השואה הנוראים, ו' במרחשון תש"א (1940), פרסם הרב דושינסקי 'הודעה לקהל' בה קרא ליהודים לשמור על כבוד המקום הקדוש שליד הכותל המערבי, ולהמצא שם באימה וביראה:

"אחרי אשר עזרונו ד' והשקט בארץ שב למכונו, ואחינו בית ישראל התחילו לבקר את מקומות הקדושים ולהתפלל שם בלי מפריע, הנני מוצא לנכון לזרז את המזורזים ולבקש מאת קהל אחינו ההולכים לערוך שיחם בשריד בית קדשנו כותל המערבי, לשמור על כבוד המקום המקודש הזה ולהמצא שם באימה וביראה, כראוי וכנכון ליהודים כשרים העומדים להתפלל לפני מי ששיכן שמו במקום הזה. וחלילה לישראל כשר לזלזל ולהתנהג בקלות ראש, ומכל שכן ועל אחת כמה וכמה לפני כותל המערבי" (ע"פ תצלום מקור).

מסופר על הרי"צ דושינסקי זצ"ל שכאשר עלה לארץ הקודש הלך בערב ראש־חודש עם בני ישיבתו לכותל המערבי, וערך שם תפילת יום־כפור־קטן בהתעוררות עצומה, וכל השומעים הרגישו שזהו היום־הכיפורים־קטן הוא באמת אצלו חלק מן היום כיפורים הגדול, ו"אי אפשר לצייר בכתב ההתעוררות הדברים שהיו בעת ההוא" (עוד יוסף חי – תולדות המהרי"ץ דושיסקי, ירושלים תש"י, עמ' רג).

בערב סוכות ה'ר"ע (שנת 5270 לבריאה) התקיימה שריפת ספרי קודש יהודיים בפרנקפורט.

בי"ד בתשרי ה'תט"ז (שנת 5416 לבריאה; 1656 לסה"נ) פרצו פרעות ברחבי לובלין בהם נספו אלפי יהודים. בשריפה איומה ובפרעות שהתחוללו בסוכות באותה שנה – בעקבות מרד הקוזקים, והמלחמה עם חיילות הרוסים והשוודים – עלתה עיר היהודים בלובלין באש.

לפי המסורה נולד יעקב אבינו בערב סוכות – י"ד בתשרי שנת ב'ק"ח.

וכן נפטר ביום זה במצרים בהיותו בן 147– י"ד בתשרי שנת ב'רנ"ה.

לפני מותו קרא יעקב ליוסף בנו ובקש שלא יקברו אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו, במערת המכפלה אשר בחברון. יוסף נשבע שיעשה זאת, וכך היה.

ואמנם יש לציין כי בתלמוד בבלי מסכת תענית (ה ע"ב) מובא בשם רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת", ומיד מופיע ההסבר: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

הרצי"ה קוק הוסיף לבאר: "שיעקב אבינו הוא כלל ישראל. הוא אישיות מיוחדת, בריה מיוחדת, מציאות מיוחדת, שמזדהה הזדהות ממשית עם עניין הבנים, לכן 'מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים' – יעקב מזדהה עם זרעו. עניין האבא הוא עניין הבנים. אצל יעקב אבינו מתגלה כבר האתחלתא של עם ישראל, האתחלתא של שבטי ישראל. אברהם אבינו היה הגרעין שלנו, הזרע שלנו. אצל יעקב אבינו, מתגלה כבר משפחה: 'בית יעקב'. זאת דרגת האבהיות המיוחדת שלו: הוא אישיות יחודית, והוא כבר התחלת כלל ישראל" (שיחות הרצי"ה לבראשית עמ' 259).

Einhorn1 Einhorn2 Einhorn3 Einhorn4 Einhorn5

Gross13 Gross14 Gross67 Gross73 Gross80 Gross81 Gross83

Gross168 Gross169 Gross170 Gross171 Gross172 Gross173 Gross174 Gross175 Gross176 Gross178 Gross179 Gross180

Gross262 Gross265

Grss72 Gross16 Gross177 Einhorn9

Gross167

אחת ל-7 שנים, בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, מצווה על המלך ומנהיגי העם להקהיל – לקרוא ולאסוף – את כל ישראל לעלות לרגל לבית המקדש כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מוקראות מפי המלך, או אדם אחר המכובד שבדור (ראו דברים לא, י-יג). חכמינו קבעו את זמן הקריאה למוצאי יום טוב הראשון של החג (סוטה פרק ז משנה ח; בבלי סוטה מא, א-ב; ראו פרטים נוספים שם).

מטרת המצווה לזרז את העם לקיום מצוות התורה ברוב רושם והדר ובכך לחזק בלבם את החשק לעבודת ה' ולימוד התורה (ע"פ רמב"ם וספר החינוך).

מנהג בירושלים מאז ימי הגאון ר' שמואל מסלנט, לאסוף את ילדי התלמוד תורה שבירושלים ביום הראשון של חול המועד של סוכות ולהביאם לתפילה ליד הכותל המערבי, ולקרוא שם את פרשיות התורה שהיה המלך קורא בעזרה בבית המקדש, במעמד הקהל במוצאי שנת השמיטה.

(מאיר בן דב מרדכי נאור, הכותל, זאב ענר, ת"א: משרד הביטחון, 1981 , עמ' 92)

מנהג 'זכר להקהל' התפתח לכדי כינוס קהל רב מכל קצווי הארץ, שהגיעו בכל מוצאי שביעית לירושלים לשמוע את הרבנים הראשיים לישראל וגדולי וחשובי הדור קוראים בתורה. המנהג נמשך ברציפות עד ימינו, ונחגג בכל 7 שנים בהמון רב ובשמחה רבה.

בזמן שהבריטים לא אפשרו לקיים את קריאת התורה מספר תורה בכותל המערבי, עיקר הקריאה והנאומים התקיימה בבית הכנסת ישורון ואחר כך צעדו המון החוגגים דרך רחוב ממילא לשער יפו וממנו לכותל המערבי, ושם קראו שוב בעל פה באופן סמלי. גם כאשר העיר היתה בשבי הירדני ולא התאפשר להגיע לכותל המערבי התקיים המעמד על הר ציון, מתוך צפייה לשוב אל העיר העתיקה ולמקום המקדש.

באסיפה הכללית של יהודי עזה ביום ב' של חוה"מ סוכות, י"ז בתשרי תרפ"ו, הוחלט לשלוח מחאה טלגרפית (מברק) לנציב העליון הבריטי, נגד השערוריה שהתרחשה על יד הכותל ביום הכפורים: "אסיפת יהודי עזה שולחת להוד מעלתו את מחאתה על העלבון הלאומי והדתי שנגרם לעם היהודי על ידי המשטרה ביום הכפורים על יד הכותל המערבי. אנו דורשים למסור את הכותל המערבי לרשותו של בעליו האמיתיים – העם היהודי".

(תצלום מכתב מזכיר ועד העדה העברית בעזה מ-ל' בתשרי תרפ"ו, מארכיון הועד הלאומי)

מנהג ישראל בכל המקומות לקיים 'זכר לשמחת בית השואבה' בלילות חוה"מ סוכות, בשירה ובריקודי שמחה אל תוך הלילה.

בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא ע"א מתוארת שמחת בית השואבה בזמן שבית המקדש היה קיים:

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול (יצירת הפרדה למנוע תערובת גברים ונשים).

מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (=חגורותיהם), מהן היו מפקיעין (את הפתילות), ובהן היו מדליקין. ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו). היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח.

הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה (וחטאו בעבודה זרה), אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש, ואנו – ליָ'ה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין אנו ליָ'ה וליָ'ה עינינו".

בי"ח בתשרי תקע"א נלב"ע באומן (אוקריינה) רבי נחמן מברסלב, מגדולי תנועת החסידות.

ראו בקישור: קובץ ערוך מדבריו וכתבי תלמידיו על הכותל המערבי

ימים ספורים לאחר שחרור הכותל ומקום המקדש שלח ד"ר ר' אריה קימלמן, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מכתב לרמטכ"ל ובו הצעה מעשית לחשיפת הכותל המערבי לכל אורכו (לימים קיבלה התוכנית את השם: חפירת מנהרת הכותל).

בי"ט בתשרי תשכ"ח (1967) השיב אל"מ שלמה גזית, בשם שר הבטחון, כי מכתב ההצעה של קימלמן לרמטכ"ל הועבר לטיפול משרד הבטחון. גזית הודה לקימלמן על הצעתו, אך הבהיר כי האחריות על הכותל המערבי כבר יצאה מידי צה"ל והממשל הצבאי והועברה לידי משרד הדתות, כיתר המקומות הקדושים בארץ. עם זאת הוסיף וכתב כי "במסגרת ההשתתפות בוועדות שונות הנוגעות לעניין הכותל, מייצגים שר הבטחון ונציגי צה"ל קו הדומה מאוד להצעתך – להביא בהקדם לחשיפה מירבית מאורך הכותל".

{תצלום המכתב מארכיון המדינה}

שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (שַזָּ"ר), נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, נפטר בירושלים בי"ט בתשרי תשל"ה. היה מראשי הציונות, סופר, משורר, היסטוריון, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

מאמרו "הנצחיות שבעבר" על הכותל עורר הדים רבים, וחוללו מהפך בנפש עצמו.

כמו כן רחל ינאית בן צבי כתבה תאור ספרותי מרתק על ביקורה עם שז"ר ליד הכותל.

י"ט בתשרי תקנ"ה נלב"ע הגאון רבי אליהו מוילנא (הגר"א).

בחול־המועד סוכות, כ' בתשרי תר"צ, הגיעה לארץ ועדת החקירה בראשות שאו, שמונתה כדי לחקור את הגורמים לפרוץ מאורעות תרפ"ט ולדון בזכויות היהודים בכותל המערבי. בדרכה לירושלים, הקבילה את פניה בתחנת הרכבת בלוד הפגנת ערבים שנשאו דגלים וקראו "תחי האומה הערבית, לעזאזל הציונות והצהרת בלפור".

(כותלנו, עמ' 113)

לפי אחת הדעות, בהושענא רבה שנת ד'תתקל"ז נכנעו הצלבנים לצבא צלאח א־דין. אך ישנן דעות אחרות לגבי התאריך.

בתקופה המוסלמית המוקדמת, בזמן השלטון הפאטימי בירושלים (969-1099), היו שנהגו בחג הושענא להקיף את הר הזיתים 7 פעמים, כשכהנים צועדים בראש, מלובשים סיריקון ומעילים. בו ביום היו מכריזים את "הכרזת הר הזיתים" על ראשי חודשים, חגים, מועדים ועיבור השנה, פותרים לפני העם שאלות מענייני הפרשה ובענייני דיומא, וממנים אנשים לתפקיד "חבר בסנהדרין גדולה" ותוארי כבוד נוספים. יש לציין שבאותה תקופה לא התאפשרה גישת יהודים בחופשיות אל הכותל המערבי של הר הבית, ובכלל כניסת יהודים לירושלים היתה כרוכה בסכנת חיים.

(ע"פ יוסף ברסלבי, "עליות רגלים אל הר הזיתים", ירושלים לדורותיה, ירושלים: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה – תשכ"ט, עמ' 122-124).

בכ"א תשרי תרס"ח (29.9.1907) נפגשה בחשאי קבוצת פעילים ממפלגת "פועלי ציון" בחדרו של יצחק בן צבי בבתי ורשה ביפו, והחליטה על הקמתו של ארגון חשאי-מחתרתי בשם "בר גיורא".

עם הזמן ולאור ההצלחה התארגנה קבוצה זו לידי הסתדרות חוקית בשם ארגון "השומר" – ארגון הגנה שפעל ביישוב היהודי בארץ ישראל עד שנת תר"פ (1920 למנינם). הארגון הוקם על ידי אנשי העלייה השנייה, ומטרתו המוצהרת הייתה "כיבוש השמירה" ו"כיבוש העבודה", כלומר – לימוד והעברת השמירה והעבודה החקלאית ביישובים העבריים לידיים יהודיות.

בחצות כ"א בתשרי תש"ז (16.10.46 למנינם) בוצע גזר דין 'משפטי נירנברג' לעשרת הנאשמים הנותרים מתוך 12 שנידונו לתלייה (לאחר שאחד הקדים והתאבד והשני נעדר). העשרה הוצאו להורג בידי תליין אמריקאי באולם ההתעמלות שצמוד לכלא נירנברג, ולאחר מכן שרפו את גופותיהם במחנה הריכוז וההשמדה דכאו.

בין הנידונים לתלייה היה יוליוס שטרייכר שר"י (Julius Streicher‏), מראשי העיתונות והמשטר הנאצי בגרמניה, שהוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחד". שטרייכר נתפס במבצע מורכב על ידי קצין יהודי אמריקאי. בעת הוצאתו להורג קרא שטרייכר: "חג פורים שמח 1946". לפי הספר A History of West Germany, אמר שטרייכר רגע לפני מותו: "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946!".

הלילה בו נתלו היה ליל 'הושענא רבה' בו נוהגים ישראל לערוך 'תיקון' בבתי הכנסת ולהרבות בשמחה ובלימוד תורה. למחרת מתקיימת תפילה מיוחדת ובסופה מנהג 'חיבוט ערבה'.

לאחר המעשה מצאו 'דורשי רשומות' רמזים מדהימים להתרחשות הנ"ל. למשל, במגילת אסתר רשומים עשרת בני המן באותיות גדולות, עת שמסופר שנידונו לתלייה כעונש על נסיונם להשמיד את העם היהודי. שמות עשרת בני המן נכתבים על הקלף באופן שהאותיות ת, ש, ז בשלוש מהשמות יהיו קטנות מהרגיל.

להרחבה והתבוננות ברמזים נוספים כנ"ל, ניתן לצפות בשני סרטונים עממיים שעסקו בכך:

https://www.youtube.com/watch?v=pOigy6SHCmQ

במאקנס נהגו לברך אחד את חברו עם צאת הושענא רבה: "לשנה הבאה בירושלים".

מובא בספרי הראשונים לומר תפילה קצרה כשנפרדים מהסוכה ביום השביעי של החג (ספר כל בו, הלכות סוכה ס ע"א): "והר"מ היה נוהג בליל מוצאי סוכות [בחו"ל] לעלות לסוכה ונוטל רשות ממנה, ואמר: יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לויתן".

תפילה זו מבוססת על דברי רבה בשם רבי יוחנן (בבא בתרא עה ע"א): "עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר (איוב מ, לא): 'התמלא בסוכות עורו'… והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה ס, ג): 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'".

לויתן מופלא זה נברא בששת ימי הבריאה ומיד נגנז לצדיקים לעתיד לבוא (עיין רש"י בראשית א, כא).

וכן אמרו חז"ל (ילקו"ש איוב סימן תתקכז; ופסיקתא דרב כהנא, מנדלבאום, נספחים פרשה ב): "כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנאמר: 'התמלא בסוכו עורו'".

מתוך מהלך קדושת הימים שהחלו באלול ונמשכו עד הושענא רבה, ומתוך קיום מצוות הסוכה שכולה טבע רענן וביטויים מעולם החומר שמקיפים אותנו ומצטרפים אלינו לעבודת ה' – עם שקיעת החמה של היום השביעי מתפללים אנו שלא תהיה יציאתנו מן הסוכה כעין גירוש מגן עדן, אלא תהא היציאה פתח לכניסה מחודשת ורעננה בעבודת ה' מתוך רחבות בשנה הבאה עלינו לטובה. והלויתן – בעל חי ענק וחומרי במיוחד – מבטא את ההתרחבות הזו. בעת נעילת שערי הסוכה פתח לנו שערי סוכת לויתן.

ערב חורבן בית שני, צר צבא אספסינוס הרומי על העיר גמלא שבגולן, אשר יושביה היהודים החזיקו מעמד ימים רבים. המצור החל בכ"ד באלול ג'תתכ"ז (67 לסה"נ).

בכ"ב בתשרי ג'תתכ"ח פרצו הרומאים לעיר ולמחרת באו בשעריה: "ומיושבי גמלא ברחו עזי הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחודש הפרברטיוס (תשרי). כי ביום ההוא באשמרת הבוקר התגנבו שלושה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר (הרומי) בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם… ופתאם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול… והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה… אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחדש הזה". (מלחמות ד, א, ט)

Gross74

Gross75

בכ"ג בתשרי ג'תתכ"ח (67 לסה"נ) נפלה העיר גמלא (ברמת הגולן) בידי הצבא הרומאי בראשות טיטוס – "ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים… כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים, ותפסו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה".

מרד אנשי גמלא, אשר עמדו על נפשם ביד חזקה כחודש ימים, החל בכ"א באלול ג'תתכ"ז. (מלחמות ד, א, ח-י)

כ"ד תשרי תרפ"ט (1928) – הרב הראשי קוק שלח מכתב מחאה לממלא־מקום הנציב מר לוּק, על כך שערבים מפריעים לשמירת סדרי התפילה בכותל המערבי, ודרש: "להניח את הרוח של אחינו הצדיקים עובדי השם יתברך שיוכלו להמשיך שמה בשקט את עבודת הקודש, כאשר היתה נוהגת מימי קדם". ('כותלנו' עמ' 43-44)

כ"ד תשרי תר"צ (1929) – ועדת החקירה שמונתה בלונדון בקיץ תרפ"ט, על רקע המאבק על הכותל־המערבי ומאורעות תרפ"ט שפרצו בעקבותיו, הגיעה ארצה בכ' בתשרי, ובכ"ד בו החלה בעבודתה – 'לחקור את הגורמים למהומות האחרונות בארץ־ישראל, ולהציע באילו צעדים לנקוט כדי למנוע את הישנותם'.

בראשות הועדה עמד המשפטן סֵר ואלטר שאו, אליו חָבְרוּ צירי 'בית הנבחרים האנגלי' – הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הארי סנל ממפלגת העבודה וסר הנרי בּטרטוֹן מהמפלגה השמרנית.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 113)

"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר, וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹוהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹוהֵיהֶם".

(נחמיה, ט, א-ג).

כ"ד תשרי תרל"ה – נלב"ע הרב אליהו גוטמאכר, פוסק, מקובל והוגה דעות, ממבשרי הציונות, ומראשוני הקוראים להתיישבות חקלאית בארץ ישראל במאה ה-19. נחשב לאחד מאבותיה הרוחניים של הציונות הדתית בראשית תנועת התחיה.

ארכיונו האישי של הרב גוטמכר שמור בישראל במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

כ"ה בתשרי תשכ"ט (17.10.68) – מתקבלת החלטה לפתוח לציבור הרחב את אולם התפילה בקשת וילסון ואת החללים הסמוכים לו. הארכאולוג מאיר בן דב מתמנה לשמש ארכאולוג מפקח במנהרות הכותל. (ע"פ אתר הקרן הישן, מנהרות הכותל, לוח זמנים לחשיפה)

כ"ה בתשרי ה'תק"ע – נפטר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורן של ישראל", על שם שהיה מנהגו ללמד זכות על כל יהודי, ולמצוא את ניצוץ הקדושה וטהרת הנשמה בלב כל אדם מישראל.

מדבריו על ערכו של הכותל שריד בית מקדשנו: "בנין בית המקדש – שאמרו חז"ל (שמות רבה ב, ב): לא זזה שכינה מכותל מערבי – הכל יודעים שהוא חסד עולם" (קדושת לוי, דרוש לפסח ד"ה ונראה לבאר).

כ"ה בתשרי ה'תש"ט – נקבע דגל ישראל לדגלה הרשמי של מדינת ישראל.

כ"ה בתשרי ה'ת"ר – נפטר רבי משה סופר, הנקרא "חת"ם סופר" כראשי התבות של ספרו "חידושי תורת משה" (החת"ס נולד בז' בתשרי ה'תקכ"ג).

היה ראש הישיבה הגדולה בפרסבורג ומגדולי הרבנים והפוסקים שקמו בדורות האחרונים. חיזק בצבור את הנאמנות להשקפה היהודית המקורית עתיקת היומין ("היהדות האורתודוקסית").

החת"ס "העיר בלב תלמידיו אהבת ציון וירושלים, וישלחם לארץ הקודש במבחר שנותם, להתיישב בה ישיבת קבע" (גרייבסקי, "זיכרון לחובבים ראשונים" תרפ"ח, חוברות ב-י"א).

בימים כ"ז-כ"ט בתשרי ג'תתכ"ז (66 לסה"נ) חנה הנציב הרומי הראשי צסטיוס גלוס בהר צופים, וקיווה שבני ירושלים ימסרו את העיר בידו (מלחמות ב, יט, ד). לבסוף צבאו הובס וברח מהאזור עד שהגיע לאנטיפטריס (שם, ב, יט, ח-ט).

עתון 'חבצלת' בכ"ז בתשרי תרל"ב (12.10.1871) פרסם ידיעה מירושלים שנשלחה למערכת מאת יוסף קריגער:

"בלב מלא רגשות שמחה ועצב, הנני נותן לפניכם היום העתקת דברים החרותים על אבן אחת גדולה הנמצאת באחד הבתים אשר במקום המקדש, עת חפרוה הבונים לעשות מלאכתם – האבן הזאת יקרה היא עד מאוד, אין ערוך לה. הכתובת הכתובה על האבן הזאת, תביא בלבנו הרגשות עדינות אשר לא יתואר באומר ודברים, והנני להעתיק לפני קהל קוראיכם הנכבדים את כל האמור בכתב ולשון יפת (יוונית) לאמור: 'עד פה תבוא רגל איש נכרי, ואל יעז כל בן נכר לעבור מפה והלאה. לא בהפרוזדור ולא בסביבותיו. ואשר לא יקיים את דבר הפקודה הזאת, וירהיב עוז בנפשו לדרוך הלאה – נקה לא ינקה, עוונו ישא האיש ההוא, ודמו בראשו'.

ולפי דברי ספרי קדמוניות, נמצאו אז אבנים רבות כאלו קבועות בהר הבית, ועליהם כתובה הפקודה הזאת בלשון יפת (יוונית), רומית, ועברית, למען ידעו כל באי מועד להזהר מלהציג כף רגלם במקום הנאסר למו על פי חוקי תורתנו הקדושה, והאבן הזאת היא אחת מהנה".

בשולי המכתב הביאו עורכי החבצלת מראי-מקום מספריו של יוספוס פלאויוס 'מלחמות היהודים' המאששים את אפיון האבן המיוחדת, שהיתה תלויה על עמוד שנבנה על גבי חומת "הסורג" (עיין מדות פרק ב משנה ג).

*בסה"כ נמצאו שתי אבני כתובת כזו – אחת שלמה, התגלתה על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו ומוצגת במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול, ואחת שבורה מוןצגת במוזיאון ישראל בירושלים.

{תצלום אבן הסורג שבמוזיאון באיסטנבול}

בכ"ז בתשרי תשמ"ח (20.10.87) התקיימה בלשכת המנהל הכללי של משרד הדתות מר זבולון אורלוב "ישיבת כינון מנהלת הכותל".

אורלב הציג את חברי המינהלת ובאר את חשיבות הקמתה ומטרותיה, כשבמרכז עומד הצורך להביא לתיאום מרבי בין כל הגורמים הקשורים לעניני הכותל ולעגן את שיתוף הפעולה הנדרש להשלמת 'חפירות הכותל המערבי'.

בהמשך הישיבה התקיים דיון 'היסטורי' בדבר ההצעה לפתוח את המדרגות שבצפון המחילות לעבר הרחוב, כך שתהא יציאה מן הצד השני למבקרים במנהרה. הוקם צוות לבדיקת וגיבוש הצעה לאופן פתיחת היציאה, ע"י החברים: ראש המנהלת סולי, המהנדס קדרון, האדריכל קאסוטו והארכאולוג דן בהט.

(פרוטוקול הישיבה, ארכיון המדינה)

היום בשנת ד'תתקמ"ח (2.10.1187) נכבשה ירושלים על ידי סאלח א־דין והגיעו לסיומן 88 שנות השלטון הנוצרי-צלבני בירושלים, שאסר כניסת יהודים לעיר. סאלח א-דין טיהר את מסגד אל־אקצה וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים.

לדעות אחרות התאריך הוא כ"א בתשרי [הושענא רבה]. ויש אומרים ב' במרחשון (ראו "כמעיין המתגבר" מאת הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל).

בעקבות תקרית הסרת מחיצת ההפרדה בתפילת יום כפור תרפ"ט ליד הכותל, ובמסגרת המחאה שפרצה עקב כך על ידי היישוב בעברי בארץ נגד התנכלויות הערבים והבריטים לתפילת יהודים ליד הכותל – 'הועד הלאומי' הכין תזכיר מפורט עבור ועדת־המנדטים של חבר העמים, בו בארו את זכויות היהודים על הכותל וסתרו את טענתם הנגדית של המוסלמים. הם צרפו לתזכיר סקירה היסטורית על קשר היהדות לכותל־המערבי בחתימת חברי הועד־הלאומי היו"ר יצחק בן־צבי, ד"ר יעקב טהון ויוסף מיוחס. התזכיר נשלח בכ"ח בתשרי תרפ"ט לנציב העליון כדי שיעבירו לועדת המנדטים בג'נבה.

{תצלום מקור בעברית ובאנגלית – בקישור באדיבות יהודה עציון}

בתגובה להסרת המחיצה ליד הכותל ביום כיפור תרפ"ט, ערכה הסוכנות היהודית "כתב בקשה" שהוגש בכ"ח בתשרי תרפ"ט מאת ההסתדרות־הציונית, בידי יו"ר "המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית" הקולנל קיש (סבו של ח"כ קיש) אל 'ועדת התמיד לעניני המנדטים של חבר הלאומים' – כדי לעגן את התפילה ליד הכותל המערבי שתתקיים ללא הפרעה וכפי המסורת היהודית, כגון בהפרדה בין גברים לנשים.

בין סעיפי מכתב "הסוכנות היהודית" צויינה תקרית המחיצה בסערת רגש גדולה:

"מאורע מדאיג שאירע לפני זמן מה בירושלים… עשה רושם מזעזע על יהודי העולם כולו… הסירו מחיצת בד מטולטלת שהועמדה ליד הכותל המערבי להפריד בין הגברים והנשים בשעת התפילה, בהתאם למנהג הדתי המסורתי של היהודים… במחיצה זו השתמשו לשם אותה מטרה גם עשרה ימים קודם לכן, בחג ראש השנה ליהודים… העם היהודי דורש שיותן לו חופש להתפלל לפי מנהגיו הדתיים, מבלי שמישהו מן החוץ יורשה להפריע בזה. השטח שלפניו הכותל הוא מקום תפילה ליהודים, ויש לשים קץ למצב שבו יכול מוסד השייך לעדה אחרת… להתערב ולערער על הצורה שבה עורכים היהודים את תפילותיהם במקום הקדוש להם ביותר".

(ע"פ תצלום המקור מאצ"מ)

הראשון לציון הרב הראשי רבי יצחק ניסים כתב בחריפות לשר הדתות ורהפטיג, בכ"ח בתשרי תשכ"ח (1967), על כך שמשרד הדתות הגיש הצעה ל'תכנוּן סביבת הכותל' ללא אישורם והסכמתם של הרבנים.

הראשל"צ הדגיש: "בתכנון סביבת הכותל טמונות בעיות סבוכות וחשובות מבחינה מהותית למקום, שאינו בגדר 'עניינים טכניים' גרידא", ומחה על כך שלמרות הצהרת ראש־הממשלה ביום שחרור ירושלים כי הסידורים ליד 'הכותל־המערבי' ייקבעו על־ידי הרבנים הראשיים לישראל – היתה עתה התעלמות מוחלטת מדעתם ומשיקוליהם של הרבנים הראשיים.

הראשל"צ דרש שמכאן ולהבא לא יעשה משרד הדתות כל פעולה בנושא ללא קבלת חוות־דעת והסכמת הרבנות, וחתם: "לא נוכל להסכים לכל תכנית שלא תעמוד בדרישות ההלכה או רוחה!".

(ע"פ תצלום המכתב בארכיון המדינה)

בכ"ח בתשרי תשכ"ח (1967) מינתה 'מועצת הרבנות הראשית לישראל' את הרב גולדשמידט, הרב ישראלי, והרב י. ש. הלוי ל'ועדת הלכה', כדי שישבו עם הרבנים הראשיים לישראל ועם שר הדתות על מנת לברר את כל הענינים הקשורים בכותל המערבי.

(ארכיון הרבנות הראשית, דו"ח סקירת פרוטוקולים של המועצה בתשכ"ח)

לאחר שנכח הרב הראשי לישראל הרב גורן בברכת כהנים המרכזית ליד הכותל בחוהמ"ס פסח האחרון, ושם לב שמשתמשים ב'רמקול' למרות שלדעתו אין הדבר מועיל לחלק מהפוסקים, פנה הרב גורן במכתב הלכתי מנומק אל רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ, והורה לו להמנע מלהשתמש ברמקול בתפילות שליד הכותל המערבי, כי ליד הכותל המערבי, שהוא מקום המקדש ושער השמים, יש לנהוג לפי כל השיטות בהלכה ולא להתנהל כדעת יחיד ולהכנס למחלוקת הפוסקים.

(שו"ת תרומת הגורן חלק א סימן כב, מכתב מכ"ח בתשרי תשמ"ב)

שמעון הצדיק היה משיירי הכנסת הגדולה וראשון התנאים, שימש בכהונה גדולה במשך 40 שנה. מנהג עתיק לעלות לציון יום פטירתו בכ"ט בתשרי לקברו בירושלים, בצפון־מזרח העיר העתיקה.

חז"ל אמרו שגם בבית שני, למרות שנחסרו בו כמה גילויי קדושה עיקריים נותר הנס של נר מערבי – "נר תמיד" – ששימש כעדות לבאי עולם ששכינה שורה בישראל. נר מערבי זה המשיך לדלוק בנס כל ימיו של שמעון הצדיק, וכבה עם הסתלקותו של צדיק הדור (ע"פ יומא כא, ב; לט, א; שבת כב, ב, ורמב"ן לשמות כז, כ).

בכ"ט בתשרי תרצ"א (21.10.30) פורסם 'ספר לבן' על המדיניות הבריטית בארץ ישראל, שהתבסס על מסקנות הדו"ח וההמלצות של ועדת סימפסון (ראו בתאריכים י"ז ו-כ"ח באב).

הספר הלבן קבע, בין השאר, כי אין עוד קרקע פנויה בארץ המתאימה להתיישבות חקלאית בידי עולים חדשים, והמליץ לבצע את החלטת הממשלה לעכב אישורי עלייה ליהודים, ולהיזהר מחידוש פזיז של עלייה 'בלתי מוגבלת'.

ערב פרסום 'הספר הלבן' רשמית, לאחר שכבר קיבלו לידו, התפטר חיים ווייצמן מתפקידו כנשיא הסוכנות היהודית, ועמו התפטרו גם מראשי הנהגת הסוכנות פ. וארבורג והלורד מלצ'ט (נפטר לאחר כחודש, בז' בטבת תרצ"א).

(כותלנו, עמ' 186-187; 'כרונולוגיה לתולדות הישוב' יד יב"צ)

בל' בתשרי ג'תתכ"ז (66 לסה"נ) נכנס הנציב הרומי צסטיוס גלוס אל העיר [החדשה] ועמד לפני חומת הר הבית והעיר הישנה:

"שלשה ימים לא הסתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושבי בידו, ושלח אנשי צבא רבים לבז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הפרבטיאוס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר (לבל יפול אל הרומאים). הם נבהלו למראה סדר מערכות הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם 'העיר החדשה' ואת המקום הנקרא 'שוק הקורות' (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולו רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טורניוס פריסקוס ורב שרי הרוכבים אשר לו לקחו שחד מידי פלורוס ופתו אותו לבל יסתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאוד ונגזר על היהודים לשאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ" (מלחמות ב, יט, ה).

חמישה ימים צר צסטיוס על הר הבית (מלחמות שם).

ביום השישי למצור עזב חיל צסטיוס את המצור על ירושלים ופנה חזרה אל הר צופים (ב, יט, ז).

למחרת – ו' בחשון ג'תתכ"ז(?) – פנה צסטיוס גלוס אל גבעון, ומשם נמלט לבית חורון (ב, יט, ח).

יש לציין שמנוסת הנציב הרומי דוקא בשעה שכמעט עלה בידו לכבוש את הר הבית באפס יד, זהו מעשה מוזר מאוד, ולא לחינם תלה אותו יוספוס פלאויוס ב"גזרת אלוהים".

ל' תשרי תרפ"ט (1928) – ראשי המוסדות היהודים מחו בפני מושל ירושלים על הוספת נדבך אבנים על הכותל על־ידי הערבים, ודרשו להפסיק מיד את עבודות הבניה. בתשובתו טען המושל כי 'בהתאם לסטטוס קוו שייך החלק העליון של הכותל לווקף, והוא רשאי לבצע שם עבודות באישור הממשלה'. בתגובה לכך כתב למחרת הרב הראשי קוק מכתב לממלא מקום הנציב ודרש: "להפסיק מיד את העבודה הזאת שנעשית נגד רצוננו על הכותל הקדוש הזה!".

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 44-45)