סיון – תמוז תתק"ט / יולי 2149

ליל שבת כ"ז סיון תרפ"ט (1929) – התחדשו ההַפְרָעות לתפילה על יד הכותל־המערבי, לאחר כחודש של רגיעה יחסית, ושוטרים בריטים וממלא־מקום הנציב בעצמו דרשו להפסיק את הרעש. הפרובוקציה החדשה ליד הכותל היתה עריכת 'זִיכְּר' – טקס מוסלמי־דתי המלווה בצווחות וריקודים רועשים לקול תופים ומצלתיים – דוקא בשעה שהיהודים עומדים לתפילה. מכאן והלאה חלה התדרדרות נוספת במצב עד שפרצו פרעות תרפ"ט ('מאורעות הכותל') לאחר כחודשיים.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 59 והלאה)

בכ"ז בסיון תר"צ (23.6.30) נפתחה הישיבה הראשונה של ועדת 'חבר הלאומים', שהתמנתה כדי ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי". היושב־ראש לופגרין פתח והודיע כי "מאתנו מחכים הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים שננהל חקירה ניטראלית… בשאלות הכרוכות במה שנקרא 'הכותל־המערבי', ולהוציא בסוף פסק דין המיוסד אך ורק על הבנתנו ישרת הלב, בחוק ובצדק". הועדה קיימה ישיבות פעמיים בשבוע, שמעה 51 עדים, מהם 21 יהודים, 29 מוסלמים ובריטי אחד.

בראש צוות ההגנה של הצד היהודי עמדו הפרופ' דוד ילין, עו"ד הרבנות־הראשית הד"ר מרדכי עליאש ואיש אגודת ישראל ר' משה בלוי. ד"ר כורש אדלר, כותבו הראשי של 'התזכיר על הכותל' שהוגש לועדה מטעם הרבנות, הסוכנות היהודית ואגוד"י, לא הגיע מחמת מחלתו. בהכנת הטיעון היהודי ובהכוונתו לקחו חלק גם הרבנים הראשיים הרב קוק והרב יעקב מאיר, ורב 'העדה החרדית' הרב זוננפלד. נשיא 'המזרחי' הרב מאיר בר־אילן נבחר מטעם ההנהלה הציונית לרכז ולתאם בין הגורמים השונים בגיבוש עמדת היהדות בענין הכותל.

(כותלנו, עמ' 166-167)

בכ"ז בסיון נשרף למוות על קדוש ה' רבי חנינא בן תרדיון, וספר תורה עמו. ומפני צרה זו שארעה לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

בכ"ח בסיון תש"ז (16.6.47) הגיעה לארץ־ישראל 'ועדת אונסקו"פ', כינוי לועדת חקירה בינלאומית מיוחדת של האו"ם, שמונתה על ידי העצרת הכללית של האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל ולייעץ לאנגליה כיצד לממשש את המנדט הבריטי על הארץ. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם מגוון נציגי היישוב היהודי. ולטר איתן ריכז את הקשר היהודי עם הוועדה, ומשה שרת ייצג את הסוכנות היהודית. המלצת רוב חברי הועדה הייתה לחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות – ערבית ויהודית, כשירושלים תשאר שטח נייטרלי בחסות האו"ם.

ההמלצות ל'תכנית חלוקה' התקבלו לבסוף במעט הבדלים כהחלטה רשמית של העצרת הכללית של האו"ם, ביום הידוע בישראל כ"יום כ"ט בנובמבר".

בעדות־נאום של הרב הראשי הרצוג בפני הועדה, אשר נמשך כשעתיים ועורר הדים רבים, אמר הרב:

"בכל מקום שיהודי מתפלל, הוא מכוון פניו כלפי ירושלים. בסידור התפילה שלנו, בתפילות ובברכות, תופסים מקום מרכזי ציון וירושלים, והתפילה לקבוץ גלויות ולבניין ירושלים… מתוארת ציון כאם המצפה לבניה הפזורים, וכאלמנה הממאנת להתנחם. 'לשנה הבאה בירושלים' מסיים את הטקס החגיגי… בהיות ארץ־ישראל תחת כיבוש ביזנט, הערבים, נושאי הצלב, המונגולים, הממלוכים או התורכים – לא היתה אף פעם אפשרות לשיבת ציון המונית… עליכם להכריע אם היסטוריה גדולה ונהדרת זו של עם מיוחד במינו תאבד בהררי אפר, בקברים ההמוניים העצומים של ששה מליונים… אני תפילה שמסקנותיכם יסייעו להביא לידי פתרון סופי את אחת הבעיות הכאובות ביותר של עמנו".

עמידתו האיתנה של הרב הראשי באותם ימים קשים עודדה את הרוחות וחיזקה את הלבבות (ש. מייזליש, רבנות בסערת הימים, עמ' 95).

בכ"ח בסיון תר"צ, בין הישיבות הראשונה והשניה של ועדת הכותל מטעם חבר הלאומים, נפגשה הועדה עם הרב הראשי קוק בבית־הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', ועם הראשל"צ הרב יעקב מאיר בבית־הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' שבעיר העתיקה.

הסיבה שלא זומנו הרבנים להעיד בפני הועדה, רמוזה במכתב מתאם הפעולות של הצד היהודי, הרב מאיר בר-אילן, אל הגרח"ע גרודז'נסקי, מראשי אגודת ישראל באירופה: "לא חפצנו להביא את מי שהוא מהרבנים האלה בפני הוועדה כולה באופן רשמי, משום זילותא דבי־דינא, שעורכי־הדין מהצד השני היו פונים בשאלות משאלות שונות, מה שלא היה נחשב לכבוד". נראה שנעשתה כאן 'הפקת לקחים' מהתנהלות ועדת שאו ומהשאלות המטרידות והמזלזלות ששאל העו"ד הערבי את הרב קוק ואחרים.

(כותלנו, עמ' 167-168)

ר' שמואל גרונום, עוזרו של רבי משה בן רמ"מ מוויטבסק, הגיע לראשונה לכותל המערבי בערב ראש־חודש תמוז תקמ"ט (1789), כאשר ליווה את רבו במסעו לארץ הקודש. לאחר ג' ימים הגיע שוב למקום יחד עם רבו. על תחושותיהם ותפילותיהם המיוחדות רשם במכתב לבני משפחתו בחו"ל: "קודם מנחה הלכתי בעצמי אל כותל מערבי, אבל לא יכלתי לדבר שם אפילו דיבור אחד ממש, שנפלאתי על המראה מהבנין והאבנים הגדולים כעת בחורבנו, ולא נתעכבתי שם וחזרתי לביתי אצל מורנו הרב משה, כי הוכרחתי להיות עמו בכדי לשרת אותו לפי כבודו… וביום ה' הלכנו אני ורבי משה ועוד אשכנזי אחד חסיד ומפורסם צדיק אמיתי, מורנו ורבנו הרב אשר הענזול מפינשווע, רק אנחנו שלשה, כי לא רצינו שילכו עימנו אנשים אחרים, וישבנו שם [בכותל המערבי] קרוב לב' שעות, השי"ת יודע וַעד שכל מה שהיה ביכלתנו ובזכרינו וכחנו להזכירם… העלינו זכרונם לטובה ועשינו להם מי שברך… בעדם ובעד בני ביתם בכלל ובפרט מה שהיה באפשר לפרש מכל עניניהם הכל כאשר לכול. וישבנו שם בנחת גדול ואין מוצא פה ומצפצף, ולא יכולנו לישב שם עוד [מפני] שנתייגענו מאוד, וחזרנו לביתנו לשלום…

ובכל מקום אשר התפללתי בפירוש ממש: 'ריבונו של עולם תן לזה בנים ולזה פרנסה', ושאר דברים מה שהיה לי לבקש בזכות המקדש ומקומות המקודשים, ובפרט אצל כותל המערבי אשר ממש לא זזה השכינה משם". (ע"פ א' יערי, אגרות חסידים מארץ ישראל, נא, עמ' 199-201)

בכ"ט בסיון תר"צ התקיימה הישיבה השניה של ועדת־הכותל מטעם חבר הלאומים. עורכי הדין מהצד הערבי לא הסכימו להיות המדברים הראשונים, ולכן פתחו היהודים בהצגת טענותיהם. עו"ד הרבנות הראשית ד"ר עליאש, הרצה בפני הועדה הרצאה מרשימה בת שלוש שעות, מלווה בעדויות ובמסמכים.

בנאומו ניסה עליאש בהיסוס מה, להעלות את נושא הבעלות על הכותל, והסביר, שמלבד חופש הגישה לתפילה בכותל המגיע ליהודים, ברצונו להתייחס גם לענין הבעלות. סיכום דבריו היה כי אין הוא מודה בבעלות הערבים על הכותל, אך גם איננו טוען נגדה, אלא דורש שיביאו מסמכים להוכיח את בעלותם. בישיבה שלמחרת הוסיף אליעש הבהרה לדבריו: "לא באנו לברר כאן את סכסוך הבעלות, שהלא הכותל הוא מקום קדוש ומושג של קנין אינו חל עליו… אולם אין ספק שעל הועדה לברר בידי מי ימצא הנכס הזה לעתיד".

(כותלנו, עמ' 168-169)

בכ"ט בסיון שנת ב'ת"נ, בזמן ביכורי הענבים, שלח משה רבנו מרגלים ממחנה ישראל שבמדבר אל ארץ ישראל וציווה אותם "לתור את הארץ" ולהביא עימם מפרי הארץ.

ב-ל' סיון היו המרגלים בדרכם לארץ־ישראל אך כבר אז החליטו להוציא דבת הארץ כדי להרפות את ידי העם (תענית כט, א).

בל' בסיון תקצ"ט (1839), בקרו הזוג משה ויהודית מונטיפיורי בירושלים, חרף סכנת המגפה שהשתוללה בעיר באותם ימים. היה זה גם יום הנישואין ה-כ"ז של בני הזוג, ובמשך כל היום רדפו לעשות צדקה וחסד עם שרידי היהודים המתגוררים בעיר, עניים ודווים, עד שאזל כל הכסף מכיסם. ביומנה תארה יהודית את הרושם העז שהשאיר בה הביקור בשריד המקדש בו ביום:

"בקרנו את הכותל המערבי, והוא משרידי בנין שלם, אשר השאיר לנו ד' שריד כמעט, למזכרת אהבתו אלינו, עם סגולה, ואף העת האכזריה המבלה הכל – לא שלטה בו. ואף ידיהם של מחריבי ארצנו – לא חלו בו. האבנים הן גדולות מאוד והן צמודות זו לזו, זו על גבי זו, בכח ובחוזק. הוא, הכותל, שומר ישראל. אמרתי עם לבי: האם אין הוא אות לישראל, כי עוד לא אפסה תקוותו? עֵד הוא התל הזה, כי בוא יבוא היום ולא יאחר עוד, אשר כל העמים ילכו בשם ה', ונהרו אל הר ציון ויענו כולם בפה אחד בשפה ברורה: 'הללויה! זמרו לאלוקי ישראל!'. וכבר נודעו לעמנו דברי חז"ל (זוהר שמות ה, ב): "מעולם לא זזה שכינה וכו', שנאמר: הנה זה עומד אחר כותלנו".

*יש לציין שגם בבקורם הראשון בירושלים בשנת תקפ"ז, ראשית מצעדם בבואם ירושלימה היה ביקור בכותל המערבי.

(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 57; 78-79)

"השבת השחורה" – כינוי שניתן ליום השבת פרשת קורח שחל בסוף חודש סיון תש"ו (29 ביוני 1946), בו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמהלכן נלקחו למאסר רבים ממנהיגי היישוב והתנועה הציונית, לאחר שהוטל עוצר על מושבים וערים מרכזיות (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) ונערכו חיפושים מבית לבית.

[לקריאה נוספת באתר "דעת"]

בל' בסיון תקע"ב (1812) נכנסו תחת החופה יהודית לבית משפחת כהן עם בחיר ליבה משה מונטיפיורי. נישואי האשכנזיה מלונדון עם 'הספרדי הטהור' מאיטליה היו חזון בלתי מצוי והיוו חידוש גדול בחברה היהודית בימים ההם. מונטיפיורי ידע להוקיר מאוד את רעייתו וככל שבני הזוג המופלא הוסיפו לראות חיים יחדיו (אף שלא זכו ללדת), כן נקשרו זה לזו וזו לזה באהבה ובכבוד אין קץ. ביום הנישואים ה-ל"ב רשם מונטיפיורי מילים לבביות ביומנו האישי, מהן ניתן לקבל מושג על יחסי האהבה וההוקרה ששררו בין בני הזוג:

"היום חלפו ל"ב שנים למן היום אשר זכני אל שדי, אלוקי ישראל, בטובו הגדול, לתת לי את יהודית היקרה לאשה. ואני חייב להודות לה' על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אשרי בחיים. למן היום הראשון לזווגנו ועד היום הזה מצאתי תמיד סיבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר ויותר. כל שנה חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה. כמוה לא היתה עוד בעולם אשה טובה ונעימה, אשר מעיניה וכל מעשיה מכוונים רק לתכלית אחת: לעשות את אישהּ טוב ומאושר. ירים ה' את ברכתו עליה, ברכת חיים ושלום וכל טוב. אמן".

(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 53-56)

סביב ראש־חודש תמוז שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ) נשלמו הסוללות החדשות שנשפכו על חומות הבירה (מצודת אנטוניה).

(מלחמות ו, א, א).

יוחנן מגוש־חלב ניסה להרוס את הסוללות שהוקמו על מצודת אנטוניה, מצפון להר הבית – ונכשל. אז ציווה טיטוס לנגח את חומת המצודה בכרים. (שם ו, א, ג)

א' בתמוז ב'ש"ט/ ב'קצ"ט לבריאת העולם (ע"פ 'רבנו בחיי' שמות א, ו; ועוד) – נולד ונפטר יוסף הצדיק, בנו האחד עשר של יעקב אבינו, ובנה הבכור של רחל אמנו, "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד).

יש אומרים שלידתו היתה בכ"ז בתמוז ("דובר שלום", בסדור "אוצר התפלות" דף תנד).

פטירת יוסף מתוארת בסוף חומש בראשית (נ, כו): "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". אמנם כשיצאו ישראל ממצרים העלו את עצמותיו עימם לארץ־ישראל וקברוהו בשכם.

ר"ח תמוז שנת 3827 לבריאת עולם נפלה העיר המבוצרת יודפת, אחד המעוזים החזקים של יהודי הגליל במלחמה נגד הרומאים. "ומספר השבויים היה אלף ומאתיים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף". לאחר אירוע זה הוחשו החורבן והיציאה לגלות.

(מלחמות ג, ז, לד-לו)

בספר 'שיבולי הלקט', שכתב במאה הי"ג למנינם רבי צדקיה בן אברהם הרופא, מובא (סדר תענית סימן רסג): "על מה שאירע בימינו, על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה – כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן, וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו: ביום ו' "זאת חוקת התורה" היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה".

המהר"ם מרוטנבורג, תלמיד רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", ונהגו לאומרה בתשעה באב בבוקר.

(ראו עוד להלן – ט' בתמוז).

חסידים ואנשי מעשה מתענים ביום ששי זה בכל שנה, ובדור האחרון נוספו לזכרון הספרים שנשרפו גם הספרים שנשרפו בשואה ("כמעיין המתגבר", הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל).

מיום ב' בתמוז עד י"ג בתמוז תש"ח (9-18.7.1948), בתום ההפוגה הראשונה של מלחמת הקוממיות לעצמאות ישראל, החלו קרבות עזים: צה"ל פתח במתקפות בחזית המרכז ובחזית הצפון, במקביל פתח הצבא המצרי במתקפה בחזית הדרום. לבסוף הופסקו הקרבות על־פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם.

ג' תמוז ב'תפ"ט (ויש אומרים: ב'ת"צ) – יהושע בן נון ניצח את חמשת המלכים במקדה, ועל כך נאמר בספר יהושע (י, ט-יג): "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד", עד שנקם ה' באויביו (ע"פ פרקי דרבי אליעזר).

בליל שבת ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948) החל ביצוע "מבצע דני" (על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה), שהיה המבצע הגדול והחשוב ביותר בחזית המרכז בקרבות 'עשרת הימים', במהלך מלחמת העצמאות.

מטרות המבצע היו:

-הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון הירדני שחנו באזור לוד-רמלה, ע"י השמדת האויב בגזרה זו.

-הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת (מלבד 'דרך בורמה') בעזרת כיבוש כפרים אויב בגזרה ממזרח ללטרון, ופתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון.

-מניעת לחץ של הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז, מרמלה ועד ירושלים.

-נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.

-השגת יתרון אסטרטגי ע"י נטילת היזמה מידי האויב בגזרה זו, פגיעה בו וביטול יתרונו הטופוגרפי.

בליל ג' בתמוז תש"ח כבר נכבשה על ידינו עינאבה, עם פתיחת שלב א' של "מבצע דני".

ליל ג' בתמוז תש"ח תקפו כוחותינו את ח'רבת אל חממה שבמורד הר הרצל וכבשו את המשלט.

ביום ג' בתמוז תש"ח כבשו כוחותינו את ג'ימזו ודניאל במסגרת מבצע דני שלב א', ובו בערב הגיע מפקד המבצע לג'ימזו ומשם יצא בשיירה לבן שמן. בלילה נכבשה ח'רבת מזמיל, לאחר שבלילה הקודם נכשלה ההתקפה עליה.

ד' בתמוז תר"צ – הרבנים הראשיים לישראל פנו במכתב לועדה היהודית המאוחדת על־דבר הכותל־המערבי, שנערכה לקראת דיוני ועדת החקירה הבינלאומית על מאורעות הכותל, כדי לחזק את הקשר בין מוסד הרבנות עם פעילות הועדה העוסקת בשריד קדומים מהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי: "בהתחשב עם האחריות הגדולה המוטלת עלינו בענין הכותל, ובהיות שאנו רוצים לקבל ידיעות על מהלך העבודה יום יום, אנו מבקשים לצרף אל הועדה את שני המזכירים הכלליים של הרבנות הראשית לארץ־ישראל, ה"ה: הרב ש.א. ובר והר"י ברוך, שישתתפו חליפות עמכם בקביעות, עד צאת לאור זכיות עמנו על הכותל".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 30)

ד' בתמוז תשמ"ז – בישיבת ועדת ההגוי לעניני הכותל המערבי הוחלט להקים מנהלת שתרכז את כל הפקוח והבצוע הקשור לחשיפת האולמות שממערב לכותל, במסגרת חפירות מנהרת הכותל. כמו כן מונה מפקח ראשי על הבטיחות – פרופ' גליק מחיפה.

(יומן הכותל של הרב גץ)

ד' תמוז ד'תתקל"א – נפטר לבית עולמים רבנו תם, מבעלי התוספות.

"ביום הרביעי לחדש פנימוס (ד' בתמוז שנת ג'תתכ"ז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורוב יושבי הם יונים. בני העיר קידמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש, בברכות נצחון ובתרועת ששון, מאהבתם את הרומאים, ועוד יותר – משנאתם ליהודים המנוצחים" (מלחמות ג, ט, א)

ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948) במסגרת מבצע דני שלב א' הצליח גדוד הקומנדו לכבוש משלטים בסביבות דיר טריף ולהדוף את הלגיון לעבר בודרוס. בשעות אחה"צ הגיע הגדוד לבן שמן.

ה' בתמוז ג'שכ"ז, 11 שנה לפני חורבן הבית הראשון, הוגלה בבלה יהויכין מלך יהודה.

ה' בתמוז ג'תת"ל (70 לסה"נ) נכבשה "הבירה" (מצודת "אנטוניה" שמצפון להר הבית) בידי הרומאים וממנה ניסו להבקיע אל הר הבית, אך נהדפו בידי המורדים. מאוחר יותר חדרו להר וקרבות אכזריים התנהלו בו.

ה' בתמוז ג'של"ג, כ-5 שנים אחרי שהוגלה יהויכין לבבל, החל יחזקאל להינבא בבבל על נהר כבר. ואז התנבא ב"מעשה מרכבה" (תחילת ספר יחזקאל).

ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948), במסגרת "מבצע דני", נכנעה רמלה לאחר שראתה את לוד נכבשת בידי חיילי ישראל. כך הצליח גם כיבוש ראש העין ומג'דל ג'אבא. בלילה כבשנו את צובא.

ו' בתמוז תש"ח (13.7.1948), במסגרת "מבצע דני", שהיה למבצע חסר תקדים, נכנס הגדוד השלישי של חטיבת יפתח לתחנת המשטרה שבין רמלה ללוד ומצאה ריקה, לאחר שמגיניה נטשוה בלילה… לשמע ידיעה זו נכנעה העיר הערבית לוד סופית בידי צה"ל.

ו' בתמוז תש"ח נכבשה צֹרעה בידי הגדוד ה-4 של חטיבת הראל. בלילה נכבש הכפר מאליחה, ולמחרת כשנערכה התקפת נגד היא נהדפה בידי כוחותינו.

ב-ו' בתמוז תשל"ו (1976) הגיעה סיירת מטכ"ל לאוגנדה במסגרת "מבצע אנטבה" על מנת לשחרר למעלה מ-100 חטופי מטוס אייר פראנס, שנלקחו כבני ערובה על ידי מחבלים לטרמינל באנטבה. מאוחר יותר קיבלה הפעולה את השם: "מבצע יונתן", על שם יוני נתניהו שנהרג במהלך המבצע. המבצע נזכר עד היום כאחד ממבצעי החילוץ המרשימים והנועזים ביותר שבוצעו מעולם.

[לקריאה נוספת ב"מרכז למורשת מודיעין"]

בח' בתמוז תרצ"ח (1938 למנינם) הופיע הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג בפני ועדת וודהד היא 'ועדת החלוקה'. הרב הרצוג הביע בפני הועדה את העמדה היהודית ביחס לרעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינת ישראל ומדינה ערבית. בדבריו התייחס למעמד שינתן על ידי המוסדות היהודיים לרבנות הראשית במדינה שתוקם, ונגע בהרחבה בסוגיית ירושלים והר הבית ויחס היהדות אליהם.

לשאלת החוקר: "האם חושבת הרבנות הראשית שירושלים יכולה להיות מחוץ למדינה העברית?" השיב הרב הרצוג בהרחבה והסביר: "ירושלים בשביל העם היהודי היא יותר מאשר עיר בירה לארץ, כי היא קובעת ברכה לעצמה. ירושלים היא חטיבה מיוחדת בשביל העם העברי אשר הביע אותה בשבועתו: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', ובשום אופן לא יוכל לתאר לעצמו העם היהודי את מדינתו בלי ירושלים".

וכשנשאל: "האם אתם מתכוונים רק לירושלים החדשה או גם לירושלים העתיקה? ומה בדבר החזרת הר הבית ליהודים?"

השיב הרב הרצוג: "בשבילנו אין ירושלים מתחלקת בין 'חדשה' ל'עתיקה'. אולם בנוגע להר־הבית זוהי חטיבה מיוחדת, ואם גם תסכימו להשיבו לנו – אין אנו יכולים לקבלו [ולנהל בפועל את המסגדים], כיון שאסור ליהודים על־פי דת אבותינו להכנס להר־הבית. תקוות גאולת הר־הבית והקמת בית־המקדש תעשה אך ורק ביד אלוקים, ולא על־ידי יד אנוש".

(ע"פ מקור 'סודי' הנמצא בארכיון המדינה, תיק הרה"ר לישראל, גל-1/ 8571. להרחבה ותצלום מקור – ראו כאן).

ליל ט' בתמוז תש"ח (13.7.1948), במסגרת "מבצע דני" שלב ב', החלו גדודי חטיבת הראל בהתקפה על רכס תותחים בלטרון. הנסיון הרביעי לכבוש את לטרון נכשל.

חלק מהרכס נכבש אבל הלגיון החזיק במקום גדוד משוריין ופתח בהתקפה על חיילי חטיבת הראל, אשר נאלצו לסגת כשהם משאירים במקום 19 הרוגים ופצועים מהלחימה. בסה"כ נהרגו בתקיפה 5 חיילים מהגדוד הרביעי של החטיבה; 20 מהגדוד השישי, ו-7 הרוגים מגדוד 61 (חטיבת עציוני). למחרת כבשה חטיבת הראל את הכפרים אישוע (אשתאול), דיר עמר, כסלה (כסלון), דיר ראפאת והר-טוב, ועל ידי כך נפתחה דרך חלופית מאזור לטרון לירושלים.

ט' בתמוז ג'של"ח – צבאות בבל פרצו את חומות ירושלים, לאחר מצור ממושך.

בליל ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948), לקראת ההפוגה במלחמת השחרור, התקיים "מבצע קדם" במטרה לכבוש את ירושלים העתיקה. המבצע נכשל ולא הקנה לנו אפילו דריסת רגל בעיר העתיקה של ירושלים. במשך כ-19 שנה נמנעה רגל יהודי מלהכנס בה, עד ששוחררה על ידי צה"ל בכ"ח באייר תשכ"ז ב"מלחמת ששת הימים".

וכך היתה פקודת היום מטעם מפקד צבא ההגנה לישראל בירושלים:

אל חיילי ישראל בירושלים.

קצינים, חיילים,

הלילה מוטל עליכם ביצוע המשימה ההיסטורית הגדולה:

כיבוש ירושלים בין החומות.

ירושלים לב האומה, משכן אלוהי ישראל, סמל פארנו וגדולתנו, גיא החזיון של מלכינו ונביאינו, לוחמינו וחוזינו. ירושלים – אשר לשמה רוטט כל יהודי בתפוצות ישראל, ירושלים העתיקה שנתקדשה בדמם של טובי מגינינו, תשוחרר הלילה על־ידי הצבא העברי.

עיני העם, עיני העולם כולו, נשואות אליכם בשעה זו.

זכרו: אתם פורצים את החומה, כדי לשחרר את עיר הקודש מידי האויב. האויב לא יזנח על נקלה את עמדותיו, מהן התקיף והרעיש את ירושלים העברית במשך כל ימי המלחמה.

היו דרוכים לקרב, אל יחלש המתח ואל תרפה היד עד הנצחון.

זכרו: על אדמת־קודש אתם דורכים. תהיה כניסתכם לירושלים בין החומות כניסת צבא מלוכד, דרוך לקרב, נאמן למסורת עמו.

זכרו: ירושלים קדושה גם לדתות אחרות – הדת המושלמית והדת הנוצרית, ועליכם לכבד מקום קדוש זה.

חלילה לכם מחלל את קדושת המקום באיזו דרך שהיא. חילול הקודש יכתים את המבצע ואתכם בעיני העם ובעיני תבל כולה.

קצינים, חיילים, קדימה לקרב!

"תושע ידכם לכם ויושיעכם האלהים!"

ירושלים, ט' בתמוז תש"ח מפקד צבא ההגנה לישראל

{תצלום דף ה"פקודת יום" לשחרור ירושלים בתש"ח}

מאמר מעולה ומרתק על "מבצע קדם" מאת ד"ר שמואל בהט

בט' בתמוז תשכ"ח (5.7.1968), שעות ספורות לאחר שהוביל בהצלחה מאבק לשמירה על קדושת הכותל מפני קבוצה שולית שניסתה לשנות את סדרי התפילה במקום – נקרא הרב גץ לשר הדתות וקיבל את התפקיד.

בדמותו הייחודית הפך הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל את הכותל לביתו של כלל העם היהודי. הרב היה בין הדוחפים לחשיפת מנהרות הכותל וייסד בית הכנסת מול קודש הקודשים, בו נהג לומר תיקון חצות מידי לילה.

בט' בתמוז שנת ה'ד אירעה שריפת התלמוד הגדולה הראשונה בפריז, שנגזרה על יהודי צרפת בעקבות "הפסד" חכמי היהודים ב"משפט פריז", בו נאלצו להתעמת עם חכמים נוצרים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, על דברים הכתובים בתלמוד. ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, הובאו לכיכר העיר למעלה מעשרים קרונות עמוסים בספרי תלמוד, ושריפתם ארכה כשתי יממות. מאז יש הנוהגים להתענות בכל יום שישי זה (מגן אברהם על שו"ע אורח חיים סוף סימן תק"פ).

המהר"ם מרוטנבורג, תלמיד רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", הנאמרת בקהילות אשכנז בתשעה באב.

י"א תמוז תרפ"ט (1929) – עבודת בנין הקיר הגובל עם 'סמטת' הכותל־המערבי חודשה על ידי הערבים, ברשיון הממשלה. דרך הקיר החדש יצרו מעבר אל המדרגות המובילות להר הבית דרך שער המוגרבים, והרחבה הצרה שליד הכותל הפכה לקפנדריא קבועה לתושבי שכונת המוגרבים הסמוכה (עד כה היתה הסמטה מעין רחוב ללא מוצא. רוחבה באותם ימים היה 3.8 מטר וארכה 28 מטר בלבד, ופתח כניסה אחד בלבד היה לה מצד צפון). מיד פנה הרב קוק לממלא־מקום מושל ירושלים, והוא הבטיח לחקור בענין, אך כעבור יומיים, בי"ג בתמוז, הודיע כי לדעת הממשלה אין לעכב את בנין הקיר אם לא תיגרם בכך הפרעה ישירה למתפללים. בפועל, הממשלה הרשתה לערבים להכשיר את החצר הגובלת עם הכותל למסגד שהשמיע את קריאת ה'מואזין' ברעש גדול כמה פעמים ביום.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 59-60)

כך תאר הרב ארנשטין הי"ד ב'יומן הכותל המערבי' (י"א בתמוז תרצ"ט 28.6.39): "בשעה 2:45 אחר הצהרים בא אל הכותל הרב הראשי החדש לארץ ישראל, הרב עוזיאל, בלווית הרב הראשי לתל־אביב וחברים מעירית ת"א, חברי הנהלת העדה הספרדית שבירושלים, וקהל רב מירושלים ומתל־אביב. הרב הראשי אמר מזמורי תהלים ובקש מהקהל שיאמר אחריו. הוא הקריא תפילה מיוחדת שחיבר ליום המאורע הזה. בדמעות ובהתרגשות מרובה עזב את הכותל".

[יומן הרב אורנשטין]

{תמונות הרב עוזיאל מתפלל ליד הכותל}

בי"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) החלה הפוגה שניה בקרבות צה"ל במלחמת העצמאות והקוממיות ('מלחמת השחרור').

ההפוגה הראשונה החלה בד' בסיון. והקרבות חודשו בב' בתמוז.

י"ב בתמוז תר"פ (1920 למנינם) – בעתון 'הצפירה' הובאה ידיעה כי בין המוזמנים בפני הועדה החוקרת את מעשי הפרעות בירושלים בפסח האחרון, להגיד את עדותם, הוזמן גם רבה של ירושלים הרב קוק.

על שאלת הועדה מהי יחס הדת היהודית אל יתר הדתות, ענה הרב כי "היחס הוא יחס של כבוד, מפני שהדת היהודית מכירה ביתר הדתות רק הסתעפויות של הדת היהודית". על השאלה בדבר יחס הדת היהודית אל הר הבית (ואל יתר המקומות היהודיים הקדושים בארץ־ישראל), הודיע הרב קוק כי: "המקומות הללו, כמובן, קדושים הם לכל בני ישראל, אולם אין לנו כל רצון מעשי לכבוש אותם בכח, כי הרי מאמינים אנו שבוא יבוא היום וכל העמים יודו כי המקומות הללו שייכים ליהודים, ורק אז יהיה הר הבית למקום תפילה בשביל בני כל העמים".

על השאלה: "והרי באופן זה העבודה הדיפלומטית המעשית שלכם נמצאת בסתירה עם האמונה בניסים משמים?", ענה הרב כי: "גם עבודתנו המעשית הִנה חזיון אלוהי בנשמתנו היהודית". בסיום דבריו התייחס הרב קוק גם לפעולותיה הרעות של אגודת המסיון.

(להרחבה: אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 6)

י"ג בתמוז תש"ס (16.7.2000) – הרב שמואל רבינוביץ התמנה לרב הכותל המערבי, על פי המלצת הרבנים הראשיים לישראל, בנוסף לתפקידו כרב המקומות הקדושים בו כיהן החל משנת תשנ"ו (1996).

ט"ו תמוז ה'תק"ג – נפטר בגיל 47 בירושלים רבי חיים בן עטר, מחבר הפירוש "אור החיים" על התורה. רבי חיים אִבּן עטר, שהיה פרשן, מקובל ופוסק הלכה, עלה לארץ ממרוקו בגיל ארבעים ושלש, במסעו עבר דרך איטליה וקרא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייה ארצה. לאחר נידודים בצפון הארץ השתקע בירושלים והקים בה את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל", שלומדיה הקפידו "לשׂים לילות כימים בעסק התורה ובתחנונים מול שוכן מעונים, בעד כללות עַם אמונים, ולברך בייחוד כל החברים בשבתות וימים טובים מול כותל מערבי, אשר שם שכינה שׁוֹרָה" (קול קורא מרבי חיים אבן עטר לקהילת קודש קסאלי). הסתלקותו לבית עולמים היתה כשנה לאחר בואו לירושלים. הוא נטמן בהר הזיתים, וברבות הימים נעשה קברו לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו להתפלל לצד קברו בכל עת צרה, וכן קיימו שם תפילה מרכזית בימי מלחמת העולם השנייה, כשעלה חשש שצבא גרמניה יפלוש לארץ ישראל.

בספרו ההלכתי 'אור לציון' חידש רבי חיים בן עטר שכל היחס של 'מורא' הקיים כלפי קדושת הר הבית גם כיום כשהמקדש חרב, נובע מהשראת השכינה שלא זזה מהכותל המערבי.

על פי סיפורים בגירסאות שונות מקובל לראות את בעל ה"אור החיים" כמקור למנהג תחיבת פתק בכותל המערבי, שהתפתח במאה השנים האחרונות.

{להרחבה: האור החיים והכותל המערבי – רעיונות וסיפורים}

{תמונת הנשיא יצחק נבון נואם בערב זכרון לאור החיים תשמ"ב}

בט"ז בתמוז ב'תמ"ח נרצח חור, בנם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה, כשניסה למנוע מאחיו לעשות עגל הזהב לשם עבודה זרה.

בי"ז בתמוז ג'תתכ"ח, ערב חורבן בית המקדש השני, נבקעו חומות ירושלים (לפי התלמוד הירושלמי גם בתקופת בית ראשון נבקעו החומות ביום זה), והוחש חורבן העיר והמקדש. במסכת תענית פרק ד משנה ו נקבע י"ז בתמוז כיום צום לדורות על פריצת החומות ועל ארבעה אסונות נוספים שארעו לאבותינו ביום זה (שבירת לוחות הברית במדבר, ביטול קרבן התמיד במקדש, שריפת התורה ע"י אפוסטומוס הרשע והעמדת צלם עבודה זרה במקדש).

בי"ז בתמוז תר"ץ (1930 למנינם) נולדה המשוררת נעמי שמר, פזמונאית ומלחינה ישראלית, וכלת פרס ישראל לזמר העברי (נפטרה בשנת תשס"ד). שירהּ "ירושלים של זהב" שחובר ערב מלחמת ששת הימים, ובהמשך הפך ל'המנון' המלחמה, הזרים בחיילי צה"ל ובשדרות העם רוח תקווה וכיסופים לירושלים.

תצלום של כתב היד הראשון (הטיוטא) לשיר "ירושלים של זהב", מופיע בויקפדיה.

ביצוע מחודש ל"ירושלים של זהב" הופק עם קליפ יפה על ידי נתנאל הרשטיק.

ביום י"ז בתמוז ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, חטאו מבני ישראל בחטא העגל. לפי ריה"ל בספרו 'הכוזרי', בפועל היו רק כ-3000 איש שחטאו מתוך כלל יוצאי מצרים. חז"ל רמזו כי הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו אנשי ה'ערב רב' שהסתפחו לעם ישראל ביציאה ממצרים.

שבירת הלוחות על ידי משה בתגובה לחטא העגל.

בי"ז בתמוז שנת ג'תתכ"ח, סוף ימי בית המקדש השני, נבקעו חומות ירושלים (לפי התלמוד הירושלמי גם בתקופת בית ראשון נבקעו החומות ביום זה), והוחש חורבן העיר והמקדש.

נח שלח יונה מהתיבה לבדוק אם החלו להתייבש מי המבול. היונה שנשלחה ביום זה ולא מצאה מנוח לכף רגלה, רמזה גם על חורבן העתיד שהחל ביום זה, שהרי נמשלו ישראל ליונה.

בי"ז בתמוז תשס"ו (2006) פתח צה"ל ב"מלחמת לבנון השנייה" כתגובה לפעולות חזבאללה יום קודם לכן בגבול ישראל-לבנון.

י"ז בתמוז נקבע כיום צום לדורות על חמישה דברים שארעו לאבותינו ביום זה (מסכת תענית פרק ד משנה ו), כמפורט בטור מימין (1-5).

בקהילות עדות המזרח נהוג להכריז בבית הכנסת על התענית בשבת שלפניה, ולומר:

"אחינו בית ישראל שמעו! צום הרביעי יהיה ביום (פלוני), יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה, כמו שנאמר: כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ר' שמואל הורביץ, חסיד ברסלב ומצאצאי השל"ה הקדוש, היה מבאי הכותל הקבועים בשנות ה-20 של המאה ה-19. מתוך האוטוביוגרפיה שכתב בספרו "ימי שמואל" ניכר שהכותל המערבי היה אולי המקום המרכזי ביותר בעבודתו הרוחנית.

בין השאר תאר שם את הגעתו לכותל המערבי בימי בין המצרים החל מתענית י"ז בתמוז תרפ"ד (נדחה ליום א' י"ח בתמוז):

"בצהרים הלכנו לעשות 'תיקון חצות' אצל כותל המערבי, כמו המנהג בירושלים שבאים הרבה אנשים בימים ש'בין המצרים' לעשות תיקון חצות בחצי היום אצל כותל המערבי, וחולצין המנעלים ויושבים על הארץ ואומרים חצות שב'שערי ציון' והקינות שמובא שם, וכן 'תיקון שלוש משמרות' בִּבְכִי וּנְהִי, ובצִפיה לבנין ציון וירושלים. וכן אמרנו הנזכר לעיל בהתעוררות גדולה. ובפרט אנֹכי, שזו לי הפעם הראשונה להיותי בין המצרים בירושלים, ואצל כותל המערבי.

ואמרנו [ליד הכותל] גם את התפילה שב'ליקוטי תפילות' חלק שני סימן יג – התפילה שעל 'בין המצרים', וכן עוד תפילות כאלה, בבכיה רבה ובצפיה והשתוקקות וגעגועים בכלות הנפש לישועת ישראל ונחמת ציון וירושלים ובנין בית המקדש, וכך בילינו כמה שעות…

באלו הימים היינו משתתפים עצמנו ביותר בצרות ישראל – ובפרט שהיינו רואים גלות השכינה לעינינו, כי ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, בית קדשנו ותפארתנו ערבים הולכים בו, ואנחנו עַם בני ישראל שפלים ונבזים מאוד בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, וכל המקודש מחברו יותר חרוּב מחברו – עד שממש היו מכירים בַּפַּנִים השינוי שנשתנה הפנים, וניכר בו יותר הכיסופין והשתוקקות עד כלות הנפש לישועת ישראל וירושלים, שתיבנה במהרה בימינו, אמן.".

אחרי שירד משה רבנו מהר סיני וראה את "חטא העגל" ושיבר את הלוחות, שרף משה את עגל הזהב וטחן אותו עד דק, והשקה את החוטאים במים מעורבים באפרו (כמו שבודקים סוטה – בבלי עבודה זרה מד, א). לאחר מכן קרא לבני לוי, אשר לא עבדו לעגל, שיהרגו את אלו שעבדו לעגל. מספר ההרוגים היה 3,000 איש.

למחרת, בי"ט בתמוז ב'תמ"ט, עלה משה להר סיני כדי לבקש מה' מחילה לעם ישראל (שמות לב, ל-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב, וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

(להרחבה – בבלי שבת דף פח; רבנו בחיי על התורה, תחילת ויקהל).

השמש האשכנזי של הכותל נח גלאזשטיין (שרייבר), ועמיתו השמש הספרדי רפאל מיוחס, פעלו באותם ימים בדרך־כלל באופן עצמאי והתפרנסו ממכירת חפצי קדושה ומנדרים ונדבות של מתפללים ועולים לתורה (ע"פ מ' פרידמן, חברה ודת, יד יב"צ ירושלים תשל"ח, עמ' 302). השמש נח נודע לשבח בקרב המתפללים ושימש בתפקידו בערך משנת תרע"ז עד לפטירתו הטראגית בכ' בתמוז תרצ"ג (1933 לסה"נ), בעקבות נפילה מגג ביתו. הוא נטמן בהר הזיתים, חלקה 7 שורה 4 קבר 4 (ראו עוד: דותן גורן, בשבע, כ' בתמוז תשע"ג).
בחוברת 'זכרון לחובבים הראשונים' חלק ד תרפ"ז כותב העורך מר פנחס גראייבסקי (עמ' 44): "נורא מאוד היה המצב העגום, השפל והמחפיר, ולפעמים קרובות גם המסוכן, על יד ה'כותל'. עד שהתעורר העסקן החרוץ מר נח גלאזשטיין לדאוג לכבוד המקום הקדוש הזה, שהוא כבוד עם ישראל כולו. בסכנה ובחרוף נפש עלה בידו – ברשות רבנינו והסכמתם ובעזר יחידי סגולי אחינו – להכניס תקונים וסדרים טובים ויפים, הנותנים כבוד לישראל. לא פעם עמד לפני המושל והתריע על ההפרעות והעלבונות, הנתכים כפעם בפעם על ראש המתפללים, לא פעם התדיין עם השֵיח'ים והזרים השכנים בעניני ה'כותל', וכהצבור הירושלמי כך גם הממשלה – הכירוהו בתור המפקח והאיש האחראי במקום הקדוש הזה. רבים הם התקונים שהכניס העסקן החרוץ הזה, בסדרים הפנימיים והחיצוניים של 'הכותל'".
עוד מובא שם (בעמ' 45-46) מכתב הערכה לשמש נח מכ"ז בחשון תרפ"ב מאת הצדיק הרב זרח ראובן בראווערמאן ראש ישיבת 'מאה שערים': "והנה העיר ה' את רוח הר"נ גלאזשטיין ויבקש וימצא דרך ואופן שלא יהיה כל העם נצב (=עומד ללא כסאות) משך זמן תפלתו אצל הכותל, ולא חשך מעמל נפשו להספיק די מים במשך כל היום, מאור הבוקר עד אחר תפילת ערבית. ויעש גם כיור וכנו לרחצה, ומים לשתיה לבד, קנה סכום הגון של ספרי־תהלים וספרי־תפילה ויתנם בארון, והאחרון חביב שיסד בית־המדרש על יד כותל המערבי, ויתן בו ארון וספרי תורה וכל הדברים הדרושים. ויתן על ידו את האפשרות לקריאת התורה בעד כל המתפללים אצל הכותל הקדוש, ביחוד בימות הגשמים… וככה הלך והוסיף בהליכותיו בקודש ותקן גם מנין קבוע להתפלל מדי יום ביום בצבור אצל הכותל הקדוש תפילת שחרית, ולאמר אחריו שיעור תהלים דבר יום ביומו, וגם התפילות המסוגלות בעד שו"ט והצלחת כלל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, לקיים מה שנאמר: 'אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ'. ומאז יסד שם את הביהמ"ד, מתפללים לפני הכותל מדי שבת בשבתו גם תפילת שחרית, גם תפילת מנחה פעמים רבות… קוראים גם בתורה, וכבר התפללו שם גם בראש־השנה גם ביום־הכפור וגם בכל הסוכות דהשתא, כל התפילות כסדרן בקביעות. ועל ידי התיקונים האלה רבו כמו רבו הבאים להתפלל אצל הכותל הקדוש במשך כל היום… ברוב עם הדרת מלך, גם בחשכת לילה, [לא] כמלפנים, כי אם לפני מאורות לוּקסין המלאים זיו ומפיקים נוגה על כל פנות חצר הכותל־הקדוש, כראוי למקום תפילה, וכיאות לכבד ולפאר מקום מקדשנו וכו' וכו'. האמת אגיד, לולא ראיתי בעיני, לא האמנתי בשום אופן – איש אשר לו אשה ובני־בית, ואשר עליו לפרנסם, ימסור את מבחר עתותיו לעמל את נפשו בענינים קדושים כאלה, עוזב ושוכח את ביתו, גם בשבתות וגם וביום־טוב, גם ביום גם בלילה, ובחרוף נפש אצל כותל המערבי ישכון, למען המציא למלאות הכרחֵי המתפללים הדרושים בשעת תפילתם אצל הכותל הקדוש… הכותב והחותם לכבוד ה' ולכבוד שריד בית־מקדשנו… פה עיה"ק ירושלם ת"ו".

בכ' בתמוז תרצ"ב (24 יולי 1932), בדיוק שנה לפני פטירתו הטראגית של שמש הכותל נח גלזשטיין, פקד עליו מושל ירושלים הבריטי פקודה תמוהה לתת אפשרות לנציג המשטרה להכנס למקום האכסון של כלי הקודש והבימה המשמשים לתפילה ליד הכותל, ולחקור את מראיהם ומידותיהם. משנודע הדבר לרב הראשי קוק, הממונה עם עמיתו הראשון לציון על עניני הכותל, הוא כתב בתמיהה אל המושל: "נהיה אסירי תודה לכבודו בהואילו להודיענו בהקדם לאיזו מטרה נִתנה פקודה זו, היות ובמשרדנו לא היתה עוד כל ידיעה בדבר אילו מסיבות המנמקות את הדרישה הזאת" (מכתב מג' באב תרצ"ב).

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 40)

בכ' בתמוז תשמ"א גילו חופרי מנהרת הכותל פתח בכותל המערבי שמוביל משטח המנהרה אל אולם גדול תחת הר הבית. רב הכותל הרב גץ קיווה להכנס למקום דרך הפתח, שישמר בסוד, ולמצוא שם את אוצרות המקדש ואת יסודות חומת העזרה, אך התנה שכל פעילות בנושא תעשה רק אחרי הסכמה הלכתית של הרבנים הראשיים לישראל ובאישור הדרג המדיני.

הרבנים הראשיים לישראל דנו בשאלה האם מותר מבחינה הלכתית להכנס שם, לאחר שבאו בהזמנת הרב גץ וראו את המקום. הרב גץ המתין להכרעתם, ואף יזם כתיבת תזכיר 'סודי' עבור פוסקי ההלכה ואנשי הדרג המדיני, על ידי תלמידי חכמים בכירים המתמחים בנושא הר הבית ובהתייעצות עם אדריכלים.

לבסוף, כיון שבגג האולם היה פתח אל הר הבית לא עברו ימים רבים וכבר התפתחו מאבקים מול הוואקף בנושא, עד שלבסוף הוחלט לסתום בבטון את המעבר מהמנהרה אל המחילה שתחת ההר.

(ע"פ עדות הרב גץ בסיור מוקלט [בערך דקה 25:00] – חשון תש"ן; יומן הרב גץ; ומקורות ארכיוניים).

השתלשלות האירועים מתוארת באריכות ע"י שמחה רז בספר "רב הכותל".

כ' בתמוז תרס"ד (3.7.1904) – נפטר בגיל 44 "חוזה המדינה" בנימין זאב הרצל.

ועדת החקירה על הכותל מטעם חבר הלאומים סיימה את עבודתה בכ"א בתמוז תר"צ (17.7.30), עם הרצאת נאומי הנעילה. את נאומי הנעילה של הצד היהודי נשאו דוד ילין ור' משה בלוי, ולבסוף הרצה עו"ד עליאש את סיכומו המשפטי. "לא באנו הנה לתבוע בעלות על הכותל", אמר עליאש בסיום דבריו, "הכותל הוא בעינינו מקום שאינו יכול להיות 'שייך' למישהו, וחייב הוא להשתמר מבלי שאיזה איש או מוסד יצטרך לשמור עליו. אבקש את הועדה לקבל את ההצהרה הזאת כמכרעת בשאלת הבעלות על הכותל".

למחרת, ערב שבת כ"ב בתמוז, נאמו נציגי המוסלמים. ובשבת בבוקר התקיימה הישיבה האחרונה של הועדה, בה עו"ד הצד הערבי עבדול האדי חזר בקול רם ובפאתוס על "הבעיה הציונית" ועד כמה דרישות היהודים בכותל פוגעות בזכויות הערבים, והדגיש כי עמדת הערבים ביחס ל'בוראק' (=כינוי לכותל) לא תשתנה. עו"ד עליאש שנכח באולם כדי להגיב, ניסה בקצרה להסביר כי אין שום חשש סכנה לערבים מצד דרישות היהודים בכותל, אך עבדול האדי קטע את דבריו ו"קם ממקומו וחזר במשך רגעים מספר, מתוך צעקנות מופרזת, על חששות הערבים" (מתוך תאור בעתונות התקופה).

(כותלנו, עמ' 170)

בכ"א בתמוז תר"פ (1920 לסה"נ), לרגל יום הכרזת מנויו של היהודי סיר הרברט סמואל ל"נציב עליון" על ארץ־ישראל מטעם הממשלה הבריטית, נערכה על ידי רבני וחכמי ישיבת 'עץ חיים' ותלמידי התלמוד־תורה, בהשתתפות רבנים ומנהלי המוסדות, "ברכה והודאה ותפילה מיוחדת אצל הכותל המערבי, לשלום הנציב ולשלום הארץ, לתקופתה החדשה בכלל, ולהרמת קרן תורתנו, עמנו, וארצנו בפרט".

אחרי אמירת תהלים בציבור ליד הכותל, אמר מנהל התלמוד־תורה הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי: "עמידת לומדי התורה כיום על יד הכותל המערבי ואבניו הקדושות והחזקות – מביעות את הד דבריו של נציבנו העליון (שדיבר בלונדון על מעלת עם ישראל ורוחו החזקה). אבני הסלע חזקות, ורוח ישראל חזק הוא גם מצור החלמיש. תפילתנו ותקותנו כי גם הגלים הסואנים כיום על קדושת ישראל מכל צד לא ינצחוהו. והמאורע של היום יצעידנו לאשרנו, וסוף יעודנו לבוא".

(ע"פ דיווח בעתונות התקופה)

בימים כ"ב-כ"ח בתמוז שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ), המורדים שהתבצרו בהר הבית שרפו את האולם הצפוני-מערבי של הר הבית, והרומאים שרפו את האולם הצפוני. המורדים משכו את הרומאים אל האולם המערבי ושרפו אותו עליהם. (מלחמות ו, ב, ח; ו, ג, א; ו, ג, ב).

כ"ב תמוז תרפ"ט (1929) – התקיימה פגישה בין הרבנים הראשיים לישראל והמזכיר הראשי לוק, בה מחה הרב קוק נגד פתיחת הפתח החדש שמקשר בין הר הבית לרחבת הכותל, והזהיר את הממשלה על אחריותה לסכנה שבדבר. תגובת המזכיר לוק היתה שאין ביכולתו להפסיק את הבנייה הערבית ליד הכותל, מאחר וההחלטה על־כך התקבלה ב"ממשלת לונדון", ורק בפַנֵיה ניתן לערער על ההחלטה.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 60)

כ"ב תמוז תרפ"ט (1929) – אסיפת הועד־הלאומי, בהשתתפות באי־כח הקהילות וההנהלה־הציונית הזמנית, דנה בשאלת הכותל. הוחלט: להגיש לממשלת לונדון את מחאת היישוב העברי; לפרסם גילוי־דעת של ההנהלה־הציונית והועד־הלאומי, שיופנה ליישוב העברי; לשגר מברק אל הקונגרס הציוני הט"ז המתקיים בציריך, עם דרישות והצעות. ולצרף ל'הנהלת הועד־הלאומי' את הפעילים יוסף אהרונוביץ, שמואל זוכוביצקי וזלמן רוּבּשוֹב (שז"ר), כדי שיתנו טיפול מיוחד לשאלות הכותל.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 60-61)

בכ"ב בתמוז תרצ"ד (1934 לסה"נ) נפטר בוינא המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, לאחר שלקה בהתקף לב בעקבות חולשתו מטיפול רפואי שקיבל שם. ארונו הועבר לתל־אביב לקבורה.

בשירו 'הרהורי לילה', אותו כתב בז' באדר תרנ"ב (1892 למנינם), מנסה ביאליק לשנות את היחס לכותל ממקום של בכי ואבלות למקום של תקוה רפואה ותקומה:

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;

כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים

הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים;

כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –

סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –

וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל

מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?…

נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,

מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.

הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,

אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,

עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,

אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי;

וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי

הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!

לרקע על השיר ולשמיעת ביצועים שונים ראו בקישור ל'זמרשת'.

לאחר אירועי יום כפור תרפ"ט בכותל, בהם הוסרה על ידי הבריטים מחיצה שהפרידה בין גברים לנשים בזמן התפילה, התקיימו אסיפות מחאה ברחבי הארץ. כלל הישוב העברי הרגיש שאחרי מעשה כזה לא ניתן לעבור על סדר היום, ששוטרים יסירו בכוח הזרוע את המחיצה, ואף יכו מתפללים ביום הכי קדוש בשנה ובמקום הכי קדוש להם?! ביאליק נאם ברוח זו, לאחר הרבנים הראשיים, באסיפה שהתקיימה בתל־אביב, וניצל את ההזדמנות לחזק גם את היחס הפנים־יהודי למקום הקדוש: "כשיוצאים דרך המבואות המטונפות והמוקפים לכלוך מכל צד, המקום נהפך לא למקום קדוש, כי אם – תסלחו לי על המילה – למחראה, גללי בקר ואדם מסביב! בקיום כזה לעיני ישראל זהו לא חרפת אנגלים כי אם חרפתנו אנו".

ניתן לצפות במודעה על האסיפה בספריה לאומית, אוסף עירית תל אביב.

משאלתו האחרונה של ביאליק היתה לראות אחדות המחנות בעם ישראל:

"הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים… אני מברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה".

{עמוד השער בעתון דבר על פטירתו, עם ציטוט דבריו האחרונים לאומה}

כ"ג תמוז ד'תתנ"ט (1099) – בסיום מצור על ירושלים שנמשך 5 שבועות, נכבשה העיר על ידי הצלבנים במסגרת מסע הצלב הראשון, ונטבחו כל התושבים היהודים והמוסלמים בעיר. משך תקופה ארוכה של מאות שנים מכאן והלאה, נמנעה לסירוגין כניסת יהודים לתחומי העיר, להגיע להתפלל ליד הכותל המערבי הנמצא בפנים העיר, ובקושי עלה בידם להתקרב לשאר הכתלים החרבים של מקום המקדש. למרות הנסיבות הקשות נאחזה הקהילה היהודית בעיר ובסביבתה לאורך השנים, תוך מאבק עיקש וניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.

בעיתון 'האור' כ"ג בתמוז אלף תתל"ה לחורבן (תרס"ו-1906), פרסם מכס בודנהיימר, אחר מארבעת האנשים שליוו את הרצל במסעו בארץ ישראל, את רשימותיו מבקור 'חוזה המדינה' בכותל המערבי (שהתרחש בי"ג במרחשון תרנ"ט): "אנחנו קרבים אל הכותל המערבי, אל הקדוש מכל קדוש בזכרונות עברנו החי. אזכור כהיום הזה: הרצל בכה, ושני אגלי דמעות ירדו עד לזקנו… כולנו היינו נרעשים מהמראה. ואני שקוע במחשבות… הרצל והכותל המערבי – איהו הצייר שיצייר את זאת? איהו האומן שיתן באדם הזה מה שיש לאבנים האלו, ושיתן לאבנים האלו מה שהיה האדם הזה? איהו האיש שידע למסור על פגישת אלפי הדורות, בהתמזגן ברגעים הגדולים ההם בחומה הענקית, ובהרצל הגבוה משכמו ומעלה מכל העם".

בכ"ג בתמוז תר"צ עזבה את הארץ 'ועדת הכותל' שמטעם חבר־הלאומים כדי למסור את מסקנותיה במרכז בג'נבה, ובתוכָן המלצה להמשיך לנסות ולהגיע להסכם בין הצד היהודי והערבי בענין הכותל. בצהרי יום השבת, נשא יושב־ראש הועדה את נאום הנעילה והודיע כי "רצוי הסכם הדדי על פני פסק־דין, ברצונם הטוב של שני הצדדים… היהודים יכירו בבעלותם של הערבים על הכותל־המערבי, והערבים מצידם יכירו בזכות גישתם של היהודים לכותל". הוא הבהיר כי יחכה כחודש וחצי (עד ח' באלול) לידיעה בנידון זה. בפועל נמשכו הנסיונות להגיע להסכם עוד זמן רב לאחר מכן.

(כותלנו, עמ' 171)

כ"ד תמוז תרפ"ט (1929) – הנהלת הועד־הלאומי, ההנהלה־הציונית, הרבנים הראשיים לישראל ובאי כוח אגודת־ישראל, התאספו יחדיו לדון בשאלת הכותל, ולנסח מכתב־מחאה בשם כל היישוב לממשלה בלונדון. הם מחו על חידוש הבניה ליד הכותל, ודרשו מהממשלה: "את התערבותה הפעילה והמידית, למען הסיר את העלבון והסכנה, ולמצוא פתרון המתאים לקדושת המקום ולכבוד האומה".

(כותלנו, עמ' 61-63)

צבי שמשי, עסקן וסופר ציוני, אביו של הנשיא השני למדינת ישראל יצחק בן־צבי, תאר את ביקורו בירושלים ובכותל המערבי בקיץ תרנ"א-1891 ("נסיעותי לארץ־ישראל בשנת התרנ"א ובשנת התרס"ה", פרק ב, ב'העולם' גליון ל, 15.4.1937, עמ' 640): "קודם כל הזדרזתי לנסוע ירושלימה. ביום ה' כ"ד תמוז אחה"צ יצאתי מיפו בעגלה בחברת הרי"מ פינס… בשעה 2 בלילה באנו לתחנת באב־אל־וואד ונחנו שם כשלוש שעות, וביום ו' כ"ה תמוז עמדו רגלי בשערי ירושלים. סרתי לאכסניה ב'נחלת יעקב', ושם נמצא לי צעיר אחד, שהואיל להיות לי למורה דרך. קודם כל בקרתי בחברתו את שריד גדולתנו – הכותל המערבי. נדהם ונרגש קיימתי דין 'קריעה' (בפעם הראשונה בחיי). הסיבותי פני אל הקיר, ונשען בראשי על אבניו התמוגגתי בדמעות…
שני ימים בליתי בסיורי עתיקות ירושלים, מערותיה ומסיביה, אשר לא תשבע עין מראותם".

כ"ו תמוז תרפ"ט (1929) – בשבת הראשונה שלאחר יצירת המעבר החדש בקיר הסמוך לכותל, נכנסו ערבים בדרך החדשה אל רחבת הכותל והפריעו למתפללים יהודים במקום. יהודי שניסה לעלות במדרגות לעבר חצר המוגרבים נפגע ממטר אבנים. שני ערבים נעצרו.

(כרונולוגיה יב"צ)

הקונגרס הציוני הט"ז בציריך אישר פה אחד את הצהרת ההנהלה הציונית בדבר הכותל, המודיעה כי אף על פי שהממשלה מצוּוה להבטיח את שמירת ה'סטטוס קוו' ליד הכותל, הולך ונבנה שם מסגד מוסלמי בצד דרום בקטע הגובל עם הסמטה.

(כרונולוגיה יב"צ)

היום בשנת ד'תתקמ"ז (4 ביולי 1187) התרחש קרב באזור "קרני חיטין", בקרבת טבריה, בין צבא ממלכת ירושלים הצלבנית-נוצרית בהנהגת גי דה ליזיניאן, לבין צבא מוסלמי בהנהגת צלאח א-דין מהשושלת האיובית. הניצחון המכריע שנחלו הכוחות המוסלמיים על הצלבנים הוביל לכיבוש מחדש של ארץ ישראל בידי מוסלמים.

קרב זה היה שיאו של מאבק ממושך שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית, והיווה את נקודת השבר של הממלכה הצלבנית, שהוקמה בארץ ישראל לאחר מסע הצלב הראשון. בעקבות תבוסת הצלבנים והשמדתם כמעט לחלוטין התמוטטה הממלכה עד לחורבנה הסופי. מרבית הערים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל נכנעו לצלאח א-דין תוך זמן קצר, וממלכת הצלבנים חדלה להוות גורם משמעותי באזור.