תשרי – חשון תשפ"א / אוקטובר 2020

בי"ג תשרי תרפ"ט נערכו אסיפות מחאה של יהודים בכל רחבי הארץ, נגד השלטון הבריטי ומעורבותו בתקרית הסרת המחיצה ליד הכותל ביום כיפור. באסיפה בירושלים בחצר ישיבת 'עץ־חיים' השתתפו למעלה מעשרת אלפים איש. בין הנואמים היה הרב הראשי קוק שאמר: "הננו מלאי תקוה, שמעז יצא מתוק, ומתוך ההרגשה העמוקה, של החרדה אשר לבשה את כולנו, למראה עלבון הקודש, תצא לנו שיטה של מפעל כביר, אשר יביא אותנו לאותה המגמה הקדושה, של בעלותנו השלמה, על המקום הקדוש המיוחד הזה – כותל המערבי, העד הנצחי על גדלותנו מימי קדם, על כְּבוד הקודש שלנו העומד לנצח" (ע"פ 'כותלנו', עמ' 40-41).

גם בתל־אביב התקיימה אסיפה של יותר מעשרת אלפים איש, ברובם גברים, שהצטופפו בחצר הגימנסיה. רבה הראשי של תל־אביב הרב שלמה הכהן אהרונסון אמר בנאומו: "חללו את קודש הקדשים של האומה, את המקום שלא פסקה שכינה משם. על כבוד האומה וקדשיה אסור לוותר. רק נחמה אחת לנו בצער הגדול הזה, שעל ידי הנבלה הזאת [שנעשתה בישראל] נחיש את השגת הבעלות על המקום הקדוש לנו. ההיסטוריה אִתנו, הצדק אִתנו, והעיקר – ה' אִתנו" (עיתון 'דבר' מי"ד בתשרי תרפ"ט, עמ' 1).

{תצלום כרוז לאסיפת עם באמפיתאטרון בחיפה מטעם ועד הקהילה העברית}

בי"ג בתשרי תר"צ, לקראת חג הסוכות, פנה הרב הראשי קוק למושל מחוז ירושלים, בדרישה שידאג לסדר ולביטחון היהודים בכותל־המערבי בתפילות שיתקיימו בימי בחג. השלטון הבריטי ניסה למנוע את נטילת ארבעת המינים ליד הכותל, אך הרב קוק הצליח בתחילת חול־המועד לשכנע את הממשלה להתיר למתפללים ליטול לולב ליד הכותל בכל ימי החג.

(כותלנו, עמ' 112)

{תמונות נטילת לולב בכותל בתקופת השלטון העות'מני – אוסף הקרן Rimon38, Rimon47ועוד}

בי"ג בתשרי תרצ"א, לאחר שחזרה שאלת הבעלות על הכותל להכרעת ועדת־הכותל של חבר־הלאומים, כתב הרב הראשי הראי"ה קוק אל רבי זעליג ראובן בענגיס, מתלמידי הנצי"ב מוולוז'ין ומגדולי הרבנים בליטא, כי "בענין זכיותינו בשריד מקדשינו הכותל המערבי, שיבנה במהרה בימינו אמן… תשובתי היתה ששום ויתור מצידנו לא יוכל לבא בשום אופן… שכל ישראל הוא קשור בכל עמקי נשמתו בקדושת מרום מראשון מקום מקדשנו. ועל כן נדחה הדבר לעת עתה. ומה שתחליט הועידה הממונה על זה אין אנו יודעים לעת עתה. מובן שמה שיעשו הגוים, אין אנו אחראים כלל. וד' יפר עצת כל הקמים לפשוט את ידיהם בזבול, וירומם קרן עמו ונחלתו וקדושת תורתנו הקדושה, ויראינו בישועתו בקרוב".

(כותלנו, עמ' 182-183)

בעמוד השער של עתון 'דבר' (עתון פועלי ארץ ישראל של תנועת העבודה) מיום י"ד בתשרי תרפ"ט התנוססה כותרת ראשית: "כל העם העברי בארץ מאוחד במחאתו", ותחתיה נכתב: "אספות עצומות בערים ובמושבות – דחיה מוחלטת של הודעת הממשלה, המראה חוסר הבנה בהערכת קדשי־העם – הדרישה הכללית היא: החזרת הכותל לישראל".

תחת הכותרות הנ"ל הופיעו תאורים מפורטים מאסיפות המחאה שהתקיימו בירושלים, תל-אביב, חיפה ועוד, בעקבות הסרת מחיצת הפרדה בין גברים ונשים שהוצבה ליד הכותל לתפילות יום הכיפורים תרפ"ט.

{תצלום עמוד השער}

גאב"ד העדה החרדית בירושלים רבי יוסף צבי דושינסקי נלב"ע בי"ד בתשרי תש"ט.

בעיצומם של ימי השואה הנוראים, ו' במרחשון תש"א (1940), פרסם הרב דושינסקי 'הודעה לקהל' בה קרא ליהודים לשמור על כבוד המקום הקדוש שליד הכותל המערבי, ולהמצא שם באימה וביראה:

"אחרי אשר עזרונו ד' והשקט בארץ שב למכונו, ואחינו בית ישראל התחילו לבקר את מקומות הקדושים ולהתפלל שם בלי מפריע, הנני מוצא לנכון לזרז את המזורזים ולבקש מאת קהל אחינו ההולכים לערוך שיחם בשריד בית קדשנו כותל המערבי, לשמור על כבוד המקום המקודש הזה ולהמצא שם באימה וביראה, כראוי וכנכון ליהודים כשרים העומדים להתפלל לפני מי ששיכן שמו במקום הזה. וחלילה לישראל כשר לזלזל ולהתנהג בקלות ראש, ומכל שכן ועל אחת כמה וכמה לפני כותל המערבי" (ע"פ תצלום מקור).

מסופר על הרי"צ דושינסקי זצ"ל שכאשר עלה לארץ הקודש הלך בערב ראש־חודש עם בני ישיבתו לכותל המערבי, וערך שם תפילת יום־כפור־קטן בהתעוררות עצומה, וכל השומעים הרגישו שזהו היום־הכיפורים־קטן הוא באמת אצלו חלק מן היום כיפורים הגדול, ו"אי אפשר לצייר בכתב ההתעוררות הדברים שהיו בעת ההוא" (עוד יוסף חי – תולדות המהרי"ץ דושיסקי, ירושלים תש"י, עמ' רג).

בערב סוכות ה'ר"ע (שנת 5270 לבריאה) התקיימה שריפת ספרי קודש יהודיים בפרנקפורט.

בי"ד בתשרי ה'תט"ז (שנת 5416 לבריאה; 1656 לסה"נ) פרצו פרעות ברחבי לובלין בהם נספו אלפי יהודים. בשריפה איומה ובפרעות שהתחוללו בסוכות באותה שנה – בעקבות מרד הקוזקים, והמלחמה עם חיילות הרוסים והשוודים – עלתה עיר היהודים בלובלין באש.

לפי המסורה נולד יעקב אבינו בערב סוכות – י"ד בתשרי שנת ב'ק"ח.

וכן נפטר ביום זה במצרים בהיותו בן 147– י"ד בתשרי שנת ב'רנ"ה.

לפני מותו קרא יעקב ליוסף בנו ובקש שלא יקברו אותו במצרים אלא בקבורת אבותיו, במערת המכפלה אשר בחברון. יוסף נשבע שיעשה זאת, וכך היה.

ואמנם יש לציין כי בתלמוד בבלי מסכת תענית (ה ע"ב) מובא בשם רבי יוחנן: "יעקב אבינו לא מת", ומיד מופיע ההסבר: "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

הרצי"ה קוק הוסיף לבאר: "שיעקב אבינו הוא כלל ישראל. הוא אישיות מיוחדת, בריה מיוחדת, מציאות מיוחדת, שמזדהה הזדהות ממשית עם עניין הבנים, לכן 'מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים' – יעקב מזדהה עם זרעו. עניין האבא הוא עניין הבנים. אצל יעקב אבינו מתגלה כבר האתחלתא של עם ישראל, האתחלתא של שבטי ישראל. אברהם אבינו היה הגרעין שלנו, הזרע שלנו. אצל יעקב אבינו, מתגלה כבר משפחה: 'בית יעקב'. זאת דרגת האבהיות המיוחדת שלו: הוא אישיות יחודית, והוא כבר התחלת כלל ישראל" (שיחות הרצי"ה לבראשית עמ' 259).

Einhorn1 Einhorn2 Einhorn3 Einhorn4 Einhorn5

Gross13 Gross14 Gross67 Gross73 Gross80 Gross81 Gross83

Gross168 Gross169 Gross170 Gross171 Gross172 Gross173 Gross174 Gross175 Gross176 Gross178 Gross179 Gross180

Gross262 Gross265

Grss72 Gross16 Gross177 Einhorn9

Gross167

אחת ל-7 שנים, בחג הסוכות שלאחר שנת השמיטה, מצווה על המלך ומנהיגי העם להקהיל – לקרוא ולאסוף – את כל ישראל לעלות לרגל לבית המקדש כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מוקראות מפי המלך, או אדם אחר המכובד שבדור (ראו דברים לא, י-יג). חכמינו קבעו את זמן הקריאה למוצאי יום טוב הראשון של החג (סוטה פרק ז משנה ח; בבלי סוטה מא, א-ב; ראו פרטים נוספים שם).

מטרת המצווה לזרז את העם לקיום מצוות התורה ברוב רושם והדר ובכך לחזק בלבם את החשק לעבודת ה' ולימוד התורה (ע"פ רמב"ם וספר החינוך).

מנהג בירושלים מאז ימי הגאון ר' שמואל מסלנט, לאסוף את ילדי התלמוד תורה שבירושלים ביום הראשון של חול המועד של סוכות ולהביאם לתפילה ליד הכותל המערבי, ולקרוא שם את פרשיות התורה שהיה המלך קורא בעזרה בבית המקדש, במעמד הקהל במוצאי שנת השמיטה.

(מאיר בן דב מרדכי נאור, הכותל, זאב ענר, ת"א: משרד הביטחון, 1981 , עמ' 92)

מנהג 'זכר להקהל' התפתח לכדי כינוס קהל רב מכל קצווי הארץ, שהגיעו בכל מוצאי שביעית לירושלים לשמוע את הרבנים הראשיים לישראל וגדולי וחשובי הדור קוראים בתורה. המנהג נמשך ברציפות עד ימינו, ונחגג בכל 7 שנים בהמון רב ובשמחה רבה.

בזמן שהבריטים לא אפשרו לקיים את קריאת התורה מספר תורה בכותל המערבי, עיקר הקריאה והנאומים התקיימה בבית הכנסת ישורון ואחר כך צעדו המון החוגגים דרך רחוב ממילא לשער יפו וממנו לכותל המערבי, ושם קראו שוב בעל פה באופן סמלי. גם כאשר העיר היתה בשבי הירדני ולא התאפשר להגיע לכותל המערבי התקיים המעמד על הר ציון, מתוך צפייה לשוב אל העיר העתיקה ולמקום המקדש.

באסיפה הכללית של יהודי עזה ביום ב' של חוה"מ סוכות, י"ז בתשרי תרפ"ו, הוחלט לשלוח מחאה טלגרפית (מברק) לנציב העליון הבריטי, נגד השערוריה שהתרחשה על יד הכותל ביום הכפורים: "אסיפת יהודי עזה שולחת להוד מעלתו את מחאתה על העלבון הלאומי והדתי שנגרם לעם היהודי על ידי המשטרה ביום הכפורים על יד הכותל המערבי. אנו דורשים למסור את הכותל המערבי לרשותו של בעליו האמיתיים – העם היהודי".

(תצלום מכתב מזכיר ועד העדה העברית בעזה מ-ל' בתשרי תרפ"ו, מארכיון הועד הלאומי)

מנהג ישראל בכל המקומות לקיים 'זכר לשמחת בית השואבה' בלילות חוה"מ סוכות, בשירה ובריקודי שמחה אל תוך הלילה.

בתלמוד בבלי מסכת סוכה דף נא ע"א מתוארת שמחת בית השואבה בזמן שבית המקדש היה קיים:

"מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו.

במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול (יצירת הפרדה למנוע תערובת גברים ונשים).

מנורות של זהב היו שם, וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד, וארבעה ילדים מפרחי כהונה, ובידיהם כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין לכל ספל וספל. מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן (=חגורותיהם), מהן היו מפקיעין (את הפתילות), ובהן היו מדליקין. ולא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם באבוקות של אור שבידיהן, ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות, והלוים בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר, על חמש עשרה מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, כנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהלים, שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה.

ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים, ושני חצוצרות בידיהן. קרא הגבר, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו למעלה עשירית, תקעו והריעו ותקעו. הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו. (הגיעו לקרקע תקעו והריעו ותקעו). היו תוקעין והולכין עד שמגיעין לשער היוצא ממזרח.

הגיעו לשער היוצא ממזרח, הפכו פניהן ממזרח למערב ואמרו: אבותינו שהיו במקום הזה (וחטאו בעבודה זרה), אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה ומשתחוים קדמה לשמש, ואנו – ליָ'ה עינינו. רבי יהודה אומר: היו שונין ואומרין אנו ליָ'ה וליָ'ה עינינו".

בי"ח בתשרי תקע"א נלב"ע באומן (אוקריינה) רבי נחמן מברסלב, מגדולי תנועת החסידות.

ראו בקישור: קובץ ערוך מדבריו וכתבי תלמידיו על הכותל המערבי

ימים ספורים לאחר שחרור הכותל ומקום המקדש שלח ד"ר ר' אריה קימלמן, מהפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית, מכתב לרמטכ"ל ובו הצעה מעשית לחשיפת הכותל המערבי לכל אורכו (לימים קיבלה התוכנית את השם: חפירת מנהרת הכותל).

בי"ט בתשרי תשכ"ח (1967) השיב אל"מ שלמה גזית, בשם שר הבטחון, כי מכתב ההצעה של קימלמן לרמטכ"ל הועבר לטיפול משרד הבטחון. גזית הודה לקימלמן על הצעתו, אך הבהיר כי האחריות על הכותל המערבי כבר יצאה מידי צה"ל והממשל הצבאי והועברה לידי משרד הדתות, כיתר המקומות הקדושים בארץ. עם זאת הוסיף וכתב כי "במסגרת ההשתתפות בוועדות שונות הנוגעות לעניין הכותל, מייצגים שר הבטחון ונציגי צה"ל קו הדומה מאוד להצעתך – להביא בהקדם לחשיפה מירבית מאורך הכותל".

{תצלום המכתב מארכיון המדינה}

שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (שַזָּ"ר), נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, נפטר בירושלים בי"ט בתשרי תשל"ה. היה מראשי הציונות, סופר, משורר, היסטוריון, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

מאמרו "הנצחיות שבעבר" על הכותל עורר הדים רבים, וחוללו מהפך בנפש עצמו.

כמו כן רחל ינאית בן צבי כתבה תאור ספרותי מרתק על ביקורה עם שז"ר ליד הכותל.

י"ט בתשרי תקנ"ה נלב"ע הגאון רבי אליהו מוילנא (הגר"א).

בחול־המועד סוכות, כ' בתשרי תר"צ, הגיעה לארץ ועדת החקירה בראשות שאו, שמונתה כדי לחקור את הגורמים לפרוץ מאורעות תרפ"ט ולדון בזכויות היהודים בכותל המערבי. בדרכה לירושלים, הקבילה את פניה בתחנת הרכבת בלוד הפגנת ערבים שנשאו דגלים וקראו "תחי האומה הערבית, לעזאזל הציונות והצהרת בלפור".

(כותלנו, עמ' 113)

לפי אחת הדעות, בהושענא רבה שנת ד'תתקל"ז נכנעו הצלבנים לצבא צלאח א־דין. אך ישנן דעות אחרות לגבי התאריך.

בתקופה המוסלמית המוקדמת, בזמן השלטון הפאטימי בירושלים (969-1099), היו שנהגו בחג הושענא להקיף את הר הזיתים 7 פעמים, כשכהנים צועדים בראש, מלובשים סיריקון ומעילים. בו ביום היו מכריזים את "הכרזת הר הזיתים" על ראשי חודשים, חגים, מועדים ועיבור השנה, פותרים לפני העם שאלות מענייני הפרשה ובענייני דיומא, וממנים אנשים לתפקיד "חבר בסנהדרין גדולה" ותוארי כבוד נוספים. יש לציין שבאותה תקופה לא התאפשרה גישת יהודים בחופשיות אל הכותל המערבי של הר הבית, ובכלל כניסת יהודים לירושלים היתה כרוכה בסכנת חיים.

(ע"פ יוסף ברסלבי, "עליות רגלים אל הר הזיתים", ירושלים לדורותיה, ירושלים: החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה – תשכ"ט, עמ' 122-124).

בכ"א תשרי תרס"ח (29.9.1907) נפגשה בחשאי קבוצת פעילים ממפלגת "פועלי ציון" בחדרו של יצחק בן צבי בבתי ורשה ביפו, והחליטה על הקמתו של ארגון חשאי-מחתרתי בשם "בר גיורא".

עם הזמן ולאור ההצלחה התארגנה קבוצה זו לידי הסתדרות חוקית בשם ארגון "השומר" – ארגון הגנה שפעל ביישוב היהודי בארץ ישראל עד שנת תר"פ (1920 למנינם). הארגון הוקם על ידי אנשי העלייה השנייה, ומטרתו המוצהרת הייתה "כיבוש השמירה" ו"כיבוש העבודה", כלומר – לימוד והעברת השמירה והעבודה החקלאית ביישובים העבריים לידיים יהודיות.

בחצות כ"א בתשרי תש"ז (16.10.46 למנינם) בוצע גזר דין 'משפטי נירנברג' לעשרת הנאשמים הנותרים מתוך 12 שנידונו לתלייה (לאחר שאחד הקדים והתאבד והשני נעדר). העשרה הוצאו להורג בידי תליין אמריקאי באולם ההתעמלות שצמוד לכלא נירנברג, ולאחר מכן שרפו את גופותיהם במחנה הריכוז וההשמדה דכאו.

בין הנידונים לתלייה היה יוליוס שטרייכר שר"י (Julius Streicher‏), מראשי העיתונות והמשטר הנאצי בגרמניה, שהוגדר בפסק הדין כ"אויב היהודים מספר אחד". שטרייכר נתפס במבצע מורכב על ידי קצין יהודי אמריקאי. בעת הוצאתו להורג קרא שטרייכר: "חג פורים שמח 1946". לפי הספר A History of West Germany, אמר שטרייכר רגע לפני מותו: "הייל היטלר! עכשיו אני הולך אל האלוהים. משתה פורים 1946!".

הלילה בו נתלו היה ליל 'הושענא רבה' בו נוהגים ישראל לערוך 'תיקון' בבתי הכנסת ולהרבות בשמחה ובלימוד תורה. למחרת מתקיימת תפילה מיוחדת ובסופה מנהג 'חיבוט ערבה'.

לאחר המעשה מצאו 'דורשי רשומות' רמזים מדהימים להתרחשות הנ"ל. למשל, במגילת אסתר רשומים עשרת בני המן באותיות גדולות, עת שמסופר שנידונו לתלייה כעונש על נסיונם להשמיד את העם היהודי. שמות עשרת בני המן נכתבים על הקלף באופן שהאותיות ת, ש, ז בשלוש מהשמות יהיו קטנות מהרגיל.

להרחבה והתבוננות ברמזים נוספים כנ"ל, ניתן לצפות בשני סרטונים עממיים שעסקו בכך:

https://www.youtube.com/watch?v=pOigy6SHCmQ

במאקנס נהגו לברך אחד את חברו עם צאת הושענא רבה: "לשנה הבאה בירושלים".

מובא בספרי הראשונים לומר תפילה קצרה כשנפרדים מהסוכה ביום השביעי של החג (ספר כל בו, הלכות סוכה ס ע"א): "והר"מ היה נוהג בליל מוצאי סוכות [בחו"ל] לעלות לסוכה ונוטל רשות ממנה, ואמר: יהי רצון שנזכה לשנה הבאה לישב בסוכה של לויתן".

תפילה זו מבוססת על דברי רבה בשם רבי יוחנן (בבא בתרא עה ע"א): "עתיד הקב"ה לעשות סוכה לצדיקים מעורו של לויתן, שנאמר (איוב מ, לא): 'התמלא בסוכות עורו'… והשאר פורסו הקב"ה על חומות ירושלים וזיוו מבהיק מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (ישעיה ס, ג): 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנוגה זרחך'".

לויתן מופלא זה נברא בששת ימי הבריאה ומיד נגנז לצדיקים לעתיד לבוא (עיין רש"י בראשית א, כא).

וכן אמרו חז"ל (ילקו"ש איוב סימן תתקכז; ופסיקתא דרב כהנא, מנדלבאום, נספחים פרשה ב): "כל מי שמקיים מצות סוכה בעולם הזה, אף הקב"ה מושיבו בסוכתו של לויתן לעתיד לבא, שנאמר: 'התמלא בסוכו עורו'".

מתוך מהלך קדושת הימים שהחלו באלול ונמשכו עד הושענא רבה, ומתוך קיום מצוות הסוכה שכולה טבע רענן וביטויים מעולם החומר שמקיפים אותנו ומצטרפים אלינו לעבודת ה' – עם שקיעת החמה של היום השביעי מתפללים אנו שלא תהיה יציאתנו מן הסוכה כעין גירוש מגן עדן, אלא תהא היציאה פתח לכניסה מחודשת ורעננה בעבודת ה' מתוך רחבות בשנה הבאה עלינו לטובה. והלויתן – בעל חי ענק וחומרי במיוחד – מבטא את ההתרחבות הזו. בעת נעילת שערי הסוכה פתח לנו שערי סוכת לויתן.

ערב חורבן בית שני, צר צבא אספסינוס הרומי על העיר גמלא שבגולן, אשר יושביה היהודים החזיקו מעמד ימים רבים. המצור החל בכ"ד באלול ג'תתכ"ז (67 לסה"נ).

בכ"ב בתשרי ג'תתכ"ח פרצו הרומאים לעיר ולמחרת באו בשעריה: "ומיושבי גמלא ברחו עזי הנפש ונמלטו על נפשם, והחלשים ספו ברעב. ואנשי המלחמה החזיקו עוד מעמד במצור עד יום עשרים ושנים לחודש הפרברטיוס (תשרי). כי ביום ההוא באשמרת הבוקר התגנבו שלושה אנשים מן הלגיון החמשה־עשר (הרומי) בלאט אל המגדל הזקוף אשר ממולם וחתרו תחתיו. והצופים בראש המגדל לא ראו אותם בעלותם, כי חשך הלילה כסה עליהם, וגם לא חשו אותם בבואם… ופתאם נהפך המגדל תחתיו בקול שאון גדול… והשומרים אשר על החומה נבהלו מאד ועזבו את משמרותיהם וברחו, ורבים נועזו לבקוע להם דרך בין מערכות הרומאים ונפלו בחרב, ואתם היה גם יוסף, אשר ירה בו אחד הקלעים בעת מנוסתו דרך פרץ החומה… אולם הרומאים זכרו את תבוסתם הראשונה ולא באו בשערי העיר עד יום עשרים ושלשה לחדש הזה". (מלחמות ד, א, ט)

Gross74

Gross75

בכ"ג בתשרי ג'תתכ"ח (67 לסה"נ) נפלה העיר גמלא (ברמת הגולן) בידי הצבא הרומאי בראשות טיטוס – "ואיש לא נשאר בחיים, מלבד שתי נשים… כי ביום ההוא לא חמלו הרומאים גם על נפש עוללים, ותפסו רבים מהם והשליכום מראש הגבעה".

מרד אנשי גמלא, אשר עמדו על נפשם ביד חזקה כחודש ימים, החל בכ"א באלול ג'תתכ"ז. (מלחמות ד, א, ח-י)

כ"ד תשרי תרפ"ט (1928) – הרב הראשי קוק שלח מכתב מחאה לממלא־מקום הנציב מר לוּק, על כך שערבים מפריעים לשמירת סדרי התפילה בכותל המערבי, ודרש: "להניח את הרוח של אחינו הצדיקים עובדי השם יתברך שיוכלו להמשיך שמה בשקט את עבודת הקודש, כאשר היתה נוהגת מימי קדם". ('כותלנו' עמ' 43-44)

כ"ד תשרי תר"צ (1929) – ועדת החקירה שמונתה בלונדון בקיץ תרפ"ט, על רקע המאבק על הכותל־המערבי ומאורעות תרפ"ט שפרצו בעקבותיו, הגיעה ארצה בכ' בתשרי, ובכ"ד בו החלה בעבודתה – 'לחקור את הגורמים למהומות האחרונות בארץ־ישראל, ולהציע באילו צעדים לנקוט כדי למנוע את הישנותם'.

בראשות הועדה עמד המשפטן סֵר ואלטר שאו, אליו חָבְרוּ צירי 'בית הנבחרים האנגלי' – הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הארי סנל ממפלגת העבודה וסר הנרי בּטרטוֹן מהמפלגה השמרנית.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 113)

"וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים וַאֲדָמָה עֲלֵיהֶם. וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר, וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם וַעֲו‍ֹנוֹת אֲבֹתֵיהֶם. וַיָּקוּמוּ עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה' אֱלֹוהֵיהֶם רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים לַה' אֱלֹוהֵיהֶם".

(נחמיה, ט, א-ג).

כ"ד תשרי תרל"ה – נלב"ע הרב אליהו גוטמאכר, פוסק, מקובל והוגה דעות, ממבשרי הציונות, ומראשוני הקוראים להתיישבות חקלאית בארץ ישראל במאה ה-19. נחשב לאחד מאבותיה הרוחניים של הציונות הדתית בראשית תנועת התחיה.

ארכיונו האישי של הרב גוטמכר שמור בישראל במחלקת הארכיונים של הספרייה הלאומית.

כ"ה בתשרי תשכ"ט (17.10.68) – מתקבלת החלטה לפתוח לציבור הרחב את אולם התפילה בקשת וילסון ואת החללים הסמוכים לו. הארכאולוג מאיר בן דב מתמנה לשמש ארכאולוג מפקח במנהרות הכותל. (ע"פ אתר הקרן הישן, מנהרות הכותל, לוח זמנים לחשיפה)

כ"ה בתשרי ה'תק"ע – נפטר רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, המכונה "סנגורן של ישראל", על שם שהיה מנהגו ללמד זכות על כל יהודי, ולמצוא את ניצוץ הקדושה וטהרת הנשמה בלב כל אדם מישראל.

מדבריו על ערכו של הכותל שריד בית מקדשנו: "בנין בית המקדש – שאמרו חז"ל (שמות רבה ב, ב): לא זזה שכינה מכותל מערבי – הכל יודעים שהוא חסד עולם" (קדושת לוי, דרוש לפסח ד"ה ונראה לבאר).

כ"ה בתשרי ה'תש"ט – נקבע דגל ישראל לדגלה הרשמי של מדינת ישראל.

כ"ה בתשרי ה'ת"ר – נפטר רבי משה סופר, הנקרא "חת"ם סופר" כראשי התבות של ספרו "חידושי תורת משה" (החת"ס נולד בז' בתשרי ה'תקכ"ג).

היה ראש הישיבה הגדולה בפרסבורג ומגדולי הרבנים והפוסקים שקמו בדורות האחרונים. חיזק בצבור את הנאמנות להשקפה היהודית המקורית עתיקת היומין ("היהדות האורתודוקסית").

החת"ס "העיר בלב תלמידיו אהבת ציון וירושלים, וישלחם לארץ הקודש במבחר שנותם, להתיישב בה ישיבת קבע" (גרייבסקי, "זיכרון לחובבים ראשונים" תרפ"ח, חוברות ב-י"א).

בימים כ"ז-כ"ט בתשרי ג'תתכ"ז (66 לסה"נ) חנה הנציב הרומי הראשי צסטיוס גלוס בהר צופים, וקיווה שבני ירושלים ימסרו את העיר בידו (מלחמות ב, יט, ד). לבסוף צבאו הובס וברח מהאזור עד שהגיע לאנטיפטריס (שם, ב, יט, ח-ט).

עתון 'חבצלת' בכ"ז בתשרי תרל"ב (12.10.1871) פרסם ידיעה מירושלים שנשלחה למערכת מאת יוסף קריגער:

"בלב מלא רגשות שמחה ועצב, הנני נותן לפניכם היום העתקת דברים החרותים על אבן אחת גדולה הנמצאת באחד הבתים אשר במקום המקדש, עת חפרוה הבונים לעשות מלאכתם – האבן הזאת יקרה היא עד מאוד, אין ערוך לה. הכתובת הכתובה על האבן הזאת, תביא בלבנו הרגשות עדינות אשר לא יתואר באומר ודברים, והנני להעתיק לפני קהל קוראיכם הנכבדים את כל האמור בכתב ולשון יפת (יוונית) לאמור: 'עד פה תבוא רגל איש נכרי, ואל יעז כל בן נכר לעבור מפה והלאה. לא בהפרוזדור ולא בסביבותיו. ואשר לא יקיים את דבר הפקודה הזאת, וירהיב עוז בנפשו לדרוך הלאה – נקה לא ינקה, עוונו ישא האיש ההוא, ודמו בראשו'.

ולפי דברי ספרי קדמוניות, נמצאו אז אבנים רבות כאלו קבועות בהר הבית, ועליהם כתובה הפקודה הזאת בלשון יפת (יוונית), רומית, ועברית, למען ידעו כל באי מועד להזהר מלהציג כף רגלם במקום הנאסר למו על פי חוקי תורתנו הקדושה, והאבן הזאת היא אחת מהנה".

בשולי המכתב הביאו עורכי החבצלת מראי-מקום מספריו של יוספוס פלאויוס 'מלחמות היהודים' המאששים את אפיון האבן המיוחדת, שהיתה תלויה על עמוד שנבנה על גבי חומת "הסורג" (עיין מדות פרק ב משנה ג).

*בסה"כ נמצאו שתי אבני כתובת כזו – אחת שלמה, התגלתה על ידי הארכאולוג הצרפתי שארל קלרמון-גנו ומוצגת במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול, ואחת שבורה מוןצגת במוזיאון ישראל בירושלים.

{תצלום אבן הסורג שבמוזיאון באיסטנבול}

בכ"ז בתשרי תשמ"ח (20.10.87) התקיימה בלשכת המנהל הכללי של משרד הדתות מר זבולון אורלוב "ישיבת כינון מנהלת הכותל".

אורלב הציג את חברי המינהלת ובאר את חשיבות הקמתה ומטרותיה, כשבמרכז עומד הצורך להביא לתיאום מרבי בין כל הגורמים הקשורים לעניני הכותל ולעגן את שיתוף הפעולה הנדרש להשלמת 'חפירות הכותל המערבי'.

בהמשך הישיבה התקיים דיון 'היסטורי' בדבר ההצעה לפתוח את המדרגות שבצפון המחילות לעבר הרחוב, כך שתהא יציאה מן הצד השני למבקרים במנהרה. הוקם צוות לבדיקת וגיבוש הצעה לאופן פתיחת היציאה, ע"י החברים: ראש המנהלת סולי, המהנדס קדרון, האדריכל קאסוטו והארכאולוג דן בהט.

(פרוטוקול הישיבה, ארכיון המדינה)

היום בשנת ד'תתקמ"ח (2.10.1187) נכבשה ירושלים על ידי סאלח א־דין והגיעו לסיומן 88 שנות השלטון הנוצרי-צלבני בירושלים, שאסר כניסת יהודים לעיר. סאלח א-דין טיהר את מסגד אל־אקצה וכיפת הסלע מהסממנים הנוצריים שנוספו בהם על ידי הצלבנים.

לדעות אחרות התאריך הוא כ"א בתשרי [הושענא רבה]. ויש אומרים ב' במרחשון (ראו "כמעיין המתגבר" מאת הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל).

בעקבות תקרית הסרת מחיצת ההפרדה בתפילת יום כפור תרפ"ט ליד הכותל, ובמסגרת המחאה שפרצה עקב כך על ידי היישוב בעברי בארץ נגד התנכלויות הערבים והבריטים לתפילת יהודים ליד הכותל – 'הועד הלאומי' הכין תזכיר מפורט עבור ועדת־המנדטים של חבר העמים, בו בארו את זכויות היהודים על הכותל וסתרו את טענתם הנגדית של המוסלמים. הם צרפו לתזכיר סקירה היסטורית על קשר היהדות לכותל־המערבי בחתימת חברי הועד־הלאומי היו"ר יצחק בן־צבי, ד"ר יעקב טהון ויוסף מיוחס. התזכיר נשלח בכ"ח בתשרי תרפ"ט לנציב העליון כדי שיעבירו לועדת המנדטים בג'נבה.

{תצלום מקור בעברית ובאנגלית – בקישור באדיבות יהודה עציון}

בתגובה להסרת המחיצה ליד הכותל ביום כיפור תרפ"ט, ערכה הסוכנות היהודית "כתב בקשה" שהוגש בכ"ח בתשרי תרפ"ט מאת ההסתדרות־הציונית, בידי יו"ר "המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית" הקולנל קיש (סבו של ח"כ קיש) אל 'ועדת התמיד לעניני המנדטים של חבר הלאומים' – כדי לעגן את התפילה ליד הכותל המערבי שתתקיים ללא הפרעה וכפי המסורת היהודית, כגון בהפרדה בין גברים לנשים.

בין סעיפי מכתב "הסוכנות היהודית" צויינה תקרית המחיצה בסערת רגש גדולה:

"מאורע מדאיג שאירע לפני זמן מה בירושלים… עשה רושם מזעזע על יהודי העולם כולו… הסירו מחיצת בד מטולטלת שהועמדה ליד הכותל המערבי להפריד בין הגברים והנשים בשעת התפילה, בהתאם למנהג הדתי המסורתי של היהודים… במחיצה זו השתמשו לשם אותה מטרה גם עשרה ימים קודם לכן, בחג ראש השנה ליהודים… העם היהודי דורש שיותן לו חופש להתפלל לפי מנהגיו הדתיים, מבלי שמישהו מן החוץ יורשה להפריע בזה. השטח שלפניו הכותל הוא מקום תפילה ליהודים, ויש לשים קץ למצב שבו יכול מוסד השייך לעדה אחרת… להתערב ולערער על הצורה שבה עורכים היהודים את תפילותיהם במקום הקדוש להם ביותר".

(ע"פ תצלום המקור מאצ"מ)

הראשון לציון הרב הראשי רבי יצחק ניסים כתב בחריפות לשר הדתות ורהפטיג, בכ"ח בתשרי תשכ"ח (1967), על כך שמשרד הדתות הגיש הצעה ל'תכנוּן סביבת הכותל' ללא אישורם והסכמתם של הרבנים.

הראשל"צ הדגיש: "בתכנון סביבת הכותל טמונות בעיות סבוכות וחשובות מבחינה מהותית למקום, שאינו בגדר 'עניינים טכניים' גרידא", ומחה על כך שלמרות הצהרת ראש־הממשלה ביום שחרור ירושלים כי הסידורים ליד 'הכותל־המערבי' ייקבעו על־ידי הרבנים הראשיים לישראל – היתה עתה התעלמות מוחלטת מדעתם ומשיקוליהם של הרבנים הראשיים.

הראשל"צ דרש שמכאן ולהבא לא יעשה משרד הדתות כל פעולה בנושא ללא קבלת חוות־דעת והסכמת הרבנות, וחתם: "לא נוכל להסכים לכל תכנית שלא תעמוד בדרישות ההלכה או רוחה!".

(ע"פ תצלום המכתב בארכיון המדינה)

בכ"ח בתשרי תשכ"ח (1967) מינתה 'מועצת הרבנות הראשית לישראל' את הרב גולדשמידט, הרב ישראלי, והרב י. ש. הלוי ל'ועדת הלכה', כדי שישבו עם הרבנים הראשיים לישראל ועם שר הדתות על מנת לברר את כל הענינים הקשורים בכותל המערבי.

(ארכיון הרבנות הראשית, דו"ח סקירת פרוטוקולים של המועצה בתשכ"ח)

לאחר שנכח הרב הראשי לישראל הרב גורן בברכת כהנים המרכזית ליד הכותל בחוהמ"ס פסח האחרון, ושם לב שמשתמשים ב'רמקול' למרות שלדעתו אין הדבר מועיל לחלק מהפוסקים, פנה הרב גורן במכתב הלכתי מנומק אל רב הכותל הרב מאיר יהודה גץ, והורה לו להמנע מלהשתמש ברמקול בתפילות שליד הכותל המערבי, כי ליד הכותל המערבי, שהוא מקום המקדש ושער השמים, יש לנהוג לפי כל השיטות בהלכה ולא להתנהל כדעת יחיד ולהכנס למחלוקת הפוסקים.

(שו"ת תרומת הגורן חלק א סימן כב, מכתב מכ"ח בתשרי תשמ"ב)

שמעון הצדיק היה משיירי הכנסת הגדולה וראשון התנאים, שימש בכהונה גדולה במשך 40 שנה. מנהג עתיק לעלות לציון יום פטירתו בכ"ט בתשרי לקברו בירושלים, בצפון־מזרח העיר העתיקה.

חז"ל אמרו שגם בבית שני, למרות שנחסרו בו כמה גילויי קדושה עיקריים נותר הנס של נר מערבי – "נר תמיד" – ששימש כעדות לבאי עולם ששכינה שורה בישראל. נר מערבי זה המשיך לדלוק בנס כל ימיו של שמעון הצדיק, וכבה עם הסתלקותו של צדיק הדור (ע"פ יומא כא, ב; לט, א; שבת כב, ב, ורמב"ן לשמות כז, כ).

בכ"ט בתשרי תרצ"א (21.10.30) פורסם 'ספר לבן' על המדיניות הבריטית בארץ ישראל, שהתבסס על מסקנות הדו"ח וההמלצות של ועדת סימפסון (ראו בתאריכים י"ז ו-כ"ח באב).

הספר הלבן קבע, בין השאר, כי אין עוד קרקע פנויה בארץ המתאימה להתיישבות חקלאית בידי עולים חדשים, והמליץ לבצע את החלטת הממשלה לעכב אישורי עלייה ליהודים, ולהיזהר מחידוש פזיז של עלייה 'בלתי מוגבלת'.

ערב פרסום 'הספר הלבן' רשמית, לאחר שכבר קיבלו לידו, התפטר חיים ווייצמן מתפקידו כנשיא הסוכנות היהודית, ועמו התפטרו גם מראשי הנהגת הסוכנות פ. וארבורג והלורד מלצ'ט (נפטר לאחר כחודש, בז' בטבת תרצ"א).

(כותלנו, עמ' 186-187; 'כרונולוגיה לתולדות הישוב' יד יב"צ)

בל' בתשרי ג'תתכ"ז (66 לסה"נ) נכנס הנציב הרומי צסטיוס גלוס אל העיר [החדשה] ועמד לפני חומת הר הבית והעיר הישנה:

"שלשה ימים לא הסתער על העיר, ואולי האמין, כי יסגירו אותה יושבי בידו, ושלח אנשי צבא רבים לבז את הכפרים אשר מסביב לירושלים, וביום הרביעי, הוא יום שלשים לחדש הפרבטיאוס (תשרי), הציג את הצבא במערכות מלחמה לעלות על העיר. אולם המורדים שמו עיניהם על העם היושב בעיר (לבל יפול אל הרומאים). הם נבהלו למראה סדר מערכות הרומאים ועזבו את חלקי העיר אשר מחוץ לחומה ונסוגו אחור אל תוך העיר ואל הר הבית. וצסטיוס נסע אחריהם ושרף את חלק העיר הנקרא ביציתא (ביזיתא) וגם 'העיר החדשה' ואת המקום הנקרא 'שוק הקורות' (שוק העצים) וחנה מול ארמון המלך. ולו רצה צסטיוס ביום ההוא להרעיש בחזקת יד את חומות העיר, כי אז לכד את ירושלים מיד וגם שם קץ למלחמה, אולם ראש מחנהו טורניוס פריסקוס ורב שרי הרוכבים אשר לו לקחו שחד מידי פלורוס ופתו אותו לבל יסתער על העיר. ובגלל הדבר הזה ארכה המלחמה מאוד ונגזר על היהודים לשאת עוד צרות נוראות עד בוא הקץ" (מלחמות ב, יט, ה).

חמישה ימים צר צסטיוס על הר הבית (מלחמות שם).

ביום השישי למצור עזב חיל צסטיוס את המצור על ירושלים ופנה חזרה אל הר צופים (ב, יט, ז).

למחרת – ו' בחשון ג'תתכ"ז(?) – פנה צסטיוס גלוס אל גבעון, ומשם נמלט לבית חורון (ב, יט, ח).

יש לציין שמנוסת הנציב הרומי דוקא בשעה שכמעט עלה בידו לכבוש את הר הבית באפס יד, זהו מעשה מוזר מאוד, ולא לחינם תלה אותו יוספוס פלאויוס ב"גזרת אלוהים".

ל' תשרי תרפ"ט (1928) – ראשי המוסדות היהודים מחו בפני מושל ירושלים על הוספת נדבך אבנים על הכותל על־ידי הערבים, ודרשו להפסיק מיד את עבודות הבניה. בתשובתו טען המושל כי 'בהתאם לסטטוס קוו שייך החלק העליון של הכותל לווקף, והוא רשאי לבצע שם עבודות באישור הממשלה'. בתגובה לכך כתב למחרת הרב הראשי קוק מכתב לממלא מקום הנציב ודרש: "להפסיק מיד את העבודה הזאת שנעשית נגד רצוננו על הכותל הקדוש הזה!".

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 44-45)

ב-א' בחשון תשנ"ו (25.10.95) פתח ראש הממשלה יצחק רבין את חגיגיות 3000 שנה לירושלים בנאום מיוחד שנשא בוושינגטון, שכותרתו היתה "ירושלים שלי", ובין השאר אמר שם:

"ירושלים היא לבו ובבת עינו של העם היהודי ושל המעמד החגיגי הזה… אנחנו חלוקים בדעותינו מימין ומשמאל, יש לנו הרבה ויכוחים על דרך ועל מטרה. בישראל אין לנו ויכוח בנושא אחד: שלמותה של ירושלים והמשך כינונה וביסוסה כבירתה של מדינת ישראל.

אין שתי ירושלים. יש רק ירושלים אחת.

מבחינתנו, ירושלים אינה נושא לפשרה – ואין שלום בלי ירושלים.

ירושלים שנחרבה שמונה פעמים, שמשך שנים לא הייתה לנו גישה אל שריד מקדשנו, הייתה שלנו, תהיה שלנו, היא שלנו, וכך תהיה לעולמי עולמים".

לנאום המלא של רה"מ רבין על ירושלים, ולקטע וידאו ממליאת הכנסת.

א' במרחשון תרפ"ב (2.11.1921) – פרצו מהומות ופרעות בירושלים, בתום הפגנת מחאה ערבית לרגל יום השנה הרביעי ל'הצהרת בלפור'. בפרעות נהרגו חמישה יהודים ונפצעו עשרות. המאורעות החלו במסגד בהר הבית, המשיכו בתהלוכה ערבית לאורך רחוב יפו, ואז פרצו אל העיר העתיקה. הרב הראשי הראי"ה קוק הספיד בלווית הנרצחים, ואמר ברגש כי למרות שחובה עלינו להוריד דמעות על מות הקרבנות הקדושים, "שתי סיבות הן המונעות אותנו מבכי בשעה זו: ראשית – הצרה היא כה גדולה, והאסון כל כך נורא, עד שהלב מתאבן ואי אפשר להוריד דמע. ושנית – אין בוכים על מיתת גיבורים, הם קידשו את השם וחיזקו את רוח האמונה של האומה בעתידה".

הרב קוק ומועצת הרבנות הראשית לישראל הכריזו באותה שנה על יום י"ג בחשון (יום ב' השני של תעניות בה"ב המתקיימות בכל שנה בתחילת חודש חשון) ל"יום תפילה והספד ואזכרה לנשמות הקדושים שנפלו חללים בעד קדושת הארץ".

(ע"פ כרונולוגיה לתולדות הישוב, יד יב"צ; שבועון 'התור' שנה ב גליון ד)

תלמיד הגר"א ומנהיג ק"ק פרושים בצפת רבי ישראל משקלוב (תק"ל-תקצ"ט), שלח בראש־חודש מרחשון תקצ"א (1831 לסה"נ) אגרת שלומים ל"בני משה רבנו ועשרת השבטים", בשם חכמי ורבני קהילת האשכנזים שבארץ ישראל, ובה תאר את תפילתם בכותל המערבי נוכח מקום המקדש, לקבוץ כל ישראל מחושך הגלויות ואיחוד שבטי ישראל בארץ הקדושה:

"אנחנו פה בארץ הקדושה פורשים כפינו בתפלתנו נכח 'שער השמים' מקום מקדשנו כותל המערבי, אשר לא זזה שכינה משם (ע"פ שמות רבה ב, ב; ועוד), ועל קבר רחל אמנו אשר בדרך אפרת היא בית לחם, קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, ועל קברות האבות הקדושים והאמהות הקדושות, ועל כל מנוחות הנביאים והתנאים והאמוראים… ישוב ירחם על כולנו, יקבצנו יחד ויאמר לאסורים צאו לאשר בחושך הגלו, ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, כן יהי רצון, אמן"

('קבץ על יד', שנה ד תרמ"ח; יערי, 'אגרות ארץ ישראל' נג, עמ' 357).

בירחון 'ההד' גליון חשון התפרסם ראיון עם הרב הראשי קוק בקשר לסדורים הזמניים שקבעה הממשלה על יד הכותל, ולהסתה המתנהלת סביב המאבק על זכויות היהודים במקום.

על הצעת הממשלה להפסיק זמנית את הביקורים בכותל עד שתיפתר שאלת הכותל, הגיב הרב קוק: "אינני מסכים להפסקת הבקורים על־יד הכותל אפילו לזמן. הבלטת קדושת הכותל שהוכחה על־ידי הבקורים, התפילות והדמעות שלנו על ידו, מחורבן בית־מקדשנו, אי־אפשר שתהיה נפסקת… כל העמים שתפסו שלטון הארץ בידם מאז, הכירו בזיקתנו לכותל, המעורה במעמקי נשמתנו… הפסקת הביקורים אפילו לזמן, יכולה לההפך בידי מתנגדינו להוכחה בדויה להטעות את מי שכח השִפוט בידו כעת, שחס־וחלילה יש איזה רפיון מצדנו ביחס לקדושת הכותל, נגד המציאות האמתית שאותה חבת הקודש הנצחית מורשת קדומים, לשריד בית מקדשנו ותפארתנו, חקוקה לנצח כחותם על לבבנו".

(כותלנו, עמ' 114)

בא' בחשון תרפ"א ביקר לראשונה הנציב העליון הבריטי לארץ ישראל, היהודי סיר הרברט סמואל, בביתו של מנהיג העדה החרדית בירושלים רבי חיים זוננפלד.

כשנכנס אמר הנציב כי הוא שמח מאוד על הזכות שנפלה בחלקו לבקר את הרב הזקן שבירושלים בביתו. ענה לו הרב זוננפלד בענווה, שהוא אינו ראוי לכל הכבוד הזה, אלא שזהו כבוד התורה הקדושה וכבוד 'העדה החרדית'.

הרב ברך את הנציב הנרגש, והוסיף לומר כי היום הוא ראש־חודש, שהלבנה מתחדשת בו, וישראל נמשלו ללבנה שבכל יום מתוסף אורה, ולפיכך אומרים בברכת הלבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים". על כך השיב הנציב כי גם הוא מקווה שמעתה תתגשמנה כל התקוות הטובות. וכשהרב סיפר לנציב כי מנהג קדמון בישראל לעשות 'זבח משפחה' בראש־חודש, השיב הנציב כי גם בניו הקטנים שמחים בראש־חודש בשעה שרעייתו הנציבה נותנת להם 'מעות ראש חודש" למען ידעו כי ר"ח היום.

כשהבחין הנציב בחלונות הבית של הרב המשקיפים על כל הר הבית מקום המקדש, עמד והסתכל במראה הנהדר הנשקף מן החלון. אז אמר לו הרב שמיום בוא הנציב לא עבר יום שלא התפלל לשלומו ולהצלחת ממשלתו. על כך ענה הנציב (כנראה באירוניה), שאין פלא בדבר, כיון שגם ביתו של הנציב, המתנשא על ההר מדרום לעיר, נשקף מחלון ביתו של הרב, ובשעה שהרב ניגש אל חלונו לערוך תפילה כנגד מקום המקדש פוגש מבטו בביתו של הנציב וזוכר הוא באותה שעה להתפלל בעדו.

בסיום הפגישה ציווה הנציב למסור דרישת שלומו לכל היהודים האורתודוכסים.

(ע"פ עתון 'דאר היום' ו' בחשון תרפ"א [18.10.1920] עמ' 3)

בב' בחשון תש"א (1940) פרסמו הרבנים הראשיים לארץ ישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, כרוז הפותח במילים: "מאז הַשְׁקֵט הארץ, תודה לאל, הולך וגובר ושב לקדמותו זרם הנוהרים אל כותל המערבי". בכרוז ביקשו הרבנים כי: "עם ריבוי המבקרים ועם גוונם מכל השדרות ומכל הסוגים, מוצאים אנו להזכיר ולהזהיר על מורא המקדש שמחייבת הגישה למקום הקדוש הזה".

בכרוז הופיעו כללי התנהגות על־יד הכותל, שרב הכותל הרב אורנשטין הופקד מטעם הרבנים על ביצוען, ובהם איסור לבוא אל המקום "בגילוי ראש, בזרועות חשופות ובמלבושים שאינם לפי גדרי הצניעות והמוסר המסורתי". כמו כן, הורו הרבנים הראשיים בהוראות לקהל כי: "רחבת הכותל לצד דרום מיוחדת לאנשים ולצד צפון לנשים, ואסור לאנשים ולנשים להתפרץ מצד לצד".

{"מה נורא המקום הזה", 3.11.1940, ארכיון המדינה גל-8549/9}

בג' בחשון ה'תס"א עלו רבי יהודה החסיד ותלמידיו מפולין לירושלים. את הקשר והתחושות המיוחדות שהיו להם ביחס לכותל המערבי תאר תלמידו בספר 'שאלו שלום ירושלים':

"פעם אחת ערב פסח הלכתי אני וחברי לכותל מערבי של בית המקדש ללמוד סדר שחיטת הפסח ועבודתו… כותל מערבי שנשאר מבית המקדש הוא ארוך מאוד וגבוה, ורוב גובה של כותל מערבי הוא בנין ישן ואבנים גדולות מאוד, יש אבנים שהן רחבות לערך חמישה או ששה אמות ויותר, וכמו כן בגובה האבנים. אבל בעובי האבנים לא ידעתי כמה הם, שאם ראיתים בקצה (בפינות הר הבית) היה לי אפשר לידע, אבל כבר נבנה חצר אחת בקצה אחד ממש אצל כותל מערבית (צמוד לפינה דרום־מערבית), וכן בקצה השני (מצפון) עומדת חצר של הדיין של הישמעאלים (המחכמה)… ועל כותל ישן הנ"ל בנו הישמעאלים עוד בגובהו בניין חדש מאבנים קטנות עד שנעשה גבוהַ הרבה. וגם בנו ג' כותלין עוד [מזה זמן] לחצר מזרח של הכותל (כוונתו לשטח הר הבית), באופן שהיה מקום המקדש מוקף חומה גבוהה, וגם שערים יש באלו הכותלים חדשים לכנוס ולצאת מהם, אבל אינם נכנסין למקום מקדש רק (=אלא) ישמעאלים, אבל לא יהודים ולא משאר אומות, אם לא ח"ו שישתמד לאמונה שלהם… וכשאנו הולכין לכותל להתפלל אנו עומדים אחורי כתלינו ממש סמוך לו. ובערב ראש חודש, כן בט' באב ובשאר תעניות, הולכין שם להתפלל, ואף שהנשים בוכות בקול מר אין מוחה בידן… ולפעמים בא ערבי קטן ורוצה לעשות איזו רשעות ליהודים, נותנים לו מחט, והוא חולף והולך לו. ואם בא על זה איזה ישמעאל או ערבי נכבד, גוער בנזיפה בזה הקטן.

והמקום מקדש הוא רחוק מן המבואות שדרים בהם ישראלים, עד שאנו צריכין לילך דרך שווקים ומבואות עד שמגיעים לכותל מערבי. והתפילה היא על הרוב רצויה (=מתקבלת) אצל כותל מערבי… מעשה שמעתי, שבימים קדמונים היה פעם אחת עצירת גשמים ביותר, וגזרו היהודים תענית, והלכו עם ספר תורה לכותל מערבי להתפלל, ויעתר להם ה' עד שירדו גשמים כל כך, עד שהוכרחו לעטוף הספר תורה בחזירתן לבית הכנסת בבגדיהם" (ע"פ יערי, 'מסעות ארץ ישראל', ת"א תש"ו, מסע יז, עמ' 327 ואילך).

הרבנים הראשיים לישראל הרב אונטרמן והראשל"צ הרב ניסים פנו בג' בחשון תשכ"ח (1967) במכתב לשר הדתות ד"ר זרח ורהפטיג, להזכיר את דרישתם שפיתוח רחבת הכותל וסביבתו צריך להעשות בהתייעצות עם הרבנים: "הננו מעלים על הכתב את דרישתנו שלא לאפשר עריכת חפירות בשטח הכותל־המערבי לפני הריסת הבתים שמימין הכותל [=השטח שמדרום למעלה המוגרבים] ותכנון השטח כולו. רק אחר־כך נשב ונדון, יחד עם גדולי ההוראה בארץ, על התנאים שלפיהם אפשר להרשות חפירות ארכיאולוגיות במקום קדוש זה".

(תצלום המכתב בארכיון המדינה)

'מועצת הרבנות הראשית' בישיבתה בג' בחשון תש"ל (1969) בראשות הרב הראשי הגרא"י אונטרמן, ובנוכחות רב העיר תל־אביב הגר"ע יוסף, דנה על החפירות ליד הכותל המערבי, לאורך 85 מטר שמשער המוגרבים ועד הפינה הדרומית. התקיים דיון ממצה וקולע בהשתתפות רב הכותל הרב גץ ויועץ שר הדתות ד"ר אריה קימלמן המתמחה בנושא.

הרב הראשי אונטרמן דרש שתופיע משלחת רבנים מחברי המועצה בפני 'ועדת השרים למקומות קדושים' ותביע את דרישות הרבנות, והדגיש כי "כל הכותל המערבי הוא מקום תפילה", והציבור לא ישלים בשום אופן עם מניעת גישה לחלק ממנו, באשר "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי כולו".

בהחלטות הישיבה נרשם:

"מועצת הרבנות הראשית לישראל… קובעת כי הכותל המערבי לכל אורכו מקודש ומיוחד לתפילה, ביחידות ובהמונים, הבאים לשפוך שיח לפני הקב"ה, מאֶת בני־ישראל עם קדושו, הנוהרים למקום ההוא בכמיהה גדולה בכל הדורות… הרבנות הראשית דורשת שלא תעשינה שום חפירות בחזית הכותל, אלא כשירחיקו לפחות עשרה מטר מחזית הכותל לתוך הרחבה, ולאפשר לצבור המתפללים לשפוך לבם בתפילה ללא הפרעה".

(ע"פ 'יומן הכותל המערבי' של הרב גץ, ופרוטוקול מועצת הרבנות)

הראשון לציון והרב הראשי לישראל רבי עובדיה יוסף, מגדולי הפוסקים בכל שנותיה של מדינת ישראל ומהדמויות התורניות המשפיעות ביותר על העולם התורני-ספרדי בארץ וראש ומייסד תנועת ש"ס רוב שנות קיומה – נלב"ע בג' בחשון תשע"ד.

להרחבה: קובץ ערוך ומעוצב מדבריו על הכותל המערבי (ארכיון הקרן למורשת)

בד' בחשון תרפ"ז (12.10.1926) שלח מפקד משטרת ירושלים מכתב ל"מנהל הכותל" השמש ר' נח גלאזשטיין, עם דרישה מטעם המשטרה לקיים את פקודת המושל המחוזי "שרק כסאות מקופלות – תלקחנה אל הכותל המערבי ולא ספסלים".

(גראייבסקי, 'זכרון לחובבים הראשונים' ד, עמ' 46)

ד' חשון תרפ"ט (1928) – בעקבות לחץ מצד 'אסיפת העם המוסלמית', זימן מושל ירושלים הבריטי את הרב קוק ונשיא ועד העיר ירושלים מר יוסף מיוחס, ודרש שהיהודים לא ידליקו תאורה ברחבת הכותל לפני תפילת ליל־שבת "כדי שלא יאלצו המוסלמים לאחוז בעצמם באמצעים להגן על המקום הזה הקדוש להם [למוסלמים]". הרב קוק ומר מיוחס סירבו בתוקף לקבל את הדרישה למרות האיומים שנלוו לה. למחרת, בהתערבות יושב־ראש ההנהלה־הציונית הקולונל קיש, ביטל המושל את ההוראה. (ע"פ כותלנו, עמ' 45)

ד' חשון תרפ"ט (1928) – הרב קוק שלח קריאה לרבני הערים הגדולות בארץ להצטרף ל"יום תענית ותפילה" שהוכרז על ידי הרבנות בירושלים ופורסם בעתונות, לרגל המאורעות האחרונים סביב הכותל המערבי. (ע"פ 'כותלנו', עמ' 48; וראו עוד להלן ח' בחשון)

רבי צבי הירש קלישר, מראשוני המערורים לשיבת ציון בעת התחיה, נלב"ע בה' במרחשון תרל"ה. הרב קלישר עסק רבות בגיוס כספים לשם רכישת אדמות בארץ ישראל, אך למרבה הצער לא זכה בימיו לעלות לארץ ולקנות את אדמותיה.

אחת ממשאות נפשו היתה חידוש עבודת הקרבנות במקום המזבח על הר הבית, אם נוכל למוצאו, והוא כתב והתכתב על כך רבות עם גדולי דורו.

בספרו "דרישת ציון" (טהארן תרכ"ו, מאמר שלישי, חלק א אות ב, דף כה, א) הציע למצוא את מקום המזבח על ידי מדידה ממקום הכותל המערבי, שכן על פי חז"ל במדרש איכה רבתי (א, לב) הכותל המערבי בחורבן בית שני לא נחרב "כי כן גזרו מן השמים דלא יחרב לעולם, למה? ששכינה במערב", וכתב שכן ידוע לנו מעדות ישיבי ארץ ישראל: "הרי ראינו ראיה ברורה שנשארה כותל מערבי בגזרה מן השמים עד היום הזה, וכאשר רבים מעידים שהולכין להתפלל לעומתה".

{גליון בולים של הקק"ל עם הרב קלישר, הרב מוהליבר והרב קוק, והכותל המערבי}

ביום ו' במרחשון שנת ד'תתקכ"ו (1165 לסה"נ) הגיע הרמב"ם – רבנו משה בן מימון – לירושלים. באגרת המיוחסת לו נכתב: "יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש, והתפללתי בו ביום חמישי, ששה ימים לחדש מרחשון". כידוע, בזמנו כבר היה בית המקדש חרב ולא יתכן ש"נכנס" אליו או שכתב "בית גדול וקדוש" לגבי מבנה מוסלמי שהוקם על ההר, לכן הסבירו רבנים וחוקרים רבים כי הכוונה לבית כנסת "מקדש מעט" שהיה בירושלים סמוך להר הבית ליד הכותל המערבי או בתוך חלל של אחד משעריו, שם נהגו כבר אז להתפלל, והיה המקום מכונה "הבית הגדול והקדוש" (עי' שו"ת מהרי"ק סי' ה). אפשרות נוספת להסביר היא שכל השטח שלפנים החומה מכונה באיגרת הנ"ל "הבית הגדול והקדוש", כשיטת הרמב"ם שכל ירושלים נקראת "מקדש". לאחר מכן ביקר בחברון, ובהמשך נאלץ לרדת למצרים, שם נפטר בכ' בטבת ד'תתקס"ה, וכעבור זמן הועברו עצמותיו לקבורה בטבריה.

גאב"ד העדה החרדית, הרב יוסף צבי דושינסקי, פרסם בו' בחשון תש"א (1940) "הודעה לקהל" בדבר שמירת "כבוד המקום המקודש… כראוי וכנכון ליהודים כשרים העומדים להתפלל לפני מי ששיכן שמו במקום הזה". בהודעתו נכללו התקנות שנקבעו למתפללים ברחבת הכותל המערבי, ביניהן: "להזהר מתערובות אנשים ונשים, וביחוד מתבקשות הנשים לא לעבור לפנים מהמקום המיוחד בשטח הצפוני שהוקצב ביחוד עבור נשים".

(תצלום מקור ב'שרשרת הדורות בתקופות הסוערות' חלק ד, ירושלים תשס"א, עמ' 437)

בליל ז' בחשון תרפ"ז השתתפו בתפילת ערבית וקדוש־לבנה ליד הכותל הרב משה רבלסקי מתל־אביב, יחזקאל טאהב מנחלת־יעקב וב. ברונריטה מתל־אביב. לפי "מכתב למערכת" שפורסם על ידם בעתון דואר היום (ט' בחשון תרפ"ז): "בעצם תפילת קדוש־לבנה התחילו להמטיר מעבר לגדר מטר אבנים גדולות שפגעו באחדים מהמתפללים, וקשה לנו לעבור על חרפה ועלבון עממי שכזה. והננו בזה להעיר את המערכת להרים קול על תקלה זאת, שמא ישמע קול יעקב להסיר חרפה ולאסור שטן. בתקוה לימים טובים".

תחת מכתבם נוספה בעתון 'עדותו' של הרב הראשי קוק על אמיתת הענין:

"הנני מאשר בזה שבאו לביתי הרב הצדיק מיאבלונא והרב ר"מ רבלסקי, כאשר שבו מכותל המערבי נדהמים מהמאורע הנורא של זריקת האבנים על ראשי המתפללים שם.

ולאות אמת־וצדק, באתי־על־החתום, אור ליום ז' מר־חשון פ"ז, פעה"ק ת"ו.

הק' אברהם יצחק הכהן קוק".

ז' חשון תרפ"ט (1928) – התקיימה בירושלים ישיבה של הועד־הלאומי, בנוכחות הרב הראשי קוק וחברי ההנהלה הציונית, והועלו מגוון רעיונות לפעולה נוכח "המצב המבהיל" בנוגע לזכויות היהודים בכותל המערבי. כאשר אחד הנוכחים הציע להניח את העיסוק בנושא הכותל ולהתמקד בעניני חוץ ודיפלומטיה, קם הרב קוק והעיר: "העלבון הגדול שנגרם לנו על־יד הכותל כבר גרר אחריו עלבונות חדשים, ומטרת פעולתנו עכשיו צריכה להיות לשים קץ למצב העלוב שאנו נתונים בו בשאלה זו. אולם לפני שבאים לטפל בענין צריך להיות ברור לנו מה אנו רוצים ולמה אנו שואפים. האסיפה תעמוד בעיקר על תוכנית דרישותינו בשאלת הכותל, ועל האמצעים שיש לאחוז בהם בקשר עם המצב, תיקוותי היא שהאסיפה תמצא את הדרך הנכונה".

(ע"פ דו"ח ישיבת הועד־הלאומי, עתון 'הארץ' ט' בחשון תרפ"ט; כותלנו, עמ' 46).

רבי ישראל וועלץ, מגדולי רבני הונגריה ומו"צ בירושלים לאחר ששרד את השואה, נלב"ע בירושלים בז' במרחשון תשל"ד. הרב ולדינברג בעל ה'ציץ אליעזר' הספידו ביום השנה לפטירתו:

"בחרדת קודש אני נזכר את ביקורו הראשון על יד הכותל המערבי אחר מלחמת ששת ימים, הוא הפציר בי שאלך אִתו, בהנמיקו שלבד לא ילך כי איננו יודע עד היכן מותר לגשת. באיזה רעדה קרע את בגדיו כשראה את המקום, ובאיזה מורא ניגש על יד הכותל המערבי, ומה רבו אנחותיו בשפכו שם בבכי ובתחנונים גדולים את צקון לחשו לפני יושב מרום" (שו"ת ציץ אליעזר חלק יב, סוף סימן כה).

ואמנם בשו"ת שלו 'דברי ישראל' חלק ג סימנים קס"א-קס"ב דן הרב וועלץ באריכות בשאלת הכנסת אצבעות בין אבני הכותל, ואחרי משא ומתן ועיון מדוקדק הסיק שיש מקום להקל בחלק מהמקרים.

בשבעה במר־חשון (ויש גורסים: בששה) עיוור מלך בבל את עיני צדקיהו מלך יהודה, ושחטו בניו לעיניו. ויש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).

לקראת החורף מתחילים לבקש מה' על הגשמים ואומרים ב"ברכת השנים" שבתפילת עמידה: "ותן טל ומטר לברכה".

הזכרה ראשונה בענין הגשם היתה כבר בשמחת תורה, כשהחלו לומר בתפילת עמידה: "משיב הרוח ומוריד הגשם". מאחר וחכמים לא רצו שעולי הרגל למקדש בחג הסוכות יירטבו בדרכם חזרה מירושלים לביתם, דחו את בקשת הגשמים עד לתאריך ז' בחשון, כך שאחרון עולי הרגל יספיק להגיע לביתו – "כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ אַחֲרוֹן שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לִנְהַר פְּרָת" (תענית פרק א משנה ג).

מכאן ועד חג הפסח ממשיכים לבקש על הגשמים. כשיגיע האביב יחל עַם ישראל לומר "מוריד הטל" בתפילת עמידה ולבקש: "ותן ברכה על פני האדמה".

כהמשך להתעוררות הציבורית סביב החֶרפה של הסרת מחיצת ההפרדה בכותל ביום הכיפורים תרפ"ט, הכריזו הרבנים הראשיים לישראל על ח' בחשון תרפ"ט כ"יום תענית צבור" לתשובה ותפילה וצדקה, על בזוי קדושת התפילה בכותל המערבי. הרב קוק ניסח 'קול־קורא' לתענית, שפורסם בעתונות היהודית בארץ וברחבי העולם כולו (מופיע ב'כותלנו', עמ' 47).

הרב קוק השתתף בעצרת תפילה שהתקיימה ביום התענית ברחבת הכותל־המערבי, ובאותו היום פרסם את מאמרו ההיסטורי "כתלנו" (מופיע בספר 'מאמרי הראיה').

"מאמר זה הפליא את כל היישוב. באותו יום 'נחטפו' העתונים שנתפרסם בהם מאמר זה, ובערב כבר אי אפשר היה להשיג אף גליון אחד… המאמר עשה רושם גם ביופיו, מבחינה ספרותית, בסגנונו הנמרץ והקולע" (שבחי הראי"ה, עמ' רלב).

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 49-51)

בשמיני לחודש מרחשון ג'תתכ"ז, שנת 12 לממשלת נירון קיסר (65-66 לסה"נ), התנפלו היהודים באזור בית חורון על "כארבע מאות אנשים אמיצי־לב", שהציב צסטיוס גלוס במהלך מנוסתו מירושלים, ככוח הטעיה על מנת לאפשר לשאר צבאו להמלט מפני היהודים. "לאור הבוקר… המיתו אותם בחציהם במהרה, ורדפו אחרי צסטיוס… וביום החיש את מנוסתו, ומרוב בהלה ופחד השליכו אנשי הצבא בדרך את מכונות הרעש ('אלי־הברזל' לפריצת חומות), ואת הבליסטראות (אבני הפגזה) ואת יתר מכונות המלחמה, והיהודים לקחו אותן לשלל ואחרי כן נלחמו בהן עם הרומאים. היהודים רדפו אחרי הרומאים (צבא צסטיוס) עד אנטיפטרס… ואספו את מכונות המלחמה, ופשטו (הפשיטו) את החללים (הרומיים), וקבצו את יתר השלל, ומיהרו לשוב אל ירושלים בקול תרועה. כי מהיהודים נפלו רק חללים מתי מספר, ומהרומאים עם עוזריהם יחד מתו כחמשת אלפים ושלש מאות רגלים, ושלש מאות ושמונים רוכבים" (מלחמות ב, יט, ט).

בט' במרחשון תרמ"ה (1884) התקיימה 'הנחת אבן הפינה' לשלושת הבתים הראשונים ב'כפר השילוח' למרגלות ירושלים העתיקה. היה זה היישוב הראשון של היהודים עולי תימן בארץ ישראל.

בפרעות הערבים בשנים תרפ"ט-תרצ"ט (1929-1939) דעכה ההתיישבות ב'כפר התימנים', עד שננטש סופית.

החל משנת תשס"ד (2004) חודשה ההתיישבות היהודית בכפר בידי עשרות משפחות הגרות במקום, בניהול עמותת 'עטרת כהנים'.

(ע"פ ארכיון כפר התימנים)

בפני ועדת החקירה הבריטית על הכותל (ועדת שאו) התקבלה 'עדות' על קבוצת יהודים שבאו לכותל המערבי במוצאי תשעה־באב אשתקד ויצאו בשירים וריקודים שעוררו הפרעה, וקצין המשטרה שבדק את המקרה אמר שזהו טקס דתי מחודש שלא ראהו מעולם.

חבר מועצת הרבנות הראשית הרב ירוחם פישל יהושע ברנשטיין (נלב"ע כ"ט בחשון תש"ט) מסר להנהלה הציונית בט' בחשון תר"צ עדות כתובה על המאורע כדי שישתמשו בה בייצוג היהודי לפני הועדה: "החתום־מטה היה אחד מאלה שבאו אל כותל־המערבי, ומוצא לנחוץ להעמיד אתכם על הדברים הבאים למען דעת להסיר רושם בלתי רצוי שהדבר יכול להשאיר, וכדי לעמוד על זכות בואנו לפני כותל המערבי… המנהג הזה ללכת בהמון לכותל־המערבי במוצאי תשעה־באב ל'קדוש הלבנה', הוא מנהג עתיק מאז הוסד הישוב, והחתום־מטה בעצמו יוכל להעיד עדות אישית על משך זמן של יותר מארבעים שנה שהנהו הולך מדי שנה בשנה אל כותל־המערבי ל'קדוש הלבנה', וככל הטכס האמור, הנהוג מלבד זה לפני כותל־המערבי בכל חודש מצד הקהל המתפלל שם. מנהג זה על אופיו הדתי, החף מכל פוליטיקה והפרעה, ידוע הוא בלי ספק להשכנים הערבים שבסביבה וגם להשוטרים והקצינים הערבים, ומבליט הדבר לעיני השמש כי אך תואנה בקשו להם אלה שרצו לראות השנה בזה איזה דבר יוצא מהכלל".

(ארכיון המדינה, תיק משרד הרבנות לעדת ישראל בירושלים, מ- 5008/16)

הרב שאר־ישוב הכהן בנו של 'הנזיר' רבי דוד כהן, ולימים הרב הראשי לחיפה וחבר מועצת הרבנות הראשית, נולד בט' בחשון תרפ"ח, כנזיר מבטן, לאחר שאמו נהגה בנזירות בזמן הריונו. הרקע לתוספת השם 'אליהו' על שמותיו מתואר ביומנו של אביו רבי דוד ('משנת הנזיר' עמ' צד):

"עודנו ילד כבן שלשת רבעי שנה, טרם ידע קרוא ודבר 'אבא' 'אמא', היה שוכב בעריסה, ושר: "אליהו הבִּיבִּי", בניגון אליהו הנביא, שקלטה אזנו בזמירות מוצאי־שבת־קודש.

זה היה דבורו הראשון: אלי־יהו, ה־בי־בי (התשבי).

בשנת תר"צ, בהיותו בן שנתיים ויותר, חלה במחלת דלקת הריאות, בחום גבוה, קרוב לארבעים ואחת. לקחוהו לבית חולים, ומצבו היה מיואש.

הלכתי עם מנין חברים מישיבתנו הקדושה 'מרכז הרב' אל הכותל המערבי. ואני פני אל הקיר, כותל דביר קודשנו, ושפתי דובבות בלחש. ואתפלל מעומק הלב, בדמעות חמות, לאל אלהי ישראל, רופא כל בשר, אשר בידו אפקיד רוחו. ואז אמרתי להוסיף לו השם, אליהו, זכותו תגן עליו… אמרו מתמניא אפי (מתהלים מזמור קיט) פסוקים שבראשם שמו, והוסיפו לו השם: אליהו, באמרי, זכותו של אליהו, ששמו היה בדבורו הראשון בעריסה, תגן עליו.

בחזרנו העירה נגשתי לבית החולים, ובאותו הלילה היה המשבר, ובא שינוי לטובה, כעבור יומיים, במוצש"ק נכנסתי אליו לבית החולים בחדרו, נגשתי אל מטתו והכירני, ודברתי עמו, אמרתי לו: 'אתה יודע, אתה אליהו הנביא', ושמח וחייך, ויוסף לאמור: 'אבל הוא זקן'.

בעוד זמן קצר, הבאנו את אליהו יוסף שאר־ישוב הביתה, ויהי לנס".

"נזכרתי בדבר הגילוי המזהיר שנתגלה אצל כותל המערבי ביום י' חשון תרע"ו – שבהמשך הדברים נאמר בזו הלשון: וצריכים לכתוב להרב שהוא עתה בחו"ל, אשר הנך מקושר בו נפש בנפש, שירבה להתפלל בעדך, להעלותך למדרגת רוח הקודש, כמו שהוא בעצמו מתעסק להתעלות, ואילו הייתם שניכם ביחד באלו הימים אז כבר הייתם מתעלים… והייתם עולים למדרגה נישאה, והייתם מעלים עמכם את כל ההויה, והייתם מאושרים כל ימי חייכם… והנה נפש רבך משתוקקת מאוד להיות אצל כותל המערבי, ולפעמים על ידי רוב השתוקקותו ושהוא מכוון בנפשו כאילו הוא אצל הכותל המערבי, הנה נפשו היא באה באמת שמה, ושואבת משם כל רעיונותיה ומחשבותיה, והוא מתעלה מאד באותה שעה לאיש יותר גבוה ורם ביראת ד' וביטול עצמיותו לפניו יתברך שמו, ולכן גם אתה בכל פעם בואך אל הכותל המערבי להתפלל שם, מוטל עליך לכוון להעלות גם את רבך. אלה הם קטעים אחדים מהחזיון הנפלא ההוא, שמידי דברי בו וזכור אזכרנו, לבי הומה ובוער…" (הד הרים, אגרת לא, מט"ז בשבט שנת "שכינה בארץ"=תרע"ח).

לסיפור המלא: חזיון הרב חרל"פ בכותל המערבי

י"א חשון תרפ"ט (1928) – הרבנות הראשית לישראל שיגרה מברקים דחופים למלך אנגליה ולחבר־הלאומים בדרישה למצוא פתרון שיבטיח ליהודים את חופש התפילה ליד הכותל. כמו כן, שלחו מברק למזכירות ממשלת אנגליה בו דחו את האשמות המופתי – שכביכול היהודים דורשים על ידי התפילה בכותל לכבוש את 'מסגד אל־אקצא'.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 53)

בי"א בחשון תר"צ (14.11.29) כשבועיים לאחר פתיחת ועדת־החקירה הבריטית על הכותל, נשלח אל הרב הראשי קוק מכתב איומים בערבית מ"אגודת אל־אקצא". בהוראת הנציב העליון צ'נסלור מסר הרב קוק את המכתב לעיונה של ועדת החקירה. בעתון הערבי 'פלשתין בולטין' התפרסם כי מבחינת כותבי המכתב תפילת היהודים ליד הכותל היא בחסד, ואם לא יקבלו היהודים את כל דרישות המוסלמים בנידון הם יבטלו גם כן את ה"חסד" הזה, ו"הם נשבעים בשם אללה שיוציאו לפועל החלטה זו ומסירים מעל עצמם אחריות לתוצאות שיכולות להיות מזה…".

כמו כן נאמר במכתב כי באסיפה גדולה בנוכחות צירים מכל התושבים הערבים בארץ, עבר הירדן והלבנון, נתקבלה החלטה זו בשם כל העם הערבי וכל הציבור המוסלמי: "הבוראק המבורך (=הכותל המערבי) הוא מקום מוסלמי טהור וחלק המסגד אל־אקצא הקדוש, אין לערער על בעלותם של המוסלמים על המקום הזה. מוסלמים ונוצרים גם יחד מעונינים בזה מנקודת מבט פטריוטית ופוליטית. הזכות הנתנת ליהודים לגשת אל המקום הזה בתור בקור גרידא בלי שום טקסים או העמדת חפצים במקום או הרמת קול – הוא חסד הניתן להם על ידי המוסלמים…" (תקציר מ'כותלנו' עמ' 114-115).

רחל אמנו נפטרה 'בדרך אפרתה' בי"א בחשון שנת ב'ר"ט (וסדה"ק גרס: ב'ר"ז), ונקברה על אם הדרך. רחל אשת יעקב אבינו היתה בת ל"ו שנים עת שילדה את בנימין. בהקשותה ללדת נפטרה. בשונה משאר אימהות ואבות האומה שנקברו במערת המכפלה שבחברון, רחל אמנו לא נקברה במקום ישוב אלא בדרך – "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה, הִוא בֵּית לָחֶם. וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ, הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם" (בראשית לה, יט-כ).

המדרש מתאר כי בעת שיצאו ישראל לגלות לאחר חורבן המקדש הראשון, בדרכם לבבל עברו ליד קברה של רחל והיא התפללה לה' ובקשה רחמים על בניה. בתשובה נאמרו לה הפסוקים המפורסמים מספר ירמיה (לא, יד-טז): "כֹּה אָמַר ה': קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע, נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל בָּנֶיהָ כִּי אֵינֶנּוּ. כֹּה אָמַר ה': מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב, וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה', וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".

מבנה מצבת הקבר של רחל אמנו כפי שהוא היום, שופץ וטופח במאה ה-19 למנינם, על ידי ר' משה מונטיפיורי, אשר בין מפעליו לחיזוק המקומות הקדושים בארץ הוסיף גם שורת אבנים בכותל המערבי.

בי"ב במרחשון תרצ"ה נלב"ע רבי אברהם יעלין, מחבר הספר המפורסם 'ארך אפים' העוסק בהתמודדות עם מדת הכעס, וספרים נוספים.

בספרו 'גאולת ישראל' שנכתב בשנת תרפ"ח (1928 לסה"נ), צפה הרב יעלין את מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל בשנת תש"ח (1948 לסה"נ), על פי חשבנות שערך לאור ספר דניאל וכתבי הגר"א מוילנא.

רבי אברהם יעלין השתוקק כל ימיו לעלות לארץ ישראל ולהגיע בה לשלמות הנפש, אך מן השמים עכבוהו כאשר בדרכו רגלית מפולין לארץ ישראל נורה על ידי שוטרים בגבול רומניה, ובנס ניצל ממוות ונפל בשבי. לאחר שפדוהו אחיו היהודים מהמאסר הוחזר לפולין והשקיע עצמו בש"ס ופוסקים ובספרי קבלה ומחקר. מכריו ספרו עליו שהיה גדול רוח ומתמיד בתורה ובעבודת המדות, כאחד מגדולי התורה בדורות קדמונים. דרכו היתה לעורר צעירים בני תורה לעלות לארץ ישראל, והיה שגור על פיו: "איש מידות וקדוש אפשר להיות אך ורק בארץ ישראל". (ע"פ הקדמת המו"ל ל'גאולת ישראל', מהדורת תשכ"ט).

כשפרצו בירושלים ובחברון 'מאורעות תרפ"ט' על רקע מאבק הישוב היהודי למימוש זכויות ישראל בכותל המערבי, כתב הרב יעלין (צורף ל'גאולת ישראל', מאמר 'להחזיר העטרה ליושנה' סעיפים א, ו-ח):

"גדול עתה מאוד בכל העולם הרעש מעוצם השערוריה והשפיכות דמים רבים מאחינו בית ישראל, שנעשה עתה בירושלים עיר הקודש ובשאר מקומות בארצנו הקדושה, מחמת מסירת נפשם של אחינו בית ישראל שמה, שלא להניח לחלל שריד בית מקדשנו, הוא כותל מערבי, שאף בעת חורבן בית מקדשנו לא זזה השכינה משם, ודרך שם הוא עליות התפילות מכל העולם, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק "וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם" (בראשית כח, יז; ראה מדרש תהלים, צא), והתפילות שם מסוגלים להתקבל יותר מבכל המקומות, כמבואר בספרים, לפי שהתפילה משאר המקומות מוכרחת לבוא שמה ולעלות דרך שם [אל] השמים…

ונראה לי שכל המאורעות וכו' בענין כותל־המערבי, יש לו שייכות וכו' [להביא לידי] הסרת השיקוץ שומם [ממקום המקדש] והשבת התמיד. כי לישועה זו, שיעשה לנו הקב"ה, היה נצרך לזה 'התעוררות דלתתא' – שבני ישראל יתחילו להתעורר בכל לבבם ובכל נפשם על קדושת מקום זה, ואז יתעורר ד' ממרום להושיעם בכל הישועה להחזיר לישראל כל המקום המקודש וכו', וד' יתברך יושיענו לראות כל זה בקרוב אמן".

רבי נחום שאדיקר (ככינויו הידוע), נולד בפוזנא לפני למעלה ממאתיים שנה, ונלב"ע בירושלים בי"ב בחשון תרכ"ו (1865 למנינם), בעקבות מגפת החולירע שפרצה בשנת תרכ"ה. בצעירותו כיהן כרב העיר שאדיק שבפולין, ולאחר שעלה לארץ בשנת תר"ג התמנה לראש 'כולל פולין'. חיבר שו"ת "אבני קודש" וחידושים על מסכת בבא מציעא, ועסק בלימוד קבלה. על מצבתו בהר הזיתים נכתב: "איש קדוש וטהור, בן שמונה שנים החל לדרוש את ה' והקדיש כל ימיו לתורה ותעניות וסיגופים במסירות נפש, לא פסק פומיה מגרסה יומם ולילה, זכה ללמוד וללמד והעמיד תלמידים הרבה, הרב המאור־הגדול חריף ובקי סיני החסיד ועניו".

בספר 'כתבוני לדורות' (מכתבי הגרי"ש אלישיב זצ"ל, סימן רעג, עמ' רכג) מופיע: "מרן הגאון הקדוש המקובל האלוקי רבי נחום משאדיק זצוקלל"ה, אשר זכה להתגלותו של אליהו הנביא זכור לטוב, במקום שהשכינה לא זזה ממנו לעולם – שריד בית מקדשנו ותפארתנו הכותל המערבי".

וכן סיפר רבי שמואל אויערבאך זצ"ל (ע"פ 'הפלס', כ"ב באב תשע"ו, עמ' 6) כי מנהגו של רבי נחום משאדיק זיע"א היה ללכת בכל ערב שבת אחר חצות היום לכותל המערבי לומר שם שיר השירים. בערב שבת אחד נשאר רבי נחום בכותל המערבי יותר מהרגלו, ושאלו בנו ר' שלמה זלמן בהר"ן מדוע מתמהמה. אמר לו רבי נחום: 'עוד מעט מגיעה לויה של רב זצ"ל מפולין…'. לאחר מכן, התברר שבאותה שעה נפטר אחד מגדולי פולין.

אור לי"ב בחשון תשנ"ו נרצח ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, ביציאתו מ"כיכר מלכי ישראל" לאחר שנאם בעצרת שהתקיימה בכיכר במוצאי שבת. הרצח שאמנם בוצע על ידי קנאי קיצוני גרם לשבר עמוק ולזעזוע גדול בחברה הישראלית. יום הרצח נקבע כיום זיכרון לאומי לזכרו, והשתרש כיום של חשבון נפש חברתי ולאומי לבחון את הדרך והצורה בה מנוהלות מחלוקות שונות בחברה. לאחר הרצח הוסב שם הכיכר ל"כיכר רבין", וכן הונצח שמו של ראש הממשלה המנוח במוסדות ומבנים רבים בארץ.

בשיחה לתלמידים שהתקיימה במתחם קבר רחל בי"א בחשון תשע"א אמר הרב חנן פורת ז"ל, ממקימי 'גוש אמונים' וממנהיגי הימין בישראל:

"רבותי. אני לא צריך לומר לכם איזה מאבקים היו לנו עם יצחק רבין, עד כמה ראינו את עצתו בקשר להסכמי אוסלו כעצה רעה, והחשבון עם כל זה עדיין מפעפע בנו. כל זה נכון. אבל יצחק רבין גם הוא בן מבניה של רחל אִמנו!

נכון, יש לנו חשבון נוקב, וכפי שאמרתי החשבון לא בטל. אמנם האהבה לכל אדם מישראל באשר הוא שם, גם אם הוא נמצא במצב ירוד – גם זה לא בטל, וזו היא סגולתה של רחל…

ובאותה שעה, בליל הרצח, בדרכי אל קבר רחל, חשבתי – 'רחל מבכה על בניה', כעת היא מבכה גם על בנה יצחק רבין שנרצח".

בערב שבת פרשת "לך לך לארצך", י"ב במרחשון תרנ"ט (1899), הגיע חוזה המדינה לירושלים, ימים ספורים לאחר בואו לארץ דרך נמל יפו. וכך תאר אחד ממלוויו, התורני דוד משה שוב, את דרכו של הרצל לבקר בעיר העתיקה ובכותל המערבי במהלך השבת: "בדרכנו מיפו לירושלים, מרוב הדוחק והחום ברכבת, חלה הד"ר הרצל בקדחת עזה שהפילה אותו למשכב עד יום א'. משום כך, בלכתנו מן התחנה העירה, בראותי שאין לו כוח ללכת ברגל, אמרתי לו שמפני היותו חולה מותר לו לנסוע בעגלה, כי מלון קמיניץ היה מחוץ לעיר והדרך רחוקה מאד (המלון שכן סמוך לכיכר הדווידקה, כיום – בלב ירושלים). אבל הרצל לא רצה בשום אופן לנסוע בעגלה, שלא לחלל את השבת. למרות מה שביארתי לו כי לגבי חולה אין כאן משום חילול שבת – הוא באחת: "זו לי הפעם הראשונה בירושלים עיר הקודש, איני חפץ לנסוע" (ד' מ' שוב, עם הרצל לירושלים, עמ' 52).

*ראו עוד במובא כאן בתאריך כ"ג בתמוז.

בי"ג בחשון תרצ"ט (1938), בדרכם באוניה בלב ים ללונדון, כתבו היו"ר מנחם אושיסקין וחברי 'הועד הפועל הציוני' מחאה חריפה על חילול קדושת הכותל, ממוענת אל הרבנות הראשית, הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי. במכתבם, שנרשם בכתב יד על דף עם לוגו של חברת הספנות הצרפתית MM, דרשו שבנוסף למאבק פוליטי מול הממשלה יראו המוסדות היהודיים נוכחות ושמירה בפועל על קדושת הכותל – שלא יתחלל שוב ושוב:

"הגיעו לנו ידיעות ושמועות על אודות חילול הקודש בימים האחרונים באבני הכותל המערבי, מקום מקדשנו… ומה יועילו דברינו וצעקותינו על הדבר אם לא נמצא את הדרך מעתה ולהבא לשמור את המקום, שארית נחלתנו, אשר לא יהינו עושי עולה לנגוע בו.

על כן אמרנו ארבעתנו, היושבים באניה אחת בדרך לישיבת הועד-הפועל-הציוני, לפנות אליכם בהצעה ובדרישה, כי מלבד הפעולות הפוליטיות… תגשו תיכף לסדר שמירה מעולה ומתמדת על יד הכותל… ולהכשיר את הדבר הנחוץ הזה, חובה עליכם, המוסדות המוסמכים, לבוא בדברים עם מוסדות הממשלה…

רק אנחנו, בצעירינו, בדמנו ובנפשנו, מוכנים לשמור על קדשינו, כשם שאנו מגינים על נחלותינו בחרוף נפש. ואין רשות לעכב בידינו בדבר הגדול הזה, אשר נשמתנו הדתית והלאומית גם יחד קשורה בזה".

תגובת הרבנות והמוסדות – ראו עוד להלן בכ"ב בחשון.

{תצלום מקור בכת"י על דף עם לוגו האוניה, והעתקה מוקלדת – מארכיון המדינה גל-9/ 8549}