ניסן – אייר תתמ"ה / אפריל 2085

בלילה שלאחר ו' בניסן תש"ח (15.4.1948) התקיים נסיון שני לכבוש את סאריס עם היציאה ל"מבצע הראל". הכפר נכבש ונהרס, ולמחרת עלתה לירושלים שיירת הראל בת 227 מכוניות עמוסות אספקה.

ו' בניסן תש"ח (15.4.1948) – בסיום "מבצע נחשון", בגזרה המערבית מפוצץ מחנה ואדי צראר, מחנה צבאי בריטי בנחל שורק, ש'נכבש' לאחר שננטש מיושביו.

האדמו"ר בעל 'שומר אמונים' רבי אהרן ראטה מסאטמר נלב"ע ב-ו' בניסן תש"ז, כשנה לפני הקמת מדינת ישראל. כיום יחסה של 'חסידות סאטמר' לביקור בכותל המערבי ידוע כנושא מורכב. אמנם מענין לראות מה שכתב האדמו"ר מסטמר לתלמידו בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת:

"ואשר תקבל באהבה אז הקב"ה יעזור לך… עד שירחם השם. ועצה אתן לך, שתלך לכותל מערבי לכל הפחות שתי פעמים בשבוע ותגמור שם תהילים ובתחנון לה' בבכיות לבלי להשליך אותך מעל פניו, וימחל לך על חטאתך לבל תצטרך ליסע עוד הפעם לחו"ל, והקב"ה בודאי כל יכול והוא מקבל תחנוניהם של עמו ישראל".

(מתצלום מכתב בכת"י לתלמידו מוה"ר דוד נ"י, כנראה משנות תרצ"ב-תרצ"ה).

בו' בניסן תשט"ו הוכתר בבית הכנסת 'ישורון' הרב יצחק נסים לתפקיד 'הראשון לציון' והרב הראשי לישראל. בנאום ההכתרה אמר הרב נסים: "טכס ההכתרה של הראשון־לציון היה מתחיל בביקור ובתפילה ליד הכותל המערבי… היה הרב המוכתר שופך שיחו לפני ה' שיצליחהו בתפקידו ושיעלה בידו למלא את שליחותו באמונה. אותה השתפכות הלב ואותה השראה היתה מלווה את הרב במשך כל ימי כהונתו, והיא אינה אפשרית אלא ליד הכותל שלא זזה ממנו שכינה (ע"פ שמות רבה ב, ב), ושלצערנו ולהוותנו אין אנו יכולים לעלות ולהיראות בו.

אבל תפילתי ותפילת כל ישראל, שבעזרת ה' לא ירחק היום ומקומות אלה יחזרו לידינו ושם נעלה ונראה לפני ה' לשפוך שיח ותפלה כאשר עם לבבנו".

('לדור ולדורות' חלק א, עמ' קצד)

12 תמונות מטקס ההכתרה (ניתנות להורדה ושימוש 'באדיבות ארכיון המדינה')

בז' בניסן תש"ח (16.4.48) הוקמה בהרי ירושלים "חטיבת הראל", חטיבת שריון מעוצבת סיני. החטיבה הוקמה מיד לאחר "מבצע נחשון", והורכבה מגדודי הפלמ"ח שלחמו באזור במסגרת המבצע. היא מילאה תפקיד מרכזי בכל המבצעים ההתקפיים בחזית, עד הבקעת "פרוזדור ירושלים", ביסוסו והרחבתו. מפקדיה במהלך "מלחמת העצמאות" היו יצחק רבין ויוסף טבנקין.

מיום ז' בניסן עד י"ב בניסן תש"ח (16-21.4.1948), התרחש "מבצע הראל", מן המבצעים החשובים במסגרת הקרבות על פתיחת הדרך לירושלים. המבצע שהמשיך את "מבצע נחשון" כלל: שמירה על ציר פתוח וכיבוש סריס, בידו ובית סוריכ. במשך חמשת ימי המבצע הועברו לירושלים 3 שיירות מהגדולות ביותר שעברו באותם ימים לירושלים. בעוד המבצע מתנהל במלוא תנופתו, הורע המצב בירושלים, והחטיבה נאלצה להפסיק את המבצע טרם סיומו ולא לעלות לירושלים.

בז' בניסן תרפ"ה (1925) נערך טקס הפתיחה של האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים, בהשתתפותם ובברכתם של הרבנים הראשיים לישראל הראי"ה קוק והראשל"צ הרב יעקב מאיר, הלורד בלפור, ד"ר חיים וייצמן, ועוד.

תעוד: פתיחת האוניברסיטה 1925, ארכיון סרטי יעקב גרוס ז"ל.

{תמונות מרשימות ממעמד הפתיחה והנאומים}

בז' בניסן תר"פ (1920) נפגש הראשל"צ הרב יעקב מאיר עם מושל המחוז הבריטי בקשר לנושאים העומדים על סדר יומו של הישוב העברי לקראת חג הפסח הקרב. עיתון 'דאר היום' דִווחַ (ט' בניסן תר"פ עמ' 3): "ביום ד' ביקר ראש הרבנים הרה"ג רבי יעקב מאיר את המושל ה' ר. סטורס ודבר אִתו על ענינים שונים… ראש הרבנים העיר את המושל על זה שלמרות פקודתו של המושל לפני עשרה ימים בדבר העמדת ספסלים על יד הכותל, לא הרשו להעמיד ספסלים בשבת שעברה. המושל אמר כי נִתנה כבר פקודה נמרצה להעמיד ספסלים על יד הכותל".

בז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) כתבו הרבנים הראשיים לישראל הראי"ה קוק והראשל"צ הרב יעקב מאיר למושל מחוז ירושלים, במענה לבקשתו מהרבנים להשיג עדות כתובה מוסמכת על זכויות היהודים ב"כותל הדמעות", ועל המנהגים והבאת כלי פולחן הנהוגים בו: "אנחנו מתכבדים להודיע שעניין זה היה כל כך ברור לעם היהודי ולעולם כולו, לכל מי שהתעניין בזה בכלל, עד שלעולם לא חשבנו שיגיע יום שאנשים בעלי מעמד כל־כך חשוב ידרשו ממנוּ להגיש תעודות כתובות בנושא זה, כאשר אלפי אנשים ברי־סמכא יכולים לתת עדות בנדון". עם זאת, המשיכו במכתבם: "פנינו כעת לפקידי־ציבור לחבר באופן מדעי הסבר ברור בנושא. כאשר מוסמכים אלה יסיימו את עבודתם, יודיעו לנו ואנחנו גם נודיע לכם בהתאם".

לבסוף לא שלחו הרבנים אל המושך שום מסמך שכזה, מתוך הבנה שעצם העיסוק בהוכחת דבר כל כך ברור יש בה משום ערעור הוודאות המוחלטת שלו.

(ע"פ 'כותלנו' עמ' 153, ואגרות חדשות מהראי"ה קוק עמ' 12)

בז' בניסן תרפ"ט (17.4.1929) כתבו עוד הרבנים הראשיים למושל המחוז (בהקשר לנ"ל): "במכתבך אלינו ביום 14 לפברואר 1929, הודעת לנו שאין כל תיעוד בתיקי הממשל על מחאה שהוגשה בזמנה על־ידי החכם באשי המנוח הרב משה פרנקו. אנחנו מאוד מופתעים כיצד תעודה חשובה זו נעדרת מתיקיכם. עותק של המכתב נשמר ומודפס בחוברת 'ירושלים' כרך י', של המנוח א. מ. לונץ. עותק של המכתב ותשובתו של הפחה מועברים אליך בזה".

החוברת של רא"מ לונץ נדפסה בשנת תרע"ד כשבתחילתה מאמר מקיף על "כותל המערבי של הר בית אלוהינו – מהותו, תכונתו וזכרונותיו", ובעמ' 55-57 מצוטט מכתב מחאה ששלח החכם־באשי רבי משה יהודא פרנקו לפחה בחורף תרע"ב, לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה: "במקום הזה היה מנהג קדום מכמה מאות שנה לכללות ישראל להתפלל שמה, ועתה על־ידי מחאת המוטואלי (=אפוטרופוסות ההקדש) בבית המשפט, בלי כל משפט, ובלי שתודיע הדבר רשמית לעדת היהודים, החליט המג'לס אידרה (=המועצה המקומית האיסלמית) לבלתי תת לשים שמה ספסלים וכסאות… ולעכב עתה להניח ספסלים מביא עלי תלונות רבות מהקהל, כי איך יתכן לבטל מנהג קדום זה… ואנכי בתור בא־כח האומה הישראלית הרשמי, הייתי צריך להיות מזומן לפני בית־המשפט לטעון טענותינו, כי הדין והטבע מחייב שצריך לשמוע טענות שני הצדדים. על כן אבקש להרשות לשים הספסלים במקום, למען השקיט הרוחות הסוערות שבלב היהודים, עד אשר יצא הדין מהמחכמה שריעה".

לאחר מכן כותב העורך רא"מ לונץ: "יראו הקוראים לדעת כי בעקב המלחמה, אי אפשר היה לפעול בקושטא בתקון הדבר. ולכן מהראוי כי כאשר ישוב השלום על מכונו, ישימו חו"ר (=חכמי וראשי) עדתנו את לבם לתיקון המקום הקדוש הזה… לתבוע את ביטול הפסק דין הנזכר, על־פי טענת החכם־באשי".

(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 14)

בח' בניסן תשל"ז (1977 לסה"נ) נערכו ברחבי הארץ התכנסויות ועצרות למען יהודי רוסיא הכלואים והמנועים מעליה ארצה. העצרת המרכזית התקיימה ברחבת הכותל המערבי. לרגל המאורע פרסם הרב צבי יהודה הכהן קוק כרוז בכתב ידו ובסגנונו השירי המיוחד, בו עמד על השייכות המוחלטת של כלל ישראל אל מקום המקדש, וכי התודעה הלאומית של הֶמית הלב לחזרת כל ישראל לארצם ולבנין ירושלים השלימה, מתגלה בהפניית לבות כל ישראל אל הכותל המערבי שארית בנין מקדשנו:

"לפני ולמול שארית בנין מִקדשנו (=הכותל המערבי), בהפניית כולנו כאחד בלב אחד בענין אחד, בהיותנו עתה כולנו יחד עסוקים ומופנים במציאות שייכותנו ההדדית המוחלטת כלפי מקום לבנו וחיוניותנו, הלא הננו במצב אחדותי אמתי כזה, העושה ומגלה ומכונן את ערכה וממשותה של מציאותנו זאת, כמו בתמידיותה, ובהתכַּונותה, דרך ארצנו ומקומנו, כן וביחוד עתה לענין כל ישראל, בכל מקום ומצב שהם, מיוחדים ומופנים, אל כל חלקי בית ישראל, הנתונים בצרה ובשביה, ובמעכב העליה, הֵנה – אל מקום חיוניותנו, בגִלוי תודעתנו והֶמית לבנו הפנימית אל דרישת ציון השלימה ומשוכללת, שתתגלה בכל תקפה וחֹסן יִשעה ומשגבה במהרה בימינו".

הגאון הרב יחיאל מיכל טוקצ'ינסקי, מגדולי ירושלים בדור הקודם, נלב"ע בח' בניסן תשט"ו (1955 לסה"נ). ספריו 'עיר הקודש והמקדש' מהווים כעין אנציקלופדיה מקיפה בכל עניני קדושת ירושלים והמקדש, ומצטיינים בשילוב מרתק בין ידיעות היסטוריות בחקר ירושלים והר הבית לבין הסברת דברי חז"ל והפוסקים בענינים אלו. מטבע הדברים, הרבה הרב טיקוצ'ינסקי לעסוק בחקר תולדות הכותל המערבי ובעיקר במעמדו ההלכתי. הרב טיקוצ'ינסקי מסביר בכמה מקומות כי מאז ומתמיד היה פשוט שהכותל המערבי עליו אמרו חז"ל 'שלא זזה ממנו השכינה' הוא כותל הר הבית, רק בדורות האחרונים היו מגדולי ישראל שמפני חוסר הכרת המציאות חשבו שהכוונה לכותל המקדש, אך כיום כבר התבררה טעותם. הוא מראה כי לפי כמה מחכמי המסורת הונחו יסודות הכותל המערבי על ידי דוד המלך, ומשום כך דוקא כותל זה לא חרב לעולם. אמנם הכלל הוא כי יש מדרגות ומצבים שונים בגילוי שכינה ועל פי זה יש לבאר את ענין השכינה שלא זזה מכותל מערבי, שהוא בחינת השראת שכינה לפי מצבם של ישראל. על כל פנים, מזכיר הרב טיקוצ'ינסקי, כי סגולת התפילה ליד הכותל המערבי ידועה קרוב לאלף שנים, והוא נקבע במהלך הדורות כמקום תפילה ותחינה לכל בית ישראל (ע"פ עיר הקודש והמקדש חלק ד, פרק ב סעיפים ג-ד, עמ' כ-כג; חלק ג, פרק טז סעיפים ב-ג, עמ' רד-רה, רח-רט).

באחת השנים בימי בית שני, מיום ח' בניסן ועד סוף ימי הפסח, הושב "עצרת" (=חג שבועות) על דינו ותקנתו, לאחר ויכוח נוקב בין חכמי ישראל לבין הבייתוסין ביחס לתאריך בו צריך לחול החג. הבייתוסין, שכפרו בתורה שבעל־פה, טענו שמכיון שכתוב בתורה לספור שבעה שבועות "ממחרת השבת" ואז לקיים את העצרת, לכן תמיד יחול החג ביום א' שאחרי השבת השביעית משבת שחלה בפסח. ואילו חכמי ישראל קיבלו במסורת מהר סיני שגם יום־טוב של פסח נקרא "שבת" וכוונת התורה שנתחיל לספור מיום א' של חול המועד, שהוא ממחרת יום־טוב ראשון של פסח. כמה מחכמי ישראל הביאו נימוקים מכריעים לביסוס המסורת וכשניצחו בויכוח קבעו לציון האירוע שלא להספיד בימים אלו (ע"פ מגילת תענית ועוד).

במסגרת "מבצע הראל", בט' בניסן תש"ח (18.4.1948), ניסה כוח מהחטיבה לעלות על צובא ונכשל בשל איחור.

ר' יוחנן מנחם ישמח ז"ל, תלמיד ישיבת 'מרכז־הרב', נהרג בדמי ימיו בט' בניסן תש"ן (1990 לסה"נ) בעת שרותו בצה"ל. אוהב ירושלים היה ר' יוחנן, חוקר מוכשר, ובעל קשר עמוק לכל דבר הקשור בתורת הראי"ה קוק זצ"ל. מתוך כך קיבץ ביסודיות מסמכים ותעודות ומעט חומר רקע ויצר מסה שקראה: "הרב קוק והסכסוך על הכותל". את עבודתו הקדיש לזכר בן דודו מרדכי ישמח ז"ל, אשר נפטר ביום ירושלים תשד"ם, והוא בן ח"י שנים. מאוחר יותר נדפס המאמר גם כחוברת לזכרו הוא.

בהקדמתו הקצרה לחוברת כתב ר' יוחנן ז"ל: "בימים אלו ראיתי לנכון לפרט את חלקו של הרב קוק זצ"ל בפרשת סכסוך הכותל ואת עמדתו העיקשת והאמיצה כלפי אלו שטענו כי בויתורים נפייס את משנאינו".

לימים הורחבה עבודתו ונכללה בספר "כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל", שראה אור (בעריכתי) בירושלים בשנת תשס"ט.

בערב "שבת הגדול", ט' בניסן ה'תשכ"ט (1969), נלב"ע הצדיק הירושלמי "רבם של האסירים", הרב אריה לוין זצ"ל.

לאחר נפילת הכותל המערבי ביד הירדנים במהלך מלחמת העצמאות, ציפו יהודים רבים בגעגועים ובכליון עיניים לשחרורו של הכותל המערבי מידי הלגיון, אמנם בלט במיוחד רבי אריה לוין, שחש את הגעגוע באופן כל כך פיזי.

רבי אריה נולד ב-ו' בניסן ה'תרמ"ה (1885), עלה ארצה בשנת ה'תרס"ה (1905) והשתקע בירושלים. בכל שבת הקפיד רבי אריה להגיע אל רחבת הכותל המערבי, שהייתה אז סמטה צרה למרגלות הכותל. במהרה הפך רבי אריה לחלק בלתי נפרד מאותה סמטה צרה. רבים מפוקדי הכותל פנו אליו ותינו בפניו את צרותיהם, כאילו היה עצמו "כותל אנושי". רבי אריה היה מאיר פניו לכל אדם, מנחם, אומר מילה טובה, ומסייע לאחר השבת בצדקה ובמעשים טובים. שם, בכותל המערבי, נחשף ר' אריה לראשונה לסיפורם הנוגע ללב של מצורעי ירושלים היהודים, אשר אושפזו בבית החולים למצורעים בשכונת טלביה, ואיש לא בא לבקרם מאימת המחלה. ר' אריה קיבל על עצמו להיות להם לרב, והקפיד לבקרם יחד עם ילדיו.

בתקופת המנדט התפרסם הרב אריה בכינויו "רב האסירים", באשר כיהן כרב בית הכלא הבריטי במגרש הרוסים בירושלים (היום – מוזיאון אסירי המחתרות). מדי שבת היה צועד מביתו הצנוע ב"שערי חסד" אל הכלא כדי לקיים תפילות עם האסירים ולארח להם לחברה. עיניו הטובות של רבי אריה הילכו קסם על כולם, ואסירי המחתרות – דתיים ולא־דתיים – היו מתקבצים סביבו לתפילה ולשמיעת דברי עידוד. בתום ביקורו בבית הכלא היה רבי אריה ממשיך וצועד אל הכותל המערבי. היה זה "טיול" ארוך ורבי אריה כבר לא היה צעיר, ובכל זאת לא היתה שבת שבה וויתר על ביקורו בכותל, גם לא בימי שלג או שרב.

יחסו המיוחד של ר' אריה לכותל המערבי מתבטא יפה באמרתו המפורסמת: "אמרו חכמינו: 'גזירה על המת שישתכח מן הלב', ואכן הדמעות שאנו שופכים על אהובינו המתים הולכות ומתמעטות בחלוף הזמן. והנה על הכותל שופכים יהודים את דמעותיהם כמעט אלפיים שנה! סימן הוא כי הכותל אינו מת, כי אם דבר חי".

כשנפלה העיר העתיקה בידי הירדנים, והגישה לכותל נחסמה עבור יהודים, נשבר לבו של רבי אריה. לראשונה מאז הגיע לירושלים לא יכול היה לבקר במקום החשוב והיקר מכל. בכל שבת שעברה ללא הכותל הרגיש רבי אריה שהשבת איננה שלמה עבורו.

באביב תשכ"ז (1967), בעיצומה של "מלחמת ששת הימים", שמע רבי אריה את הבשורה לה חיכה עם כלל ישראל במשך תשע עשרה שנה: "הר הבית בידינו! הכותל המערבי שוחרר!". הוא מיהר אל העיר העתיקה דרך הסמטאות אותן הכיר מימים עברו, אך משהגיע סמוך לכותל, עצר אותו מחסום צבאי. "מצטערים", אמרו החיילים, "לא ניתן יהיה לגשת אל הכותל עד שוך הקרבות". רבי אריה לא ידע את נפשו מרוב צער. הוא שב על עקבותיו וניסה להרגיע את רגשותיו הגואים, אך לא הצליח.

אז נזכר בידידו הטוב מימי המחתרות, מנחם בגין, שהיה עתה שר בממשלה. לראשונה בחייו החליט החלטה שהייתה לא אופיינית לו. "מעולם לא ביקשתי מהשר מנחם בגין בקשה הכרוכה בהטבה כלשהי לעצמי", אמר לתלמידו ומספר קורות חייו ר' שמחה רז, "אולם הפעם כלתה נפשי לפקוד את הכותל המערבי". הוא ביקש מר' שמחה רז לעשות עמו חסד ולהשיג עבורו מהשר בגין אישור כניסה מיוחד לכותל.

"ירדתי לתל אביב", מספר שמחה רז, "הגעתי לעיר בשעת לילה ושוטטתי ברחובות שהיו שרויים באפלה מסיבות ביטחוניות, עד שמצאתי את דירתו של בגין". מנחם בגין התפלא מאד כששמע את בקשתו של רבי אריה. הוא הבין שאם הפעיל רבי אריה "קשרים" וביקש "טובת הנאה" לעצמו כדי לראות את הכותל, הרי שהכותל באמת קרוב במיוחד ללבו. כבר למחרת היום הגיע ג'יפ צבאי ולקח את הרב בנסיעת "ספיישל" מביתו אל הכותל המערבי.

קשה לתאר את התרגשותו של רבי אריה, כשזכה להיות בין הראשונים שנגעו שוב באבנים הנכספות אחר כמעט שנות דור.

{תמונת ר' אריה לוין; בול עם דיוקן שלו}

ב-י' בניסן תש"ח (19.4.48), במסגרת "מבצע הראל" נעשה נסיון שני לכבוש את צובא ונכשל. באותו יום שיירה יצאה מחולדה הגיעה לירושלים וחזרה בו ביום.

לאחר הצהריים הופסק "מבצע הראל" והחטיבה קיבלה פקודה נחרצת לעלות לירושלים כדי להערך ל"מבצע יבוסי".

הרב שלום משאש, הרב הראשי הספרדי של ירושלים נלב"ע בי' בניסן תשס"ג (2003 לסה"נ). בספריו שו“ת שמש ומגן (כרך א חלק יורה דעה, סוף סימן כה; וכרך ג חלק אורח חיים, סימן י) הכריע להלכה כי כיום אין להכנס להר הבית, מפני ספק בידיעת מקום המקדש, אך נשאר בידינו כותל המערבי שלא זזה שכינה ממנו כל הימים. לגבי מעמדה של רחבת התפילה ליד הכותל כתב הרב משאש כי בכל יום מגיעים רבים להתפלל במקום, מפני קדושתו, ויש זמנים שהרחבה מתמלאת עד אפס מקום. ומתקיימים שם מניינים של אנשים קבועים, ורבים באים לקרות תהלים ולהשתטח – ולכן יש להקפיד על קדושת המקום, ולהמנע שם משחוק ושיחה בטילה.

בי' בניסן ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם) הכינו בני ישראל במצרים את קרבן הפסח, שהוקרב ארבעה ימים לאחר מכן בליל יציאתם ממצרים.

היום בשנת הארבעים ליציאת מצרים (ב'תפ"ח/ט; 2488 לבריאת העולם), נפטרה לבית עולמים מרים הנביאה במיתת נשיקה, ונסתלק הבאר שהיה לאבותינו יוצאי מצרים בזכותה (במדבר כ, א). ויש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א).

י' ניסן ב'תפ"ח/ט – נקרע הירדן ובני ישראל חצו אותו ונכנסו לארץ בהנהגת יהושע בן נון תלמידו וממשיכו של משה רבנו ע"ה, "וְהָעָם עָלוּ מִן הַיַּרְדֵּן בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיַּחֲנוּ בַּגִּלְגָּל בִּקְצֵה מִזְרַח יְרִיחוֹ" (יהושע ד, יט; סדה"ק).

י' ניסן ה'ל – נפטר רבי משה בן נחמן (הרמב"ן), פרשן המקרא, מקובל ופוסק, מגדולי הראשונים.

[אפשר להזכיר בהקשר לכך את בית הכנסת הרמב"ן – שנחשב לביהכנ"ס הקדום ביותר ברובע היהודי].

בי"א בניסן תש"ח (20.4.1948) יצאה לירושלים "שיירת הראל", שיירה גדולה שבין מכוניותיה היתה מכוניתו של יושב ראש הסוכנות היהודית ומפקד "מבצע יבוסי" שיפתח בעוד יומיים. השיירה הותקפה בשער הגיא, ליד דיר איוב, ובקרב שהתחולל נהרגו 15 לוחמים. בין הנפגעים היו גם מטובי מפקדי חטיבת הראל. השיירה הגיעה לעיר אך הדרך לירושלים נחסמה מחדש.

הרב אליהו פרדס, הרב הראשי הספרדי לירושלים נלב"ע בי"א בניסן תשל"ב (1972 לסה"נ). בקובץ תורני לזכרו "רבי אליהו פרדס זצ"ל" (עמ' יג-יד, ועמ' קפה-קפו), מובאים מדבריו על הכותל המערבי, שהוא "כתרה של ירושלים" ותפילה ותחנונים לידו מסוגלים לבטל גזירות קשות. הרב פרדס נהג לומר כי על ידי כיבוש ירושלים והכותל המערבי שריד בית מקדשנו, ממנו לא זזה השכינה, זכינו לחיבור של ירושלים החדשה עם קדושת ירושלים עתיקת הימים, ושמו של הקב"ה התגדל והתקדש לעיני העמים.

במאמר הפתיחה לספר הנ"ל, המחיש העורך י. גליס את יחסו המיוחד של הרב פרדס אל הכותל המערבי: "מאז תש"ח, בנפול ירושלים העתיקה בידי האויב, צרבה בו אש ועל פניו היתה פרושה תוגה והילת צפיה קדושה. כמיהתו לירושלים היתה כמיהה מסתורית. הוא היה נוהג לומר: 'תפילה ליד הכותל עשוייה לבטל גזרות קשות', והוא ראה בירושלים הקדושה את סוד קיומנו הלאומי ואת הבסיס לאחדות העם ולאהבת ישראל. בימי שביה [של העיר העתיקה] היה נוהג לעלות בכל שבוע להר ציון ולתלפיות להשקיף על פני ירושלים, ופסוקים ופירושים על קדושת ירושלים החלו שופעים מפיו כמעיין המתגבר. מלוויו חשו בצמרמורת המקיפה אותו: 'מתי נזכה ונראה פני הכותל, וידינו תגענה באבניו הקדושות!', ושפתותיו המשיכו דובבות תפילה. ואכן זכה לראות בשחרור ירושלים – בעקבות צה"ל הגיע אל הכותל… הוא פנה לחיילים וקרא: 'אין די בנשיקת אבני הכותל, לטפו חבקו וחננו את אבניו!'. וכך עמדה שורה של חיילים מתפללים בדביקות ליד אבני הכותל הקדוש. מי שראה את הגר"א פרדס זצוק"ל ניצב ליד הכותל המערבי נושא עיניו לשמים, מי ששמע את נאקת נפשו והביט בשפתיו הנעות כשדמעותיו מתערבות ברטט שפתיו המתפללות, ידע כי סנגורם של ישראל, מליץ יושר, עומד בתפילה למען העם, ונושא בלבו את מרי כוס היגונים והכאב של הקדושים והטהורים אשר נתנו נפשם לשחרור ירושלים והארץ… הרב נהג לכנות את הכותל בשם: 'כתרה של ירושלים דדהבא'. מן הכותל נוהג היה לשוב אט אט כשפניו אל מול פני הכותל – פני השכינה השורה בו – ומעולם לא כשהגב אל הכותל. מלוויו אשר חששו שמא ימעד, ביקשוהו לצעוד 'כמו כולם' כשגבו אל הכותל, אך הרב סרב: 'שלוחי מצוה אינם ניזוקים לא בהליכתן ולא בחזירתן'. מאז שחרור ירושלים ערך ליד הכותל את יום התפילה הכללי לרגל שחרורה, והיה מקבל מידי שנה את העולים לרגל בשמחה ובמאור פנים, בברכה ובדברי תורה, כשהוא הולך לפניהם וספר תורה צמוד ללבו בדבקות ובקדושה". "בימי הפרעות בירושלים, כאשר השליך נפשו מנגד והיה בא בסכנת נפשות ממש לעיר העתיקה לקיים מצוות תלמוד תורה ולמנוע ביטול תורה מילדי ישראל… היה גם מבין המתפללים הוותיקים שלא נמנעו מלבקר באותם ימים טרופים בכותל המערבי לתפילה ולהפגנת נוכחות, ואהבת ישראל אל מקום קודשו".

בי"א בניסן ב'תפ"ח/ט (2488 לבריאת העולם), למחרת עברם את הירדן, מל יהושע את בני ישראל בגלגל.

"וַנִּסְּעָה מִנְּהַר אַהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם וְיַד אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל הַדָּרֶךְ" (עזרא, ח, לא).

על פי מטבע לשון פסוק זה קבעו חכמינו ז"ל את נוסח "תפילת הדרך", הנאמרת בתחילת כל נסיעה בין עירונית או טיסה, כדי להנצל מסכנות הדרך: "יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתוליכנו לשלום… ותצילנו מכף כל אויב ואורב בדרך…".

בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948) נתפסה משטרת אבו-ע'וש מידי הבריטים בידי כוחותינו.

בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948) נסגרה הדרך לירושלים עם סייומו של "מבצע הראל", שעה שכוחות חטיבת הראל עלו לירושלים להערך ל"מבצע יבוסי".

בי"ב בניסן תש"ח (21.4.1948), במסגרת התארגנות היישוב העברי ערב הקמת המדינה, מינה דוד בן־גוריון בשם הסוכנות היהודית "ועדת מצב" לירושלים. ועדה זו כללה בין השאר ועדה משפטית-אדמניסטריטיבית, ועדות משנה, וועדת משטרה שהיתה מורכבת מראובן שרי (שרייבמן), דניאל אוסטר כבא־כח העיריה, מפקד משטרת ירושלים ש. סופר, מפקד 'משמר העם' זאב אפשטיין, ונעמן סתוי, בא־כח מפקדת המחוז של "ההגנה".

הסופר יהושע ברזילי, מ"חובבי ציון" וממייסדי ארגון "בני משה", תאר בזכרונותיו את ביקורו בירושלים בערב פסח תרמ"ח (1888 לסה"נ):

למרות חפצי העז לראות את ציון משאת נפשי, לא יכֹלתי להפיק זממי בכל העת אשר ישבתי ביפו, כי מכשולים רבים היו על דרכי. אולם כאשר קרבו ימי האביב, לא הבלגתי עוד על רוחי, אמרתי: יעבור עלי מה, אך אראה נא את העיר – את ירושלים אשר בה כל מַעְיָנַי, ולשמה ולזכרה תאוַת נפשי…

בצאת השבת (מוצאי 'שבת הגדול', י"ב בניסן תרמ"ח) ישבתי עם רֵעי במרכבה לנסוע ירושלימה…

אך רגע סָמְרוּ שערות ראשי, בגשתי בערב פסח אל כותל המערבי. אך כהרף־עין רעדו כל עַצמוֹתַי למראה שריד תפארת מחמדינו כימי קדם. ואחרי כן – לא חשתי עוד מאומה. כל חוּשַׁי מֵתו בי וּכִפְסִיל אבן אשר לא ידע עד מה, נשארתי על מקומי. מי יודע אחרי מָתַי שב רוחי אלי, לולא העירני קול יללה איומה ונוראה, אשר יצאה מלב אחד מאחינו התימנים…

"לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ" (תהלים פ, יג) ילל התימני.
"יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר וְזִיז שָׂדַי יִרְעֶנָּה" (שם, יד), קוננתי אחריו בְּשִׁבְתִּי על־ידו על הארץ.

נשאתי עיני אל טורי האבנים הגדולות אשר חָשַׁךְ משחור תָּאֳרָן, הבטתי על אחי הערום והיחף, על פניו אשר חמרמרו מבכי, על עורו אשר צָפַד עליו ויהי בעיני כסמל דמות כנסת ישראל, הגונחת מפיו "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ" (שם, טז). נשאתי את עיני ואראה גלי האשפה אשר ברחוב בביאה (=בכניסה) ולעומתם הטֹּהַר והנקיון אשר בסמטא הצרה מתחת לכותל . זכרתי את עם־הארץ המשוקע בחלאה וזוהמא ושויתים נגד טהרת נפש התימני, הקורא בלב מורתח "שְׂרֻפָה בָאֵשׁ כְּסוּחָה", ואתמוגג בדמעות , בקראי אחריו: "הֲשִׁיבֵנוּ, הָאֵר פָּנֶיךָ וְנִוָּשֵׁעָה!" (שם, יז; כ).

בהעיפי עיני סביבי ראיתי, כי כבר נאסף המון רב, הרחוב נתמלא אנשים, ובקצה הכותל על־יד הדרך אשר בה באתי, עמדו נשים, רבות מהן התכסו במעטפות לבנות. הן הנה נשֵׁי הספרדים. הגברים התפללו מנחה ועד שלא גמר מנין אחד התחיל המנין השני; ואף הגומרים לא נָדַמוּ, כי קראו מזמורי תהלים או סדר עשית קרבן פסח, ובכל עת התפלה רבו העם לבכות, ובכל עת נשאם על שפתם את ציון וירושלים גדל המספד שבעתים. בקשתי על סביבי עין יבשה ולא מצאתי.

(מתוך "בשערי ירושלים", רשימת זיכרונותיו ב"אעברה־נא בארץ, מסעות אנשי העלייה הראשונה", הוצאת משרד הבטחון, רעננה, תשנ"ב – 1992, עמ' 81 והלאה. מופיע גם בפרויקט בן יהודה).

{דף מעוצב ומונגש אודות הביקור ורשימה זו}

בי"ג בניסן תש"ח (22.4.48) החל "מבצע יבוסי" ובוצע חלקו הראשון. המבצע הסתיים בכ"ד בניסן תש"ח (3.5.1948). תוכנית המבצע כללה כיבוש בית איכסא ונבי סמואל. בית איכסא ושועפט נכבשו על ידי כוחותינו, אך נבי סמואל נשארה בידי האויב, לאחר קרב דמים קשה, ולכן נאלצו הכוחות לנטוש גם את שועפט. נווה יעקב ועטרות נותרו במצור.

רבי עובדיה ירא מבַּרטֶנוּרָא, מפרש המשנה הנודע (נולד סביבות ה'ר"י-1450), היה רבה ומנהיגה של הקהילה היהודית בירושלים בשלהי התקופה הממלוכית, עת שכנה בירושלים קהילה קטנה ודלת אמצעים. לקראת חג הפסח, בי"ג בניסן ה'רמ"ח (1488), הגיע רבי עובדיה לירושלים והתקבל בה ובסביבתה בכבוד רב. ראשית צעדיו בירושלים היו לצפות על הר הבית מקום המקדש, כפי שמתאר:

"בעצם היום ההוא 'עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלִָם' (תהלים קכב, ב)… רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב… בבית־מקדשנו (=כינוי להר הבית) לא יוכל שום יהודי להכנס… נמנעים היהודים להכנס מפני הטומאה. ולא יכולתי לעמוד על בוריו של דבר אם נכנסים הישמעאלים לפני ולפנים אם אין. גם חקרתי על 'אבן שתיה', ששם היה הארון מונח, ורבים אומרים כי היא תחת כיפה אחת יפה וגבוה אשר בנו הישמעאלים במקדש, וסגורה בתוך הכיפה ההיא… ושנים עשר פתחים יש לבית־המקדש היום (=יש 12 שערים להר הבית)… וכותל מערבי אשר הוא קיים עדיין, רצוני־לומר חלק ממנו, אבניו אבנים גדולות ועבות מאוד, לא ראיתי כגודל האבנים ההן בשום בנין קדמון".

בהגיע הרב עובדיה מברטנורא לירושלים עדיין לא היו חומות ירושלים בנויות, כפי שמזכיר בדבריו. יש לשער שרק מיתחם הר הבית היה סגור, ותו לא, ובשל כך היה מראהו היחידאי בולט בשטח ומרשים. כ50 שנה לאחר מכן הגיע הרדב"ז לירושלים, מעט אחרי שבנה סולטאן סולימאן את החומות. מתשובותיו הכתובות עולה שהרדב"ז העריץ מאוד את הרב מברטנורא, ואף הכריע כדבריו להלכה. הוא כינהו 'ראש הישיבה הראשון של ירושלים'. השתדלותו של רבי עובדיה לביסוס וחיזוק הקהילה מבחינה רוחנית וחומרית, השפעתו התורנית הגדולה ופעולותיו להקמתה המחודשת של החברה קדישא בירושלים ולשיקום בית הכנסת ברובע היהודי שנהרס על ידי פורעים – הביאו לצמיחה ושיפור חיי היהודים בעיר. לאחר גירוש ספרד הצטרפה לקהילתו קבוצת משפחות מהמגורשים ותרמה אף היא לחיזוק היישוב בירושלים.

בי"ג בניסן ב'מ"ז (2047 לבריאת העולם), בהיותו בן 99, מל אברהם אבינו במצוות ה' את כל בני ביתו ולבסוף את עצמו (סדה"ק; פרשני התורה; 'שפתי חכמים' תחילת פרשת וירא אות ב).

בי"ג בניסן הפיל המן פור (גורל) והוציא את גזרת השמדת היהודים בממלכת אחשורוש, לשנה הבאה ביום י"ד באדר.

בי"ג בניסן שנת ה'של"ה נפטר לבית עולמים אב"ד צפת, רבי יוסף קארו, הנקרא בקיצור "מרן". חיבוריו הגדולים והמפורסמים הם ספר "בית יוסף" וה"שולחן ערוך", וכן כתב מספר ספרי שו"ת וספרים נוספים בהלכה ובקבלה. "מרן" נפטר בצפת קרוב לגיל 87, והאבל על פטירתו הכה גלים בכל רחבי העולם היהודי.

בי"ג בניסן תרס"ט (1909 לסה"נ) הוקם בכפר תבור שבגליל התחתון ארגון "השומר" – ארגון שמירה והגנה יהודי, שמטרתו לטפח כוח מגן עברי על היישוב היהודי בארץ ישראל ולהפעיל אותו. רוב החברים הראשונים ברגון היו אנשי "בר גיורא" – ארגון שמירה חשאי, שהוקם שנתיים קודם לכן. בניגוד ל"בר גיורא", פעל "השומר" בגלוי. בראש הארגון נבחר לעמוד ישראל שוחט, מחלוצי העלייה השנייה. סיסמת ארגון "השומר" נלקחה משיר המשורר יעקב כַּהַן: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום". עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ירד הארגון למחתרת, בעקבות דרישת השלטונות להסגרת נשקו. בשנת 1920 פורק "השומר" וחלק מחבריו השתלבו ב"הגנה". למרות שבשיאו מנה הארגון כ-120 חברים בלבד, נודעה לו חשיבות רבה, בעיקר בשל ההשפעה שהייתה לו על דור שלם של צעירים יהודים בארץ ובעולם, שראו בחבריו סמל ליהודי החדש, החלוצי והנועז.

"…כי הגיע מועד חג המצות בארבעה עשר יום לחודש קסנתיקוס (ניסן), אשר הוא לדעת היהודים ראשית זמן צאתם מעבדות מצרים. ואנשי אלעזר פתחו את שערי המקדש וקבלו את כל בני העם הבאים שמה לעבוד את האלהים. ויוחנן עשה את החג כסות עינים למזמתו הרעה ושקד לשלוח את החשכים מקרב אנשיו, אשר היו גם ברובם טמאים, עם חרבות מתחת למדיהם, אל בית המקדש לתפשו. ובבוא האנשים אל העזרה הפשילו את בגדיהם והראו פתאום את כלי נשקם. מהומה גדולה קמה מיד סביב לבית המקדש וצעקה עלתה למרום, כי בני העיר, שעמדו מרחוק למלחמת האחים, חשבו כי לנפשות כולם אורבים המרצחים, והקנאים הבינו כי עליהם לבדם נטשה החרב, ועל כן עזבו את משמר השערים וקפצו אל צנות המגדלים בטרם השיבו מלחמה אל חיק שונאיהם, ונמלטו אל המנהרות אשר מתחת למקדש" (מלחמות ה, ג, א, עמ' 295).

בשנת ג'תת"ל, 70 לסה"נ, עת שהתרחשה מלחמת אחים בערב פסח בהר הבית ורצח בעזרה (מלחמות ה, ג, א), באותו יום יצא טיטוס מבסיסו בהר הצופים כדי להחריב את ירושלים וחנה ליד חומת העיר (מלחמות ה, ג, ב).

"וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לה', וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן" (דברי הימים-ב, לה, א).

הרב בן ציון אלפס (תרי"א-1850 – כ"ג בכסלו תש"א-1940), מחנך, דרשן, וסופר תורני דגול, התארח בצעירותו משך שנתיים בירושלים בבתי מחסה בבית משפחת ברגמן (בשנים תרל"ב-תרל"ד; 1872-1974), ותאר בכתב את רשמיו: "בערב פסח הלכתי אל הכותל קודם חצות ואמרתי שם סדר קרבן פסח שתקן הגר"א ז"ל, והתפללנו שם מעריב וקראנו הלל אחר התפלה, ואחר כך הלכתי לבית ברגמן וסדרנו הסדר עם כל משפחתו… ובהשכמה הלכתי לחורבת רבי־יהודה החסיד והתפללתי שם תפלת שחרית והלל וקריאת התורה. ולתפלת מוסף הלכתי אל הכותל, וירד שם לפני התבה הגאון הצדיק ר' אליעזר דן (רלב"ג) שהיה קולו ערב ומתוק דומה להש"ץ פיינזינגר מווילנא, ובאמרו: 'ומפני חטאינו', בקולו המתוק, נפתח בקרבי מעין דמעה של שמחה. ומשם הלכתי לברגמן לסעודת יו"ט, ואמרתי בלבי שכל הטורח והתלאה שמצאתני מיום נסיעתי מווילנא עד היום, לא כלום הוא כנגד המעת־לעת מאחר הצהרים של ערב פסח עד אחד הצהרים מראשון של פסח".

כמה ימים לפני כן זכה להגיע לראשונה לכותל, וכך תאר: "בקרתי את כותל המערבי בפעם הראשונה ומעייני דמעות נזלו מעיני. בכיתי עד שלא נשאר בי כח, בקראי שם הפסוק (ישעיה סד, י): 'בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ, אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ, הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה', וקרעתי כדין (שלחן ערוך אורח חיים, סימן תקסא סעיף ב). וכל רגשי רעיוני, שעלו בלבי ובמוחי בעמדי אצל הכותל, הדפסתי אותם אחר זה, בוילנא, ב"ש"ס תחנה החדשה" בשלש תחִנות, שראוי לאומרם אצל הכותל. קחנו משם ותרוה נחת. וכל כך נדבק נפשי לקדושת הכותל עד שבלילה אחד לקחתי פנס ומשניות קדשים, והלכתי קודם חצות אל הכותל ועמדתי שם עד הבוקר, ולמדתי שם מסכת תמיד, ונדמה לי כי עומד אני בעזרה ומשמש לפני ד' עם הכהנים משרתי השם".

(מעשה אלפס: תולדות וזכרונות, ירושלים תש"א, פרק ג)

מסופר על הרב משה גאלאנטי (המג"ן), הראשון לציון והרב הראשי לירושלים, שבערב פסח היה קורא בכותל המערבי מסכת פסחים, ובערב יום הכפורים קרא שם מסכת יומא, והיה מתפלל ומוסיף וקורא תפילת דניאל סימן ט' עד סופו, תפילת עזרא בסימן ט' עד גמר הסימן, ותפילה קצרה של נחמיה בסימן א'… וקורא בזוהר…

(ע"פ מאיר בן דב ומרדכי נאור, הכותל, ת"א-משרד הביטחון, 1981, עמ' 91).

(ראו מידע מגוון עליו בתאריכים: כ' בטבת – יום פטירתו; ג' בסיון – יום הגעתו לארץ ישראל; ו' בחשון – יום עלייתו לירושלים)

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר יוֹם בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה הָמָן…" (מגילת אסתר ג, יב) – בי"ג בניסן כתב ופרסם המן הרשע את הספרים עם גזרת ההשמדה על כל עם ישראל ("להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים"). מרדכי היהודי קבע תענית שלושה ימים רצופים להצלת ישראל מגזרת המן. במגילת אסתר נאמר (ד, יז) "ויעבור מרדכי", והכוונה שעבר על דת להתענות ביום טוב ראשון של פסח, שהרי התענה בי"ד בניסן ובט"ו ובט"ז (רש"י שם).

בי"ד בניסן, ערב חג הפסח ה'תש"ג (19.4.1943), פרץ המרד הגדול בגטו וורשה.

יש נוהגים, ככל שהדבר מתאפשר, לאפות "מצות מצווה" בי"ד בניסן אחרי חצות היום, בשעה שהיו מקריבים את קרבן הפסח בבית המקדש, ותוך כדי הכנת המצות אומרים הלל ומתפללים שיבנה המקדש במהרה בימינו.

מנהגו של הראי"ה קוק זצ"ל היה שבכל ערב פסח, לאחר חצות היום, היה הולך אל הכותל המערבי לומר שם את "סדר הקרבת קרבן פסח", כמנהג ירושלים. למרות טרדות ערב החג המרובות היה מאריך רב קוק בתפילתו וקשתה עליו הפרידה משריד בית מקדשנו.

סיפר הרב הוטנר בעל ה"פחד יצחק", שבערב פסח אחד ליווה את הרב קוק בשובו מן הכותל המערבי, ובדרכם ראו את הרב זוננפלד צועד ובא לקראתם. הרב קוק הזדרז להקדים בברכת "חג כשר ושמח", והרב זוננפלד השיבו בברכת החג והוסיף: "אני מברך אותו שלשנה הבאה אראהו שוב כאן כשהוא טובל רגליו היחפות בדם". כוונתו היתה שהרב קוק, שכהן היה, יזכה להקריב קורבנות פסח בבית המקדש, כמובא בגמרא (פסחים סה ע"ב): "שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם", והכוונה שם לדם קורבנות הפסח.

(ע"פ הרב מ"צ נריה, מועדי הראי"ה עמ' שג)

בעצם יו"ט ראשון של פסח תרצ"ג (1933 לסה"נ), שוחח הרב הראשי קוק באופן אישי עם סגן המושל הנכנס, מר יעקב קיסילוב, שיפעל אצל המושל הבריטי בענין הרגיש – באותם זמנים – של תיקון הדרך הרעועה המובילה אל רחבת הכותל, לנוחות המתפללים היהודיים.

(כותלנו, עמ' 200)

בליל פסח שנת ג'תתל"ג, 73 לסה"נ (או ג'תתל"ב 72 לסה"נ), נפלה מצדה בידי הלגיון הרומאי בסיום "המרד הגדול".

"מצדה" היתה מבצר עתיק על פסגת צוק מבודד במזרח מדבר יהודה, המתנשא לגובה של כ-450 מטר מעל ים המלח שלמרגלותיו. הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס כמקום מפלט, בו בנה מצודה מלכותית וארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. הביצורים שהקיפו את הצוק ומערכת איסוף ואגירת מים שתכנן הבטיחו בטחון ואספקה שוטפת לכל אורך השנה. אירועי "המרד הגדול" שבסופו נפלה מצדה מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים". לדבריו, כבר לפני חורבן בית שני תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה. לאחר מצור ארוך וקרבות נואשים על חומות המבצר בידי שמונה מחנות רומאיים, עלה הלגיון העשירי הרומאי על מצדה. משאפסה תקוות המורדים להסיר את המצור הם בחרו בליל ט"ו בניסן להתאבד ולא לסיים את חייהם כעבדים, וכך נפלה ה"מצדה" למחרת ט"ז בניסן בידי הלגיון כשאין בה נפש חיה.

לאחר שהגיע אברהם אבינו לארץ ישראל על פי ציווי ה': "לך לך לארצך", ולאחר שניצח את המלכים והשיב את לוט מהשבי זכה למעמד מרכזי וגורלי בחיי עם ישראל: הקב"ה הבטיח לאברהם כי זרעו ירד לגלות ולאחר שעבוד של 400 שנה ב"ארץ לא להם", הם יזכו לחזור ולקבל את ארץ כנען לנחלת עולם. הבטחה זו ניתנה לאברהם בברית בחזיון נבואי בעודו עובר בין בתרי בעלי חיים שסידר כדבר ה', והרבה סודות על עתיד האומה נגלו אז לפניו.

וכך נאמר ב"ברית בין הבתרים": "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי; וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ, בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל… בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר: לְזַרְעֲךָ, נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (בראשית טו, יג-יח).

הברית התקיימה בט"ו בניסן, שנת 2018 לבריאת העולם (על פי חז"ל במכילתא פרשה יד, ולפי "סדר עולם". ויש מאחרים ב10-15 שנים).

"וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה" (בראשית יח, ב). ויום ראשון של פסח היה, ט"ו בניסן (על פי מכילתא פרשה יד. וראו רש"י לפס' י ושפתי חכמים).

כאשר ביקרו המלאכים אצל אברהם אבינו ובישרוהו שאשתו שרה אמנו תלד בן, הבטיחהו: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" (בראשית יח, י), "כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק" (פרש"י שם. ויעויין עוד במפרשים). והיתה הולדתו בט"ו בניסן (מכילתא פרשה יד).

התורה מספרת על רועה האומה משה רבנו בעת שהיה רועה צאן אצל יתרו חותנו: "וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵבָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא יִבְעַר הַסְּנֶה. וַיַּרְא ה' כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר אַל תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא" (שמות ג, א-ה). חזיון מופלא זה התגלה למשה רבנו בט"ו בניסן ב'תמ"ז (עיין רבנו בחיי שמות ג, ב).

"וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי" – שלישי לתענית מרדכי, דהיינו ט"ו בניסן – "וַתִּלְבַּשׁ אֶסְתֵּר מַלְכוּת וַתַּעֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית הַמֶּלֶךְ הַפְּנִימִית נֹכַח בֵּית הַמֶּלֶךְ וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ בְּבֵית הַמַּלְכוּת נֹכַח פֶּתַח הַבָּיִת" – המלך שאל את אסתר מה בקשתה, והיא ענתה – "וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יָבוֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן הַיּוֹם אֶל הַמִּשְׁתֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ" (מגילת אסתר ה, א-ד).

בט"ו בניסן ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם) לפנות בוקר יצאו בני ישראל ממצרים, מעבדות לחרות. ומאז נצטווינו במצוות חג הפסח ואכילת מצות שבעה ימים לדורות עולם, ככתוב בתורה (שמות יב, טו-כ): "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת, כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם. בָּרִאשֹׁן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב. שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ. כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".

בתפילת מוסף ביום טוב ראשון של פסח אומרים "ברכת הטל". ומפסיקים להזכיר גבורות גשמים בתפילת עמידה ואומרים: "מוריד הטל" ומבקשים "ותן ברכה על פני האדמה".

Einhorn36

Moldovan12

Gross2

Gross38

Gross49

Gross338

Gross340

Gross341

Gross343

Gross348

Gross349

Gross350

Gross354

Gross355

Gross378

Gross101

Gross120

Gross125

"וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית ה' לְטַהֵר, וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה'; וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל-קִדְרוֹן, חוּצָה. וַיָּחֵלּוּ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לְקַדֵּשׁ, וּבְיוֹם שְׁמוֹנָה לַחֹדֶשׁ בָּאוּ לְאוּלָם ה', וַיְקַדְּשׁוּ אֶת בֵּית ה' לְיָמִים שְׁמוֹנָה; וּבְיוֹם שִׁשָּׁה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן כִּלּוּ" (דברי הימים-ב, כט, טז-יז).

[לדעת האומרים שחזקיהו עיבר את השנה מדובר בט"ז באדר, וה"חודש הראשון" יתפרש כחודש הראשון למלכותו. ע"פ מלבים שם פס' ג]

בתחילת חול־המועד פסח תר"פ (4.4.1920), במסגרת "חגיגות נבי מוסא" התסיסו את קהל החוגגים בנאומי שטנה עארף אל־עארף והצעיר אמין אל־חוסייני, לימים 'המופתי הגדול'. כתוצאה מכך, יצא המון ערבי מוסת, מהמסגד שבמדבר יהודה כ-20 קילומטר מירושלים, לעבר בתי היהודים בירושלים העתיקה, בצעקות "אדבח אל-יהוד" (לשחוט את היהודים), ו"א-דאולה מענא" ("הממשלה אִתנו"). בשעות הבוקר התקהלו למעלה מ-60 אלף ערבים, מוסלמים ונוצרים, ברחבת עיריית ירושלים, הניפו כרזות ודגלים ואת תמונת המלך פייסל. נכבדים ערבים נשאו נאומים בגנות הציונות, ואף ראש העיר, מוסא כאט'ם אל־חוסייני, נאם מעל מרפסת העירייה והשביע את ההמונים לשפוך דמם למען פלסטין. ההמון חזר על הסיסמה: "נשרוב דם אל-יהוד!" ("נשתה את דם היהודים"). בכל הזמן הזה השתוללו בריונים ערבים ברובע היהודי, הכו עוברי אורח, פרצו ובזזו חנויות של יהודים, אליהם הצטרפו מפגינים מהעירייה והסתערו על עוברי אורח יהודים, באלות, בסכינים ובאבנים. השוטרים הערבים ממשטרת העיר העתיקה לא עזרו ואף רבים מהם הצטרפו לפורעים.

ארגון ה"הגנה" היהודי שלח חוליות מצוידות באלות עץ ומתכת אל העיר העתיקה, אך חיילים בריטים חסמו בפניהם את הדרך. לבסוף הצליחה ה"הגנה" לפנות כ-300 יהודים שהתגוררו בעיר העתיקה אל מחוץ לרובע היהודי. בפרעות נהרגו שבעה יהודים תושבי העיר העתיקה ולמעלה ממאתיים נפצעו, נשים נאנסו על ידי הפורעים, רכוש רב נבזז ובתי כנסת נשרפו. המהומות שככו רק כעבור ארבעה ימים, ובעקבותיהן נאסרו על ידי הבריטים דווקא זאב ז'בוטינסקי ולוחמי ה"הגנה", לאחר שהואשמו בכך שהם שגרמו למהומות. העצורים נידונו למאסר בכלא עכו, אך הוענקה להם חנינה לאחר 3 חודשי מאסר.

ההיסטוריון יוסף קלוזנר כתב באותם ימים בעיתון הארץ: "בין ההרוגים והנפצעים יש יהודים מכל העדות, מכל המעמדות, מכל המפלגות: ספרדים ואשכנזים, תימנים ופרסים, פועלים וסוחרים, רבנים אדוקים ומשכילים חופשיים. האויב לא הבדיל ביניהם. נחדל נא אפוא להבדיל בינינו לבין עצמנו. נתאחד על ידי הצרה הגדולה… ואז ישיג האויב ההפך ממה שביקש".

בתוך הספדו של הרב קוק על הנרצחים בפרעות בירושלים בפסח תר"פ (ראו באירועי ירושלים) סיפר הרב על ביקורו אצל אחד הפצועים שנפגע בדרכו אל הכותל המערבי: "המאורע הנורא והאיום הזה, של מעללי פראי אדם שהתנפלו בארץ־הקדושה ובעיר־הקדושה, במועד שמחתנו, בזמן חרותנו, על אנשים נקיים וצדיקים, – הנה הייתי היום לבקור־חולים אצל הרב ר' מטלי, את הזקן הצדיק והקדוש הזה, למעלה משמונים, הכו הפראים הרשעים האלה בלכתו לשפוך שיח לפני הכותל־המערבי, הכה ופצוֹעַ!".

כעבור כחודש נפטר ר' מטלי מפצעיו והרב קוק הספידו ליד ביתו (הצפה, ד' בסיון תרצ"ח, עמ' 10).

בט"ז בניסן (או בלילו) הגיעו רות ונעמי לבית לחם, לאחר שאבדו במואב את אלימלך אבי המשפחה, ושני בניו מכלון וכליון. ובו ביום מתה אשתו של השופט בועז (ע"פ מדרש רות רבה פרשה ג, ו; וראו רש"י למגילת רות פרק א פסוקים יט-כב).

ט"ז בניסן יום פטירת לוי בנו של יעקב אבינו, שחי 137 שנה (סדר הדורות).

שנים מבני שאול המלך "בחיר ה'" וחמישה נכדיו שגידלה מיכל ביתו נמסרו על ידי דוד המלך לידי הגבעונים לתלייה. זאת לפי דרישתם, כדי לכפר על הריגת שבעה גבעונים בידי שאול. "וַיִּתְּנֵם בְּיַד הַגִּבְעֹנִים, וַיֹּקִיעֻם בָּהָר לִפְנֵי ה', וַיִּפְּלוּ שְׁבַעְתָּם יָחַד, וְהֵמָּה הֻמְתוּ בִּימֵי קָצִיר בָּרִאשֹׁנִים, בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים" (שמואל-ב כא, ט). בכוחו של דוד המלך היה לעשות כן, אפילו שבדרך כלל אין זו דרך התורה, משום שלפי דין "משפט המלך" רשאי הוא לנקוט בצעדים חריגים כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם (רמב"ם הלכות מלכים פ"ג הלכה י), ואכן היה בזה תקון העולם להטיל אימה ופחד לבל יפשטו בהם הגבעונים את ידם בעצמם, לכן אמר המלך אני אתן מצד דין מלך, שרק בידו היה התוקף לעשות כזאת (מלבי"ם).

ה"מן" היה לחם ניסי שאכלו בני ישראל במסעות המדבר כאשר יצאנו ממצרים. המן ירד מן השמים – מלבד בשבתות – במשך כ-40 שנה, החל מט"ז באייר ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), חודש לאחר היציאה ממצרים, ועד לט"ז בניסן ב'תפ"ח (2488). למן היו תכונות פלאיות, והיה ניתן לטעום בו את כל סוגי המזון. חז"ל מסרו שיחד עמו היו יורדים גם אבנים טובות ומרגליות.

בט"ז בניסן מוקרב במקדש קורבן ציבור "עומר התנופה", שהינו מנחת שעורים שמביאים מראשית הקציר, למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. מידת הנפח "עומר" מובאת לכהן והוא מניף אותה בידיו בעזרה לפני ה'. קורבן זה נקרא גם "מנחת ביכורים" על שם שמביאים אותו מהתבואה שביכרה.

קצירת ה"עומר" נעשית כבר בליל ט"ז בניסן, וההכנות אליה נעשות לפני החג. כך היה בבית שני – שלוחי בית דין היו יוצאים מערב יום טוב (י”ד בניסן), ועושים כריכות סביב התבואה בעודה מחוברת לקרקע, כדי שיהיה נוח לקצור. זמן הקציר לכתחילה בט"ז בניסן בלילה אך אם קצרו ביום הקורבן כשר בדיעבד. קוצרים שלוש סאים (מידת נפח) של שעורה, בשלושה אנשים, בשלושה מגלים, לתוך שלוש קופות. לכתחילה יש לקצור תבואה לחה, אך גם יבשה כשרה. טקס הקציר היה נעשה בשמחה רבה וברושם גדול.

(להרחבה: משנה מסכת מנחות, פרק י).

בי"ז בניסן תש"ח (26.04.1948) יצאנו לביצוע חלקו השני של מבצע יבוסי. התוכנית היתה כיבוש שיח ג'ראח. הבריטים התערבו בפעולה ונאלצנו לסגת ולענות לאולטימטום שהבריטים הציבו.

בי"ז בניסן לפנות ערב נתלה המן הרשע על העץ אשר הכין כדי לתלות עליו את מרדכי היהודי (ע"פ רד"ל על פרקי דרבי אליעזר, פרק נ). וכתב השל"ה שיש לעשות ביום זה בסעודה איזו תוספת מיוחדת זכר לסעודת אסתר שביום ההוא נתלה המן (שולחן ערוך אורח חיים סימן תצ סעיף א).

מי"ח עד כ"א בניסן תש"ח (27.4-1.5, 1948) התקיים "מבצע חמץ" לכיבוש יפו. המבצע החל בידי כוחות האצ"ל שהוחלפו בהמשך באנשי "ההגנה" מחטיבות אלכסנדרוני, קרייתי וגבעתי, בפיקודו של דן אבן.

בי"ט בניסן ת"ש (27 באפריל 1940) הורה ראש האס אס היינריך הימלר ימ"ש, על הקמת מחנה ריכוז והשמדה אַוּשְׁוִויץ בדרום פולין. אושוויץ היה הגדול במחנות ההשמדה שהקימה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, ובו נרצחו כמיליון ומאתיים אלף נפשות, בהם כמיליון ומאה אלף יהודים (91%), יותר מבכל אתר אחר במהלך המלחמה. מחנה ההשמדה זה פעל לרצח המונים במשך הזמן הרב ביותר מכל מחנות ההשמדה (מיוני 1940 עד ינואר 1945).

בי"ט בניסן תש"ח (28.4.48) החל "מבצע יפתח", מבצע רחב היקף בהשתתפות שני גדודי פלמ"ח וגדוד חי"ש (חיל השדה של ההגנה) לשחרור הגליל העליון המזרחי, לקראת הפלישה הצפויה של צבאות סוריה ולבנון. במהלך "מבצע יפתח" נכבש החלק הערבי של העיר צפת. בראש המבצע עמדו מפקד הפלמ"ח יגאל אלון ומפקד העיר צפת מאיר מיבר. המבצע שהחל ערב הכרזת המדינה, נמשך לאחר פלישת צבאות סוריה ולבנון לגליל והסתיים בכ' באייר תש"ח עם כיבוש מלכיה והדיפת צבא לבנון בחזרה לארצו.

כ' בניסן תש"ח (29.4.48) – נעשה נסיון לכבוש את בית־חולים אוגוסטה ויקטוריה ואת הכפר אבו־טור על רכס הר הזיתים, ולחסום על ידי כך את העורק היחיד המחבר את ירושלים עם יריחו ועם עבר הירדן. ההתקפה נכשלה עוד טרם הגיעו הכוחות לקו ההיערכות.

כ' בניסן תש"ח (29.4.48) – כוחותינו יצאו לביצוע חלקו השלישי של "מבצע יבוסי". החלה התקפה שמטרתה כיבוש קטמון.

בשביעי של פסח כ"א בניסן שנת ש"מ (1580 לסה"נ) נלב"ע רבי משה ב"ר יוסף מטראני (המבי"ט), אחד מגדולי הפוסקים וההוגים מחכמי צפת בני דורו של מחבר השולחן ערוך רבי יוסף קארו. בספרו 'בית אלוהים' נמצאות מספר פנינות של התבוננות תורנית על ערכו ומשמעותו של הכותל המערבי, אשר "רומז שה' יתברך אתנו בגלות לשמור אותנו שלא נהיה נבלעים באומות".

בפרק ה של 'שער התפילה' הזכיר המבי"ט את ההלכה שמכל העולם יש להפנות את התפילה לכיוון ירושלים ובית המקדש, והבהיר כי גם בזמן שהבית חרב בעוונותינו יש לכוון אל השכינה שלא זזה מכותל־מערבי. בפרק ט עסק המבי"ט בכמה יסודות בענין כוונת התפילה, ובתוך כך הזכיר ש'ניצוץ' מהשכינה שורה בכותל מערבי כדי להשגיח ולהשקיף על האומה הישראלית ולהצילם מכל צרה, ולגילוי שכינה זה יש לכוון בתפילה. בפרק כ באר כי השכינה שלא זזה מכותל מערבי היא ניצוץ משכינה של מעלה העומדת אתנו למטה ושופעת עלינו טובה והצלחה, ולמעשה השראת השכינה בכותל־המערבי רומזת לכך שה' יתברך אִתנו בגלות לשומרנו שלא נבלע בין האומות, ושהוא מצילנו בנסים נסתרים ומכין אותנו לגאולה.

(ציטוט וסקירת דבריו בהרחבה – במסמך פנימי של הקרן: "הכותל־המערבי במשנת המבי"ט זצ"ל")

ביום השביעי ליציאת מצרים, כ"א בניסן ב'תמ"ח, נקרע ים סוף בדרך נס שלא היה כדוגמתו. עם ישראל עבר בתוך הים, ביבשה, וצבא מצרים שרדף אחריהם טבע בים כאשר נסגר עליהם הים. ביציאתם מהעבר השני, כשראו את גודל הנס, אמרו בני ישראל את "שירת הים".

משה רבנו, העניו מכל האדם, סרב בתחילה לקבל את השליחות שהוטלה עליו כאשר ה' התגלה לו בסנה הבוער, רק לאחר שבעה ימים קיבל עליו את התפקיד – בכ"א בניסן ב'תמ"ז (מקור???).

רבים נוהגים לקרוא בליל 'שביעי של פסח' ברוב־עם את 'שירת הים', השיר שאמרו בני ישראל כשיצאו מים סוף וניצלו מהמצרים שרדפו אחריהם.

סיפר על כך ר' פנחס בומז'ה מרחובות: "בתש"ח (1948) למדתי בישיבת 'חברון' שבירושלים. עקב המצור על העיר לא יכולתי לשוב לחג הפסח לבית הורי שברחובות. מסיבה זו זכיתי אותה שנה מיוחדת להיות ב'שירת הים' אצל הרב חרל"פ, רבה של שכונת 'שערי חסד'. באמצע 'שירת הים' נכנסה קבוצת לוחמי הפלמ"ח לבית הרב חרל"פ, נעליהם ברגליהם ורוביהם בידיהם, כשהם בדרכם לכיבוש שכונת 'קטמון'. הם באו להתברך מהרב חרל"פ, ולהתחזק מכוח 'שירת הים' ומכוח שירת הציבור הגדול שהשתתף.

ואז התרחש בבית הרב ריקוד של אחדות, שמחה ודבקות, שלעולם לא אשכח. רקדו שם כתף אל כתף בני הישוב הישן עם החדש. רקדו שם שכם אל שכם תלמידי חכמים מופלגים עם לוחמים נועזים. רקדו שם פנים מול פנים מגבעות ושטריימלים עם גני רובים וכובעי גרב.

מכוחה של האחדות הזו נכבשה שכונת 'קטמון' בשביעי של פסח אותה שנה".

(ע"פ ספר 'שירת הי"ם' עמ' 492)

כ"ב ניסן ב'תפ"ט – ביום זה על פי המסורת הקיפו בני ישראל את חומות יריחו בפעם השביעית והפילו אותן, בזמן כניסתם לארץ ישראל, בהובלת יהושע בן נון תלמידו וממשיכו של משה רבינו.

בכ"ב בניסן תש"ח (1.5.48) נכבש הכפר יאזור [כיום – אזור] במסגרת "מבצע חמץ", שמטרתו היתה לכבוש את יפו. יחידה מחטיבת "גבעתי" שחדרה לכפר כבשה אותו בלי קרב לאחר שתושביו הערבים נטשוהו.

מהשבת שאחרי פסח מתחילים ללמוד משניות "פרקי אבות", פרק אחד מדי שבת, כאשר עד חג השבועות מסיימים את המסכת. יש הממשיכים לחזור על הפרקים שוב ושוב בשבתות של כל חודשי הקיץ עד ראש השנה.

כ"ג בניסן ג'תת"ל (70 לסה"נ) נחשב בעיני יוספוס פלאויוס ליום הראשון של המצור על ירושלים (מלחמות ה, ז, ב).

כ"ג ניסן תרפ"ט (1929) – בתגובה להוראת הממשלה להפסיק את בניית המסגד החדש הגובל ברחבת הכותל, הושלכו אבנים על המתפללים בכותל ופצעו אחד מהם, אך דבר לא נעשה מצד הממשלה כדי לתפוס את המתקיפים.

(כותלנו, עמ' 55-56; וראו 'יומן הכותל' של הרב אורנשטין).

עיר הקדש, ירשלים, בית ועד לחברת בילו

לה"ר החכם הנכבד ה' סלאנימסקי נ"י

את מכתבנו זה אנחנו שולחים לאדוננו מירושלים עיר קדשנו וכן כל המכתבם מהיום והלאה יצאו כלם מהעיר הזאת, כי נחמנו על אשר חללנו עד היום את כבוד ציון ונמיר את חרבותיה ועייה בערים אחרות, ולא שמנו אל לבבנו, כי החרבות האלה מזכירות אותנו את תפארתנו ואשרנו בימי קדם בשבת ישראל על אדמתו. ואיה דבר אשר די אונים לו לחזק את לבנו בעבודתנו הכבדה והקדושה כאבני הזכרון האלה?

ונאסף כלנו ביום כ"ג ניסן [תרמ"ג] ונחרץ כלנו פה אחד לשית את ירשלים למרכז כל עבודתנו… ואבני כותל המערבי החרב תאמצנה את לבנו לבלתי נשכח את התכלית אשר הקדשנו לה את כל חיינו.

חברי הועד:

מנשה בן צבי מאירוביץ

יחיאל מיכל פינס

יעקב ברלובסקי

בכ"ד בניסן תש"ח (3.5.48) הוציא אגף מבצעים במטכ"ל את פקודת ההתראה ל"מבצע מכבי".

בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.48) כבשו כוחות ההגנה את הכפר עקיר.

בכ"ה בניסן תשל"ז (1977 לסה"נ) בישיבתה הקבועה של מועצת הרבנות, התקבלה ההצהרה:

"מועצת הרבנות הראשית לישראל שמעה בצער ובתדהמה על המגמות להפוך חלקים מהכותל הדרומי כאתרים לתיירות, ולאשר שם פעולות והתנהגויות שלא בהתאם להלכה. מועצת הרבנות הראשית לישראל מתנגדת בכל תוקף לכל שינוי במצב הנוכחי ברחבות מסביב להר הבית, כולל הכותל המערבי והדרומי גם יחד.

והיא פונה לממשלה ולשר הדתות לשמור ולא לאפשר שום שינויים ברחבות שמסביב לכל הר הבית, ללא הסכמת מועצת הרבנות הראשית – ובזה נקיים את המצווה של 'ומקדשי תיראו' הנהוגה לדורות, ונזכה לביאת גואל צדק ובנית בית מקדשנו".

(מפרוטוקול ישיבת המועצה)

לאחר מכן מסרה המועצה הודעה זו לעיתונות:

"מועצת הרבנות הראשית לישראל, בישיבתה הקבועה היום, בראשות הרב הראשי לישראל הרב ש. גורן שליט"א, שמעה בתדהמה על המגמות להפוך את רחבת הכותל הדרומי כאתר לתיירים ולאפשר עריכת תפילות מעורבות, ובניגוד להלכה ולמסורת ישראל.

מועצת הרבנות הראשית, הנציגות הדתית העליונה במדינה, מתנגדת בכל תוקף לשינוי במצב הנוכחי בכל הנוגע לסביבות כותלי הר הבית והרחבות שלידם, כולל כל הכותל המערבי והכותל הדרומי, שקדושתם מעוגנת בהלכה, ואסור לנהוג בסביבותיהם בקלות ראש ובהתנהגות שאינה הולמת את קדושת המקום לפי דיני ישראל.

מועצת הרבנות הראשית פונה לממשלה ולשר הדתות, להבטיח את שמירת קדושת כותל הר הבית והרחבות שלידן. לא למסור את הפיקוח עליהן לשום גורם, לא לאפשר עריכת טקסים בניגוד לדיני ישראל, ולא לשנות מהנוהג הקיים ללא הסכמת מועצת הרבנות הראשית לישראל".

בשבת כ"ד בניסן ב'תמ"ח, לאחר שיצאו ממצרים הגיעו בני ישראל וחנו ב"מרה". שם נמצא מקווה מים מר שאינו ראוי לשתיה ולא היה לעם ישראל מים לשתות – "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם – וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כד-כה).

והיתה זו "שבת מברכים" של חודש אייר, ואז הבטיח הקב"ה לישראל: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". (בשם הרב נבנצל שליט"א).

ראש ישיבת 'חכמי לובלין' הרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב הי"ד נרצח בשואה ביום כ"ז בניסן תש"ג. בספרו 'ארץ צבי' (חלק שני עמ' קפו, מו"ל: י. ארליך, תל אביב תשמ"ה), אשר נכתב בימי רדיפה והסתר פנים, כתב כי מעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, המסמל 'חושך' ו'הסתר פנים', כדי לרמז שאפילו בעת הגלות וההסתר שכינה שורה בישראל בכל עוז ואהבה.

ביום כ"ז בניסן (ויש גורסים: כ"ח ניסן) בשנת ב'תקט"ז נלב"ע יהושע בן־נון, תלמידו הגדול וממשיך דרכו של משה רבנו. ויש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א).

לפחות משנת ת"ש (1940) התקיים ביישוב העברי בארץ "יום זיכרון גבורה" בכ"ז בניסן, להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ ישראל מאז תחילת המרד הערבי. מועד יום הזיכרון נקבע ליום תחילת המרד הערבי – כ"ז בניסן תרצ"ו (1936).

בשנת תשי"א (1951) הנהיגה הכנסת יום זיכרון בכ"ז בניסן, שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנת 1953 נזכר בשמו הנוכחי "יום הזכרון לשואה ולגבורה" במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב־1959 "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959", בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.

סעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו".

כ"ח בניסן תש"ח (7.5.48) – בלילה צעדו ברגל יחידות מהגדוד החמישי בדרכם לכבוש את המשלטים הצפוניים. לאחר מסע מפרך תקפו את המשלטים והשתלטו עליהם בגבורה. הייתה זו הפעם הראשונה שלוחמי "חטיבת הראל" ספגו הפגזות ישירות כשהם חשופים ללא מגן ומסתור.

ערב הכרזת המדינה בכ"ט בניסן תש"ח (8.5.48) החל "מבצע מכבי", שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים. המבצע נמשך כעשרה ימים, במהלכו נכבשו בית מחסיר, משלטים על שער הגיא ואזור לטרון. במבצע נעשתה מלאכה רבה בכיבושם של הרכסים השולטים על הדרך לירושלים אך לא כולם נכבשו ויבול השיירות במבצע היה זעום ביותר. לטרון נכבשה ופונתה, כאשר אנשי חטיבת גבעתי שהשתתפו במבצע נאלצו לצאת לחזית הדרום עם הפלישה המצרית.

כ"ו-כ"ט בניסן תרפ"ט (מאי 1929) – לאחר תקופה ממושכת של התנכלויות ערבים לתפילת יהודים בכותל המערבי, דרשו נציגי היישוב מהממשלה לעמוד בתקיפות על שוויון וצדק כלפי שני הצדדים – יהודים וערבים. בתזכיר מיוחד שנכתב ע"י הרבנות הראשית והוגש למזכיר הממשלה מטעם הרב הראשי קוק, הועד־הלאומי ואגודת־ישראל, דרשו מהממשלה להרוס את המסגד שנבנה באופן בלתי חוקי צמוד לכותל, ושתמנע מקרים דומים בעתיד. הם הבהירו כי יש כאן מחשבה מכוּונת מצד הערבים להתנכל ליהודים וכל הפעולות סביב הן תואנות שהם מחפשים כדי להוציא זאת לפועל, ולכן יש לטפל בבעיה מהשורש. כמו כן האשימו את הממשלה בעצימת עיניים בזדון, והתריעו מפני מהומות שעלולות לפרוץ מצד הערבים אם לא יוסדר הדבר אחת ולתמיד.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 56-59; המכתב המקורי שנשלח באנגלית בתאריך 9.5.29 שמור בארכיון המדינה בתיק תעודות נטושות ממשלת המנדט, פ-23 / 3050).

{תצלום מקור באנגלית}

בערב ל' בניסן תש"ח (9.5.48) יצאה מנווה אילן פלוגה של הגדוד החמישי לדרך ארוכה, שבסופה השתלטה על פסגות הרים המרוחקים רק 600-800 מ' מבית מחסיר, ועל משלטים 16 ו-21.

בל' בניסן ש"פ (1620 לסה"נ) נלב"ע המקובל הרב חיים ויטאל (מהרח"ו), תלמידו הגדול והמפורסם של האר"י ז"ל.

בספרו 'עץ הדעת טוב' (פרשת ויצא, ד"ה והנה אנכי) כותב מהרח"ו כי יעקב אבינו הבין בחלומו, חלום הסולם, שאף על פי שיהיו ישראל בגלות והשכינה תצא עמהם כדי לשומרם ולקבצם לעתיד לבוא, באמת השכינה לא תזוז מכותל המערבי להיות שם תמיד ולהמתין עד שיחזרו ישראל למקומם, וזרע ישראל לא יתייאש בגלות הארוכה מהגאולה אלא יאמין בכך אף כשיהיו זמנים שלא יניחוהו האומות לעלות ולראות פני השכינה הקיימת בכותל מערבי.

הרב יוסף בן אברהם שאלתיאל, דיין מחכמי סאלוניקי נלב"ע בל' בניסן תרכ"ג (1863 לסה"נ). בספרו 'ספר יוסף אברהם' (מהד' תרי"ז, שמות דף ג) מסביר כי שכינת ה' העומדת אחר כותלנו ומתגלית לצדיקים, נמצאת שם מעת החורבן משום שכבר בחורבן הקדים הקב"ה רפואה למכה והשאיר שם שכינתו עד שיחזור ויגאלנו. ולכן הכותל המערבי הוא תחילת האמונה שיבנה בית המקדש ותחזור השכינה להתגלות בארצנו.

א' אייר הוא יום תחילת בניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך בהר המוריה. "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים־ב, ג, א-ב) בניית הבית נמשכה שבע שנים, והבית עמד על תילו במשך 410 שנה – משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס – 422 לפנה"ס), ואז נחרב בעוונותינו בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

א אייר תש"ח (10.5.48) – נכבשו בית מחסיר ו"המסרק" וקטע שער הגיא נפתח שוב לתנועה לכיוון ירושלים, אולם הדרך לא הייתה פתוחה עדיין שכן קטע הכביש הנשלט מלטרון הפך עתה למוקד הקרבות העיקרי. הדרך נשארה חסומה עד סלילת "דרך בורמה".

א'-ו' באייר תש"ח (10-15.5.48) – הפלמ"ח הצליח לאחר קרבות עזים שנמשכו מספר ימים לכבוש את משלטי שער הגיא בדרך לירושלים.

בר"ח אייר תרפ"א (1921) מינה הנציב הרברט סמואל את ח'אג'־אמין אל חוסייני למוּפְתי ירושלים ('פוסק הלכה' בדת האיסלם, ומשפיע רוחני־חברתי של העדה), לאחר חנינה מעשר שנות מעשר שנגזרו על חאג־אמין בעקבות מאורעות פסח תר"פ שעמד בראשם. מופתי זה פעל לביטול 'הצהרת בלפור' ולשם כך הוביל את המאבק הערבי נגד זכויות היהודים להתפלל בכותל המערבי וניסה להוציא מהתודעה הבין־לאומית את הזיקה בין העם היהודי להר הבית. מאוחר יותר גורש מן הארץ בעקבות המרד הערבי (תרצ"ו-תרצ"ט), ובא במגע עם גרמניה הנאצית כדי למגר בעזרתה את היהודים והאנגלים גם יחד. הוא ניהל בברלין תעמולה למען הנאצים בקרב המוסלמים, וסייע לארגן בבוסניה גיוס אס.אס. של מוסלמים, והיה שותף להיטלר ימש"ו בדיונים בדבר 'הפתרון הסופי' (להרחבה: אנציקלופדיה עברית כרך יז, עמ' 828).

המופתי ניסה למשוך את תשומת הלב העולמית ל'קדשי־האסלם' על ידי שיפוצם, האדרתם ופיתוחם, ובכך ליצור 'תסיסה דתית־לאומית' ולהפוך את סוגיית ארץ־ישראל ועליית היהודים לנושא המעסיק את כלל הערבים. "הבלטת הסכנה הנשקפת לקודשי האיסלם על הר־הבית הפכה להיות מכאן ואילך סמל המאבק בציונות ומנוף פוליטי רב עוצמה לגיוס תמיכת הציבור המוסלמי בארץ ומחוצה לה" (אברהם סלע, 'ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית', עמ' 263, 267).

תלמיד ה'חתם־סופר', הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שכונה על שם ספרו: ה'לב העברי', נפטר לבית עולמים בא' באייר תרפ"ב (1922 לסה"נ). הרב שלזינגר התגורר בבית בקרבת הכותל, סמוך ונראה ל'שער המוגרבים', וכתביו גדושים בהתייחסויות הלכתיות והגותיות בקשר לכותל המערבי ולמקום המקדש. נציין אחדים מהם:

עמידת הכותל המערבי לעולם היא אות ומופת על אמיתות דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים שאמרו שהכותל לא ייחרב לעולם, ומופת זה מכריע לאמונה בה' יותר מכל מופתי יציאת מצרים. כל אשר אינו כופר בבוראו מבין כי יד ה' עשתה זאת (ברית עולם קמא, עין הבינה, דפים סב-סד);

בכותל המערבי המקום גורם לשמירת הצניעות ומניעת הבלבול בתפילה, ומקיימים בזה גם מצוות "מורא מקדש". בנוסף לכך, ישנה מעלה רוחנית ללבנות בסמוך לכותל המערבי מקום תורה ותפילה, שיהא הכותל נשקף מחלונותיו (משנתו של רבי עקיבא – שו"ת ופסקי הלכות, תחילת סימן ח);

יש להיזהר לא לירוק ולא להשליך צואת האף למול הכותל המערבי, שאין דרך כבוד לעשות כך בפני השכינה שלא זזה מכותל מערבי, ויש לנהוג בכותל כקדושת הר הבית מפני שהוא בגבול ההר, ולכל הפחות לכבד השכינה שלא זזה מהכותל, שהוא שער ארמונו של המלך. ואם אדם אינו מסוגל לנהוג בכותל המערבי בכבוד ולהמנע שם מקלות ראש, אסור לו לילך לכותל, ויקבל שכר על הפרישה (שם סימן יא).

א' אייר ב'תמ"ט – המנין הלאומי הראשון, מיפקד ראשון של עם ישראל במדבר.

בא' באייר ב'תמ"ח כשבועיים אחרי יציאתם ממצרים ניתנה מצוות השבת כמתנה לישראל במקום שנקרא "מרה" (וכן מצוות פרה אדומה ודיני סנהדרין – ע"פ רש"י). ב"מרה" היה מקווה מים מר שאינו ראוי לשתיה ולא היה לעם ישראל מים לשתות – "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם – וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כד-כה).

"ולרמז להם בזה מעלת וקדושת השבת העולה היא על כולנה… לקח מצות השבת מכל מצוות התורה ונתן לנו, וצוונו עליו במרה קודם בואו להר סיני. ואחר שקיימנו מצוה זו, טעמנו וראינו בנועם מצוה הזאת, כי טוב ה׳ במצוותיו, והכי נחמדים מזהב ופז רב ומתוקים מדבש… וטעימת טעם הלז טעמו כל ישראל בשבת הראשונה… לכן אחר שנתן לנו את השבת קרבנו לפני הר סיני וענו כולם פה אחד ואמרו ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה׳, בגודל אהבה" ("סדורו של שבת" לר"ח טיאר).

א' באייר תש"ח (10.5.48) – שכונת אבו־כביר מדרום לתל־אביב יפו, הועברה לידי כוחות ההגנה לאחר שנטשו אותה הערבים, ולאחר כשבוע שהחזיקו בה הבריטים.

ביום הזכרון למלחמת העצמאות, שצויין בשנת תשי"ד ביום ב' באייר, אמר הרב הראשי לישראל הרב הרצוג על החיילים שנפלו במערכה:

"הבנים והבנות, שנפלו על מזבח העם והארץ והיהדות גם יחד – הם שחידשו את ברית האומה הישראלית עם ציון בית חייה. בדם נפשם, ובדמם, הביאו את האתחלתא דגאולה. הם לא מתו, הם חיים וקיימים בעולם הנצח גם היום, הם שנתנו את נפשם על קידוש השם וגאולת העם והארץ. כמו כן הם חיים וקיימים מהבחינה ההיסטורית, משום שהם נפלו למען שעם ישראל יקום. הם מתו למען שעם ישראל ישוב לחיות.

בספר החשמונאים כתוב שיהודה המכבי, כשחינך מחדש את בית המקדש לאחר נצחונותיו המזהירים, הקריב קרבנות לכפר על נשמות החיילים המתנדבים שנפלו במלחמה. לכאורה, הדבר קשה מבחינת ההלכה, שהרי ההלכה פוסקת שאין מקריבים על המזבח קרבנות לכפר על המתים. ברם אפשר לומר, שאלו היה להם דין של חיים. במיתתם נקראו חיים, מפני שעל ידי מיתתם הבטיחו לעם ישראל, בתור עם ה', חיי נצח פה עלי אדמות.

הוא הדין לקרבנות מלחמת השחרור שלנו. הבו גודל לנשמות הגדולות ההן. בית ישראל כולו, בארץ ובגולה, יטיף טל תחיה של תנחומים להוריהם ולקרוביהם השכולים, עם ישראל לא ישכחם לנצח".

(מתוך 'דבר הרב הראשי הרצוג' אר"ה, ארכיון הרב הרצוג, פ-6 / 4259)

הרב אריה לייב, המכונה: מהרא"ל צינץ, נפטר לבית עולמים בג' באייר תקצ"ג (1833 לסה"נ). בקרב מדפיסי ספרים נודעת מסורת כי על פי צוואתו מובטחת ברכה גדולה למי שידפיס ויפרסם מדברי תורתו. לעילוי נשמתו נציין להלן מעט מדבריו אודות הכותל המערבי:

בכותל המערבי טמון שורש קדושת המקדש, כמו שורש של עץ הנשאר באדמה לאחר שכרתו העץ, ולאחר זמן יוכל לגדול מחדש (מלא העומר, איכה ב, ו); אף שבחורבן הבית נסתלקה השכינה לא סרה לגמרי השגחת ה' עלינו, אלא 'עומד אחר כותלנו' ומביט כביכול לאחור להשפיע עלינו כפי ערך מעשינו גם כשאיננו ראויים (שם, שיר השירים ב, ה); גם כשהמקדש אינו אלא "תל" חרב, כל הפיות פונין אליו כדי שיעלו תפילותיהן דרך מקום המקדש שנשארה שם קדושה ולא זזה מכותל מערבי (שם ד, ד).

על פי המסורת חל יום פטירת התנא חוני בג' באייר. חוֹנִי הַמְעַגֵּל היה תנא צדיק (במאה הראשונה לפני הסה"נ) ענק בתורה ובעל מופת. היה בעל הסבר בהיר היודע לתרץ כל קושיה שהקשו לו בבית המדרש (בבלי תענית כג ע"א), וידע לגרום כביכול לקב"ה לקבל תפילותיו בעת שדרש זאת (משנה תענית ג, ח), וכגון בסיפור המפורסם כאשר בשנת בצורת קשה סימן עיגול על הרצפה ואמר שאינו יוצא משם עד שיקבל ה' את תפילתו להוריד גשם לישראל.

תפילה לשלום המדינה:

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.

הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיה, וְיוֹעֲצֶיהָ וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל פְּקָד נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם וְתוֹלִיכֵם מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירְךָ וְלִירוּשָׁלַיִם מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶה עַבְדֶּךָ: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ, וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּה…"

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי תוֹרָתֶךָ, וּשְׁלַח לָנוּ בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶיךָ לִפְדּוֹת מְחַכֵּי יְשׁוּעָתֶיךָ.

הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: "יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה". אָמֵן סֶלָה.

תפילה לשלום חיילי צה"ל:

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעומְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנון וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדול עַד לְבוא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן ה' אֶת אויְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחְלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂונְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחון. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איבֵיכֶם לְהושִׁיעַ אֶתְכֶם: וְנאמַר אָמֵן:

אל מלא רחמים – לזכר חללי צה"ל:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים, כְּזהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים. לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחֲמות יִשְׂרָאֵל, וְכל הַלּוחֲמִים בְּמַעַרְכות הָעָם שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּבְעֶזְרַת אֱלהֵי מַעַרְכות יִשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ לִתְקוּמַת הָאֻמָּה וְהַמְּדִינָה וְלִגְאֻלַּת הָאָרֶץ וְעִיר הָאֱלהִים.

בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעולָמִים, וְיִצְרור בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם. ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיָנוּחוּ בְּשָׁלום עַל מִשְׁכָּבָם, וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין, וְנאמַר אָמֵן.

ד' אייר תש"ח (13.5.1948) – יום נפילת גוש עציון הנצור ערב הקמת המדינה. מתיישבי גוש עציון עמדו בגבורה בלחימתם מול הערבים, ואלו שנותרו בחיים נלקחו לשבי בידי הירדנים. באותו יום נכנעה יפו.

ה'-ט' באייר תש"ח (14-18.5.48), עם הכרזת המדינה, התקיימו בירושלים מבצעים וקרבות פנים עירוניים. מרכזי שבהם הוא "מבצע קלשון", שמטרתו הייתה השתלטות על נקודות מפתח בעיר בכדי ליצור רצף קרקעי בין השכונות. התוצאה הייתה כיבוש מגרש הרוסים, נוטרדאם, שייח ג'ראח, המושבה גרמנית, בקעה, אבו- טור והר ציון.

בנאומו לרגל יום העצמאות העשירי אמר הראשון לציון הרב נסים:

"העשור במסורת ישראל הוא מועד חשבון הנפש, וחשבון זה נועד, לא רק לשם תיקון העבר, אלא כדי שישמש התווית־דרך לעתיד… שום בר־דעת לא יחלוק שתקומת ישראל בחלק מארצו הוא נס גדול ותשועה לעם, על כן הוא יום שמחה, אבל אין השמחה שלימה משום שירושלים, לב האומה, מרוחקים אנו ממנה, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות בה ולשפוך שיח ותפילה לפני הכותל המערבי" ('לדור ולדורות' חלק א עמ' קה).

מאז הכתרתו בשנת תשט"ו הקפיד הרב נסים להזכיר כמה פעמים בכל שנה את געגועי האומה לכותל המערבי, ואכן זכה להיות בין הבאים הראשונים לכותל ביום שחרורו.

ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) התקיימה ההכרזה על הקמת המדינה היהודית לעם היהודי בארצו המובטחת וההיסטורית. ביום זה סיים המנדט הבריטי את תפקידו בארץ ישראל, והוכרז על מצב חירום ועל גיוס כללי – להתגוננות מפני תוקפנות ערבית.

בה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה, פינו הכוחות הבריטיים את לטרון, אך מחלקה של הלגיון הוסיפה להחזיק במשטרת לטרון.