חשון – כסלו תתנ"א / נובמבר 2090

כהמשך להתעוררות הציבורית סביב החֶרפה של הסרת מחיצת ההפרדה בכותל ביום הכיפורים תרפ"ט, הכריזו הרבנים הראשיים לישראל על ח' בחשון תרפ"ט כ"יום תענית צבור" לתשובה ותפילה וצדקה, על בזוי קדושת התפילה בכותל המערבי. הרב קוק ניסח 'קול־קורא' לתענית, שפורסם בעתונות היהודית בארץ וברחבי העולם כולו (מופיע ב'כותלנו', עמ' 47).

הרב קוק השתתף בעצרת תפילה שהתקיימה ביום התענית ברחבת הכותל־המערבי, ובאותו היום פרסם את מאמרו ההיסטורי "כתלנו" (מופיע בספר 'מאמרי הראיה').

"מאמר זה הפליא את כל היישוב. באותו יום 'נחטפו' העתונים שנתפרסם בהם מאמר זה, ובערב כבר אי אפשר היה להשיג אף גליון אחד… המאמר עשה רושם גם ביופיו, מבחינה ספרותית, בסגנונו הנמרץ והקולע" (שבחי הראי"ה, עמ' רלב).

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 49-51)

בשמיני לחודש מרחשון ג'תתכ"ז, שנת 12 לממשלת נירון קיסר (65-66 לסה"נ), התנפלו היהודים באזור בית חורון על "כארבע מאות אנשים אמיצי־לב", שהציב צסטיוס גלוס במהלך מנוסתו מירושלים, ככוח הטעיה על מנת לאפשר לשאר צבאו להמלט מפני היהודים. "לאור הבוקר… המיתו אותם בחציהם במהרה, ורדפו אחרי צסטיוס… וביום החיש את מנוסתו, ומרוב בהלה ופחד השליכו אנשי הצבא בדרך את מכונות הרעש ('אלי־הברזל' לפריצת חומות), ואת הבליסטראות (אבני הפגזה) ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים (צבא צסטיוס) עד אנטיפטרס… ואספו את מכונות המלחמה, ופשטו (הפשיטו) את החללים (הרומיים), וקבצו את יתר השלל, ומיהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר, ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים, ושלש מאות ושמונים רוכבים" (מלחמות ב, יט, ט).

בט' במרחשון תרמ"ה (1884) התקיימה 'הנחת אבן הפינה' לשלושת הבתים הראשונים ב'כפר השילוח' למרגלות ירושלים העתיקה. היה זה היישוב הראשון של היהודים עולי תימן בארץ ישראל.

בפרעות הערבים בשנים תרפ"ט-תרצ"ט (1929-1939) דעכה ההתיישבות ב'כפר התימנים', עד שננטש סופית.

החל משנת תשס"ד (2004) חודשה ההתיישבות היהודית בכפר בידי עשרות משפחות הגרות במקום, בניהול עמותת 'עטרת כהנים'.

(ע"פ ארכיון כפר התימנים)

בפני ועדת החקירה הבריטית על הכותל (ועדת שאו) התקבלה 'עדות' על קבוצת יהודים שבאו לכותל המערבי במוצאי תשעה־באב אשתקד ויצאו בשירים וריקודים שעוררו הפרעה, וקצין המשטרה שבדק את המקרה אמר שזהו טקס דתי מחודש שלא ראהו מעולם.

חבר מועצת הרבנות הראשית הרב ירוחם פישל יהושע ברנשטיין (נלב"ע כ"ט בחשון תש"ט) מסר להנהלה הציונית בט' בחשון תר"צ עדות כתובה על המאורע כדי שישתמשו בה בייצוג היהודי לפני הועדה: "החתום־מטה היה אחד מאלה שבאו אל כותל־המערבי, ומוצא לנחוץ להעמיד אתכם על הדברים הבאים למען דעת להסיר רושם בלתי רצוי שהדבר יכול להשאיר, וכדי לעמוד על זכות בואנו לפני כותל המערבי… המנהג הזה ללכת בהמון לכותל־המערבי במוצאי תשעה־באב ל'קדוש הלבנה', הוא מנהג עתיק מאז הוסד הישוב, והחתום־מטה בעצמו יוכל להעיד עדות אישית על משך זמן של יותר מארבעים שנה שהנהו הולך מדי שנה בשנה אל כותל־המערבי ל'קדוש הלבנה', וככל הטכס האמור, הנהוג מלבד זה לפני כותל־המערבי בכל חודש מצד הקהל המתפלל שם. מנהג זה על אופיו הדתי, החף מכל פוליטיקה והפרעה, ידוע הוא בלי ספק להשכנים הערבים שבסביבה וגם להשוטרים והקצינים הערבים, ומבליט הדבר לעיני השמש כי אך תואנה בקשו להם אלה שרצו לראות השנה בזה איזה דבר יוצא מהכלל".

(ארכיון המדינה, תיק משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים, מ- 5008/16)

הרב שאר־ישוב הכהן בנו של 'הנזיר' רבי דוד כהן, ולימים הרב הראשי לחיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, נולד בט' בחשון תרפ"ח, כנזיר מבטן, לאחר שאמו נהגה בנזירות בזמן הריונו. הרקע לתוספת השם 'אליהו' על שמותיו מתואר ביומנו של אביו רבי דוד ('משנת הנזיר' עמ' צד):

"עודנו ילד כבן שלשת רבעי שנה, טרם ידע קרוא ודבר 'אבא' 'אמא', היה שוכב בעריסה, ושר: "אליהו הבִּיבִּי", בניגון אליהו הנביא, שקלטה אזנו בזמירות מוצאי־שבת־קודש.

זה היה דבורו הראשון: אלי־יהו, ה־בי־בי (התשבי).

בשנת תר"צ, בהיותו בן שנתיים ויותר, חלה במחלת דלקת הריאות, בחום גבוה, קרוב לארבעים ואחת. לקחוהו לבית חולים, ומצבו היה מיואש.

הלכתי עם מנין חברים מישיבתנו הקדושה 'מרכז הרב' אל הכותל המערבי. ואני פני אל הקיר, כותל דביר קודשנו, ושפתי דובבות בלחש. ואתפלל מעומק הלב, בדמעות חמות, לאל אלהי ישראל, רופא כל בשר, אשר בידו אפקיד רוחו. ואז אמרתי להוסיף לו השם, אליהו, זכותו תגן עליו… אמרו מתמניא אפי (מתהלים מזמור קיט) פסוקים שבראשם שמו, והוסיפו לו השם: אליהו, באמרי, זכותו של אליהו, ששמו היה בדבורו הראשון בעריסה, תגן עליו.

בחזרנו העירה נגשתי לבית החולים, ובאותו הלילה היה המשבר, ובא שינוי לטובה, כעבור יומיים, במוצש"ק נכנסתי אליו לבית החולים בחדרו, נגשתי אל מטתו והכירני, ודברתי עמו, אמרתי לו: 'אתה יודע, אתה אליהו הנביא', ושמח וחייך, ויוסף לאמור: 'אבל הוא זקן'.

בעוד זמן קצר, הבאנו את אליהו יוסף שאר־ישוב הביתה, ויהי לנס".

"נזכרתי בדבר הגילוי המזהיר שנתגלה אצל כותל המערבי ביום י' חשון תרע"ו – שבהמשך הדברים נאמר בזו הלשון: וצריכים לכתוב להרב שהוא עתה בחו"ל, אשר הנך מקושר בו נפש בנפש, שירבה להתפלל בעדך, להעלותך למדרגת רוח הקודש, כמו שהוא בעצמו מתעסק להתעלות, ואילו הייתם שניכם ביחד באלו הימים אז כבר הייתם מתעלים… והייתם עולים למדרגה נישאה, והייתם מעלים עמכם את כל ההויה, והייתם מאושרים כל ימי חייכם… והנה נפש רבך משתוקקת מאוד להיות אצל כותל המערבי, ולפעמים על ידי רוב השתוקקותו ושהוא מכוון בנפשו כאילו הוא אצל הכותל המערבי, הנה נפשו היא באה באמת שמה, ושואבת משם כל רעיונותיה ומחשבותיה, והוא מתעלה מאד באותה שעה לאיש יותר גבוה ורם ביראת ד' וביטול עצמיותו לפניו יתברך שמו, ולכן גם אתה בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שם, מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך. אלה הם קטעים אחדים מהחזיון הנפלא ההוא, שמידי דברי בו וזכור אזכרנו, לבי הומה ובוער…" (הד הרים, אגרת לא, מט"ז בשבט שנת "שכינה בארץ"=תרע"ח).

לסיפור המלא: חזיון הרב חרל"פ בכותל המערבי

י"א חשון תרפ"ט (1928) – הרבנות הראשית לישראל שיגרה מברקים דחופים למלך אנגליה ולחבר־הלאומים בדרישה למצוא פתרון שיבטיח ליהודים את חופש התפילה ליד הכותל. כמו כן, שלחו מברק למזכירות ממשלת אנגליה בו דחו את האשמות המופתי – שכביכול היהודים דורשים על ידי התפילה בכותל לכבוש את 'מסגד אל־אקצא'.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 53)

בי"א בחשון תר"צ (14.11.29) כשבועיים לאחר פתיחת ועדת־החקירה הבריטית על הכותל, נשלח אל הרב הראשי קוק מכתב איומים בערבית מ"אגודת אל־אקצא". בהוראת הנציב העליון צ'נסלור מסר הרב קוק את המכתב לעיונה של ועדת החקירה. בעתון הערבי 'פלשתין בולטין' התפרסם כי מבחינת כותבי המכתב תפילת היהודים ליד הכותל היא בחסד, ואם לא יקבלו היהודים את כל דרישות המוסלמים בנידון הם יבטלו גם כן את ה"חסד" הזה, ו"הם נשבעים בשם אללה שיוציאו לפועל החלטה זו ומסירים מעל עצמם אחריות לתוצאות שיכולות להיות מזה…".

כמו כן נאמר במכתב כי באסיפה גדולה בנוכחות צירים מכל התושבים הערבים בארץ, עבר הירדן והלבנון, נתקבלה החלטה זו בשם כל העם הערבי וכל הציבור המוסלמי: "הבוראק המבורך (=הכותל המערבי) הוא מקום מוסלמי טהור וחלק המסגד אל־אקצא הקדוש, אין לערער על בעלותם של המוסלמים על המקום הזה. מוסלמים ונוצרים גם יחד מעונינים בזה מנקודת מבט פטריוטית ופוליטית. הזכות הנתנת ליהודים לגשת אל המקום הזה בתור בקור גרידא בלי שום טקסים או העמדת חפצים במקום או הרמת קול – הוא חסד הניתן להם על ידי המוסלמים…" (תקציר מ'כותלנו' עמ' 114-115).

רחל אמנו נפטרה 'בדרך אפרתה' בי"א בחשון שנת ב'ר"ט (וסדה"ק גרס: ב'ר"ז), ונקברה על אם הדרך. רחל אשת יעקב אבינו היתה בת ל"ו שנים עת שילדה את בנימין. בהקשותה ללדת נפטרה. בשונה משאר אימהות ואבות האומה שנקברו במערת המכפלה שבחברון, רחל אמנו לא נקברה במקום ישוב אלא בדרך – "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, יט-כ).

המדרש מתאר כי בעת שיצאו ישראל לגלות לאחר חורבן המקדש הראשון, בדרכם לבבל עברו ליד קברה של רחל והיא התפללה לה' ובקשה רחמים על בניה. בתשובה נאמרו לה הפסוקים המפורסמים מספר ירמיה (לא, יד-טז): "כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מבנה מצבת הקבר של רחל אמנו כפי שהוא היום, שופץ וטופח במאה ה-19 למנינם, על ידי ר' משה מונטיפיורי, אשר בין מפעליו לחיזוק המקומות הקדושים בארץ הוסיף גם שורת אבנים בכותל המערבי.

בי"ב במרחשון תרצ"ה נלב"ע רבי אברהם יעלין, מחבר הספר המפורסם 'ארך אפים' העוסק בהתמודדות עם מדת הכעס, וספרים נוספים.

בספרו 'גאולת ישראל' שנכתב בשנת תרפ"ח (1928 לסה"נ), צפה הרב יעלין את מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח (1948 לסה"נ), על פי חשבנות שערך לאור ספר דניאל וכתבי הגר"א מוילנא.

רבי אברהם יעלין השתוקק כל ימיו לעלות לארץ ישראל ולהגיע בה לשלמות הנפש, אך מן השמים עכבוהו כאשר בדרכו רגלית מפולין לארץ ישראל נורה על ידי שוטרים בגבול רומניה, ובנס ניצל ממוות ונפל בשבי. לאחר שפדוהו אחיו היהודים מהמאסר הוחזר לפולין והשקיע עצמו בש"ס ופוסקים ובספרי קבלה ומחקר. מכריו ספרו עליו שהיה גדול רוח ומתמיד בתורה ובעבודת המדות, כאחד מגדולי התורה בדורות קדמונים. דרכו היתה לעורר צעירים בני תורה לעלות לארץ ישראל, והיה שגור על פיו: "איש מידות וקדוש אפשר להיות אך ורק בארץ ישראל". (ע"פ הקדמת המו"ל ל'גאולת ישראל', מהדורת תשכ"ט).

כשפרצו בירושלים ובחברון 'מאורעות תרפ"ט' על רקע מאבק הישוב היהודי למימוש זכויות ישראל בכותל המערבי, כתב הרב יעלין (צורף ל'גאולת ישראל', מאמר 'להחזיר העטרה ליושנה' סעיפים א, ו-ח):

"גדול עתה מאוד בכל העולם הרעש מעוצם השערוריה והשפיכות דמים רבים מאחינו בית ישראל, שנעשה עתה בירושלים עיר הקודש ובשאר מקומות בארצנו הקדושה, מחמת מסירת נפשם של אחינו בית ישראל שמה, שלא להניח לחלל שריד בית מקדשנו, הוא כותל מערבי, שאף בעת חורבן בית מקדשנו לא זזה השכינה משם, ודרך שם הוא עליות התפילות מכל העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז; ראה מדרש תהלים, צא), והתפילות שם מסוגלים להתקבל יותר מבכל המקומות, כמבואר בספרים, לפי שהתפילה משאר המקומות מוכרחת לבוא שמה ולעלות דרך שם [אל] השמים…

ונראה לי שכל המאורעות וכו' בענין כותל־המערבי, יש לו שייכות וכו' [להביא לידי] הסרת השיקוץ שומם [ממקום המקדש] והשבת התמיד. כי לישועה זו, שיעשה לנו הקב"ה, היה נצרך לזה 'התעוררות דלתתא' – שבני ישראל יתחילו להתעורר בכל לבבם ובכל נפשם על קדושת מקום זה, ואז יתעורר ד' ממרום להושיעם בכל הישועה להחזיר לישראל כל המקום המקודש וכו', וד' יתברך יושיענו לראות כל זה בקרוב אמן".

רבי נחום שאדיקר (ככינויו הידוע), נולד בפוזנא לפני למעלה ממאתיים שנה, ונלב"ע בירושלים בי"ב בחשון תרכ"ו (1865 למנינם), בעקבות מגפת החולירע שפרצה בשנת תרכ"ה. בצעירותו כיהן כרב העיר שאדיק שבפולין, ולאחר שעלה לארץ בשנת תר"ג התמנה לראש 'כולל פולין'. חיבר שו"ת "אבני קודש" וחידושים על מסכת בבא מציעא, ועסק בלימוד קבלה. על מצבתו בהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמונה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש, לא פסק פומיה מגרסה יומם ולילה, זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה, הרב המאור־הגדול חריף ובקי סיני החסיד ועניו".

בספר 'כתבוני לדורות' (מכתבי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, סימן רעג, עמ' רכג) מופיע: "מרן הגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי נחום משאדיק זצוקלל"ה, אשר זכה להתגלותו של אליהו הנביא זכור לטוב, במקום שהשכינה לא זזה ממנו לעולם – שריד בית מקדשנו ותפארתנו הכותל המערבי".

וכן סיפר רבי שמואל אויערבאך זצ"ל (ע"פ 'הפלס', כ"ב באב תשע"ו, עמ' 6) כי מנהגו של רבי נחום משאדיק זיע"א היה ללכת בכל ערב שבת אחר חצות היום לכותל המערבי לומר שם שיר השירים. בערב שבת אחד נשאר רבי נחום בכותל המערבי יותר מהרגלו, ושאלו בנו ר' שלמה זלמן בהר"ן מדוע מתמהמה. אמר לו רבי נחום: 'עוד מעט מגיעה לויה של רב זצ"ל מפולין…'. לאחר מכן, התברר שבאותה שעה נפטר אחד מגדולי פולין.

אור לי"ב בחשון תשנ"ו נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ביציאתו מ"כיכר מלכי ישראל" לאחר שנאם בעצרת שהתקיימה בכיכר במוצאי שבת. הרצח שאמנם בוצע על ידי קנאי קיצוני גרם לשבר עמוק ולזעזוע גדול בחברה הישראלית. יום הרצח נקבע כיום זיכרון לאומי לזכרו, והשתרש כיום של חשבון נפש חברתי ולאומי לבחון את הדרך והצורה בה מנוהלות מחלוקות שונות בחברה. לאחר הרצח הוסב שם הכיכר ל"כיכר רבין", וכן הונצח שמו של ראש הממשלה המנוח במוסדות ומבנים רבים בארץ.

בשיחה לתלמידים שהתקיימה במתחם קבר רחל בי"א בחשון תשע"א אמר הרב חנן פורת ז"ל, ממקימי 'גוש אמונים' וממנהיגי הימין בישראל:

"רבותי. אני לא צריך לומר לכם איזה מאבקים היו לנו עם יצחק רבין, עד כמה ראינו את עצתו בקשר להסכמי אוסלו כעצה רעה, והחשבון עם כל זה עדיין מפעפע בנו. כל זה נכון. אבל יצחק רבין גם הוא בן מבניה של רחל אִמנו!

נכון, יש לנו חשבון נוקב, וכפי שאמרתי החשבון לא בטל. אמנם האהבה לכל אדם מישראל באשר הוא שם, גם אם הוא נמצא במצב ירוד – גם זה לא בטל, וזו היא סגולתה של רחל…

ובאותה שעה, בליל הרצח, בדרכי אל קבר רחל, חשבתי – 'רחל מבכה על בניה', כעת היא מבכה גם על בנה יצחק רבין שנרצח".

בערב שבת פרשת "לך לך לארצך", י"ב במרחשון תרנ"ט (1899), הגיע חוזה המדינה לירושלים, ימים ספורים לאחר בואו לארץ דרך נמל יפו. וכך תאר אחד ממלוויו, התורני דוד משה שוב, את דרכו של הרצל לבקר בעיר העתיקה ובכותל המערבי במהלך השבת: "בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר והדרך רחוקה מאד (המלון שכן סמוך לכיכר הדווידקה, כיום – בלב ירושלים). אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת – הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע" (ד' מ' שוב, עם הרצל לירושלים, עמ' 52).

*ראו עוד במובא כאן בתאריך כ"ג בתמוז.

בי"ג בחשון תרצ"ט (1938), בדרכם באוניה בלב ים ללונדון, כתבו היו"ר מנחם אושיסקין וחברי 'הועד הפועל הציוני' מחאה חריפה על חילול קדושת הכותל, ממוענת אל הרבנות הראשית, הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי. במכתבם, שנרשם בכתב יד על דף עם לוגו של חברת הספנות הצרפתית MM, דרשו שבנוסף למאבק פוליטי מול הממשלה יראו המוסדות היהודיים נוכחות ושמירה בפועל על קדושת הכותל – שלא יתחלל שוב ושוב:

"הגיעו לנו ידיעות ושמועות על אודות חילול הקודש בימים האחרונים באבני הכותל המערבי, מקום מקדשנו… ומה יועילו דברינו וצעקותינו על הדבר אם לא נמצא את הדרך מעתה ולהבא לשמור את המקום, שארית נחלתנו, אשר לא יהינו עושי עולה לנגוע בו.

על כן אמרנו ארבעתנו, היושבים באניה אחת בדרך לישיבת הועד-הפועל-הציוני, לפנות אליכם בהצעה ובדרישה, כי מלבד הפעולות הפוליטיות… תגשו תיכף לסדר שמירה מעולה ומתמדת על יד הכותל… ולהכשיר את הדבר הנחוץ הזה, חובה עליכם, המוסדות המוסמכים, לבוא בדברים עם מוסדות הממשלה…

רק אנחנו, בצעירינו, בדמנו ובנפשנו, מוכנים לשמור על קדשינו, כשם שאנו מגינים על נחלותינו בחרוף נפש. ואין רשות לעכב בידינו בדבר הגדול הזה, אשר נשמתנו הדתית והלאומית גם יחד קשורה בזה".

תגובת הרבנות והמוסדות – ראו עוד להלן בכ"ב בחשון.

{תצלום מקור בכת"י על דף עם לוגו האוניה, והעתקה מוקלדת – מארכיון המדינה גל-9/ 8549}

בי"ד בחשון תרפ"א (26-27.10.1920) התכנסה בירושלים הישיבה הראשונה של הועד הלאומי. בכינוס הוקראה אגרת הנציב העליון, המכירה באסיפת הנבחרים ובועד הלאומי כבאי כוח כלל הישוב היהודי בארץ – וזאת בתנאי שהאסיפה והועד יכירו בסמכות ממשלת המנדט ולא יציגו דרישות העומדות בניגוד לתנאי המנדט, ובתנאי שיישמר האופי הדמוקרטי על ידי השתתפות של רוב ברור מבני היישוב היהודי בבחירות לאספית הנבחרים, ובתנאים מדיניים נוספים. כן הודגש כי "הכרה זו אינה פוגעת בזכות הכללית שיש לכל כיתה או קיבוץ או יחיד אשר בארץ, מאיזה אמונה שהיא, להביא גם הוא דרישות או תלונות בפני הממשלה".

(כרונולוגיה לתולדות הישוב, יד יב"צ)

עשו נשא את אשתו השניה בשמת בת אילון החתי (היא מחלת בת ישמעאל), בשנת ב'קמ"ח (2148 לבריאת העולם).

חז"ל אמרו בתלמוד ירושלמי (ביכורים ג, ג) שלחתן ביום חופתו נמחלים כל עוונותיו, ולמדו זאת מנישואיו של עשיו הרשע. כאשר נמנו בתורה נשות עשיו, נמנתה ביניהן אשתו השניה "בשמת בת ישמעאל" (בראשית לו, ב), ואילו לפני כן בפרשת תולדות, כשהתורה תארה את נישואי עשיו עם בשמת היה הכינוי שלה "מחלת" (שם כח, ט). שאלו חז"ל (מדרש שמואל ריש פרשה יז): "וכי מחלת שמה? והלוא בשמת שמה. אלא שנמחלו לו (לעשיו) כל עוונותיו". השם "בשמת" שקיבלה אשתו לאחר שנישאו מבטא את הבושם והטהרה ש'נולדה' בעשיו ביום החתונה. וכל זאת אפילו אצל רשע כעשיו.

מחילת העוונות ביום החופה רומזת לדף החדש שנפתח בחיי האדם בשעה שהוא נושא אישה.

(*איני יודע מה המקור לכך שהתאריך י"ד חשון?)

לאחר שהתפלגה ממלכת ישראל למלכות יהודה תחת המלך רחבעם בן שלמה בן דוד, ולמלכות ישראל בהנהגת ירבעם בן נבט, חשש המלך ירבעם כי בעת העליה לרגל לירושלים ישוב לב העם אל מלכות בית דוד. לכן הקים שני מוקדי פולחן חלופיים לבית המקדש, בבית אל ובדן, וכן המציא לישראל חג מקביל לחג הסוכות בט"ו לחודש חשון – "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר בָּדָא מִלִּבּוֹ" – והקריב קרבנות על המזבח שעשה בבית אל (ע"פ מלכים־א פרק יב).

ביום ט"ו בחשון תש"י (7.11.1949) הוכרזה עיר הנצח ירושלים כבירת מדינת ישראל, לאחר שהכנסת אישרה פה אחד את הודעת ראש הממשלה דוד בן גוריון על כך. בנאומו הסביר בן גוריון שירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כפי שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית ומהאמונה היהודית: "ירושלים היא לב ליבה של מדינת ישראל".

(ע"פ אתר חיל הים)

עוזר שר הבטחון מר צ. צור סייר בט"ו בחשון תשל"ב (1971 למנינם) ב"מנהרות הכותל" בליווי מנהל המחלקה למקומות קדושים הרב דוב פרלא ורב הכותל המערבי הרב מאיר יהודה גץ.

למחרת כתב לרב פרלא: "התרגשתי אמש למראה עיני, בעת סיורי עמך ועם הרב גץ, בעבודת הקודש הנעשית על ידכם – לגילוי מחדש של מקורותיה של ההיסטוריה היהודית בתקופת בית ראשון ושני. עבודת נמלים קשה ואחראית המביאה לעין השמש כה הרבה – והרבה שהִנו יקר לנפשנו.

ידעתי שנעשית עבודה גדולה, אך לא תארתי לעצמי שעבודה כה גדולה בבצוע".

{תצלום המכתב מארכיון המדינה}

רבי אברהם ישעיהו קָרֶליץ, המכונה על שם סדרת ספריו 'החזון איש', נולד בקוסובה שבאמפריה הרוסית בי"א בחשון תרל"ט (1878 לסה"נ) ונלב"ע בבני ברק בט"ו בחשון תשי"ד (1953 לסה"נ). היה מגדולי פוסקי ההלכה במאה ה-20 וממעצבי דרכה של היהדות החרדית בארץ ישראל.

הרב צב"י תאומים-רבינוביץ סיפר, שפעם הביע תלמיד חכם חשוב תמיהה בפני הראי"ה קוק על כך ש'החזון איש' איננו עולה ירושלימה לכותל המערבי, והרי אמרו חז"ל ש'מעולם לא זזה השכינה משם'. תגובת הרב קוק היתה: "גופו של החזון איש הוא עצמו נרתיק לשכינה!" (סיני כרך המאה, עמ' תקצו).

לפי ספר 'דרך חכמה' לגר"ח קנייבסקי (הלכות בית הבחירה פרק ו, ציון ההלכה ס"ק נא) דעת החזון איש היתה כי ב"כותל המערבי" שידוע בזמננו שהוא כותל הר הבית מותר להכניס אצבעות בין אבניו, אך נכון להיזהר שלא להכניס היד ממש בתוך עובי הכותל. בטעם הדבר הסביר שיש חשש לטומאת זיבה וכיון שאינו אלא חשש רחוק לא אסר אלא אמר שנכון ליזהר. גם בספר 'מעשה איש' (עמ' מא) מובא שה'חזון איש' אמר לפלוני: "טוב להיזהר שלא יבואו אצבעותיך בין חגוי הכותל".

בט"ז בחשון תשל"ג נערך הסכם כתוב לשם הקמת הישיבה בין "ממשלת ישראל" על ידי שר הדתות ורהפטיג, לבין "ישיבת הכותל", חתום בידי מנכ"ל הישיבה גלנט והרמ"צ נריה זצ"ל.

ב"הואיל" הראשון להסכם מופיעה מטרת הישיבה: "המטרה העיקרית של הישיבה היא, להקים, לקיים ולנהל מוסד גבוה ללימוד תורה, ולשם החדרת ידיעת התורה, ולשם הגברת אהבה לעם ישראל ומדינתו".

בליל ט"ז במרחשון ה'תרצ"ט (1938) התרחש "ליל הבדולח", בו בוצע פוגרום ביהודים בכל רחבי הרייך השלישי (גרמניה ואוסטריה). הפוגרום הוצג כהתפרצות ספונטנית של הגרמנים, אך למעשה היה מתוכנן מלמעלה על ידי המפלגה הנאצית לאחר התייעצות 'בארבע עיניים' עם היטלר, וכפי שמעידה פקודה שנתן היידריך לאס אס באחת אחר חצות. השם שנחרת לדורות ללילה זה התקבל בשל רסיסי הזכוכית הרבים שנראו ברחובות כתוצאה מניפוץ זגוגיות אלפי בתי עסק, בתי כנסת, בתי מגורים ומוסדות ציבור של היהודים.

בי"ז בחשון שנת א'תרנ"ז (כדעת רבי אליעזר) התחיל המבול לרדת על הארץ במשך ארבעים יום וארבעים לילה רצופים. על ידי המבול מחה ה' את דור החמס מעל פני האדמה, מלבד נח ובניו ששהו בתיבה, אותה בנו מראש בדבר ה'. מאז היו לאבות האנושות החדשה אחר המבול.

כעבור כשנה, בכ"ז בחשון א'תרנ"ח, יבשה הארץ (בראשית ח, יד), ונח יצא מן התיבה והודה לקב"ה על ידי הקרבת קרבנות בהר המוריה, במקום בו לימים יבנה המקדש, ב"מִזְבֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁשָּׁם הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן", ועל כך נאמר: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח" (שם, כא).

בי"ז בחשון תרע"ח (2 בנובמבר 1917) התפרסמה "הצהרת בלפור" על ידי ממשלת בריטניה. הייתה זו הפעם הראשונה בה נכתב בפרוש על ידי ממשלת בריטניה ששלטה אז בארץ ישראל כי "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותתאמץ במיטב כוחותיה כדי להקל על השגתה של מטרה זו…".

הצהרה זו סללה את הדרך להצבעה המפורסמת באו"ם ביום ה' באייר תש"ח, שהובילה בפועל להקמת מדינת ישראל כמדינה ריבונית לעם היהודי בארץ ישראל.

מסמך המנדט של חבר הלאומים משנת 1922 (על החלטות ועידת סן רמו), כלל הצהרה זו ככתבה וכלשונה, ובכך קיבלה תוקף חוקי של מסמך בינלאומי מחייב. גם מגילת העצמאות שנכתבה בהקמת המדינה כללה התייחסות להצהרת בלפור, וברחבי הארץ נקראו רחובות וכיכרות בשם "ב' בנובמבר" לציון תאריך ההצהרה.

{תמונת בלפור, כרוז מגבית קרן היסוד ליום הצהרת בלפור, ומסמכים נוספים סביב ההצהרה}

בי"ח בחשון ה'תרכ"א (3.11.1860) נערכה חנוכת "משכנות שאננים", אשר נבנתה ביוזמת משה מונטיפיורי, והיתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.

י"ח חשון תר"צ (1929 למנינם) – הראי"ה קוק, הרב צבי פסח פרנק ונציג אגודת ישראל ר' משה בלוי, נפגשו בבית הממשלה עם הנציב העליון צ'נסלור, כדי לשוחח על 'שאלת הכותל' ובעיקר אודות מכתב האיומים שקיבל הרב קוק בנושא (ראו י"א בחשון). מפרוטוקול הפגישה שערך מזכיר הממשלה עולה כי הנציב ניסה להיתמם ולהתחמק מאחריות, ואילו הרבנים לא הרפו בשאלותיהם ובדרישותיהם.

במהלך הפגישה ביקש הרב בלוי למסור בשם הגר"ח זוננפלד כי "זולת התוכן של המכתב, חושב הוא שגם השם – 'הועד להגנת מסגד אל־אקצא', וכל קיום של ועד כזה – צריך לענין את הממשלה, בתור שם ומוסד אשר כשהם לעצמם מפיצים הם הסתה בהבליטם שיש צורך להגן על המסגד, בשעה שגם הממשלה יודעת כמונו שאין כלל צורך כזה ושזה רק פרובוקציה". על כך ענה הנציב: "נכון מאוד!".

(ע"פ 'כותלנו' עמ' 116-118)

חכם אלמוני מויניציה המכונה 'הארכי', הגיע לירושלים כנראה בי"ט במרחשון רנ"ו (1496 לסה"נ), ונעשה לתלמידו הקרוב של רבי עובדיה מברטנורא, אשר כיהן אז ברבנות ירושלים. וכך תאר ב'אגרת מסע' שכתב באותו הזמן:

"ויהי בבואי לעיר, באנו לסמיכות בית האיש נורא תהלות, הנשא והנעלה, מאור הגולה, אביר הרועים, מהר"ר עובדיה יצ"ו, אליו הודעתי את לבבי… והאיש גדול מאוד, ועל פיו יִשַּׁק כל הארץ, ובלעדו לא ירים איש את ידו… ואחרי דברו לא יִשְׁנוּ… והיינו קרובים אליו… ועוד הפליא חסדו עמי והציל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ (ע"פ תהלים לה, י)".

בהגיעו לירושלים היו ראשית צעדיו לתפילה מול מקום המקדש: "בראותי מרחוק העיר השממה וחריבה, והר ציון ששמם, איך היה מעון תנים ומרעה לכפירים, שועלים הלכו בו, עלי תשתפך נפשי ולבי דאבה, ועיני ירדה מים. ישבתי גם בכיתי, וקרעתי את כותנתי בשני מקומות כאשר מן החיוב (טור יו"ד שמ), והתפללתי נגד בית מקדשנו. השם־יתברך הוא למען חסדו ישיב שבות יעקב במהרה בימינו, ונזכה לראות בנין בית זבול תפארתינו, וכן יהי רצון אמן… בתוך העיר סמוך לבית־המקדש, יש מקום פנוי וריקם [אליו] ילכו כל הקהל אחר התפילה להתפלל נוכח בית־המקדש, כי משם [י]ראו המקום הקדוש ונורא, וסמוך אליו יש 'מדרש שלמה' המלך ע"ה, ולא יכנסו בהם רק הישמעאלים לבדם".

("אגרת נוסע אלמוני תלמיד רבנו עובדיה ברטנורא", 'המעמר' כרך ג, ירושלים תר"פ, עמ' 163-168)

בכ"א בחשון תרפ"ט (4.11.1928) הודפס בעתון 'דאר היום' תרגום של "גילוי דעת" מטעם "ועדת ההגנה על הבוראק הקדוש בירושלים", אשר נדפס כחוברת בערבית והופץ בירושלים יומיים לפני כן. בכותרת של שער החוברת נכתבה 'הקביעה' כי אל-בוראק (=כינוי הערבים לכותל המערבי) הוא חלק ממסגד אל-אקצה המבורך.

לאורך החוברת מכונה הכותל המערבי בשם "אל-בוראק", כשמה של בהמתו האגדית של מוחמד אותה קשר כשנחת כביכול בסיומו של מסע ממכה לירושלים, ומשם ניגש אל 'אבן השתיה' וכביכול המריא משם השמיימה.

תרגום מלא ל'גילוי דעת' עם רקע והסברים מובא בספרו המקורי של של יהודה עציון: "עלילות המופתי והדוקטור", ספרית בית אל, ירושלים תשע"ד, עמ' 95.

{תצלום מקור של החוברת-התזכיר}

בכ"ב בחשון תרצ"ט, קיימו נציגי הסוכנות היהודית ומוסדות הישוב דיון עם הרב הראשי הגריא"ה הרצוג והרב הממונה על הכותל המערבי, ובנוכחות הגר"א אביכזיר, הגרא"ס ולקובסקי והגרי"ס הלוי, כדי לבחון יחד כיצד ניתן למנוע את חילול הקודש המתמשך בכותל המערבי. בפתח הישיבה הוקרא מכתב בנושא, מאת היו"ר מנחם אוסישקין וחברי הועד הפועל הציוני, מיום י"ג בחשון תרצ"ט (ראו לעיל).

בראשית הדיון דיווח הרב הראשי הרצוג שכבר שלח מכתב על כך לנציב העליון עם דרישה להפסיק מיד את המצב בו מתחללת מעת לעת קדושת הכותל.

מר ח. סלומון מ'ועד הקהילה' הודיע כי טיפל בתגבור השמירה, וכי לפי דרישתם יעקרו את כל ה'צברים' שגדלים בשטח בין סמטת הכותל המערבי לשער האשפות (למניעת מקום מסתור למְפַגְעִים).

מר אברהם אלמליח מ'הועד הלאומי' העלה דרישה שחדרי אכסון כלי הקודש ישופצו ויבנו מחדש בצורה מכובדת. ומר זאבי מ'כופר הישוב' העלה הצעה ישנה מתרפ"ז, שיֵאסף כסף כדי להשתמש בו ב'עת רצון' לרכוש את כל שטח בתי המוגרבים ולהרסם, ובכך להרחיב את שטח התפילה לאורך ולרוחב.

בסיכום הישיבה אמר בין השאר הרב הראשי הרצוג: "באשר לשמירה על הכותל, חשבתי לעשות מזה דבר גדול. שמירה לא רק לבטחון, כי אם שמירת כבוד, כאשר היה בזמן הבית, לפי המפורש במשנה. אחר־כך כששמעתי הנמוקים הפוליטיים, אני מוצא שלא זה הזמן. יודע זאת מנסיוני בהצגותי לפני ועדת וודהיד. זוהי סְטְרָאטֶגְיָה פוליטית (תכסיס מתוכנן לצורך פוליטי) מצד הערבים. אף־על־פי כן, כדאי באופן צנוע שה' סלומון ועוד אחד, ילכו למושל וידרשו סטטוס־קוו בדבר שוטר יהודי".

(פרוטוקול הישיבה וסקירתה מארכיון המדינה, תיקי ליאו כהן, פ-9 /575)

הרב רפאל פראנק, מזכיר הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו, שלח בכ"ב בחשון תשנ"ז, למשרד המשפטים את חוות דעת הרבנות הראשית בנוגע לעתירת 'נשות הכותל', לקראת תשובת המדינה לבג"ץ במענה לעתירת 'נשות הכותל' המבקשות להתפלל לפני הכותל המערבי כמנהג הרפורמים ובמקום חשוב ונראה. בין השאר כתב הרב פרנק:

"דיונים ארוכים ומיגעים נערכו סביב הנושא הנ"ל… סטו מהגרעין האמיתי של נושא הדיון העומד בפנינו, והפכו את הדיונים לעִתים עקרים ולעִתים אף מגוחכים…

מבחינתה של הרבנות הראשית לישראל, לא ניתן שלא לראות את התייחסות העותרות, וסליחה שאני חוזר על הדברים פעם נוספת, במשפט יסודי שנשמע מפיהן של נציגות הנשים, שהן לא תסכמנה לשום פתרון ולשום הצעה שנוכחותן לא תראה לעיני כל.

משפט זה מצביע על כוונת העותרות בניגוח והתנצחות עם הרבנות. אין הדיון שלפנינו עוסק בשאלת 'חופש הפולחן', שהרי שפיחת שיח לפני בורא עולם אינו דבר שתלוי במידת ההפגנה והצגת נוכחות. הדיון שאנו דנים בו, בשלב זה, הינו במתן לגיטימציה ל'חופש ההפגנה', ולא ל'חופש הפולחן'. צר לי שלצורך מגמה זו, הן השכילו להכניס גורמים כה רבים וחשובים, הכוללים את מנכ"ל ראש הממשלה ומנכל"י משרדים נוספים וגורמים נוספים בעלי שיעור קומה בציבוריות הישראלית, כשהנסיון להבליט את 'קיפוח הנשים' הוא קו המשפיע על מעורבות זו… שינוי באופי התפילה ברחבת הכותל המערבי, הוא העומד בפנינו…לכן אני קובע חד משמעית, שהדיון אינו כה תמים כפי שהוא מוצג, ועלינו לחשוף את המגמות האמיתיות המסתתרות אחר מעשיהן".

המכתב הסתיים בקביעה: "אין ספק בכך, שלו עמדו דברי אלו לנגד השופטים האמורים לדון בשאלה זו, הנושא היה יורד מעל סדר היום הציבורי שלנו".

(ע"פ תצלום המכתב בארכיון הרבנות הראשית, תיק לשכת הרי"מ לאו)

בימים כ"ב-כ"ג בחשון תש"ט (24-25.11.1948) התקיים מבצע "לוט" בחזית הדרום. חטיבת הנגב השתלטה על כל המרחב ממזרח לבאר שבע עד קו סדום ועמק הערבה דרומה, בואכה חציבה ועין יהב, כולל מעלה העקרבים, ממשית ותל ערד.

בכ"ג במרחשון סתרו כותל שהיה סביב העזרה, מפני שבנו שם יוונים מקום מוקף סורג והעמידו עליו זונות, וכאשר גברה יד החשמונאים סתרו את הסורג ומצאו שם אבנים יקרות, והניחום עד שיבוא אליהו ויעיד אם הן טמאות מעבודה זרה או טהורות. לאחר מכן החליטו לגנוז אותן, כדי לא להשאיר זכר ליוונים במקדש, ואותו יום שגנזום עשוהו יום־טוב (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל ו'צדה לדרך' לר"מ בר זרח).

רבי הלל משה מעשיל גלבשטיין נלב"ע בכ"ד בחשון תרס"ח (1908 למנינם). הרב גלבשטין ייסד מנינים קבועים ליד הכותל המערבי והרבה לפעול ולכתוב למען שמירת הכותל המערבי מפני חילולו, לרכישת שטחים נוספים לידו ולחיזוק תפילות ישראל במקום.

הרב גלבשטין היה מן המעוררים לנהוג כדעה המחמירה בדין הכנסת אצבעות בין נדבכי הכותל, וכתב על כך בספרו (משכנות לאביר יעקב, חלק שני תמיד פרק א סימן א):

"בענין קדושת כותלי הר הבית דמקדש ה', בזמן החורבן בדרך כלל, ובפרט בענין קדושת כותל מערבי דהר הבית דלא זזה שכינה משם… גם בזמן הזה, אסורים מן התורה להושיט ידיהם בחורי כותל מערבי בפרצות שנפרצו שם… וכן בכל כותלי חומת הר הבית אם נפרצו חס ושלום… כל הטמאים מבני ישראל המשולחים מהר הבית גם בזמן הזה, אסורים מן התורה להושיט ולהכניס ידיהם או ראשם בפרצות או בחורי הכותל".

מענין ומצער כאחד לקרוא דברים נוספים שכתב בספרו הנ"ל:

"ומצוה כל כל פנים לעשות שם לפני כותל מערבי לעת עתה עמודים ואוהל מלמעלה, ופרוכת סביביו להבדיל בין קודש לחול בשעת תפילה… ומכל שכן שמצוה לעשות מסך בצד ימין (דרום) של כותל מערבי שאנו עומדים שם, כי ראיתי בעיני כי שם בית־הכסא קבוע של נכרי הדר שם דבוק לכותל, אוי שכך ראו עיני".

{מכתב הרב גלבשטין בכתב ידו אל הנדיב משה מונטיפיורי בעניני הכותל המערבי וחידוש מצוות שמירת המקדש סביב הר הבית – י"ד במנחם אב תרל"ה}

בכ"ד בחשון תשנ"ה (1995 למנינם) נלב"ע הרב שלמה גורן, מקים הרבנות הצבאית והרב הראשי לישראל.

הרב גורן, מגדולי התורה בדור התקומה, נולד בפולין (1918) ועלה לארץ בגיל 11. למד בישיבת "עץ חיים" בירושלים ובישיבת חברון. בגיל 17 פרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" על ה"יד החזקה" לרמב"ם, וזכה להסכמות גאוני הדור הגראי"ה קוק והגרא"ז מלצר. בן 18 הוסמך לרבנות.

למד שפות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. כשפרצה מלחמת השחרור השתתף בגבורה בהגנת ירושלים. עם הקמת הרבנות הצבאית, נתמנה לרב הראשי לצה"ל. כתב אלפי פסקי הלכה לחיילים, טיפל במסירות נפש בליקוט עצמות חללים ובירר בעיות עגונות מהמלחמה, במגמה להקל סבלן.

פעל רבות להקניית תודעה יהודית אמיתית לרבבות חיילי צה"ל מכל שכבות העם, ובו בזמן לן בעומקה של ההלכה, ויצק את יסודות הרבנות־הראשית־הצבאית.

בימי הכוננות למלחמת 'ששת הימים' היה בשליחות לאומית בגולה. בהגיע ידיעות על המלחמה מיהר ארצה, מתוך הבנת תפקידו כ"כהן משוח מלחמה" הנדרש להפיח רוח אמונת ניצחון אצל היוצאים לקרב. במלחמה רץ לכל החזיתות וספר תורה בזרועותיו, עודד את החיילים ועורר בהם גבורה ומסירות נפש. היה מראשוני הבאים לכותל המערבי עם הצנחנים משחררי הר הבית, תקע בשופר לציון שחרור העיר העתיקה וזכה לברך עם החיילים ברכת 'שהחיינו', ולהתפלל במקום תפילת 'אל מלא רחמים' ולומר הלל (תמונות מאירועים אלו זכו לתפוצה אדירה בארץ ובעולם).

כעבור שנים נבחר לרב הראשי לישראל ופעל נשגבות. מספריו הרבים: תורת המועדים, משיב מלחמה, השבת והמועד, תורת ההלכה ועוד. בהמשך עמד בראשות כולל האידרא בסמוך לכותל המערבי, והאיר את הדור בתורתו.

{תמונות הרב גורן עם שופר בשחרור הכותל, ובמבצע פינוי תושבים ליד המחכמה והכותל}

קובץ מדברי הרב גורן על קדושת הכותל המערבי וערכו (ארכיון הקרן)

"רבנו גורן" – שירו של יורם טהר-לב על הרב גורן במלחמת ששת הימים (ביצוע יהורם גאון) – מותר להשמעה, מארכיון קול ישראל בספריה הלאומית

רב הכותל הרב גץ הגה רעיון חדשני: יצירת קרן פיננסית-ממלכתית שכספיה יוקדשו לצורך הר־הבית ובית־המקדש, שיבנה במהרה בימינו.

הרב גץ כתב בכ"ה בחשון תשמ"ב (1981 למנינם) כי לדעתו קרן פיננסית כזו היא "הפתרון הנאות" להתעוררות הגוברת של יהודים לפעול ולתרום מכספם למען המקדש, והוסיף כי הוא בטוח שעוד "רבים רבים יתרמו למטרה נשגבה זו".

(ע"פ תכתובת בארכיון המדינה)

בכ"ה בחשון הוקפו ערי שומרון בחומה, וזה היה תחילת הישוב בארץ ישראל בימי בית שני. (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל).

בכ"ז בחשון א'תרנ"ח (כדעת רבי אליעזר), יבשה הארץ, ונח יצא מן התיבה והודה לקב"ה על ידי הקמת מזבח בהר המוריה, על המקום בו לימים יבנה המזבח בבית המקדש. כאשר הקריב נח את קרבנותיו על המזבח נאמר: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח" (בראשית ח, יד; שם, כא).

בכ"ז בחשון בימי בית שני נצחו החכמים את הצדוקים בויכוח בהלכות "מנחת סולת" והיא חזרה לעלות על המזבח כמקדם, ולא רק "מנחת בהמה" כסברת הצדוקים (מגילת תענית).

כ"ז בחשון תרע"ט (2.11.1918) – 'יום הצהרת בלפור' הראשון נחגג ברחבי הארץ ברגש מיוחד, ובבתי הכנסת נאמרו תפילות ברכה. החגיגות הותירו רושם קשה על ערביי הארץ, אשר בו ביום הודיעו לממשל הצבאי-בריטי על הקמת 'האגודה המוסלמית-נוצרית' והגישו למושל ירושלים את מחאת האגודות הערביות בארץ נגד המדיניות הציונית.

(כרונולוגיה לתולדות הישוב, יד יב"צ)

{ע"ע לעיל י"ז בחשון}

כ"ח בחשון תרפ"ט (11.11.28) – הממשלה הבריטית פרסמה תזכיר בן 3 עמודים על הכותל המערבי בירושלים, בגליון מיוחד של 'העתון הרשמי' של ממשלת המנדט בארץ־ישראל. התזכיר נכתב ע"י מזכיר הממלכה לעניני המושבות והוגש לפרלמנט באנגליה. המזכיר הכיר בבעלות מוחלטת של העדה המוסלמית על הכותל, וטען כי התערבות של הממשלה לטובת היהודים בענין זכויותיהם בכותל 'סותרת את חובתה של הממשלה על פי המנדט', אשר איננה מתערבת בעניני דת. כמו כן הצדיק את התנהלות המשטרה הבריטית בתקרית הסרת המחיצה בתפילת יום כיפור האחרון. לטענתו הויכוח שהינו דתי במהותו התרחק הרבה לעבר המישור המדיני-גזעי, ולכן אין סיכוי להגיע להסדר ראוי שיהיה מקובל על הצדדים. מזכיר הממלכה המליץ קודם לכל להרגיע את הרוחות הלאומיים, ואז יוכלו היהודים והמוסלמים להגיע ל'הסכם הדדי' שיסדר את סדרי התפילה ליד הכותל בלי לפגוע בזכויות המשפטיות של הבעלים המוסלמים.

(ע"פ תצלום המקור מ'נבו', ניתן לצפיה ולהורדה כאן).

על רקע הקמת 'מינהלת הכותל' בראשות ר' סולי אליאב וקריאת פרוטוקול ישיבת כינון המנהלת (לעיל כ"ז בתשרי), התעוררו אצל רב הכותל הרב גץ חששות כבדים שהמגמה היא להכיר במנהרת הכותל כ"אתר הסטורי" ולא דתי.

הרב גץ מחה על כך בתוקף בפני מנכ"ל משרד הדתות ויוזם המנהלת מר זבולון אורלב, והוסיף: "נלחמתי בחרוף נפש מיום הראשון לכניסתי לתפקידי, מזה כעשרים שנה, על צביונו של הכותל, וגם הצלחתי ברוך ה' בכך. ולמה היום אחרי עשרים שנה מתעוררת השאלה מחדש?".

המנכ"ל אורלב מיהר להגיב והשיב בכ"ח בחשון תשמ"ח במסר מרגיע:

"אני סבור שהרב טועה בחששו. אנו נמשיך במאמצים ובזהירות הנדרשים על מנת שגם 'מינהלת הכותל' תקבל בעיקר את המימד הדתי של המקום כשריד בית המקדש. אין על כך כל שאלה.

חברותו של הרב ב'מנהלת הכותל' חיונית אם כך, עד מאוד, על מנת שיחד עמנו יסייע בכוון הזה, כפי שאכן עשה בשנים האחרונות במסירות ובעוז".

(ע"פ התכתבויות בארכיון המדינה, תיק מנהלת הכותל במשרד הדתות)

"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו, שְׁנַת עֶשְׂרִים (=למלכות דריוש. ג'תכ"ה 3425 לבריאת העולם), וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה, וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי, וְעַל יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ לִי, הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה. וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה, וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם" (נחמיה א, א-ד).

רבי ישעיה הלוי הורוויץ, המוכר בכינוי השל"ה הקדוש (כראשי תבות ספרו 'שני לוחות הברית'), נולד לרבי אברהם הלוי הורוויץ, תלמיד הרמ"א, ממשפחה מפורסמת בפראג. בצעירותו למד אצל גדולי רבני פולין המהרש"ל והמהר"ם מלובלין. לאחר מכן שימש ברבנות וכאב־בית־דין בכמה קהילות חשובות עד שבשנת שע"ד חזר לפראג ומונה שם לרב העיר יחד עם בעל ה"כלי יקר". בשנת ש"פ החליט השל"ה לעלות לארץ ישראל ולהרחיב את היישוב היהודי בארץ. ביום ב' בכסלו שפ"ב הגיע השל"ה לירושלים ונתקבל בה לראב"ד הראשון של הקהילה האשכנזית, "מרא דארעא ישראל" וראש־הישיבה בכל קהילות ארץ ישראל (ע"פ הקדמת בנו לספר השל"ה, וכלשון הב"ח בהסכמה לסדור "שער השמים"). בי"א באלול שפ"ה נכלא על־ידי פחה ירושלים עם עוד ארבעה־עשר מרבני ירושלים על לא עוול בכפם, וכששוחרר תמורת סכום כספי גדול בראש־השנה שפ"ו ברח לצפת. משם עבר לטבריה עד לפטירתו לבית־עולמים. תאריך פטירתו לא נודע, אך ישנן השערות שנפטר בי"א בניסן ש"צ, ויש המקדימים פטירתו לשנת שפ"ו.

בשנים שכיהן השל"ה ברבנות ירושלים גדל היישוב היהודי בעיר מכל התפוצות, וכפי שכתב השל"ה באגרת לבני ביתו ('שומר ציון הנאמן', אלטונא תרי"ג, גליון קמא-קמב): "תהִלה־לאל נעשה צר המקום בירושלים, כי קהל אשכנזים בירושלים הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תוב"ב, ובכל יום ויום מתרבים… כי ירושלים, אף שהיא בחורבנה עתה, היא משוש כל הארץ… וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות, ובונים בנינים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה במהרה בימינו אמן".

*[ניתן לציון גם ב: י"א באלול שפ"ה; ראש־השנה שפ"ו; י"א בניסן ש"צ]

ב' כסלו תרצ"ג (1932) – הרב הראשי הראי"ה קוק הודה בכתב למפקד משטרת מחוז ירושלים מר וויינרייט, על כך שקיבל לידו את השופר שהוחרם ככל הנראה ביום הכפורים האחרון ליד הכותל, לאחר שתקע בו הבחור שלמה נוימן בסיום 'נעילה'.

*להרחבה בנושא: "פרשה עלומה סביב תקיעת שופר בכותל בתקופת המנדט", ד"ר ד' גורן, nrg.

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 40).

היוונים בנו בחצר המקדש 'סימואות', כלומר – פסלי עבודה זרה, וכשגברה יד החשמונאים בטלו אותם בג' בכסלו, ואותו יום עשוהו יום־טוב (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל). ציון היום בטל עם חורבן בית שני.

ג' בכסלו תר"צ (דצמ' 1929) – במסגרת המאבק נגד השתלטות המוסלמים על הכותל המערבי, ודרישת היהודים להכרת ממשלת המנדט הבריטי בזכויותיהם בכותל, פנה המזכיר הכללי של הרבנות הראשית לישראל הרב שמואל אהרן ובר אל נוטריון ועו"ד ש. הורביץ, להעיר תשומת־לבו לשתי עובדות:

"1. דבוק ממש אל כותל־המערבי בחצר הקדש המוגרבים, מאחורי הקיר הימני… בית־כסא מזוהם שהשכנים הערבים משתמשים, ושלפעמים תכופות עובר על כל גדותיו ומפיץ חלאה וריח רע על כל הסביבה. אנו חושבים שדיָה עובדא זו כדי להוכיח עד כמה שהערבים אינם נוהגים שום קדושה בכותל המערבי, ועד כמה שבעצם אינם מתייחסים אליו בשום יחס של כבוד.

2. בועד הכללי "כנסת־ישראל" (דרבי מאיר בעל הנס) נמצאות רשימות בספריהם על שכר שהיו משלמים מדי חודש בחודש להשומר המוגרבי (באמצעות הזקן ר' זאב ליפקיס) בעד הפקוח על הספסלים שהיו עומדים ברחבת הכותל… כידוע, הם שלמו גם בעד הרְצַפָת הרחבה ברצפוֹת".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 22)

{תמונה של בית הכסא המדובר, שצולמה בשנת תרפ"ט ע"י הצלם הערבי חליל רא'אד, 'ארכיון המדינה'}

בימים ג'-ה' בכסלו תש"ט (5-7.12.1948) התקיים מבצע "אסף", במהלכו בלמו חטיבה 8 ו"גולני" את צבא מצרים מנסיונו להרחיב את רצועת עזה לכיוון באר שבע.

ביום זה בשנת ג'תי"ב נאמרה לזכריה הנבואה האחרונה (זכריה ז-ח; יומא כא, ב ברש"י), ומאז אין נבואה בישראל.

אולם כתב הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומגדולי ההוגים בעת האחרונה: "מקובלים אנו, וכן לפי רב סעדיה גאון במאמר 'גאולה אחרונה' (מאמר ח) והרמב"ם ב'אגרת תימן', כי בבוא הגאולה האחרונה תתחדש הנבואה בישראל… וזאת מגמת מוסר הקודש, המוסר האידיאלי העתיד, ודרך הקודש, הנבואי, צפיה להתחדשות רוח הקודש, הרוח הנבואי בישראל" (אורות הקודש סוף חלק ד).

ה' בכסלו ה'תש"ט (7.12.1948) – נחנך נתיב חדש בין צומת נחשון לצומת שמשון, שעקף את לטרון מדרום לדרך בורמה, ובכך חודשה תנועת כלי רכב בין שער הגיא לירושלים.

כחמישה חודשים לאחר שחרור ירושלים והמקומות הקדושים ובהסתמך על הצהרת ראש הממשלה אשכול לאחר השחרור ועל הסטטוס־קוו המנדטורי, החליטו הרבנים הראשיים לישראל בה' בכסלו תשכ"ח, למנות "ועדה לענייני הלכה, מסורת ונוהג של הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים". הרכב הועדה: הרב י.ש. אלישיב, הרב ב. ז'ולטי, הרב א. גולדשמידט, הרב ש. ישראלי, הרב ש.ז. אויערבך, הרב י. אריאלי, הרב י. גרוסמן. (ע"פ מכתב המינוי ממזכיר הרבנות מי"ב בכסלו תשכ"ח)

הרב יעקב משה חרל"פ, מגדולי שכונת 'שערי חסד', נודע לאחד מצדיקי ירושלים בני היישוב הישן והיה קשור לכותל בכל נימי נפשו. בז' בכסלו תשי"ב החזיר נשמתו לבורא. בתו הרבנית חוה דינה בארי סיפרה (שבעים פנים, ת"א תשנ"ג, עמ' 410-411): "עם הכנס השבת לבש אבא את בגדי השבת המיוחדים.. ורוח קדושה של שבת שכנה עליו, ועל כל הסובבים אותו. מדי ליל שבת היה צועד מתון מתון אל הכותל המערבי, ואנו הילדים אחריו. תפילתו ליד הכותל המערבי היא פרשה מופלאה – הוא האריך הרבה בתפילה, כוונות מיוחדות היו לו שם, והתפילה ארכה לו למעלה משעתיים.. הכל מסביב כבר התרוקן, אחרוני המניינים כבר סיימו תפילתם, אך אבא עדיין עמד מרותק אל אבני הכותל, פורש ידיו כלפי מעלה, ונושא תפילה. דמותו דומה היתה אז כתומר ניצב בגאון".

לתאור בהרחבה: על הקשר המיוחד בין דמותו של הרב חרל"פ והכותל המערבי.

ז' בכסלו נקבע ליום־טוב במגילת תענית, כי בו מת הורדוס שהיה שונא את החכמים, ושמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מן העולם. ציון היום בטל עם חורבן בית שני.