| ראשון | שני | שלישי | רביעי | חמישי | שישי | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
 כ"ט אב01/09 | ל' אב 02/09 | א' אלול 03/09 | ב' אלול 04/09 | ג' אלול 05/09 | ד' אלול 06/09 | |
| ה' אלול 07/09 | ו' אלול 08/09 | ז' אלול 09/09 | ח' אלול 10/09 | ט' אלול 11/09 | י' אלול 12/09 | י"א אלול 13/09 |
| י"ב אלול 14/09 | י"ג אלול 15/09 | י"ד אלול 16/09 | ט"ו אלול 17/09 | ט"ז אלול 18/09 | י"ז אלול 19/09 | י"ח אלול 20/09 |
| י"ט אלול 21/09 | כ' אלול 22/09 | כ"א אלול 23/09 | כ"ב אלול 24/09 | כ"ג אלול 25/09 | כ"ד אלול 26/09 | כ"ה אלול 27/09 |
| כ"ו אלול 28/09 | כ"ז אלול 29/09 | כ"ח אלול 30/09 |
קרדיט: זמני היום מאתר: hebcal.com הלימוד היומי: torahcalc.com
לוח השנה לחודש ספטמבר 1997 כולל 30 ימים ומתפרס בין כ״ט באב תשנ״ז לבין כ״ח באלול תשנ״ז.
פרשת שופטים • פרשת כי־תצא • פרשת כי־תבוא • פרשת נצבים־וילך
בלוח ניתן לבחור ולהציג לכל יום דף יומי, דף שבועי, משנה יומית, פרק יומי, נ״ך יומי, תהילים יומי, רמב״ם יומי, ספר המצוות, פרקי אבות, חפץ חיים, שמירת הלשון, קיצור שולחן ערוך, ערוך השולחן וירושלמי יומי.
נתוני הלוח העברי וזמני השבת באדיבות Hebcal.
כ"ט במנחם־אב ה'תרס"ט – נפטר הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים במשך 70 שנים (44 מתוכם באופן רשמי). הרב סלנט עלה לירושלים באדר תר"א, והתגורר כל ימיו בעיר בדירה קטנה במתחם חורבת רבי יהודה החסיד. במשך השנים שימש הרב סלנט לתקופות קצרות כשד"ר לגיוס כספים למען יהודי ירושלים, בערי ליטא ופולין, בגרמניה, הולנד ואנגליה, ואסף כסף לבנייתו מחדש של בית הכנסת 'החורבה'.
כ"ט מנחם־אב תרפ"ט – בהוראת הרבנות־הראשית־לישראל הוכרז ערב ראש־חודש אלול ל"יום צום, תפילה ותשובה, בעקבות הרג היהודים בפרעות האחרונות בכותל־המערבי ובארץ־ישראל כולה", ונקבע כי מי שאינו יכול לצום יתן "מעות פדיון תענית".
(כותלנו, עמ' 92-93)
כ"ט מנחם־אב תרפ"ט – בלחץ טענות והפחדות מהצד הערבי נגד המנשר הראשון שפרסם הנציב (ראו כ"ו באב), פרסם כעת מנשר שני, שבו הודיע כי נאשמי המאורעות משני הצדדים יישפטו בבית משפט בריטי, שייתן יחס שווה לשני חלקי האוכלוסיה ללא משוא פנים.
(כרונולוגיה יד יב"צ)
בערב ר"ח אלול תשט"ז (1956 לסה"נ) נערך כנס רבני ישראל בנושא "הרבנות, המדינה והתפוצות". בסיום נאומו קרא הראשל"צ הרב נסים לחברי הרבנות לא לשקוט: "אינני רשאי לסיים דברי מבלי להשמיע קול ברמה, שזו השנה השמינית לתקומת מדינת ישראל, ועדיין הכותל־המערבי שדוּד הוא מאתנו.
הכותל המערבי מסמל לנו את הקשר בין העם, אמונתו וארצו, הוא מקשר לב ישראל עם אביהם שבשמים. מעולם לא חדלה רגל יהודי ליד הכותל, גם בימים שהישוב היהודי בירושלים היה פחות ממנין. לנו זו שאלת־נפש ולא מדיניות.
על הרבנות לפתוח בפעולה רחבה, להזעיק את הממשלה וראשי היהדות בעולם, ולא לשקוט עד שהעוול הנורא יתוקן, ונשוב ונעלה להיראות בפני ה' בחצרות קדשו".
('לדור ולדורות' חלק א, עמ' קנה)
ב-ל' באב תשכ"ז (5.9.67) – ניתנה הוראה להרוס את שרידי המבנים הישנים שנותרו בדרום רחבת הכותל מחשש להתמוטטותם, מפני פגיעתם בקדושת המקום וכדי לחשוף חלק נוסף מהכותל המערבי ולפארו. ההחלטה כללה את פינוי ופירוק מתחם בתי 'עבו סעיד' הצמוד מדרום לשער המוגרבים, לאחר משא ומתן ממושך עם התושבים על פיצוי הוגן תמורת הפינוי. בפועל, נדחתה ההוצאה לפועל של ההחלטה, והיא נעשתה חלקים חלקים ונמשכה למעלה משנתיים.
(ע"פ תכתובות בארכיון המדינה ו'יומן הכותל' של הרב גץ)
'ועדת ההלכה למקומות קדושים' מטעם הרבנות הראשית לישראל שיגרה בל' במנחם־אב תש"ל (1970 למנינם) מברק לשר הדתות ולראש הממשלה בתגובה לשמועות שבכוונת הממשלה להקים רשות חילונית שתנהל את עניני הכותל המערבי וסביבתו:
"הזדעזנו לשמוע על דיון בהקמת רשות לעניני הכותל, שתוציא את המקום הקדוש ביותר לישראל מידי 'הרבנות הראשית לישראל'… חלילה להעלות על הדעת מסירת הנהלת הענינים במקום קדוש של הכותל־המערבי לידי גוף חילוני. וכפי שגם באה לידי ביטוי בשעתו על־ידי ראש הממשלה המנוח ה' לוי אשכול ז"ל, שהכותל המערבי וניהולו הוא בסמכותם הבלעדית של הרבנים הראשיים, בהתאם לחוק של שמירת המקומות הקדושים. תובעים מכב' שר הדתות בכל תוקף לעמוד על המשמר ולהתנגד לכל הקמת רשות חילונית [בעניני הכותל], שיהא בה משום חילול הקודש והשפלת כבוד ישראל".
על המברק חתומים: הרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב יצחק אריאלי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב ישראל גרוסמן, הרב בצלאל ז'ולטי והרב שאול ישראלי.
(תצלום המברק, ארכיון המדינה)
בראש־חודש אלול ג'ת"ז (3407 לבריאת העולם) היתה נבואת ה' לחגי בה נצטווה לעסוק בבניית בית המקדש השני:
"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת, וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (חגי, א, א-ח).
בא' באלול תרצ"ג (23.8.1933), במסגרת פגישת באי־כוח הישוב העברי עם הנציב העליון הבריטי ארתור גרנפל ווקופ בנושא צביון השבת בעיר תל־אביב, עורר יו"ר הועד הלאומי יצחק בן־צבי בפני הנציב את שאלת 'כלי הכותל המערבי'. בן־צבי הזכיר שמזה כשנה וחצי שאנו מטפלים בזה ולא מגיעים לתוצאות. מושל המחוז כבר הסכים לחידוש הכלים, והעיכוב הוא מצד המזכירות הראשית של הממשלה. בן־צבי ביקש מהנציב להחיש את הוצאת התקנות, כדי שתהיה אפשרות להכין את הכלים לפני החגים הקרובים. הנציב הבטיח לעיין בדבר.
(ע"פ פרוטוקול הפגישה שרשם בן־צבי, ארכיון המדינה פ-1941/35)
בראש־חודש אלול תשכ"ז (1967) פתחה 'ישיבת הכותל' של בני־עקיבא, בהנהגת הרב אריה בינה, את 'זמן אלול' בבנין 'בית־הדין הגדול', הנמצא מטרים ספורים מפינתו הדרומית של הכותל־המערבי. הרב שאר־ישוב הכהן, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל, החזיק בידו במפתחות המבנה, ובלא כל התייעצות עם ראש־העיר קולק מסר את המפתח לרב בינה. בחורי הישיבה התגייסו להעברת הציוד הדרוש לפתיחת הלימודים וסחבו על גבם מזרנים לפנימיה
(גב' ברכה סליי בשם הרב שאר־ישוב הכהן זצ"ל; שמעתי מהרב הדרי זצ"ל)
בראש־חודש אלול ב'תמ"ט עלה משה רבנו להר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, אחרי ששבר את הראשונים בחטא העגל (שבת פח; משנה ברורה תחילת סי' תקפא).
בראש־חודש אלול ה'תרנ"ז (29.8.1897) התכנס הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל שבשוויץ, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל, ובהשתתפות 197 צירים. ביום ו' באלול הוחלט בקונגרס על הקמת "ההסתדרות הציונית העולמית" (ראו להלן).
לאחר מספר ימים כתב הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים… לכל היותר בעוד חמישים שנה, הכל יראו זאת!". וראה איזה פלא – לאחר כחמישים שנה, ב-29 בנובמבר 1947, אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח, החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה עצמאית ליהודים בארץ ישראל.
{גלויה מיוחדת לרגל יובל להסתדרות הציונית, כ"ח באב תש"ז – סריקת מקור אצלי}
בא' באלול תרצ"ג (23.8.1933) נפגשה משלחת רבנים וראשי הישוב העברי עם הנציב העליון הבריטי הרביעי לארץ ישראל סר ארתור גרנפל ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope), ודנו בנושא צביון השבת בעיר תל־אביב. בפגישה נכחו: הרב הראשי הראי"ה קוק, הרבנים הראשיים לתל־אביב הרב אהרנסון והרב מאיר־חי עזיאל, יו"ר וחבר הנהלת הועד־הלאומי יצחק בן־צבי וראש עירית תל־אביב מאיר דיזינגוף.
הרב קוק פתח בהסברת ערכה של השבת וערך מנוחתה, והוסיף שתקומת עם ישראל בארץ־ישראל קשורה עם השבת, ושאנו מצטערים לראות חילול שבת בזמן שהממשלה יכלה לעזור לנו לקיומה על ידי חקיקת "חוק מנוחת השבת בתל־אביב". והאריך בדברים ברוח זו.
דיזינגוף המשיך ואמר שמחובת הממשלה לעזור לסדור האוטונומיה של החיים הדתיים והלאומיים של העם העברי בביתו הלאומי. בעבר החליטה עירית תל־אביב על 'חוק עזר' בדבר סגירת החנויות והפסקת התנועה הצבורית בימי שבתות וחגים, אולם משפט שהתנהל מול העיריה ביטל את התוקף החוקי של החלטת העיריה. כעת מבקשת העיריה שהממשלה תוציא 'חוק יסוד' שמייפה את כוחן של העיריות והמועצות המקומיות העבריות להוציא 'חוקי עזר' שיבטיחו את מנוחת השבת ומועדי ישראל, וכך תוכל תל־אביב לחדש את חוק העזר למנוחת השבת. דיזינגוף הוסיף שמובן מאליו שחוק כזה יתחשב גם במיעוטים שאינם יהודיים על ידי שיבטיח להם את השמירה על מועדיהם.
(ע"פ פרוטוקול הפגישה שרשם בן־צבי, ארכיון המדינה פ-1941/35) {תצלום מקור מהתיק}
בג' באלול תשכ"ח (1968) הכריז הרב צבי יהודה הכהן קוק בשיחתו בישיבת 'מרכז הרב': "יש לזכור את ההלכות העובדתיות והמעשיות של קדושת מקום מקדשנו וקדושת הר הבית, המוזכרות בסוף מסכת ברכות: 'לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו… ורקיקה מקל וחומר'. מצוות עשה של 'מקדשי תיראו' מתפשטת למדרגות הקדושה שמסביב להר הבית, מתוך קל וחומר של רקיקה (ברכות סב, ב), הכולל כל ביזיון כלפי כל מה שממעל לו ומסביב לו… יש להתהלך בחרדה ופחד מסביב להר הבית… רק מתוך אחיזה ב'מקדשי תיראו', נזכה להמשך קידוש ד' על כל ישראל, להמשך הבניין של ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון'" (שיחות הרצי"ה תלמוד תורה א, הוספה סעיף 3).
{תמונת הרצי"ה קוק מדבר במיקרופון, ספריה לאומית}
בג' באלול תש"ב (1942 לסה"נ) נודע שהממשלה החלה לבצע תיקונים בנדבך העליון של הכותל המערבי על ידי 'המחלקה לעבודות ציבוריות'. אבנים רבות הוצאו ונקבעו חדשות במקומן. הרבנות הראשית לישראל דרשה, על פי הקבוע גם 'דבר המלך' באופן חוקי, שכל תיקון באבני הכותל וסביבתו יתבצע רק על ידי ישראל ובתאום עם הרבנות הראשית.
כיון שתיקון הנדבך העליון של הכותל מתבצע על ידי עמידה על גבי הכותל עצמו ואף הכרחית כניסה להר הבית כדי לעלות ממנו אל הכותל, עלתה השאלה האם עדיף שיעשו זאת יהודים (לאחר שיטבלו מטומאה היוצאת מהגוף) ותתקיים בכך קצת מצוות 'ועשו לי מקדש', או שמפני חשש כרת ובעיות נוספות מוטב שיעשו זאת ערבים.
הרב הראשי הגריא"ה הרצוג נדרש לסוגיה בצדדיה השונים תוך התייעצות עם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי. בתשובה מנומקת שכתב ניסה הרב הראשי למצוא היתר לדבר, והסתפק שמא יש כאן כבוד המקדש ו"צורך תיקון" משום שגם בחורבנו לא זזה שכינה מכותל מערבי והמקום קדוש אף בשוממתו (ע"פ שהש"ר ומגילה כח, א), אך סבר ש"קשה לתלות היתר על יסוד זה" ו"אין לנו ראיה שמותר משום כך להתיר איסור טומאה", ולכן הכריע הלכה למעשה: "אינני רואה דרך להתיר לפועל ישראל לעשות את המלאכה הקדושה הזאת, ולדעתי אנו מוכרחים להעסיק נכרים".
לימים נדפסה תשובתו במעט שינויים בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן יח [סי' לג במהדו"ב]. (ע"פ 'יומן הכותל המערבי'; תצלום התשובה בכת"י הרב הרצוג)
ג' באלול- יום פטירת הראי"ה קוק בשנת תרצ"ה (1935 לסה"נ) – מצויין באופן מיוחד ברחבי הארץ, במוסדות החינוך, בגרעינים התורניים, ובעיקר בישיבות הציונות הדתית, ורבים עוסקים ביום זה במשנתו והגותו של הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ומורה דרכה של התנועה הדתית-ציונית. בשנים האחרונות מתקיים אירוע רב משתתפים של לימוד תורה כל הלילה בהר הזיתים למול מקום המקדש, סמוך לקברו של הרב קוק, במסגרתו מועברים שיעורים ושיחות מרבנים מובילים.
{תצלום מבט מבית העלמין בהר הזיתים לעבר הר הבית}
ביום ד' באלול (ויש גורסים: ז' באלול) התקיימה חנוכת חומת ירושלים על ידי בית חשמונאי, לאחר שפרצוה היוונים. ונקבע ליום טוב שאסור להספיד בו. ואמנם את השערים העמידו רק לשנה הבאה בז' באייר.
(מגילת תענית, ע"פ פירוש היעב"ץ; ציון היום בטל עם חורבן בית שני)
בישיבת הועד־הלאומי בד' באלול תר"צ (28.8.30), נערך דיון מיוחד על הצעת 'ועדת הכותל' של חבר הלאומים להגיע לפשרה עם הערבים בענין זכויות היהודים בכותל, על ידי הימנעות מקביעה מפורשת שזכות היהודים להתפלל בכותל איננה עומדת למיקוח. בדיון נידונה משמעותו של ההסכם המוצע, ונשמעה תרעומת כלפי הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים על עצם הצעה של וויתור שכזה. בסיכום דבר המליאה הודגש כי עִם כל הרצון לבוא לידי הסכם עם הערבים, לא תוכל שום הצעה לשמש בסיס למשא ומתן אם יחסר העיקר: "הכרת הערבים בזכותם של היהודים לגישה חפשית לכותל בכל עת, כדי לשפוך שיחם ולהתפלל בכבוד ללא כל הפרעה".
(כותלנו, עמ' 173)
לגבי שאלת הבעלות הקנינית על הכותל התגלתה חולשה מסויימת בהנהגה הציונית, מחמת לחצים מבית ומחוץ ומאימה שמא יפרצו שוב מאורעות דמים כפי שארע בקיץ תרפ"ט. "בהנהלה הציונית ובועד־הלאומי שררה הדעה (מלבד יחידים בועד־הלאומי), שאין לעמוד על כך שהכותל־המערבי שייך לעם ישראל, אלא רק לעמוד על זכותנו לגשת לכותל בכל עת ובכל שעה, להתפלל, ללמוד וללמד, גם לגדולים וגם לתינוקות של בית רבן כרצונם".
(כותלנו, עמ' 174, ע"פ רש"ז שרגאי, זכרון ראי"ה, עמ' ר).
בה' באלול ג'שצ"ה, בשנה הששית לגלות יכניה (3395 לבריאת העולם; 591 לפנה"ס הנוצרית), ראה יחזקאל מראה נבואה נפלא: "אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי, וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדוֹנָי ה'. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה, וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי, וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה… וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי, וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת…" (יחזקאל ח, א-ו).
ב-ו' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) עלה מנחם ראש הקנאים לכבוש את מצודת הורדוס בירושלים. עם היהודים אנשי חיל אגריפס שהתבצרו שם עשה ברית ושלחם לשלום, והרומאים נמלטו אל שלשת מגדלי הארמון: הפּיקוֹס, פצאל ומרים. אך הרומאים שנשארו ולא הספיקו להמלט נפלו בידי אנשי מנחם (מלחמות ב, יז, ח).
בו' באלול תרנ"ז (3.9.1897), במסגרת 'הקונגרס הציוני הראשון' שהתכנס בבזל שבשווייץ, הוקם ארגון 'ההסתדרות הציונית העולמית' (World Zionist Organization) על ידי התנועה הציונית, ביוזמתו של בנימין זאב הרצל. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם, ופעלה עם המוסדות הלאומיים להגשמת מטרתה של התנועה הציונית – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
בתחילת דרכה ייצגה ההסתדרות הציונית את היישוב היהודי בארץ ישראל אל מול השלטון העות'מאני ואחר כך את כל העם היהודי מול השלטון הבריטי. בשנת תרפ"ט (1929) עברה הפעילות הביצועית של ההסתדרות הציונית לידי 'הסוכנות היהודית', וההסתדרות הציונית נותרה כגוף קובע מדיניות.
{גלויה לרגל יובל 50 להסתדרות הציונית, ערב הקמת המדינה (14.8.1947) – עם חותמת דואר מיוחדת מצ'כוסלובקיה לרגל המאורע – סריקת מקור אצלי באוסף}
לפי גירסה אחת. ראו לעיל: ד' באלול.
ב-ז' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) נהרגו חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו בידי שודדים מאנשי מנחם הגלילי, ראש המורדים היהודים.
(מלחמות ב, יז, ט)
ב-ז באלול ג'תת"ל (70 לסה"נ) נכבשה ונשרפה העיר העליונה בידי הרומאים. (מלחמות ו, ח, ד)
בז' באלול תשכ"ט (21.8.69), בסביבות 7 בבוקר, לפני פתיחת הר־הבית למבקרים, נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה (בהסכמת שומר הוואקף איברהים חילוואני עמו תיאם מראש), הניח צעיף טבול בחומר דליק על מדרגות בימת הדרשן שבהיכל התפילה, ותחת המדרגות הטמין מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם, הצית את הצעיף ויצא מהמתחם. האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שהיה על תקרת המסגד, ועשן השריפה שהתמר מעל למסגד נראה למרחוק. תוך זמן קצר הגיעו למקום 16 רכבי כיבוי־אש ממערב ירושלים, ומכבי אש נוספים מרמאללה, מחברון ומשכם. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם, למול עיני אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום. האש שגרמה לנזקים כבדים כובתה סופית לקראת הצהריים. בו ביום מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה לחקירת נסיבות ההצתה. ראשי הוואקף טענו שהמצית נכנס דרך 'שער המוגרבים' עליו שמרו חיילי צה"ל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים וציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח 'שער המוגרבים'. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגים קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה. (תקציר ע"פ ויקיפדיה, "הצתת אל אקצה")
בעקבות המקרה הועלתה באונסק"ו הדרישה להחזיר את הר־הבית כולו לשליטת המוסלמים, ולסלק את הנוכחות הצבאית מ'שער המוגרבים'. משרד החוץ החל בקמפיין רחב היקף של הסברה מבית ומחוץ על ערכו וקדושתו של הר הבית לעם היהודי כדי להציב עמדה למול השמצות העולם הערבי ונסיונם לנצל את העיתוי כדי לנתק לחלוטין את הזיקה היהודית להר הבית. כמו־כן הרבו להסביר כי לא יתכן שיהודי יעשה דבר כזה למקום הקדוש ביותר ליהודים. (ע"פ מסמכים בארכיון המדינה, תיק ירושלים – הכותל המערבי ומעלה המוגרבים, שלמה הלל, 1969)
אספסינוס סיים לכבוש את טריכי (עיר מבצר על יד הכנרת) אחרי מלחמות קשות ובשמיני לחודש אלול ג'תתכ"ז (67 לסה"נ) תפס את המורדים היהודים ועשה בהם שפטים והרג רב, ועשרות אלפים מהם מכר לעבדים. (מלחמות ג, י, י).
ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929) – ממשלת בריטניה מינתה ועדת חקירה כדי "לחקור את הגורמים שהביאו לידי המהומות האחרונות בארץ־ישראל, ולהגיש הצעות על הצעדים שיש לנקוט כדי למנוע את הישנותם". בראש הועדה ישב המשפטן סֵר ואלטר שאו, אליו חָבְרוּ צירי 'בית הנבחרים האנגלי' – הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הארי סנל ממפלגת העבודה והנרי בּטרטוֹן מהמפלגה השמרנית.
(כרונולוגיה יב"צ; כותלנו, עמ' 103)
עִם גידול האוכלוסיה היהודית בארץ גדל מיום ליום מספר המתפללים והמבקרים ליד הכותל המערבי, כאשר רבים מהם עולים חדשים, חלוצים ובני נוער שאינם שומרי תומ"צ. לקראת 'הימים הנוראים' וחגי תשרי נוצר צורך לרענן את הנהלים לשמירה על קדושת המקום. גם מושל המחוז בקש מהרבנים הראשיים שיעשו זאת בתור "באי־הכוח הדתיים הרשמיים של היהודים במה שנוגע לכותל", למען שמירת הסדר במקום (בעיקר מפני שחשש להתנגדויות הערבים למעשים בעלי אופי לאומי ליד הכותל…).
בח' באלול תש"ג (1943 לסה"נ) פורסמה "הודעה לקהל" מטעם הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. בין השאר נכתב בה כי "אסור בהחלט לשיר ברחבת הכותל המערבי, שום שיר שאיננו מעצם סדר התפילה הנהוג בישראל"; "הקהל נדרש בכלל לשמור בחרדת קודש על מורא המקום, לא להפריע את השראת המתפללים, על ידי הקלת ראש ועל ידי איזו עבירה שהיא נגד 'תקנות כותל המערבי' כפי שנקבעו ב'דבר המלך'"; "הרב יצחק אורנשטיין [רב הכותל] הוא בא כוחנו המוסמך על יד הכותל המערבי כלפי צבור המתפללים והמבקרים, וכלפי כל האורחים הרשמיים ובלתי רשמיים המבקרים ליד הכותל, ורק אליו יש לפנות בכל הענינים המסודרים שבמקום".
מזכיר הרבנות הראשית שלח העתק של ההודעה הנ"ל לארגון בית"ר, שנעריו הרבו לפקוד את הכותל המערבי במהלך הימים הנוראים (לעתים תוך כדי אווירת הפגנתיות, שירת "התקווה" וכד', והתנהגויות בלתי הולמות לקדושת המקום), ובקש: "לתת לזה את הפרסום המתאים בין חבריכם בכל הסניפים שלכם בארץ".
{תצלום ההודעה והמכתבים בארכיון ז'בוטינסקי, תיק ג6- 7_3}
בח' באלול תשכ"ז (13.9.67) החליטה 'ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים' (הוקמה ע"פ החלטת הממשלה מס' 732 בז' באב):
"א. לא ייעשו שינויים בענין 'שער המוגרבים' (כמעבר פתוח להר־הבית). ב. שר הבטחון מתבקש להורות ל'משטרה הצבאית' השומרת על שער המוגרבים, להקפיד כי לבוש והתנהגות הנכנסים [להר־הבית] יהיו כנדרש במקומות קדושים".
(פרוטוקול הועדה)
בח' באלול תשכ"ח (1.9.68) החליטה 'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים' לקדם את חשיפת המשך הכותל־המערבי לצדדים – תחת ה'מחכמה' מצפון ובשטח הבנוי שמדרום לרחבת הכותל (בהמשך להחלטה מיום ו' באב תשכ"ח): "1. להרוס את כל הבתים מדרום לרחבת הכותל, לאחר פינוי ומתן פיצויים נאותים לדייריהם. 2. להבטיח, גם לאחר הריסת בנין 'אבן־סעוד', אפשרות כניסה להר־הבית דרך שער המוגרבים"
(פרוטוקול הועדה)
'ועדת השרים לענין עקרונות התכנון והפעילות באזור רחבת הכותל' החליטה לאשר לחברי המשלחת הארכיאולוגית לחפור בצמוד לכותל המערבי. לאור זאת קיימה 'מועצת הרבנות הראשית' דיון בח' באלול תש"ל, בו מתח הרב הראשי אונטרמן ביקורת על כך שאף אחד מהרבנים הראשיים לא הוזמן לישיבת הועדה.
חבר המועצה הרב גולדשמידט הסב את תשומת הלב לכך שלא התקבלה תשובה משר הדתות, החבר בועדה הנ"ל, למברק ששלחה ועדת ההלכה בל' באב, וכי מדובר בשאלה יסודית: "האם ענין הכותל יהיה ברשות הרבנות הראשית או ימסר לרשות חילונית".
הראשל"צ הרב ניסים הוסיף כי אין אלו 'שמועות' בלבד, אלא שר הדתות עצמו אמר שנתבקש להקים 'רשות לעניני הכותל', ולכן יש לנקוט בצעדים מעשיים ולפרסם החלטה עקרונית שעניני כותלי הר־הבית ברשותם ובסמכותם של הרבנים הראשיים.
חבר המועצה הרב שלמה גורן הציע לפעול דרך חקיקה בכנסת שתקום 'רשות לענייני הכותל' ויהיו בה אנשים דתיים.
המועצה החליטה לשלוח עוד היום מברק לשר הדתות בנידון.
(פרוטוקול מועצת הרבנות)
בט' באלול שנת ה'כ"ז, הגיע הרמב"ן לירושלים, במטרה לחדש בה את הישוב היהודי, שהיה דל במיוחד. אחת מפעולותיו הכבירות אז היתה בניית "בית כנסת הרמב"ן" בעיר העתיקה.
הרמב"ן מצא את העיר שוממה מיושביה, והר הבית חרב וחרוש מכל סממנים יהודים, ועליו מבנים אליליים. בכתביו תאר את בואו למול חומות הר הבית: "ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש קראתי בבכיה רבה: 'בית קדשנו ותפארתנו וכו' וכל מחמדנו היה לחרבה', וקרענו קריעה שניה בתאניה ואניה" (ע"פ כתבי הרמב"ן, "תפילה על חורבות ירושלים"; מסעות א"י, יערי, עמ' 77).
מדברי הר"מ חאגיז ('אלה המצוות', וארשא תרמ"ז, סימן צה עשה לח) נראה שהבין ש"כנגד הבית הגדול והקדוש" היינו מול שריד משמעותי שמסמן את מקום המקדש במערב – הכותל המערבי. וכן נקטו כמה חוקרים.
כשעמד הרמב"ן בעיר החרבה, שממערב להר הבית, מה שראה כציון למקום המקדש יכול להיות רק הכותל המערבי, שהרי כבר בזמנו לא ניכר דבר עתיק בהר הבית וגבולותיו מלבד החומה המערבית, וכפי שבעצמו תאר בתפילתו הנ"ל: "וההיכל והר הבית, לשמיר ולשית, עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, ומרעה הוא לכפירים, ואויבנו פלילים, זה מחריב ועוקר את הגבולים, וזה מציב ומקים אלילים, ובאו בו פריצים ומחללים, ואל אל לא יושיע בתוכו [הפריצים] מתפללים".
עוד כתב הרמב"ן לבנו באותם ימים על היותו ממזרח למקום המקדש: "עליתי אל הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו… ושם, כנגד בית המקדש, קראתי חרוזותיו [של גיס הרמב"ן רבי משה ב"ר שלמה] בבכיה רבה" (נדפס בסוף 'שער הגמול' לרמב"ן). במכתבו תאר הרמב"ן את חורבן הארץ אשר "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, וירושלים יותר חרבה מן הכל", ובהמשך כתב "כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה, וכל גלילות הארץ, לראות בית־המקדש ולבכות עליו. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה הוא יזכנו לראות בנינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה".
רבי רפאל בכ"ר ברוך טריוִיש נלב"ע בט' באלול תצ"ו. בספרו צח ואדום (דף ג, א) כתב כי מאמר חז"ל ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" מרמז על כך שהקב"ה מנהיג את ישראל אפילו בזמן החורבן. ובהמשך הספר הביא 'תפילה לשבתות וימים טובים' ו'סדר תיקון כותל מערבי', וכתב שם כי ה' ברחמיו ובחסדו הותיר לנו בגלותנו ב' שרידים: שארית ישראל וכותל המערבי הקדוש שריד בית המקדש, וזו עדות לישראל שה' לא מאס בנו וישיבנו לארצנו.
ביקורת צבורית הושמעה נגד הצבת 'נרות הזכרון' על גג ישיבת האידרא בידי הרב הראשי לשעבר הרב גורן, ואף הוגשה עתירה לבית המשפט על כך.
בט' באלול תשמ"ז פרסם הרב הראשי לישראל הגר"א שפירא 'חוות דעת' לחזק ידי הרב גורן: "הדלקת אור נרות במקום קדוש היא מנהג ישראל מקדמת דנא והיא מעוגנת הן בספרות ההלכה והמדרשים והן בספרות הקבלה… אנו רואים בהצבת נרות כאלה על מרפסת ישיבת 'בית האידרא' ברחבת הכותל המערבי, לעילוי נשמות קדושי ישראל שנספו בשואה, כמבוססת על המסורת הנ"ל… הערך הדתי שנקבע בהעלאת האור לזכרם. וגם קביעותם במקום קדוש כמו בבנין שברחבת הכותל המערבי – הרי הם מקודשים יותר מאשר במקום קדוש אחר".
{תצלום חוות דעת, ארכיון המדינה}
{תמונת הרב שפירא מתפלל בכותל, ארכיון הרוורד}
בט' באלול נולד (ונפטר) דן בן יעקב אבינו. חי 125 שנה (ע"פ סדר הדורות).
מקובלת המסורת כי נטמן באזור אשתאול, היכן שנמצאת מצבתו כיום ביער צרעה.
רבי פנחס שפירא מקוריץ נלב"ע בי' באלול תקנ"א (1791 לסה"נ).
יש מהחסידים שרגילים לצטט דבריו: "אילו הייתי בארץ ישראל, הייתי מבלה את היום בכותל המערבי ובלילה אצל קבר רחל, כי טוב להמצא תחת סינורה של אמא".
בספר 'אמרי פנחס השלם' הובא מדבריו על הכותל המערבי (חלק א, פרשיות-חנוכה, סימן סא): כמו שמן הנופל על בגד ומשאיר רושם כך השכינה משאירה רושם היכן ששורה, והמקום נעשה מוכשר ביותר להתפלל בו. כך גם הכותל המערבי הוא רושם השכינה שהיתה בבית המקדש הראשון, והוא כעצם לוז שנשארת מגוף האדם ולא מתפוררת בקבר וממנה תהיה תחיית המתים.
בי"א באלול שנת ה'שפ"ה עצרו אנשיו של מושל ירושלים את השל"ה הקדוש וחמישה עשר רבנים נוספים, והחזיקום במעצר עד ראש השנה, בתביעה לכופר רב תמורתם. (מתואר באריכות ב'אגרת חרבות ירושלים').
בי"א באלול תרצ"ה (כשבוע לאחר פטירת הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק), פנתה הרבנות הראשית לישראל אל שופט בית משפט שלום ד"ר אהרן שמש, בקשר לתיק משפטי שמתנהל אצלו לגבי מעמדה של "חצר אור החיים הקדוש" שבעיר העתיקה בירושלים. במכתבם הזכירו הרבנים כי לחצר זאת, השייכת למשפחת אל־כאלדי, יש חשיבות קדושה ליהודים, הואיל ובה נמצא בית מדרשו העתיק של רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש "אור החיים" ז"ל. עוד ציינו כי השוכרים היהודים שהחזיקו בה עד כה טפחו אותה דור אחר דור משך כמאתיים שנה ללא הפסק, בהתמסרות ובטפול של קדושה. במצב זה, הבהירו, כל זעזוע בעניני השכירות של החצר עלול להוציא אותה מידי היהודים ובכך יתבטל ערך קדושתה. את המכתב חתמו הרבנים באמרם:
"מצאנו מחובתנו על פי דין תורתנו הקדושה, בתור ראשות הדת, להודיע לכבודו את הדבר הזה, שאנו חושבים שנחוץ לדעתו, למען הביאו בחשבון – אם ימצא לנכון – בקשר עם המשפט המתברר לפניו".
{תצלום המכתב מארכיון הרבנות הראשית, תיקים מזמן המנדט הבריטי}
י"ב אלול תרפ"ט (1929) – כתוצאה מפרעות תרפ"ט ('מאורעות הכותל'), שפרצו בירושלים והתרחבו לחברון ולכל הארץ, ירד מצבם הכלכלי של מוסדות התורה והחסד ביישוב העברי בירושלים ובשאר הארץ. לכן כתב הרב הראשי קוק 'קול קורא' נרגש בו פנה אל הציבור להענות למגבית שעורכים השד"רים והגבאים של המוסדות (מתוך אוצרות הראי"ה א, עמ' 493): "אחינו היקרים המשתתפים בצרתם של אחים לצרה, מוסדות התורה והחסד… לא בלב היכול להבליג על סערת יגונו אני כותב כעת אליכם דברי אלה. הצרה הנוראה אשר באה כעת על אדמת הקודש ועל כל מקראיה, על ידי הזדים הארורים הרוצחים הטמאים ועוזריהם לרעה (=הערבים והבריטים), שברה לרסיסים את כל עצמותינו… הרציחות, הטביחות האכזריות והחורבנות אשר החריבו בנו שונאינו ומחזיקי ידיהם, פגעו לא רק במקומות אשר הטבח והשוד נקרו שמה, כי אם ערערו את מצב החיים כולו בארץ־הקודש… מוכרחת תרומה מיוחדת… להחזיק כמקודם את ישובותינו הקדושות בעיר־הקדושה ובארץ־הקדושה… עד אשר ירחם ד' ציון… חזקו ונתחזקה בעד ערי אלוקינו וקדושת תורתנו, וד' ינחם את שאר עמו, ודם עבדיו יקום, ויבנה את חורבותינו ויקומם את הריסותינו וינחמנו בבנין שלם בביאת גואל צדק בב"א".
בי"ב באלול תש"ח (16.9.1948) העביר הרוזן השוודי פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט למרכז האו"ם את תכניתו החדשה לחלוקת הארץ, במסגרת נסיונות האו"ם להשגת הפסקת אש במלחמת העצמאות. בהצעתו החדשה חל שינוי משמעותי: מרחב ירושלים – בית לחם הוצא מהריבונות הירדנית והוחזר לריבונות בינלאומית, כמו כן נמל חיפה ושדה התעופה לוד נקבעו כאזור ניטרלי. בתכניתו הוצעו גבולות חדשים למדינה יהודית: הנגב, יהודה ושומרון – הוקצו לירדן, ואזור החוף והגליל – למדינה היהודית. מבחינה מדינית הציעה התכנית הקמת קונפדרציה בין ישראל לבין ירדן. ממשלת ישראל התנגדה להצעה, אך הביעה נכונות להמשך משא ומתן בנושא. למחרת התנקשו אנשי לח"י בחייו של בֶּרְנָדוֹט בירושלים.
בי"ג באלול תש"ח (17.9.1948) נרצח בירושלים הרוזן ברנאדוט (ראה לעיל י"ב אלול) על ידי אנשי לח"י. בעקבות הרצח נחקקה "פקודת מניעת טרור" על ידי 'מועצת המדינה הזמנית'. כתוצאה מהחקיקה הוכרזו לח"י ו'חזית המולדת' כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש.
ט"ז באלול תרס"ו (6.9.1906) דוד בן גוריון עלה לארץ ישראל, בהיותו כבן 20. לימים, היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא נהג לומר שנולד פעמיים, אחת כשיצא מבטן אמו, ובבואו לארץ נולד בפעם השניה.
ראו בסרטון עוצמתי על בן גוריון, מארכיון המדינה בהנחיית עוזרו האישי הנשיא יצחק נבון.
הרומאים הלכו בדרכי מלכי יון קודמיהם, והיו מענים את הכלות היהודיות ואונסים אותן לפני שנישאו לבעליהן, "ומנעו את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם". לכן נאלצו היהודים לקיים חתונות בחשאי, ולא יכלו להכנס ולצאת מהעיר ביום אלא בלילות. וביום י"ז באלול יצאו הרומאים מעצמם מירושלים, ונעשה יום טוב ליהודים.
(מגילת תענית, ופירוש האשל)
מר ישראל ליפל כתב בי"ז באלול תשכ"ז (1967) לשר הדתות ורהפטיג לרגל התחלת החפירות של קשת וילסון ומנהרות הכותל, שבוצעו בסודיות בידי משרד הדתות זמן קצר לאחר שחרור העיר העתיקה, כי הוא מציע שבהזדמנות זו תערך בדיקה יסודית לידיעה שהגיעה מערבי המתגורר באל־עזריה, תושב 'שכונת המוגרבים' לשעבר (שפונתה ונהרסה בידי המדינה מיד עם שחרור הכותל). לדברי הערבי הנ"ל, נמצאות אבנים גדולות עם כתובות עבריות מתחת למבנה ה'מחכמה', סמוך לכותל המערבי. הוא הסכים, אם יש צורך בכך, להגיע ולהראות לחופרים את המיקום המדוייק, אך ביקש לעשות זאת בלילה שלא יראוהו.
{תצלום המכתב}
עשרת המרגלים שאמרו דברי גנות על ארץ ישראל נענשו בי"ז בתמוז ונמשכה מחלתם עד שמתו בי"ז (ויש אומרים ב-ז) באלול. יש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח תקפ, א-ב). עיקר התענית היא מפני שמסתבר שעשו תשובה, ובכל זאת נענשו עונש גדול על חטאם ולא זכו שתתקבל תשובתם להצילם ממיתה, והמתענה מתעורר על ידי כך להתאמץ לחזור בתשובה שלמה (בית יוסף שם, ושו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' יד).
ח"י באלול תרצ"ב – שוב נזרקו אבנים על המתפללים בכותל המערבי. הרבנים הראשיים זרזו את רב הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטין, שיתלונן על כך לפני סגן מושל מחוז ירושלים – הפקיד היהודי הבכיר מר יהודה דז'יקובס.
(ע"פ כותלנו, עמ' 200)
הממשלה הציעה 'הסכם פשרה' בנוגע לשטח שבדרום הכותל המערבי – לעשות חלוקה במקום בין אזור תפילה לאזור חפירה ארכיאולוגית.
בי"ח באלול תשכ"ט קיבל רב הכותל הרב גץ הוראה מהראשל"צ הגר"י נסים שעליו להשתתף בישיבת 'מועצת הרבנות הראשית לישראל' שתתכנס בעוד יומיים בהיכל שלמה לדון בהצעת הפשרה של הממשלה (למעשה הישיבה נדחתה עקב הלווית הגאון הרב כהנמן מפונוביז' שהתקיימה באותו יום בבני ברק).
בישיבת 'מועצת הרבנות הראשית' בג' בחשון תש"ל בראשות הרב הראשי הגרא"י אונטרמן, ובנוכחות רב העיר תל־אביב הגר"ע יוסף, התקיים דיון ממצה וקולע בהשתתפות רב הכותל הרב גץ ויועץ שר הדתות ד"ר אריה קימלמן המתמחה בנושא. הרב הראשי אונטרמן דרש שתופיע משלחת רבנים מחברי המועצה בפני 'ועדת השרים' ותביע את דרישות הרבנות, והדגיש כי "כל הכותל המערבי הוא מקום תפילה", והציבור לא ישלים בשום אופן עם מניעת גישה לחלק ממנו, באשר "מעולם לא זזה שכינה מהכותל המערבי כולו".
בהחלטות הישיבה נרשם: "מועצת הרבנות הראשית לישראל… קובעת כי הכותל המערבי לכל אורכו מקודש ומיוחד לתפילה, ביחידות ובהמונים, הבאים לשפוך שיח לפני הקב"ה, מאֶת בני־ישראל עם קדושו, הנוהרים למקום ההוא בכמיהה גדולה בכל הדורות… הרבנות הראשית דורשת שלא תעשינה שום חפירות בחזית הכותל, אלא כשירחיקו לפחות עשרה מטר מחזית הכותל לתוך הרחבה, ולאפשר לצבור המתפללים לשפוך לבם בתפילה ללא הפרעה".
('יומן הכותל המערבי' של הרב גץ בתאריכים הנ"ל; פרוטוקול מועצת הרבנות)
ח"י באלול תרפ"ב (11.9.1922) הוא המועד הרשמי בו ממשלת בריטניה [או מדוייק יותר – המנהל האזרחי הבריטי בראשות הנציב העליון] קבלה את המנדט מחבר הלאומים על ארץ ישראל. כוונתו המוצהרת של שלטון המנדט הייתה להקים "בית לאומי ליהודים בארץ ישראל", ברוח הצהרת בלפור, ולמטרה זו עודד כתב המנדט עלייה של יהודים והקצאת קרקעות מדינה להתיישבותם. בהמשך חלו שינויים לרעת היישוב היהודי ולמעשה חרגו הבריטים יותר ויותר ממטרה ראשונית זו.
בח"י באלול ה'תנ"ח נולד הבעש"ט מייסד תנועת החסידות (ע"פ מסורת חב"ד).
*ישנן דעות נוספות לגבי שנת הולדתו: שמעון דובנוב כתב שנולד בשנת ה'ת"ס (אך יש טוענים שזו טעות סופר). לפי מסורת מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), נולד הבעש"ט בשנת ה'ת"נ.
בי"ט באלול תר"צ באה משלחת מאנשי 'הועד־הלאומי' אל הרב קוק ובפיהם טענה שהמדיניות הבריטית מחייבת את חתימתו והסכמתו של הרב הראשי לויתור בענין בעלות היהודים על הכותל, ועל הרב לחתום משום שבזה תלוי שלום הישוב, ואם לא יחתום מאיים ה'מופתי' שיהיו פוגרומים, ויש כאן סכנת־נפשות… המשלחת ישבה אצל הרב קוק שעות, וכל הזמן היו ויכוחים ודיבורים וטענתם חוזרת ונשנית: 'חיי הישוב תלויים בזה'!
אך הרב קוק בשלו: "על הכותל אין לותר!". הוא הסביר להם, שגם מבחינה מעשית לא הוויתור מצדנו יציל את המצב. למרות שהרב היה מלא צער ודאגה מפני הבאות, והענין אף עלה לו בבריאות – הוא לא זז מעמדתו: "הואיל ועלי לחתום, הווי אומר, שאני מאשר בחתימתי על וויתור מהבעלות שלנו על הכותל המערבי, והואיל והדבר תלוי בי ובחתימתי, איך אני יכול לוותר על מתנת הקב"ה לעם ישראל?".
לאחר שליווה הרב קוק את האנשים לדרכם, אמר לשמשו: "משער אני שהמשלחת שהיתה אצלי, תבוא גם לפני הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד. תזדרז איפוא אל הרב זוננפלד ומסור לו את דברי אלה. רצוי שהגאון רבי יוסף חיים ידע על תשובתי". אלא שבדיוק באותו זמן ששליחי הועד־הלאומי שהו אצל הרב קוק, היתה משלחת בהרכב אחר בביתו של הרב זוננפלד, ועוד משלחת בבית הראשון־לציון הרב יעקב מאיר. בכוונה עשו כן, כדי שהרבנים לא יהיו מתואמים ואולי כך יצליחו לקבל את חתימתם… ואולם הרב זוננפלד הודיע גם הוא בדומה לתשובתו של הרב קוק: "שאין הוא יכול להתכחש להבטחת הקב"ה, ולא יוותר אף על שעל־אדמה מאדמת ארץ־ישראל". גם הרב זוננפלד מצא לנכון לשלוח תיכף שליח מיוחד אל הרב קוק, להודיע לו את תשובתו, וכך אירע שהשליחים נפגשו באמצע הדרך, מבלי שידע האחד על שליחותו של השני, ובפיהם אותה התשובה.
(ע"פ כותלנו, עמ' 174-180; ראו שם בהרחבה)
רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ נלב"ע בכ"א באלול תקכ"ד.
מדבריו על הכותל המערבי בספרו 'יערות דבש' (חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם): אף על פי שהקב"ה סילק שכינתו מכל הבית הוא השאיר רושם מקדושת כבודו אצל הכותל המערבי, וכביכול תקע שם יתד נאמן ושריד שממנו תשרה השכינה בעתיד על המקדש. לכן "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני", כי כשם שאי אפשר לשכוח את יד ימין כך שיכחת קדושת המקדש היא בלתי אפשרית כי עדיין רוח קדשו במערב.
בכ"א באלול ג' תתכ"ז החל מרד יושבי גמלא, עיר מבצר בגולן, באגריפס השני וברומאים, ואספסינוס עלה עליה עם חילו. (מלחמות ד, א, י).
רבי רפאל עמנואל חי ריקי, בעל ה'משנת חסידים', הגיע לירושלים בכ"ב באלול תצ"ז. בספרו 'אדרת אליהו' (חלק ב שו"ת 'מי נדה' אות לו, דף יא ע"ב) כתב על פי ממצאים בחומות הר הבית שראה עולה כי אף שחומות העיר [וההר] נבנו על ידי מלך ישמעאל שנים רבות אחרי חורבן בית שני, מכל מקום על היסודות הראשונים נבנו".
אחרי שגברה יד החשמונאים על היוונים וגרשום מארץ ישראל, קבעו מחדש בתי דינים לפי מנהג ישראל ושבו להרוג את המשומדים שהמירו דתם ונעשו מנוכרים לעדת ישראל. בתחילה נתנו למומרים שלשה ימים לשוב בתשובה, אך משלא שבו מרשעתם הרגום, ואותו יום היה כ"ב באלול ועשאוהו יום טוב שקיימו בהם את הדין.
(מגילת תענית, ופירוש האשל)
עם פרוץ פרעות תרצ"ו-תרצ"ט ניצלה 'המועצה המוסלמית העליונה' את הימים בהם נמנעו יהודים מלהגיע לכותל מאימת הפורעים, על מנת להתקין דלת ברזל חדשה בקיר שבדרום רחבת התפילה, ועליה פסוקים מספר ה"קוראן".
כששמעו על כך הרבנים הראשיים לישראל בכ"ג באלול תרצ"ו, פנו למושל המחוזי במכתב נוקב:
"נרעשנו לקראת הידיעה… הסירו את דלת העץ שבחצר הגובלת לכותל המערבי, משמאל, ושָׂמוּ דלת של ברזל ובה טבועים פסוקים מה'קוראן'.
דבר זה יש בו משום הפרת פסק־דינה של ועדת מועצת חבר־הלאומים בדבר ה'סטטוס קוו' על יד הכותל המערבי וסביבתו,
ועומד בניגוד לסעיף א' של תוספת א' ל'דבר המלך במועצתו על הכותל המערבי', שלפיהו 'חובה על המוסלמים לבלתי לתקן כל בנין בתוך רכוש הוואקף הסמוך לכותל, באופן שתקון זה יביא לידי הפרעה לתפילות היהודים', ואין לך הפרעה גדולה מזו של הבלטה לפני מתפללים בני דת אחת פסוקים של דת אחרת, שמטבע הדברים זה מבלבל את רכוז מחשבתם של המתפללים וכוונתם בתפילה.
בהביענו את מחאתנו הנמרצה נגד זה, הננו בטוחים שמע"כ יעשה מצדו את כל הדרוש לבטל הפרה זו, ולהחזיר את הסטטוס־קוו למקומו".
(תצלום המכתב מארכיון המדינה, תיקי הרבנות הראשית גל-57419/10)
"רב הכותל" המקובל הרב מאיר יהודה גץ, מתוך סודות הכמוסים עמו, בקש מהרבנים הראשיים הסמכה כ"רב הכותל והמקומות הקדושים", וכוונתו היתה לכלול גם את הר הבית. הראשל"צ הרב הראשי הגר"מ אליהו שאל את הרב גץ: 'והלא אסור לנו להכנס למקום זה!'. השיב הרב גץ: 'כשיבוא המשיח, יבואו צדיקים וחסידים מדורי דורות, ומי יתחשב בי? או אז אוציא את ההסכמה שקיבלתי, וכך תהיה לי הזכות למסור לו את המפתחות של הר הבית ולדבר עמו'.
ואכן בכ"ג באלול תש"נ (1990 למנינם) קיבל הרב גץ את מבוקשו, במכתב שכתב לו הראשל"צ הרב מרדכי אליהו:
"לכבוד ידידי וחביבי, ידיד ה' שומר משמרת הקודש, הרה"ג רבי מאיר יהודה גץ שליט"א, הרב הממונה על הכותל המערבי ויתר המקומות הקדושים מסביב להר־הבית. אחדשו"ט, הקב"ה זיכה את כבוד תורתו להיות האיש הממונה על שריד בית מקדשנו ותפארתנו, וחפץ ה' בידו הצליח ומנהל את הענין בצורה הטובה ביותר, ורואים שיש לכבוד תורתו סייעתא דשמיא. ועתה הנני ממנה את כת"ר להיות 'איש הר־הבית' ו'אמרכל בית המקדש' וכל המסתעף מזה והקשור לזה. ויהי רצון שבעגלא ובזמן קריב כת"ר ימסור את המפתחות לידי מלך המשיח, שיגלה ויראה בב"א. ואני בטוח שמשיח צדקנו אשר יריח את קדושת כת"ר, ויכיר את מעלותיו, יאמר לכבודו: 'המשך בתפקידך'. ויתברך מפי עליון בכל מידי דמיטב ויזכה להגדיל תורה ולהאדירה, אמן כן יהי רצון".
(ע"פ ספר 'רב הכותל' – דברי הערכה בפתח הספר, ומכתב בעמ' 130)
בכ"ג באלול תשנ"ה (18.9.95 לסה"נ) עלתה בסערה השמימה נשמתו הטהורה של רב הכותל והמקומות הקדושים, המקובל רבי מאיר יהודא גץ. "הכותל נותר יתום", אמרו אז סדרנים בכותל ומפקדי המשטרה מהשנים האחרונות.
מדבריו על הכותל המערבי: "תפקיד 'רב הכותל' שונה מתפקיד כל רב, הן באיכות והן בכמות… זהו המרכז הרוחני־דתי של כלל עם ישראל בכל העולם כולו, והפניות שמגיעות, באות לא רק מאנשים בארץ אלא מכל העולם כולו.
רש"י בפירושו לגמרא אומר (ברכות ח, א): 'יש אוזניים לכותל' [גדולי ישראל דרשוהו על הכותל המערבי], וההסבר הוא שהכותל פרוץ ופתוח, השכינה שורה בו, כי היא קולטת בתוך אבניה את כל פניותיהם ובקשותיהם הפרטיות.
הכותל המערבי הוא ה'פסיכיאטר' של האומה הישראלית. בעצם מה תפקידו של פסיכיאטר? קודם כל הוא נותן אפשרות לאדם לשוחח, מדובב אותו שיגלה מה לוחץ עליו, מה מעיק עליו. כך הכותל, מעורר את האדם ומדובבו. וכשאדם משִׂיח את מר לבו, הוא מרגיש הקלה, הוא יודע כי לאחר שתשקע השמש ואפלה תרד לעולם, יבוא המחר ושוב יפציע השחר, ושוב תזרח השמש".
לינק ל'סיור רדיופוני מוקלט' במנהרות הכותל בהדרכת הרב גץ.
{מגוון תמונות יחודיות של הרב גץ}
בכ"ה באלול שנת 1657 לבריאת העולם, שבעה ימים לאחר ששלחה בפעם הראשונה, שוב שלח נח את היונה מחלון התיבה, והיא לא חזרה. אז ידע נח כי ירד מפלס המים וניתן למצוא מקום יבשה לרדת מן התיבה. (ע"פ שיטת רבי אליעזר; לפי רבי יהושע היה זה בכ"ה באדר שנת 1657).
בכ"ה באלול ג'תכ"ה (3425 לבריאת העולם), במסגרת 'שיבת ציון', הושלמה בניית חומת ירושלים וביצורה על ידי הבנאים היהודים: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו, טו-טז).
כשעלה נחמיה הנביא לירושלים מצא את העיר חרבה, החומה פרוצה ושעריה אכולי אש. נחמיה דרש מהעם לבנות את חומת ירושלים מחדש, ואכן למרות התנכלויות צרי-יהודה, החלה המלאכה ביום ג' במנחם־אב ונמשכה 52 ימים: "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח, וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" (נחמיה ד, יא-יב).
הרבי מלאובאויטש, מנהיג תנועת חב"ד העולמית, כתב בכ"ה באלול תשכ"ט לסופר אורי צבי גרינברג (אצ"ג), שאיננו יכול להתאפק מלהגיב במילים ספורות על המתרחש לאחרונה בארץ ישראל, לאור העובדה שמעלימים עין מפירוש הבלעדי של המאורעות המתרחשים, והסביר: "כוונתי בזה להרעש שהקימו עתה עם הצתת השריפה על ידי אינו־יהודי במקום שאינם־יהודים מחשבים אותו מן המקודשים שלהם (ראו לעיל ז' באלול). שלכאורה אינו מובן כלל – למה קרה זה דוקא בשבועות שקרה, ובכלל מהו 'התכלית' כיון שתיכף ומיד נמצא מצית האש והוברר שאינו יהודי וכו' אבל מי שאינו מתעלם מכיוון הזמנים תיכף ומיד יסכים שיש בזה אות ומופת! שהרי כשהתחיל הרעש בנוגע למקום המקודש ליהודים, להבדיל [ממוסלמים], הוא כותל המערבי שריד בית תפארתנו ומקדשנו, לרגלי השקלא־וטריא בזה אם זהו מקום קדוש או… אתר הסתורי, ועד כדי כך שמנעו בעד יהודים להתפלל בחלק ממנו וכו', ודעת הטועים להחליט עליו כאתר היסתורי התחילה מתפשטת וגוברת, [אז] בא אינו־יהודי והצית אש במקום הנ"ל, המקודש אצל האינם־יהודים, וראה זה פלא – תיכף ומיד הוחלט שאין זה אתר היסתורי, וביתר שאת אלה שהרעישו לקפח קדושת הכותל המערבי – קפצו בראש להגן על הנ"ל, לגנות מעשה ההצתה ולהכריז שבודאי ובפשטות – ליהודים אי אפשר שיהיה להם חלק בחילול קדשים שכזה וכו' וכו'". הרבי מלאובאוויטש סיים מכתבו באומרו כי מאורע ההצתה הוא סוג של 'דפיקה בדלת' שהקב"ה כביכול דופק על דלתות הלב של כל אחד ואחת מישראל, ובודאי גם לב הטועים עשוי להתעורר מכך ואף תינוקות שנשבו ואינם יודעים ערך קדושת הכותל יכולים לשוב בתשובה עילאה. (מתוך אגרות קודש, כרך כו, ט'תשמא)
בכ"ה באלול ג'ת"ר נמסרה המלכות בישראל לידי החשמונאים.
כ"ה באלול הוא היום הראשון למנין ימי העולם הנברא, בו החלו ששת ימי בראשית שהסתיימו בבריאת האדם ביום א' בתשרי (שחל ביום ו'). עם תחילת בריאת העולם נבראו גם הניגודים המשלימים זה את זה – שמים וארץ, אש ומים, אור וחושך…
יש הנוהגים לקרוא בכל יום בין כ"ה באלול לראש־השנה את פסוקי התורה המתארים את הבריאה של אותו יום. בכ"ה באלול מ"בראשית" עד "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", וכן הלאה.
החוק הטורקי והבריטי אסר בתוקף העמדת ספסלים ליד הכותל, אך בימי אלול ותשרי רבו המבקרים ליד הכותל, ביניהם זקנים ותשושים, ונוצר צורך קריטי במקומות ישיבה עבור המתפללים. לכן פנה הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק במכתב בהול למושל ירושלים בכ"ו באלול תרפ"ב: "מבלי להכנס ברגע זה לעצם הדבר של הזכות הברורה של היהודים בכותל המערבי, אנו מוצאים להעיר את תשומת־לבו אל הקושי הגדול שיש להמתפללים היהודים אם לא יהיה להם מקום לשבת, בעיקר בימי החגים הבאים־עלינו־לטובה. כנהוג מעולם, מרבים הבאים להתפלל בימי ראש־השנה ויום־הכפורים וחג הסוכות, ביניהם זקנים ותשושי־כח שהדבר נוגע לנפשם לעמוד על רגליהם כל משך התפילה הארוכה של הימים הקדושים האלה.
אנו מבקשים אפוא ממע"כ שיאחז בכל האמצעים הדרושים לתת את האפשרות והרשות לשמשי המקום היהודים להעמיד ספסלים לפחות בימים האלה. היות והזמן דחוק אנו מחכים לתשובתו החביבה מיד".
(ארכיון המדינה, תיק הרבנות הראשית גל-3 / 57419)
{זקן על שרפרף ליד הכותל}
לאחר שפרסמה ממשלת המנדט תקנות חדשות בנוגע לסדרים ליד הכותל, פנתה הרבנות הראשית בכ"ו באלול תרצ"א (1931 לסה"נ) לנציב העליון בדרישה למספר שינויים נצרכים. להלן חלק מהערות הרב הראשי קוק לתקנות:
"א. הפרעות בתפילה… קורא המואזין מעל גג הזָאוְוִיָה הדרומית של רחבת הכותל בזמן תפילת היהודים בערבי שבתות ומועדים בעת שקיעת השמש ובימי שבתות ומועדים בשעות התפילה בין הערביים. קריאת המואזין בזאוויה הונהג מחדש וגורם להפרעה בתפילת היהודים, נחוץ אפוא לבטלה…
ב. כבוד המקום והמתפללים על ידי המבקרים. נחוץ לתקן שעל מבקרי הכותל לכבד את קדושת המקום והתבודדותם של המתפללים, שלא להרשות לעמוד ברחבת הכותל בזמני התפילה בגלוי־ראש, ולא בבגדי אי־צניעות של הנשים כמו זרועות חשופות וכיוצא־בזה, שלא לעשן שמה, לא להרשות את כניסת הנשים בין הגברים המתפללים, לא להרשות צלומים בזמני התפילה בכלל ובשבתות ומועדים בפרט.
ג. הארת הרחבה. יש צורך לפתור את שאלת הארת רחבת הכותל בצורה רדיקאלית…".
(ארכיון המדינה, הרבנות הראשית, גל-57419/10)
מקור: הכותל המערבי בציר הזמן.
אירועים נוספים
Amis et frères juifs résidents en France vivants en ces derniers temps des jours compliqués de violence et de saccages , nous vous invitons à formuler ici vos prières qui seront imprimés et déposées entre les prières du Mur des lamentations .
