| ראשון | שני | שלישי | רביעי | חמישי | שישי | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
 כ"א שבט01/02 | כ"ב שבט 02/02 | כ"ג שבט 03/02 | כ"ד שבט 04/02 | כ"ה שבט 05/02 | ||
| כ"ו שבט 06/02 | כ"ז שבט 07/02 | כ"ח שבט 08/02 | כ"ט שבט 09/02 | ל' שבט 10/02 | א' אדר 11/02 | ב' אדר 12/02 |
| ג' אדר 13/02 | ד' אדר 14/02 | ה' אדר 15/02 | ו' אדר 16/02 | ז' אדר 17/02 | ח' אדר 18/02 | ט' אדר 19/02 |
| י' אדר 20/02 | י"א אדר 21/02 | י"ב אדר 22/02 | י"ג אדר 23/02 | י"ד אדר 24/02 | ט"ו אדר 25/02 | ט"ז אדר 26/02 |
| י"ז אדר 27/02 | י"ח אדר 28/02 |
קרדיט: זמני היום מאתר: hebcal.com הלימוד היומי: torahcalc.com
לוח השנה לחודש פברואר 2089 כולל 28 ימים ומתפרס בין כ״א בשבט תתמ״ט לבין י״ח באדר תתמ״ט.
פרשת משפטים • פרשת תרומה • פרשת תצוה • פרשת כי תשא
בלוח ניתן לבחור ולהציג לכל יום דף יומי, דף שבועי, משנה יומית, פרק יומי, נ״ך יומי, תהילים יומי, רמב״ם יומי, ספר המצוות, פרקי אבות, חפץ חיים, שמירת הלשון, קיצור שולחן ערוך, ערוך השולחן וירושלמי יומי.
נתוני הלוח העברי וזמני השבת באדיבות Hebcal.
אלי כהן הי"ד היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה מטעם ‘המוסד’. הוא זכור בישראל ובעולם כאחד מגדולי המרגלים למען מדינת ישראל. ניצחון ישראל בחזית הסורית במלחמת 'ששת הימים' מיוחס בעיקר למידע המודיעיני שהעביר כהן לישראל.
בכ"א בשבט תשכ"ה (24 בינואר 1965) הודיעה סוריה כי לכדה את אלי כהן, וזמן קצר לאחר שנתפס הוצא להורג.
בכ"א בשבט תשט"ו (13.2.55) רכשה ממשלת ישראל את מרבית מגילות ים המלח, מגילות גנוזות שנתגלו במערות קומראן ובאתרים נוספים באזור מדבר יהודה (נקראות גם 'מגילות מדבר יהודה'). גילוי המגילות, בשנות הארבעים והחמישים – ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. המגילות נרכשו בין השאר מידי בדואים תושבי האזור וסוחרי עתיקות.
חלק מהמגילות מוצגות כיום ב'היכל הספר' שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי.
המלך היווני גסקלגס [יש מזהים אותו עם הקיסר קליגולה], שלח שליחים להעמיד צלמים בהיכל המקדש. גדולי ירושלים שמעו זאת בערב חג סוכות והתמלאו צער ופחד, אך שמעון הצדיק אמר להם: "עשו מועדיכם בשמחה… מי ששיכן שכינתו בבית הזה, כשם שעשה ניסים לאבותינו בכל דור ודור, כך יעשה לנו ניסים בזמן הזה". כעבור זמן הגיעה אגרת ובה כתוב שנהרג גסקלגס ובטלו גזרותיו. בכ"ב בשבט, בטרם הספיקו להכניס את הצלמים להיכל, נטלו היהודים את הצלמים מידי השליחים וגררו אותם, ומאז קבעוהו ליום טוב שאסור בהספד. (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל).
עם חורבן בית שני בטל ציון היום (בבלי ראש השנה יח ע"ב).
לדעת חוקרים, זהו המאורע המאוחר ביותר במגילה הניתן לזיהוי ודאִי עם מקורות חיצוניים.
בליל כ"ב בשבט תשמ"ד (1984) ניסו – וכמעט הצליחו – ארבעת חברי כנופיית ליפתא, או בלשונם: "כת בני יהודה", לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית. הארבעה התגוררו בבית נטוש בכפר ליפתא, חלקם מעורערים בנפשם, ועסקו בעיקר בלימוד ספרי קבלה. חברי הכנופיה הצליחו לחדור למתחם הר הבית עם תרמילים ובהם מטעני חבלה בני עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, אך התגלו על ידי שומר וקף. חוקר ירושלים, העיתונאי נדב שרגאי כתב בספרו "הר המריבה" (עמ' 172): "כנופיית ליפתא הייתה קרובה לפיצוץ מסגדי הר הבית יותר מכל קנאי יהודי אחר לפניה, ואך כפסע היה בינה לבין מימוש התוכנית".
בכ"ג בשבט תרצ"ד (1934 לסה"נ), התקיימה אסיפת באי־כח מוסדות התורה בבית הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק, בדבר הצעת האדמו"ר מסטולין לארגון כתיבת ספר־תורה בשם כל ישראל.
בפגישה נכחו באי־כח של רוב הישיבות החשובות בארץ באותם ימים. הרב שמואל אהרן ובר, מזכיר הרבנות הראשית לישראל, רשם את פרוטוקול האסיפה.
בפתיחת הדיון הסביר הראי"ה קוק את הרקע לפגישה: "הרעיון היה בתחילתו שהס"ת יכתב לשם כלל ישראל בקדושה ובהדור, ויקראו בו על־יד הכותל המערבי, ויהיה לזכרם של גדולי ישראל שנסתלקו, מהחפץ חיים… ועד הגר"מ קלירס ז"ל, שנלב"ע היום הזה". וכן: "ספר־תורה זה יִקָּרֵא: 'ספר תורה בעד כל ישראל', הספר יקרא לפני כותל המערבי".
[[[תצלום מהפרוטוקול בכת"י המזכיר הרב וובר]]]
בכ"ג בשבט נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין בענין פלגש בגבעה. ויש המתענים ביום זה מפני צרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).
בכ"ד בשבט ג'ת"י (3410 לבריאת העולם) נאמרה לזכריה נבואת נחמה על בנין ירושלים, ונבואתו עודדה את רוח גולי בבל (זכריה א, טז-יז): "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת… עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".
בכ"ד בשבט תשל"ו (1976 לסה"נ) בהיותו כבן 90 נפטר הרב איסר יהודא אונטרמן, מי שהיה הרב הראשי לישראל בימי ההוד של שחרור ירושלים והמקומות הקדושים, ופעל רבות ונצורות לשמירה על קדושת מקום המקדש ולעיצוב סביבות רחבת הכותל ומנהגי המקום והלכותיו.
בימים שלאחר מלחמת 'ששת הימים' כתב הרב אונטרמן ('שאלת השטחים ששוחררו', "שנה בשנה" תשכ"ח, עמ' 104): "בית המקדש חי תמיד בלבבנו, ואנו מזכירים אותו שלוש פעמים ביום (בברכות תפילת עמידה)… 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו' – היא תפילה שגורה על שפתותינו תמיד… מפני זה, היו אחינו באים ממרחקים לשפוך לבם בתפילה על יד הכותל, אשר לדברי חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד): לא זזה השכינה משם. וכמה דווה לבנו שזרים השגיחו עלינו מאז נחרב הבית, שלא לעשות שום תיקון שם כדי להתפלל מתוך הרחבת הדעת. ברוך ה' כי המקום הזה עתה ברשותנו, וזה מקרב לבנו אל העבר הגדול, כששרתה שכינה בבית המקדש ולשם נקבצו המונים מבני ישראל ברגש עז ובהתלהבות עצומה להודות ולהלל לשמו הגדול של אבינו שבשמים".
בכ"ה בשבט תש"ב (1942) נרצח מפקד הלח"י (ארגון 'לוחמי חירות ישראל') יאיר שטרן בידי בלשים בריטים. לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.
בכ"ו בשבט תרע"ד (22.2.1914), בהתקרבו לגיל 70, ביקר בארץ הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד רוֹטְשִׁילְד ונהנה לראות את פריחת המושבות שבעצמו השקיע בהן לפני כשני עשורים.
בביקור היסטורי בירושלים נפגש הברון עם הרבנים ושוחח עמם בדבר הצורך לעודד את בני הישיבות לעסוק גם בעבודת האדמה במושבות חקלאיות, שכן טובת ישראל דורשת להעמיד את עמינו על הקרקע ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982,עמ' 108).
ביום הרביעי, כ"ט בשבט תרע"ד, בקרו הברון ורעייתו בכותל המערבי ובהר הבית, אולם "הברונית בת השר הצדיק מפפד"מ זצ"ל לא נכנסה פנימה, ביודעה שזהו איסור גדול, וחכתה עליו בשער הר הבית עד שיצא" ('המודיע', ט"ו באדר תרע"ד עמ' 3).
כששמע הראי"ה קוק לאחר מספר ימים על כניסתו מחוסר ידיעה של הברון, אבי ההתיישבות, לתוך הר הבית, הוא כאב על חילול ה' שנגרם מפני "ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור", והתבטא על כך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים" (אגרות הראי"ה, תרעז).
*מידע ותמונות על אשת הברון באתר "נשים על המפה" ובויקפדיה באנגלית.
{תמונת הברון והברונית בביקורם בזכרון בתרע"ד/תרפ"ה}
כ"ו שבט תרצ"ב (1932 לסה"נ) – רב הכותל הרב אורנשטין ביקש מסגן המושל הבריטי לאשר הבאת כלי־קודש חדשים אל הכותל. תשובת המושל היתה כי 'הרישיון ינתן בתנאי שלא יבוצע שינוי מהותי בצורת הכלים ובחומר ממנו נעשו עד כה, ובתנאי שמכל כלי מאושר ישמר העתק במשרד הממשלה, בתור דוגמא'. מששמע זאת הרב הראשי קוק, ביקש למסור למושל כי 'איננו יכול להסכים למסירת דוגמא של כלי קודש שתעמוד בבית הממשלה, וכי מוצא הוא דבר זה לעלבון הקודש'.
כמו כן התנגד הרב קוק להרחקת העניים מהכותל, והבהיר כי 'צדקה הוא צורך הכרחי לתפילה, ואנו חפצים על־ידי ישיבת העניים להמציא את האפשרות של נתינת צדקה לפני התפילה'.
(כותלנו, עמ' 200-201)
בכ"ו בשבט תרע"ד (22.2.1914), בהתקרבו לגיל 70, ביקר הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד רוֹטְשִׁילְד עם רעייתו בארץ ישראל, בפעם הרביעית, ונהנה מלראות את המושבות פורחות בזכות היסודות שבעצמו הניח בהן לפני כעשרים שנה. ספינתו 'אטמה' עגנה ביפו, משם יצא הברון לסייר במושבות פתח תקווה, תל אביב וראשון לציון, וסיים בביקור היסטורי בירושלים (להרחבה ראו כאן בלוח – באירועי ירושלים). מירושלים חזר ליפו, הפליג לצור וחזר לטנטורה. סייר בזכרון יעקב ובחדרה. הפליג לחיפה, עלה לרכבת העמק וירד בעפולה, במרחביה ובכפר תבור. משם המשיך לטבריה ולדמשק.
בראשון לציון התייחס הברון לעזיבת הצעירים את הארץ, ושאל: "למה עוזבים צעיריכם את המושבה ואת הארץ? כל מה שאני עושה בארץ ישראל איני עושה בשביל יחידים אלא בשביל הכלל כולו. ואם הכוחות הרעננים, בני הנעורים יעזבו אותנו, מה תקוותנו כי נאחל לתוצאות טובות?" ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982,עמ' 107).
{שטר 500 או בול הברון}
בכ"ז בשבט ה'תרכ"ז (2 בפבר' 1867) יצאה משלחת המחקר של צ'ארלס וורן מאנגליה לארץ־ישראל, כדי לחקור את אספקת המים לירושלים ולשרטט מפות של מרחבי ארץ־ישראל. וורן קיבל על עצמו את המשימה בהתלהבות רבה וראה בה כמעט שליחות דתית: לחשוף את המקומות הקדושים, שהיו מכוסים במשך דורות בעפר ובאשפה, ואשר נשמרים בקנאות על־ידי השליטים התורכים המוסלמים.
(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א 1987, עמ' 11)
בכ"ז בשבט תשנ"ז (פבר' 1997) ארעה מעל עמק החוּלה תאונה אווירית קשה בין שני מסוקי יסעור של חיל האוויר, בשעה שהובילו לוחמים מחטיבות הנח”ל, גולני, חיל השריון ומיחידות נוספות, אל מוצבי צה”ל בשטח רצועת הביטחון שהיתה אז בדרום לבנון. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים.
[במבט היסטורי, מלבד הכאב הגדול שמלווה משפחות רבות עד היום, מתברר שהאסון הגביר את התמיכה הציבורית בקריאת מיעוט פוליטי לפינוי כוח צה”ל מדרום לבנון, פינוי שאכן התבצע לבסוף בי"ט באייר תש"ס (24.5.2000) בהנחיית ראש הממשלה אהוד ברק על ידי נסיגה חד-צדדית שהביאה לפירוק צד"ל (צבא דרום לבנון), ולאחריה נשא מזכ"ל חיזבאללה השייח' חסן נסראללה בעיירה הלבנונית בינת ג'בייל את "נאום קורי העכביש" במסגרת חגיגות הנצחון של החיזבאללה].
בתקופת החשמונאים, כ-24 שנים לפני התרחשות נס חנוכה, בכ"ח בשבט ג'תקצ"ח (3598 לבריאת העולם), הסתלק אנטיוכוס (השני) מירושלים, לאחר שבא אליה בראש חיל גדול וערך עליה מצור במטרה להחריבה ולהשמיד את כל היהודים. בשל ידיעות רעות על מלחמה בארצו מיהר אנטיוכוס לחזור למקומו, ושם נפל במערכה. עבור עם ישראל היתה זו המלחמה האחרונה [הישירה] מול היוונים, ומאז שקטו יהודה וירושלים מכל צריהם. יום שהסתלק מירושלים הפך ליום טוב ולשמחה ליהודים.
(ע"פ מגילת תענית ופי' האשל, ודברי החוקרים).
לפי זאב ח. ארליך מדובר כאן על אנטיוכוס (החמישי), המלך הסלאוקי, שבזמן המצור על ירושלים היה אמנם ילד קטן, אך ליזיאס שימש לו אפוטרופוס ולחם בשמו נגד מלכות החשמונאים לאחר שנצחו את אנטיוכוס הרביעי חודשים ספורים לפני כן.
(יעויין, ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 58).
בכ"ח בשבט תש"ח (8.2.48) יצאה ממרסיי אוניית המעפילים “לקוממיות” (כלומר – לקראת עצמאות), בדרכה לארץ ישראל, כשעל סיפונה מעפילים. היה זה מסעה השני של האונייה לארץ ישראל, אך הפעם היא נתפסה בלב ים על ידי משחתות בריטיות (ספינות קרב), והמעפילים גורשו לקפריסין. הפעלת הספינה וארגון המסע נעשו בידי המוסד לעליה ב’ של “ההגנה”.
ראו כ"ו בשבט תרע"ד, אירועים בתולדות ירושלים
ראו י"ג בשבט תשס"ג (2003).
ביום ל' בשבט תש"ח (10.2.1948) עצרו הבריטים בשכונת "בית ישראל" ארבעה מאנשי ההגנה והוליכום לשער שכם, שם הרגום הערבים והתעללו בגוויותיהם.
חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הוציא לאור בווינה ובלייפציג את ספרו המוֹנוּמֶנְטָלִי "מדינת היהודים" בל' בשבט, א' דראש חודש אדר תרנ"ו (14 בפבר' 1896 לסה"נ), כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון. בספרו, בהוצאת מ’ ברייטנשטיין, תאר הרצל את חזונו למדינה יהודית – כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום. תאורו המפורט כולל אפילו התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות במדינה, תפישתה הכלכלית, המדינית, החברתית וכן הלאה.
בסיום ה'פתח דבר' לספר כתב הרצל: "במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: "לשנה הבאה בירושלים"! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם".
(הספר ניתן לקריאה ברשת ולהעתקה מתוכו בפרוייקט בן-יהודה).
{תצלום הכריכה של המהדורה הנפוצה בארץ}
אמרו חכמינו ז"ל (בבלי תענית כט ע"א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכמו שנאמר במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", כלומר – נס ההצלה שארע באמצע חודש אדר, הנס שאנו מציינים בימי הפורים, קשור לכך שבכל החודש הזה יש מזל טוב לישראל (ע"פ תלמוד ירושלמי מגילה, ועוד).
לכן אמרו חכמינו שאם יש לאדם מישראל קובלנא משפטית נגד נוכרי שעשק אותו וכיוצ"ב, ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון בתביעה יתקיים בחודש אדר, מפני שיד ישראל אז על העליונה, שכך נגזר עלינו מן השמים (עי' חידושי הריטב"א שם).
ונהגו בכל קהילות ישראל להרבות כבר מראש חודש בשמחה ובהכנת הלב לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה.
{לוח מעוטר לר"ח אדר ופורים – Gross70}
בזמן שבית־המקדש היה קיים היו משמיעין בראש חודש אדר על השקלים, דהיינו שלוחי בית־הדין היו מכריזים בערי ישראל וקוראים לעם למהר ולתרום 'מחצית השקל' למקדש. מכסף זה קנו את הבהמות שהוקרבו כקרבנות ציבור במהלך השנה הקרובה.
חז"ל הסבירו כי במצווה זו הקב"ה הקדים תרופה למכה, שכן המצווה לתת את מחצית השקל לפני י"ד באדר פעלה כנגד הכסף שהמן הרשע שקל לגנזי אחשורוש במטרה לאבד ביום זה את כל היהודים (בבלי מגילה יג ע"ב).
בראש חודש אדר א' שנת תקצ"ד (1834 לסה"נ) יצא ר' מנחם מנדל מקמיניץ בדרכו לירושלים להתפלל בכותל המערבי.
וכך תאר בספרו 'קורות העתים לישורון בארץ ישראל' (מהד' ירושלים תר"צ, עמ' 16): "בראש חודש אדר ראשון נתיעצתי לילך לירושלים עיר הקודש להתפלל שם אצל כותל מערבי, וכן על קברי הצדיקים אשר שם. ונסע ונלך שיירה… ויהי בבאנו העיר הקודש ירושלים קרענו על חורבנה. והנה ירושלים היא עיר גדולה… והיא מרובה באוכלסין ונמצאו בה יהודים לערך שלשת אלפים, וחכם שלהם הוא כעת הרב הגאון יונה משה ס"ט ספרדי (הראשל"צ הגרי"מ נבון)…
הלכנו להתפלל לפני כותל המערבי של הר הבית, כמנהגם שם בכל ערב שבת קודש… ודעו כי התפלה דשם נובעת מלב המתפלל".
[להרחבה – ראו ה' באדר]
{תמונה ישנה של מתפללים כותל – מאוסף הקרן, מתאים Rimon16}
א' באדר ד'תתקכ"ז (שנת 4927 לבריאת העולם) – נפטר בגיל 75 פרשן המקרא, משורר, ומגדולי הבלשנים רבי אברהם אבן עזרא. מקום פטירתו וקבורתו לא נודע, אך ישנה מסורת כי הוא קבור ביישוב כאבול שבגליל, ואף נמצא שם ציון לקברו.
שיריו נוגעים במגוון רחב של נושאים, וחלק עיקרי בשירתו היא שירת קודש והגות הכוללת גם שירת געגועים לציון.
כדרך לזכור את ירושלים תקנו חכמי מרוקו לתת תרומה לבנין ירושלים בחתונות, בהולדת בן, בפורים ובא' אדר (תקנה טבת-אלול שס"ג).
בסוף התקנה מופיעים החרוזים:
עדי עין בעין נחזה
ונאמר היה אלקינו קיוינו זה
בנחמת ציון בשמחה ובעלצון
ויסר מעלינו המות הזה ולא יהיה אסון.
בעיר צפרו במרוקו נהגו לאסוף תרומות עבור ארץ ישראל שמחציתן הגיעו לירושלים: בא' אדר, פורים, יום החופה, יום המילה של בנו, יום הנחת התפילין של בנו. (תקנ"ז)
השבת שלפני ראש חודש אדר (בשנה מעוברת לפני ר"ח אדר ב') נקראת "שבת פרשת שקלים", וקוראים בה את פרשיית שקלים, הנמצאת בתחילת פרשת "כי תשא". אם ר"ח חל בשבת, מוציאים שלושה ס"ת: לפרשת השבוע, לקריאה לר"ח, ומפטירים בפרשיית השקלים.
ב' באדר-א תרפ"ט (12 פבר' 1929) – מושל ירושלים הבריטי אדוארד קית'־רוטצ', הורה לרבנים הראשיים לישראל להפעיל ליד הכותל ובמקומות ציבוריים 'תקנת עזר' חדשה שיזם ואושרה על ידי מועצת עירית ירושלים: "אסור לכל אדם לפשוט יד או לגרום או לאמץ (=לשדל) כל ילד למטה מגיל 16 לפשוט יד ולבקש נדבות מהקהל בכל מקום פומבי". כמו כן ביקש המושל מהרבנים להושיט עזרה כלכלית לחברֵי העדה היהודית אשר אין להם אמצעי מחיה ובשל כך הוכרחו לבקש נדבות עד שפשיטת־היד נעשתה למקצועם.
כעבור זמן השיב לו הרב הראשי הראי"ה קוק: "אי־אפשר לנו להזדקק לדבר זה, במקום שכל עצם חק זה איננו לפי רוחה של תורתנו. באשר להצד הצבורי שבדבר (=הטיפול הסוציואקונומי), היינו מציעים לכבודו לפנות בזה לועד העיר ליהודי ירושלם".
(אגרות חדשות מהראי"ה קוק ועוד, עמ' 42. ראו שם בהרחבה)
ב' באדר-ב תשמ"ו (1986) – פעיל זכויות האזרח ב'ברית המועצות', נתן שרנסקי, הגיע לישראל לאחר כתשע שנות מאסר ברוסיה. באדר תשל"ז (1977) נעצר שרנסקי בברית המועצות מטעמים פוליטיים והואשם בהאשמות שונות כמו ריגול לטובת ישראל, שהתגלו מאוחר יותר כהאשמות שווא. בית המשפט הסובייטי גזר עליו 13 שנות מאסר, ובעקבות כך קמה תנועת מחאה בישראל וברחבי העולם שקראה לשחרורו.
שרנסקי, אסיר ציון לשעבר ומסורב עליה – מכהן כיום כיו”ר הסוכנות היהודית ועוסק בין השאר בהעלאת יהודים לארץ ישראל מכל העולם. במשך שנים היה פעיל בזירה הפוליטית ושר בממשלות ישראל.
(הצעה לצפייה: סרטון עם מסר עוצמתי על מעצר ושחרור שרנסקי מאת 'אולפנת עפרה')
ג' אדר-א' ה'ת"ר (7.2.1840), נולד צ'רלס וורן, החופר היסודי הראשון בעתיקות ירושלים, על שמו נקרא אחד משערי הר הבית הנמצא כיום בתוך 'מנהרות הכותל'. עבודתו של וורן נעשתה תוך מאבקים עם שולחיו הבריטיים ועם השלטונות התורכיים, ולפעמים סיכן עצמו כשנכנס לפירים, מנהרות ותעלות ביוב קדומות, מלאי אבק וגזים, רקבון, חום, כפור וחשיכה. וורן התרכז בחקירת החומה החיצונית של הר הבית, ומגילוייו הבולטים היתה חומת העופל. הוא ערך רישום מדוייק של תגליותיו, ועבודתו החלוצית הביאה חוקרים רבים בעקבותיו, שהודו כי וורן היה "ענק" בעבודתו ובתוצאותיה.
(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א: משרד הביטחון, 1987, עמ' 12-15)
ביום ד' באדר־ב תרט"ז (11.3.1856) עזב מייסד בית־ספר למל ד"ר אברהם אלעזר פרנקל (Dr. Ludwig August Frankl) את עירו וינה ועלה לשליחות לירושלים.
בפתח ספרו "ירושלימה" מופיע תאורו המזעזע על פרידה מאשת־נעוריו בצאתו לארץ הקדושה: "יום אבל וקודר היה לי היום בו עזבתי את ביתי ונטשתי את נחלתי, בראותי לימיני אשת נעורי היקרה, טובת שכל וטעם, אשר התגברה על כאבה האנוש לשלחני… חרבו השלופה של מלאך המוות כבר רחפה על ראשה (בהיותה חולה מאוד), ולא האמנתי כי אשוב לראותה בחיים רק עוד פעם אחת, ומיד אחר־כך תצא נשמתה אל על. באומץ רוח מפליא התגברה על מחלתה האנושה, אם כי לבה בכה בה לראותני נוסע למרחקי תבל, צפוי להמון סכנות והרפתקאות־דרכים, בים וביבשה. ואולם, ביקר רוחה העדין העריכה את חשיבות מפעלי, אשר בו עצה ותושיה לרבים, אותו העמסתי על שכמי, והיא הבינה כי אין להתמהמה מאוד, וכי יש עלי להחיש את פעמי (=צעדי), על מנת להביא ישע ומזור לאחַי בני עמי, יושבי ארץ הקדושה, כל עוד יש לאל ידי".
בד' באדר־א תרפ"ט (14 לפבר' 1929) פנה מושל מחוז ירושלים מטעם המנדט הבריטי במכתב אל הרבנים הראשיים לישראל, ודרש מהם להביא עדויות הסטוריות כתובות כדי להוכיח שיש ליהודים זכויות כל שהן ב"כותל הדמעות".
בתגובה השיבו הרבנים הראשיים: "אנחנו מתכבדים להודיע שעניין זה היה כל כך ברור לעם היהודי ולעולם כולו, לכל מי שהתעניין בזה בכלל, עד שלעולם לא חשבנו שיגיע יום שאנשים בעלי מעמד כל־כך חשוב ידרשו ממנוּ להגיש תעודות כתובות בנושא זה, כאשר אלפי אנשים ברי־סמכא יכולים לתת עדות בנדון".
(אגרות ותעודות חדשות מהראי"ה והרבנות בענין הכותל, עמ' 12)
ר' מנחם מנדל מקמיניץ (תק"ס-תרל"ג;1800-1873), המלונאי הראשון בארץ ישראל, הגיע בשנת תקצ"ד (1834) מצפת לירושלים, כדי להתפלל בכותל המערבי. וכך תאר בספרו 'קורות העתים לישורון בארץ ישראל' (מהדורת ירושלים תר"צ, עמ' 16):
"בראש חודש אדר ראשון נתיעצתי לילך לירושלים עיר הקודש להתפלל שם אצל כותל מערבי, וכן על קברי הצדיקים אשר שם… ויהי בבאנו העיר הקודש ירושלים קרענו על חורבנה. והנה ירושלים היא עיר גדולה… מרובה באוכלסין ונמצאו בה יהודים לערך שלשת אלפים, וחכם שלהם הוא כעת הרב הגאון יונה משה ס"ט ספרדי (הראשל"צ הגרי"מ נבון)… ומאוד שמחנו בביאתנו לתוכה. ויש בה לקנות פירות הרבה ויין הרבה טוב מאוד ובזול. [ה' באדר] הלכנו להתפלל לפני כותל המערבי של הר הבית, כמנהגם שם בכל ערב שבת קודש, הולכים שם ויושבים שם כמה עניים לקבל צדקה, אחר כך אומרים תהלים כמה קפיטלען (=פרקים), אחר כך מתפללים מנחה, אחר כך מקבלין שבת. ודעו כי התפלה דשם נובעת מלב המתפלל. והחזן עומד אצל אבן אחת שאומרים ששם נתגלתה השכינה אל צדיק אחד – וכל הקרב אל הכותל הוא חולץ נעליו".
ר' מנחם מנדל ואשתו ציפה, שנמנו על קהילת הפרושים תלמידי הגר"א בצפת, הקימו בירושלים בשנת תר"ב (1842) 'בית הכנסת אורחים' ליד מגדל דוד. בבית המלון היו בית־כנסת ומאפיה, והאירוח בו התאפשר במחיר השווה לכל נפש. עניים, תלמידי חכמים, זקנים ובודדים אכלו באסנייה זו בחינם. לאחר שהמקום התבסס והיה צריך להרחיבו פתחו בני הזוג אכסניה גדולה ברחוב חברון בעיר העתיקה. לאחר מות ר' מנחם מנדל המשיכו לנהל את בית המלון אשתו וילדיו. במלון קאמניץ התארחו אח"מים רבים כגון הברון רוטשילד והשר משה מונטיפיורי, ונערכו בו חתונות מפוארות. המלון התפתח לכדי רשת מלונות ארצית שהוחזקה בידי בני-משפחתו מספר דורות. בכך תרמו רבות לפיתוח התיירות הארץ-ישראלית.
רמ"מ נלב"ע בי"ג באייר תרל"ג.
{תמונה צבעונית של חליצת נעליים בריחוק מהכותל – 283 GROSS}
בה' באדר תשכ"ח (1968 לסה"נ) הגיש הראשון לציון והרב הראשי לישראל הרב יצחק נסים נייר עמדה לשרי הממשלה, בו סקר מנקודת המבט של הרבנות הראשית לישראל את מהלך האירועים בנוגע לפיתוח רחבת הכותל מאז מלחמת 'ששת הימים'. בין השאר כתב שם הרב נסים:
"במעמד חזרתנו אל הכותל – באותו יום גדול של שיחרור ירושלים, כ"ח באייר, שהרטיט לבבות כל בני האומה מקצה אל קצה – הכריז מר לוי אשכול, ראש ממשלת ישראל, שהמקומות הקדושים שחזרנו אליהם יהיו בפיקוח הרבנים הראשיים לישראל, ושהסדרים בהם ייקבעו על־ידם. הכותל סימל את שיא הנצחון, את התגשמות ערגת הדורות. כיאה לעניין, ביקשו הרבנים הראשיים מיד לטפל בסידור הכשרתו של המקום, הקימו ועדה מיוחדת, נוסחו תקנות והתוו תכניות.. ביקשתי מראש עיריית ירושלים להרחיב את השטח על ידי הריסת הבניינים הרעועים שמסביב, ושמחתי מאוד שהתחילו במלאכה. הדבר איפשר לרבבות עולי הרגל בחג השבועות להתרפק על אבני הכותל בתפילה ובהודייה..
לכותל המערבי – אף בחלקו הדרומי – יש חשיבות גם כאתר הסטורי, אך למעלה מכך לאין ערוך היותו מקום קדוש ונשגב באמונה הישראלית, ושום דבר לא יעמוד בפניה. אין ספק, שערמות העפר שנערמו משך הדורות, יש לסלקם ולגלות את ההוד של הכותל בגובהו. אנו מבינים שמשום חשיבותו של המקום, החפירה [הארכיאולוגית] צריכה להיעשות בזהירות רבה ובהשגחה של מומחים. אבל מכאן ועד הפיכת המקום לאתר ארכיאולוגי, שבעלי מקצוע שאין בפניהם אלא עבודת מחקרם וסקרנותם ההיסטורית, שהם יתוו את התכניות והם לבדם יהיו אחראים עליה ויעשו מה שחובת מקצועם מטילה עליהם – רחוקה הדרך. יש דרגות חשיבות.
איש אינו מזלזל בערך הרב של חישוף (=חשיפת) העבר, למצוא שרידים מימי אבותינו. אבל יש ערכים חשובים לאין ערוך מכך: הקדושה, היחס של העם והאמונה הישראלית אל הכותל, היא כה נשגבה, ששום דבר לא יעמוד בפניה".
("תזכיר לוועדת השרים למקומות הקדושים", "טורי ישורון" ניסן תשל"ב, עמ' 5)
ביום ו' באדר-ב תרע"ג (1913) נפטר הרב יְחִיאֵל מִיכְל פִּינֶס, תלמיד חכם וסופר ציוני, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות. על שמו נקרא המושב כפר פינס.
בשנת תרמ"ג, ראשית תקופת העלייה הראשונה, חיבר הרב פינס בירושלים את השיר "חוּשׁוּ, אַחִים, חוּשׁוּ". מילות השיר היו עיבוד ותרגום לעברית משיר צבאי-רוסי על פי לחן עממי. פינס חיבר את השיר לכבוד קבוצת חלוצים חברי תנועת ביל"ו, שתמך בהם ועודד אותם רעיונית וכלכלית.
בבית האחרון של השיר העלה פינס את ירושלים על נס:
שְׂאוּ נֵס צִיּוֹנָה
אֶל עִירֵנוּ הַחֲמוּדָה
כִּי עַל כַּנְפֵי יוֹנָה
נַעֲלֶה הָרֵי יְהוּדָה!
עד מהרה נעשה השיר אהוד מאוד בתודעה היישובית, ונחשב למייצג הרעיון והמעש החלוצי הציוני בארץ ישראל. נהגו לשיר את "חושו אחים חושו" בחגיגות ובטקסים חגיגיים ביישוב לפני ולאחר הקמת המדינה, והוא זכה לביצועים רבים במאה ה-20 ובמאה ה-21.
{עמוד השער של חוברת השיר – עם איור הכותל המערבי וקבר רחל}
ב-ז' באדר-א' תש"ח (17.2.1948) הוחלפו אנשי הפלמ"ח שהגנו על "בית הקרן הקיימת לישראל" ביחידת חי"ש (חיל שדה – ארגון צבאי חשאי של ההגנה). המגינים החדשים ספגו התקפות ו"פצצות חבית". באותם ימים היה החי"ש המסגרת הצבאית המרכזית של כוח המגן העברי, ועל בסיס חטיבותיו הוקמו חטיבות צה"ל הסדירות שלחמו במלחמת העצמאות.
בז' באדר-ב שע"ט (1619 לסה"נ) נפטר מחבר הפירוש 'כלי יקר' על התורה, רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, תלמיד המהרש"ל וממשיך המהר"ל ברבנות פראג.
מפורסמים דבריו שכתב על מעלת מקום המקדש וראייתו בפירושו לספר דברים (תחילת פרשת ואתחנן): "שעיקר ראייה זו הנותנת קדושה יתירה הוא על ידי ראיית השכינה שבכותל מערבי, כמו שנאמר (ישעיה נט, יט): 'וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם ה"".
וכן בפירושו לפרשת לך לך כתב: "וכל המסתכל במקום הקדוש ההוא מיד נתלבש רוח טהרה וקדושה ומלך עליון ביופיו יתברך תחזינה עיניו וכו' כי כדרך שבא לראות כך בא לֵיראות, כי מיד בבואו שמה כשם שהשכינה רואה אותו כך הוא רואה פני השכינה ומיד נעשה מושפע ומואצל ודבק בזיו שכינתו יתברך מעין עולם הבא".
{גלויה, יהודי מסתכל מעלה על הכותל, בתקופה העותמנית – אוסף גרוס}
השיר המיוחד 'הרהורי לילה' נכתב ע"י ביאליק בז' באדר תרנ"ב (1892 למנינם).
להרחבה: ראו כ"ב בתמוז.
ב-ז' באדר שנת ב'שס"ח נולד במצרים משה רבנו, שליח אלוקי ישראל לתשועת עמו מגלות מצרים. מפני גזירת פרעה על היהודים שלא ללדת ולגדל ילדים, נאלצה אמו להחביאו בתיבה על מימי היאור, ואחותו מרים שמרה עליו מרחוק מתוך צפייה גדולה לעתיד שהוא יהיה מושיען של ישראל. את שנות ילדותו עשה משה בבית פרעה מלך מצרים, לאחר שבת פרעה מצאה אותו בתיבה על היאור ולקחה אותו תחת חסותה.
ב-ז' באדר שנת ב'תפ"ח (2488 לבריאת העולם), ערב כניסת עם ישראל לארצם, נפטר משה רבנו בגיל 120 שנה, לאחר שהראהו ה' את כל גבולות הארץ.
"וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ רֹאשׁ הַפִּסְגָּה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וַיַּרְאֵהוּ ה' אֶת כָּל הָאָרֶץ אֶת הַגִּלְעָד עַד דָּן, וְאֵת כָּל נַפְתָּלִי וְאֶת אֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְאֵת כָּל אֶרֶץ יְהוּדָה עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן, וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתְּנֶנָּה – הֶרְאִיתִיךָ בְעֵינֶיךָ וְשָׁמָּה לֹא תַעֲבֹר. וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה'", ולא נודע לאיש מקום קבורתו עד היום הזה (דברים לד, א-ה).
סטרומה היתה אוניית מעפילים מתוצרת בולגרית-אנגלית, שנשאה על סיפונה 768 פליטים יהודים מרומניה הפשיסטית. האנייה הוטבעה בים השחור על ידי צוללת סובייטית בז' באדר תש"ב (1942). האונייה אורגנה במסגרת מפעל ההעפלה 'אף על פי' שיזם האצ"ל ('ארגון צבאי לאומי'). טביעת כל מעפילי האונייה ואנשי הצוות, למעט יהודי צעיר בשם דוד סטוליאר, נחשבת לאסון הגדול בתולדות ההעפלה היהודית לארץ ישראל, ולאחד האסונות הגדולים בהיקפם של טביעת אונייה אזרחית בשנות מלחמת העולם השנייה.
"ספורו של עד הזוועה היחיד שניצל מטביעת סטרומה" (דבר 30.4.1942).
ז' באדר נקבע על ידי חכמי ישראל הקדמונים כיום ה'חברא קדישא' בו נוהגים אנשי 'חסד של אמת', העוסקים יום יום בקבורת מתים, לצום ולהרבות בתפילה. לאחר הקמת המדינה קבעה הרבנות הראשית את היום גם כיום הזיכרון לחללי צה"ל שמקום קבורתם לא נודע.
הסיבה שדווקא ז' באדר מיוחד לענייני קבורה, היא משום שהרבה מהלכות קבורה נלמדים מהפסוק בתורה העוסק בקבורתו של משה רבינו: "ויקבור אותו בגיא", וכמו שה' קבר את משה כך אנו, עם ישראל, הולכים בדרכי ה' ומחזקים את מוסד הקבורה בחברה היהודית בארץ ישראל ובעולם כולו.
ואכן מקדמא דנא נהגו בכל קהילות ישראל ביום זה לפקח על ענייני ה'חברא קדישא', לעשות חשבון נפש, לסקור את פעילות החברה בשנה החולפת ולהסיק מסקנות להבא.
כמו כן, זהו יום של בקשת מחילה מהנפטרים במידה ופגענו במהלך הטיפול בקבורתם.
חברי ה'חברא קדישא' בערים שונות נוהגים להתענות ולקיים תפילות משותפת עם אמירת סליחות מיוחדות.
{שק חברה קדישא להבאת עפר מארץ ישראל – עם איור הכותל והמקומות הקדושים}
ח' ו-ט' באדר הם "יום תרועת המטר" – ב' ימים שארע בהם נס, כל אחד בשנה אחרת, לאחר שהיתה בצורת והריעו והתענו, התקבלה תפילתם וירדו גשמים. ונקבעו לימים טובים לדורות, שאין לקבוע בהם תענית ציבור (מגילת תענית ע"פ פרוש האשל).
ציון ימים אלו בטל עם חורבן בית שני (בבלי ראש־השנה יח ע"ב).
בתשעה באדר נחלקו בית שמאי ובית הלל לשתי שיטות בהלכה, ונגזרה תענית ליום הזה – על צער המחלוקת והפרוד. לכן יש הנוהגים להתענות בו מפני הצרה שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).
ביום י' באדר-א תרכ"ז (15 פבר' 1867) הגיעה לחופי יפו משלחתו של צ'ארלס וורן, שבאה לחקור את אספקת המים לירושלים ולשרטט מפות של ארץ ישראל. על אף מזג האוויר הסוער הצליחו אנשי המשלחת לרדת לחוף, אך פקידי המכס התורכי נטלו מהם את ציוד המדידה בטענה שהוא נחשב כציוד מלחמתי. רק לאחר התערבותו של סגן הקונסול הבריטי ביפו, הם קיבלו לרשותם בחזרה את הציוד.
(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א: משרד הביטחון, 1987, עמ' 11)
י' באדר תר"ץ (1930) – הרב הראשי הראי"ה קוק עדכן את רבה של צרפת הרב פרופ' ישראל לוי בדבר ההכנות לקראת ועדת החקירה של 'חבר הלאומים' (לימים-האו"ם) כדי לדון על זכויות היהודים והערבים בכותל המערבי, וזאת לאחר שהרב לוי הציע לקיים בנושא זה אסיפה גדולה בפריז ולהזמין את הרבנים הראשיים ליטול בה חלק. "הננו להודיעכם", כתב הראי"ה קוק, "כי אנו פה עסוקים בשאלה זו – איך להכין את ההגנה שלנו על זכֻיות ישראל המוחזקות מדורות על כותל המערבי… אנו חשים שהביטוי הנכון לפני ועדת השלשה של חבר־הלאומים אי־אפשר לכוונו כי־אם פה על המקום, ואנחנו נהיה שמחים מאֹד אם האספה הנכבדה שלכם תשלח בא־כח שיעבוד אתנו יחד בכל הדברים שצריכים להיות מושגים מצדנו לפני הועדה… אנו חושבים שהדרישות שלנו הן כל־כך צודקות עד שכל ועדה שרוח צדק תפעמה אי־אפשר לה שלא תאשרן".
(אגרות ותעודות חדשות מהראי"ה והרבנות בענין הכותל , עמ' 24)
{דו"ח ועדת החקירה של חבר הלאומים שהוגש בלונדון – תצלום מקור ארכיוני}
בי"א באדר-א' ה' אלפים תקס"ו (1806 לסה"נ) נפטר בליבורנו הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המכונה – החיד"א. הרב חיים יוסף נולד בירושלים כבן דור שישי לאנוסי ספרד מצד אביו. אמו הייתה ממוצא אשכנזי, אביה הגיע לירושלים בעליית רבי יהודה החסיד. סב החיד"א היה הראשון לציון רבי אברהם בן דוד יצחקי. החיד"א למד בין השאר בישיבת "כנסת ישראל" אצל רבי חיים בן עטר בעל ה"אור החיים", ובישיבת המקובלים "בית אל" בחבורת רבי שלום שרעבי (הרש"ש). בספרו 'חומת אנך' כתב החיד"א כי: "גדולה מעלת יושבי ארץ ישראל עתה בגלות… ובפרט בתוככי ירושלם, שהיא קדושת עולם ושכינה לא זזה מכותל מערבי".
בשבת י"א באדר תרפ"ה (1925 לסה"נ), בהיותו בן 28, ביקר ר' בצלאל ביז'נסקי לראשונה בכותל המערבי, ולאחר מכן כתב את רשמיו. ביז'נסקי היה חבר באותם ימים בהנהגת תנועת 'המזרחי' ופעיל בולט בציונות הדתית בשנות הקמת המדינה.
וכך תאר ביומנו האישי ('פרקי חיים' – דפי זכרון לבצלאל ושושנה בזק, עמ' 20-22): "ביום א' [ה' באדר תרפ"ה] באתי לירושלים עיר קדשנו. כמה קדושה שורה כאן, אפילו על כל אבן ואבן! כמה זכרונות מתעוררים ועולים וממלאים את כל הלב!… מוצ"ש י"א באדר תרפ"ה. היום בבוקר קמנו בשעה מוקדמת והלכנו לבקר במקומות הקדושים יחד עם שרגאי ולסלוי. היינו אצל "הכותל המערבי". פגשנו שם יהודים מתפללים במנין, ונשים. מחזה הכותל עשה עלי רושם חזק. פה מקום המקדש שלנו! מזה אלפים שנה, אצל הכותל זה שופכים יהודים דמעותיהם ומנשקים האבנים! דמעות מלאו את עיני. אמרתי מזמורי תהילים אחדים, והתפללתי עלי ועל רייזקע (=שושנה רעייתו הטריה), על בריאות אבא וכל משפחתי…
סמוך ממש אל הכותל המערבי נמצאים בתי ערביים, והם עוברים כאן לפעמים עם גמליהם וחמוריהם. כמה מכאיב הדבר!".
בי"ב באדר תשל"ב נלב"ע ר' שמואל הורביץ, דור 12 לשל"ה הקדוש, שעלה וקבע דירתו בירושלים כ201 שנה לאחר עלית זקנו השל"ה לירושלים. ר' שמואל היה מבאי הכותל הקבועים, ומהאוטוביוגרפיה שלו, בספר הנקרא "ימי שמואל", מתברר שהכותל המערבי היה אולי המקום המרכזי ביותר בעבודתו הרוחנית.
את הגעתו הראשונה לכותל, בחורף תרפ"ג, הוא מתאר שם בפרק ע:
"בפעם הראשונה שנסעתי לעיר העתיקה… תכף כשבאתי לכותל וקרעתי כדת וכדין, וראיתי פעם ראשונה שריד מקדשנו שמקודש ביותר, שמעולם לא זזה שכינה משם (שמות רבה ב, ב; ועוד) – זה עשה עלי רושם גדול ונורא, ממש נפעמתי, ממש נשבר לבי בקרבי. וחשבתי שאני כבר לא אהיה כל ימי רק (=אלא) מחפש עצות לאקמא שכינתא מעפרא, ועשיתי תשובה בלב שלם ובהתעוררות, ואמרתי 'תיקון הכללי' ותהלים בהתעוררות גדול. ודימיתי בדעתי, כי יש לי כבר מה לעוררני משנתי (מתרדמה רוחנית), כי אפילו אם אשכח ואפול בשינה, כשאזכיר את עצמי מ[ענין] 'כותל מערבי', ובפרט כי אלך לכותל – אתעורר מהשינה ואהיה נתעורר בעבודת ה'.
רושם כזה היה לי אז מהכותל המערבי, כי מירושלים בכלל היה לי התעוררות וחביבות, ובפרט מהעיר העתיקה היה לי התעוררות וחביבות וחִיוּת נפלא, ומכל שכן מכותל המערבי".
כחצי שנה לאחר שחרור הר הבית והעיר העתיקה של ירושלים במלחמת 'ששת הימים' (תשכ"ז-1967), כתב הרב הראשי לישראל הרב איסר יהודא אונטרמן, חוות דעת לממשלת ישראל, לפיה הכותל המערבי לכל אורכו מוקדש מזה דורות לתפילה בשביל כלל ישראל: "תשומת הלב צריכה להיות נתונה בראש ובראשונה לשמירה קפדנית על אפשרות של הכותל המערבי בשלמותו להתקיים כמקום תפילה נערץ, מיוחד במינו בשביל כלל ישראל, וחובתנו למנוע כל הפרעה שהיא בדרך מילוי התכלית הזאת. שיעורו של הכותל נמשך בלי ספק מנקודה הקיצונית שבצפון עד לנקודה הקיצונית שבדרום, ואין להתחשב כלל במה שהיינו מקוצצים ומצומצמים באפשרות התפילה תחת שלטון זר, כי הכותל המערבי מוקדש לתכלית זאת בלבד, כדברי חז"ל (מדרש תהלים יא, ג; ועוד): 'שהשכינה לא זזה משם'. ובמדרש איכה (רבה א, לא) כתוב שלמרות פקודות ברורות של אספסיאנוס ללגיונותיו להחריב את כל ארבעת הצדדים של [הר] הבית, נשאר הכותל המערבי, ומשמש מקום תפילה קבוע לדורות – עד אשר נזכה לבית מקדש.
בטוח אני שבקרוב יסודר הדבר, ואז ימלא הצבור את כל הקו, מפינה לפינה, ושם יתפללו אלפי ישראל באופן קבוע. במקרים מיוחדים, כמו בעצרת תפילה 'לאחינו בית ישראל הנתונים בצרה ובמצוקה' – יעמדו שם דבוקים רבבות אלפי יהודים, חדורים התלהבות של תפילה הבוקעת רקיעים, והד התפילה ישמע בכל העולם… הקו הזה של הכותל המערבי מיוחד לתפילה כבר קרוב לאלף תשע מאות שנה, ואין לו כל תחליף" ('חוות דעת' מי"ב באדר תשכ"ח, ע"פ תצלום מקור).
{תצלום מקור של ה'חוות דעת' מארכיון המדינה}
י"ב באדר תשס"ו (12.3.2006) – הושלמו שלוש שנות עבודה באולם התפילה תחת בנין המחכמה, שכללו עבודות שימור, תימוך ומחקר ארכיאולוגי בקשתות, בקיר המחכמה ובאבני הכותל המערבי, בהתאם להוראות המדוקדקות של רב הכותל הרב שמואל רבינוביץ שליט"א בענין זה.
על ידי פיגום שהוצב במשך למעלה משנה בקשת, חשפו את הקירות במלוא הדרן, כאשר קלפו את הבטון שהותז שם לאחר מלחמת ששת הימים, והביא לניתוק של אבנים מהקשת ולסיכון המתפללים.
כמו כן נבנתה לראשונה בחלל הקשת "עזרת נשים", זאת לאחר ששנים רבות לא היתה אפשרות לנשים להתפלל תחת מחסה בימי החורף. בנוסף, נבנה ארון קודש מרכזי מפואר במקום עשר ארונות קודש קטנים, ובתוכו מקום לכמאה ספרי תורה. שופץ חדר ספריה, הוצבו ארונות ספרים, תאורה חדשה, מיזוג אויר חימום ועוד…
חדר מיוחד נבנה עבור סופרי הסת"ם של הכותל המערבי, המטפלים במשך כל ימות השבוע בכשרות ספרי התורה, לאור השימוש הרב הנעשה בהם.
העבודות בוצעו על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי, בליווי רב הכותל המערבי ובתמיכת הממשלה, ובסיוע תרומות של יהודים בעולם, בראשם גב' לילי ספרא אשר הרימה תרומה גדולה לעילוי נשמת בעלה, איש החסד מר אדמונד ספרא ז"ל.
לאחר חורבן המקדש, בימי הקיסר טריינוס, היו יהודים מקורבים למלכות שכנראה קבלו בי"ב באדר רשות לבנות מחדש את המקדש, וחשבו לקובעו ליום טוב, אך מיד ביטלוהו כיון שביום זה הוצאו להורג לולינוס ופפוס אחיו בלוד. בתלמוד ירושלמי נקרא: יום טיריון, שבלשון רומי כוונתו קרובים למלכות (מגילת תענית ע"פ פירוש האשל)
וכך היה המעשה: לולינוס ופפוס, שהיו צדיקים גמורים, נתפסו בלודקיא בידי הקיסר טריינוס, והוצאו להורג. אמר להם הקיסר: "אם אתם מהעם של חנניה מישאל ועזריה, שנבוכדנצר ניסה לשרוף אותם באש והם ניצלו בנס, יבוא אלוקיכם ויציל גם אתכם מידי". השיבו: "הם היו צדיקים כשרים ונבוכדנצר היה מלך הגון, שראוי שייעשה נס על ידו. אבל אתה מלך רשע ואין ראוי להעשות נס על ידך, ואנו חייבים מיתה. ואם אין אתה הורג אותנו – הרבה הורגים יש לקב"ה, ודובים, ואריות, ונחשים ועקרבים, שיכולים לפגוע בנו. ואמנם אם אתה תהיה זה שיהרוג אותנו – עתיד הקב"ה לתבוע דמנו מידך". הקיסר הרג אותם, ותכף שבא לצאת מהמקום באו שני שרים של רומי ופצעו את מוחו במקלות ונבוטי עץ גדולים.
על לולינוס ופפוס אמרו חז"ל ש"הרוגי לוד אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם בגן עדן". יש אומרים שנתפסו בעקבות 'עלילת דם', לאחר שנמצאה בת המלך הרוגה והוטלה האשמה על היהודים ובשל כך הקיסר גזר עליהם גזירה רעה. באו צדיקים אלו, ואמרו: 'אנחנו הרגנוה', ולכן המלך הרג רק אותם ובכך פדו את כלל ישראל מן הגזרה (מגילת תענית ופירוש מהר"א הלוי).
בי"ב באדר-א' תש"ח (22.2.1948) במסגרת מלחמת העצמאות בצעו כוחות פלמ"ח וחי"ש ('חיל שדה' של ההגנה) פעולת תגמול גדולה נגד הכפר יאזור (אזור), בה פוצצו את בית החרושת לקרח שבכפר.
בי"ב באדר-ב' תש"ח (23.3.1948), במסגרת מלחמת העצמאות יצאה פקודה של אגף המבצעים במטכ"ל: "בקשר עם ריבוי הפגיעות בתחבורה שלנו, בחלקים השונים של הארץ, תקוף ופגע בתחבורת האויב בכל האמצעים והשיטות, חוץ מפיצוץ גשרים, שהוא טעון אישור מיוחד. המגמה: לשתק את פעילות האויב על ידי פעולות תגובה חריפות".
בי"ב באדר-ב תשנ"ב (1992) אישרה הכנסת ה-12 את "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", שנועד להגן על זכויות האדם העיקריות במדינת ישראל. החוק קובע את כבוד האדם ואת חירותו כערכי היסוד, מהן נגזרות זכויות האדם. אין בחוק היסוד סעיפים משוריינים, והכנסת יכולה לשנותו ברוב רגיל.
י"ג באדר יום בו נהרג ניקנור בידי החשמונאים בזמן בית שני. ניקנור היה דוכס (שליט) יוני, והיה מחרף ומגדף ומנאץ את ישראל, ואיים עליהם שיפלו בידיו ויחריב את בית המקדש. כשגברה יד החשמונאים לחמו בצבאו והרגום, וחתכו ראשו וקצצו בהונות ידיו ורגליו של ניקנור, ותלאוהו מול חומות ירושלים למען יראו וייראו כי הושיע ה' את עמו, ולא יוסיפו עוד בני עוולה לענות את ישראל ולחלל המקדש. וכתבו תחתיו: "הפה שדיבר בגאווה, וידיים שהיו מניפות נגד יהודה וירושלים ועל בית המקדש, נקמה זו תֵעשה בהם". ואת היום שעשו לו כך קבעו ליום טוב לדורות.
(מגילת תענית; ציון היום בטל עם חורבן בית שני – ראש השנה יח, ב)
בי"ג באדר-ב' תש"ח (24.3.1948) הותקפו שתי שיירות גדולות שעלו לירושלים, בפתח שער הגיא סמוך לסריס. זו הייתה הפעם הראשונה ששיירות לא הצליחו להגיע לירושלים.
י"ג באדר-ב' תש"ח (24.3.1948) עלה משוריין ישראלי על מוקש בדרכו לעטרות בשעפאת. 14 נוסעיו נהרגו. מאז ואילך נותקה הדרך לנוה יעקב ועטרות.
בי"ג באדר־ב תשמ"ו נפטר הגאון הרב משה פיינשטיין, מחבר השו"ת המפורסם 'אגרות משה'. הרב פיינשטיין היה מגדולי פוסקי ההלכה בדור הקודם.
על פי ברור ארוך שכתב בנוגע לקדוש הכותל (יורה דעה חלק ד – קדשים, סימן סג אותיות יא-יג) הוכרעו הלכות רבות הנובעות מקדושת הכותל המערבי ומהיותו שריד קדוש של בית המקדש בו שורה כיום השכינה שהיתה במקדש. הרב פיינשטיין הוכיח כי הכותל המערבי של הר הבית הוא שריד מימי בית המקדש שהשאיר לנו ה', והוא הכותל הנקרא בפי חז"ל "כותל המקדש", משום שהוא קדוש בקדושת המקדש, וכל הר הבית נקרא בפי חז"ל 'מקדש', ולכן גם יש בו דין מעילה בחומת הר הבית כדין מעילה בחומת העזרות.
בי"ג באדר ג'ת"ו נקהלו היהודים בכל ממלכת אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם (מגילה, ב, א). ונקבעה "תענית אסתר" ליום זה.
בפורים תש"ח (25.3.1948), בימי מלחמת העצמאות, הצליחה שיירה אחרונה לעלות לירושלים, לפני 'מבצע נחשון' שעתיד להתבצע כעשרה ימים לאחר מכן.
בתחפושת של פחח מתקן מרזבים, התגנב לירושלים העתיקה בפורים תש"ח, והעביר חומר נפץ למגיני הרובע. לא בשביל נפצים…
היה זה איש "ההגנה" אליעזר בן יעקב, כפי שתאר לאחר שנים: "נתמזל לי מזלי להיות בפורים תש"ח בעיר העתיקה בירושלים. נשלחתי על ידי ההגנה להעביר חומר נפץ משל צבי אמיץ־לב ז"ל, שהיה לו מלאי מטעם 'החוצבים בהר' לצורך פיצוץ סלעים. במסווה של פחח המתקן מרזבים נטלתי את החומר בתוך פח מפוייח ונסעתי בהאוטו המשוריין, שתחנתו היתה מול וועד הקהילה ברחוב יפו בירושלים. כשהגעתי לעיר העתיקה חיכה לי שם חייל עם רובה קנדי, או אנגלי, חבוש בכובע גרב ומעיל חורף, עם נעלי התעמלות, והוא הובילני לביתו של יו"ר הקהילה בעיר העתיקה דאז, מר ווינגרטן ז"ל. הלכנו חרישית עקב בצד אגודל, שלא יבחינו בנו השכנים, וכשעליתי לביתו מסרתי את החומר לאדם שהיה בעמדה במרפסת הבית".
(ע"פ עדותו בידיעון פנימי של סניף "ההגנה" בירושלים, תשל"ד)
בערב פורים מוקפין, י"ד באדר תשמ"ב (1982 לסה"נ), נפטר בירושלים הרב צבי יהודה הכהן קוק, בנו וממשיך דרכו של הראי"ה קוק.
הרצי"ה היה קשור מאוד לכותל המערבי בגופו בפועל ובמשנתו העיונית. עוד בראשית המאה הקודמת, בימי מלחמת העולם הראשונה, הגה ופעל הרצי"ה עם אביו הראי"ה בנסיון לרכוש את החצרות הסמוכות לכותל המערבי לידיים יהודיות. כששחררו הצנחנים את הכותל המערבי מידי הירדנים ב'מלחמת ששת הימים' היה הרצי"ה בין האזרחים הראשונים שהובאו לכותל בג'יפ צבאי כשהלחימה עדיין היתה בעיצומה.
בימי פרעות תרצ"ו-תרצ"ט, כשהתחדשו התנכלויות הערבים למתפללי הכותל בדומה לסוף שנות העשרים (תרפ"ט), פרסם הרצי"ה מאמר עמוק ומיוחד במינו בשם 'מאחר כותלנו' (ירחון סיני, תרצ"ז). במאמרו זה טבע הרצי"ה את המילים המפורסמות: "יֵש לִבּוֹת אָדָם וְיֵשׁ לִבּוֹת אֲבָנִים. וְיֵשׁ אֲבָנִים וְיֵשׁ אֲבָנִים. יֵשׁ אַבְנֵי דֻּמָּה וְיֵשׁ אֲבָנִים – לְבָבוֹת".
לימים, בעיצומה של 'מלחמת ששת הימים', הודפס המאמר בספרו 'לנתיבות ישראל' (חלק א, עמ' כג). תלמידי הרצי"ה עד היום הוגים ומלמדים מתוך מאמר זה, ודולים ממנו תובנות רבות על מהלך הגאולה, ומקומם של ירושלים והר הבית בתהליך התחיה הלאומית.
להרחבה: ראו בספר 'כותלנו', ירושלים תשס"ט, נספח ה', עמ' 232 והלאה.
{תצלום כת"י מתוך טיוטת המאמר 'מאחר כותלנו' – ברשותי}
{תמונת הרצי"ה קוק}
בי"ד באדר ג' אלפים ת"ו, בימי מרדכי ואסתר, ארעו נסים לישראל – גזירת המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים נהפכה לטובה, ומרדכי ואסתר עלו לגדולה ושלטו כל היהודים בשונאיהם וניתנה בידם הרשות מאת המלך אחשורוש להנקם באויביהם. ליהודי שושן הבירה ניתן יום נוסף לפרוע בשונאיהם. ימי הפורים י"ד וט"ו באדר נקבעו לימי שמחה ומשתה ואסור להספיד בהם. (ע"פ מגילת אסתר, וחז"ל במגילת תענית).
מסורת בפי חז"ל שאת מזמור כב בתהילים אמרה אסתר המלכה בבואה לפני המלך אחשורוש – בגופה אמנם עמדה בגלות פרס ומדי בארמון המלך, אך בליבה היתה כל כולה בבית המקדש, בתפילה לה' ובתקווה לישועתם של ישראל.
אמר רבי אלעזר (תלמוד בבלי יומא כט ע"א) על הפסוק הפותח את מזמור כב "למנצח על אילת השחר":
"למה נמשלו תפלתן של צדיקים כאילת?
לומר לך מה אילה זו כל זמן שמגדלת קרניה מפצילות
אף צדיקים כל זמן שמרבין בתפלה תפלתן נשמעת".
במגילה מתוארת כניסתה ההדרגתית של אסתר המלכה אל המלך אחשורוש: "ותעמד בחצר בית המלך הפנימית".
על כך אמר רבי לוי (בבלי מגילה טו ע"א): "כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה. אמרה (תהילים כב): 'אלי אלי למה עזבתני?', שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון, או שמא על שקראתיו כלב? שנאמר (שם): 'הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי'.
חזרה וקראתו אריה, שנאמר (שם): 'הושיעני מפי אריה'".
יש הנוהגים לומר בפורים מזמור כב מספר תהילים כפי שאמרה אותו אסתר ונושעה.
קהילת מאכנס – איסוף תרומות למען ירושלים בפורים, חתונות וברית מילה.
קהילת צפרו – נהגו לאסוף תרומות עבור ארץ ישראל שמחציתן הגיעו לירושלים: בא' אדר, פורים, יום החופה, יום המילה של בנו, יום הנחת התפילין של בנו.
Gross82
Einhorn83
Gross58
בתחילת חודש אדר בכל שנה יצאו שלוחי בית־דין לערי ישראל והכריזו על חובת נתינת מחצית השקל, על מנת שבראש־חודש ניסן הקרוב יוכלו לקנות קורבנות ציבור לשנה הבאה בכסף שייאסף, שכן חז"ל למדו שמראש־חודש ניסן צריכים לבוא קרבנות הציבור מהתרומה של השנה החדשה. איסוף התרומות נעשה בשלבים, כאשר מט"ו באדר הוצבו שולחנות בכל ערי ישראל לגבות את מחציות השקל.
בערים המוקפות חומה מאז שנכנסו ישראל לארצם בימות יהושע בן־נון, קוראים את המגילה ומקיימים את כל מצוות חג הפורים ביום ט"ו באדר.
כיצד נוכל לדעת בודאות איזו עיר היתה מוקפת חומה לפני כל כך הרבה זמן? אכן, מלבד ירושלים, אין עיר בארץ ישראל שיש עליה מסורת ודאית שהיתה מוקפת חומה כבר מאז.
כך כתב החוקר התורני והגאוגרף רבי יהוסף שוווארץ (שו"ת דברי יוסף, תשובות מירושלים, שאלה ב): "למה קוראין בעיר הקודש ירושלים תובב"א בלבד את המגילה ביום ט"ו דוקא, ובשאר ערי ארץ הקודש: חברון, שכם, יפו, צפת וכו', קוראין גם בי"ד מספק? …הטעם, אף שידענו בבירור שהיו [גם הערים העתיקות בארץ הקודש] מוקפות חומה בימות יהושע בן נון, אכן הספק שמא תכונתם הנוכחית אינה במקומה הראשונה ממש, שנבנה קצת רחוק ממקומה הראשון… מה שאין כן בעיר הקודש ירושלם אין ספק בדבר, כי עומדים ג' עדים כשרים ונאמנים שהיא על תכונה הקדמונית — הר המוריה, הר ציון, והר הזיתים מקדם (=ממזרח) ומחוץ ירושלם, וכן כותל המערבי מעיד על זה".
{לקט מגילות אסתר עם איורי הכותל – אוסף תמונות של הקרן}
תאר המחנך יחיאל וולץ מזכרונותיו: "פורים. אולם המסעדה, אשר רק לפני רגעים מספר ישבו בו התלמידים ליד שולחנות ערוכים בטעם, ונהנו מסעודת פורים בתוספת אוזני המן – הפך בין רגע לאולם תיאטרון ממש. היתה זו חגיגה לא רק לתלמידינו, כי אם גם לכל תושבי העיר העתיקה. הקהל שכח לשעה קלה, כי במצור הוא נתון ומסביב לו אורב אויב צמא לדם (באותם ימים היתה הפגזה כמעט יומיומית על הרובע ורבים נהרגו ונפצעו). אורחים נכבדים באו: מר אליהו לולו – המורה העליז, מר ר. אבולעפיה, נציגת ועד הקהילה גב' ויטנברג, ועוד. שקים וארגזים מלאים כל טוב נתקבלו בתור 'משלוח מנות': בגדים, ממתקים, משחקים, ספרים, מגילות אסתר, ועוד, שחלקנום בין התלמידים וההורים. התאספנו לקריאת המגילה, בילינו זמן מה בשבת אחים, ואחר כך הלך כל אחד מאתנו לתפקידו המיוחד לו, בעמדה ובשמירה".
(ע"פ עדותו בידיעון פנימי של סניף "ההגנה" בירושלים, תשל"ד)
יום שני מימי הפורים, ימי שמחה ומשתה האסורים בהספד (ראו בי"ד אדר).
בט"ז באדר ג' אלפים שצ"א נתן מלך פרס רשות לבנות את בית־המקדש השני. אז החלו לבנות את חומת ירושלים וקבעוהו ליום טוב האסור בהספד, מפני "ששמחה היא לפני ה' שירושלים נבנית" (מגילת תענית).
בימי חזקיהו המלך בתקופת בית המקדש הראשון, לאחר מצור קצר של שלושה שבועות, בט"ז באדר נסוגו לפתע כוחות אשור בהנהגת סנחריב, אשר צרו על ירושלים, והותירו מאחריהם אלפי מתים שהייתה בהם יד ה' במגפת דבר.
ט"ז אדר-א תרפ"א הוא יום יסוד הרבנות הראשית לישראל, אשר מקום משכנה נקבע בלב האומה, בירושלים עיר הקודש. באותו היום נבחרו הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) לרב הראשי האשכנזי, והראשון לציון הרב יעקב מאיר לרב הראשי הספרדי. מינוי רבנים ראשיים לישראל, אשכנזי וספרדי, ועבודתם תחת קורת גג אחת, מאפשר מאז ועד היום שיתוף פעולה של הרבנים ומועצת הרבנות הראשית, ובכך מאחדת הרבנות הראשית את העם תחת מסגרת הלכתית־תורנית אחת, שנותנת ביטוי ומקום לעדות ולגוונים השונים בחברה הישראלית.
בנאומו בפני האסיפה הבוחרת אמר הרב קוק על תפקיד מוסד הרבנות, כפי שהוא חזה אותו: "כוח רבני ראשי בארץ־ישראל יהיה המרכז הדתי־רוחני העליון של כל העולם היהודי, אליו יפנו ועם דעתו יתחשבו בכל דבר דת ודין… יבוא יום, והעם לא יקבל שום ספר דתי אשר לא תבוא עליו הסכמת משרד הרבנות שבארץ־ישראל" (התור, כ"ד באדר-א תרפ"א).
{1. הראי"ה קוק מייסד הרבנות הראשית לישראל ורבה הראשון}
{2. הרבנים הראשיים בראשית שנות הרבנות – בהקמת גזר (תרפ"ד) ובחנוכת האוניברסטיה בירושלים (תרפ"ה)}
בט"ז-י"ז באדר־ב תש"ח (27-28.3.1948) חוסלו רוב כלי הרכב המלווים של קו תל־אביב-ירושלים בשיירת נבי־דניאל, שחזרה מגוש עציון, ובעקבות כך לא היה אפשר להמשיך להעביר שיירות מתל־אביב לירושלים.
בט"ז-י"ז באדר־ב תש"ח (27-28.3.1948) שיירת נבי־סמואל ושיירת יחיעם נחלו כישלון, בהמשך לכשלונה של השיירה מחולדה, והדבר גרם למשבר שהוליד את "מבצע נחשון".
ט"ז אדר א' תרפ"ט (1929) – פועלים ערבים החלו להרוס חלק מהקיר הגובל בכותל. 'ועד־העיר ליהודי ירושלים' פנה בו ביום למושל הבריטי ומחה על המעשה. למחרת ביקר המושל במשרד 'ההנהלה הציונית' בירושלים והודיע שהקיר נהרס בפקודתו, כיון שהיה רעוע. למעשה, התברר בהמשך הזמן, מטרת הערבים בהריסת הקיר היתה לבנות במקום קיר חדש ורחב יותר כתשתית למסגד חדש שייבנה במקום, והמושל בחר להעלים עין. רק בכ' בניסן ציווה המושל להפסיק את הבניה החדשה לאלתר.
(ע"פ 'כותלנו', עמ' 55-56)
בט"ז באדר הזעיקה דבורה הנביאה את העם למלחמה בסיסרא. מלחמת מצווה זו הכריעה את גורל השלטון בארץ ישראל.
ינאי המלך רדף את חכמי ישראל, המכונים 'סופרים' על שם שסופרים את כל אותיות התורה, וציווה להרגם בכל מקום שהם. ברחו החכמים למדינת בליקוס [או קוסליקוס] שבחבל סוריה, וחשבו למצוא שם מנוחה.
בי"ז באדר באו לפתע אנשי המקום והקיפו את חכמי ישראל במצור על מנת להורגם. התרחש נס לחכמים וגברו על אויביהם והכו בהם מכה רבה ונמלטו ל'בית זבדאי' והתחבאו שם. נזדמן להם סוס קשור ומוכן לרכיבה שעמד בפתח הבית, וכיון שבאו האיובים וראו את הסוס סברו שאין יהודים בפנים (כנראה היה זה יום שבת בו יהודים אינם רוכבים על בעלי חיים – הגהת היעב"ץ). לאחר החשיכה ברחו משם החכמים וכך ניצלו. כיון שהצלת חכמי התורה היא ישועה גדולה לכלל ישראל – לכן קבעו את יום בריחת החכמים ליום טוב. (מגילת תענית, ופירוש אשל אברהם).
ציון היום בטל עם חורבן בית שני (בבלי ראש השנה יח ע"ב).
מקור: הכותל המערבי בציר הזמן.
אירועים נוספים
Amis et frères juifs résidents en France vivants en ces derniers temps des jours compliqués de violence et de saccages , nous vous invitons à formuler ici vos prières qui seront imprimés et déposées entre les prières du Mur des lamentations .
