אב – אלול תשכ"ט / אוגוסט 1969

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע, המוכרת יותר בשם העט: "רחל" או "רחל המשוררת", התגלתה בסביבות שנת תר"פ כחולת שחפת, ונאלצה לגלות מקיבוץ כנרת לצפת ומשם נדדה לירושלים, ולאחר מכן לתל־אביב – שם התאפשזה מזמן לזמן בבית החולים, עד פטירתה ממחלתה בשנת תרצ"א (1931).

במכתב מרתק לחברתה שולמית קלוגאי, היא כותבת ממיטתה בבית החולים בי"ז באב תרפ"ה (7.8.1925): "בתענוג רענן קראתי היום ב'דבר' את ה'מרפסת' וצחקתי הרבה. אֵחַי, איזו מתת אלוהים הוא הוּמור, וכמה יקר המציאות. לוּ קָמוּ לנו בספרותנו העברית דִיקֶנְסִים ומַרְק טְוֶינִים, וָלֹא – צר, צר על ילדי ישראל!…".

ובהמשך, לאחר שמתארת מחוויותיה בבית החולים בטיבול הומוריסטי, כותבת רחל בערגה מהולה כאב על ירושלים, העיר בה שהתה בבדידות בתקופה האחרונה: "כמה מוזר צלצלו דבריך: 'כשתבואי לירושלים'… כל כך מהר נגמלתי מעיר זו והרי שלש שנים עברו עלי בחומותיה. והרי אהבתיה אהבה רומנטית, שחדרה ללבי ולשכלי כאחד. מסופקני אם לחורף הזה אציג את עצמי לרוחותיה ודלקותיה. ואולם – נראה!".

(תצלום מכתב ידה כאן – מאוסף יד יצחק בן־צבי בארכיון המדינה)

בי"ז במנחם־אב תש"מ (30.7.1980) נתקבל בכנסת "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל".

(באתר הכנסת: (http://www.knesset.gov.il/yovel/yovelframe.html

ביום ששי בצהרים, י"ז במנחם־אב תרפ"ט (23.8.1929), פרצו פרעות נוראות בירושלים על רקע מאבק היהודים לזכויותיהם הדתיות בכותל המערבי (בפי הערבים נקראות הפרעות ثورة البراق, כלומר: "מהפיכת אל-בוראק"). אלפי ערבים מוסתים יצאו ממסגד־עומר על הר־הבית, לאחר ששמעו נאום שִׂטְנה מהמופתי. במשך היום ובשבת למחרת, השתוללו ברחובות העיר כשקריאות "איטבח אל־יהוד" (=שִׁחטו את היהודים) מאיימות על היהודים שהסתגרו בבתיהם. הפורעים פגעו בסכינים ובאלות בכל יהודי שנקרה בדרכם והרסו את בתי־המסחר. תוך יומיים נרצחו בירושלים שבעה־עשר יהודים ושלושים־ושמנה נפצעו. בעקבות הפרעות, נטשו את איזור "הרובע המוסלמי" מרבית תושביו היהודיים. מהר מאוד התפשטו הפרעות ברחבי הארץ, ונמשכו כשבוע עד כ"ד במנחם־אב.

בשבוע הדמים נהרגו 133 יהודים ברחבי הארץ ונפצעו 339. מבחינת ההיקף הגיאוגרפי והנזק בנפש וברכוש, היה זה הזעזוע הקשה ביותר שארע ליישוב היהודי בארץ מראשית המפעל הציוני, ונדמה היה שהתיישבות בסכנת חיסול.

בעקבות המאורעות, שכונו אז "מאורעות הכותל", מונתה "ועדת שאו" לחקירת האירועים. הוועדה הובילה להגשת "דו"ח הופ-סימפסון" לאחר מספר חודשים, ובעקבותיו פורסם "הספר הלבן של פאספילד" (הלינקים לויקפדיה).

(ע"פ 'כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל', עמ' 78; ועוד)

בח"י באב (ויש גורסים: בי"ז) בימי המלך אחז כבה נר המערבי של המנורה, שדלק במקדש בנס. ויש מתענים ביום זה משום צרה זו שארעה לאבותינו (שו"ע או"ח סי תקפ).

בי"ח באב תרפ"ט, היום השני ל"מאורעות הכותל" (פרעות תרפ"ט), נעשה בחברון טבח נורא ואכזרי. בבוקר אחד נרצחו שִשים־ושבעה תושבים, עשרות גברים נשים וטף נפצעו קשה, בתי היהודים נבזזו וגורשה כל הקהילה היהודית שישבה במקום מאות שנים. עד ראיה סיפר: "את האופה היהודי תקפו הפורעים ושרפו ראשו באש של פרימוס שהדליקוהו, וכאשר ראו שעודנו חי – ביתקו את מעיו בפגיונות… ומעשה בצעירה אחרת שהפשיטוה והיא ניצלה מאונס על־ידי המוות. היא התחננה בפני המרצחים שיהרגוה וכאשר 'נכמרו רחמיהם' עליה הם ריטשו את בטנה ושרפו את מעיה" (ספר חברון, עמ' 418).

ביום השני ל"מאורעות הכותל" (פרעות תרפ"ט) המציא העתון המוסלמי 'אקדאם' עלילת שקר שהיהודים הם שהתחילו בטבח, והאשימם בזוועות נוספות. אומות העולם הוכהו בתדהמה והעתונות העברית לא יכלה להגן, משום שעם פרוץ הפרעות אסרו הבריטים הדפסת כל עתונות עברית. למרות אווירת הייאוש שאחזה ביישוב העברי, הרב הראשי קוק ראה מחובתו להפריך את עלילות השקר. באמצעות סוכנות הידיעות S.T.A. פרסם הרב מברקים בכל העולם בנוסח כזה:

"בקשר עם העלילות ודברי השיטנה שעיתונות אויבינו מפיצה, ביחוד בקשר עם העלילות הנוראות שהופיעו בעיתונות הסורית, כי היהודים חיללו את המקומות הקדושים של המוסלמים, זרקו פצצות על מקדש עומאר (=מסגד־עומר), אנסו נשים ערביות, שחטו ילדים ושאר עלילות נתעבות מסוג זה, מוסר הרב קוק יפוי־כוח לבאי כוח ה-ס.ט.א. להצהיר כי כל העלילות האלו בשקר וכזב יסודן. היהודים רק הגנו על עצמם, במידה שהיה בידם, בפני התנפלויותיהם הפראיות של הערבים. בהצהרה זו – מזמין הרב קוק את הישרים והחשובים שבאנשי הדת והמדע המוסלמים שבעולם, לבוא לארץ־ישראל ולהיווכח במו עיניהם, כי אין כל יסוד לכל העלילות הנ"ל, וכי כל מעשי הנבלה האלה נעשו אמנם בארץ, אולם לא על־ידי היהודים, אלא על־ידי הערבים לשכניהם היהודים" (ספר חברון, עמ' 86).

ראש העיר טדי קולק וגורמים נוספים החלו במגעים עם 'הקרן לירושלים' לשם הקמת גן ארכיאולוגי בסמוך לחלק הדרומי של הכותל המערבי. בתגובה פנה הרב הראשי הגרא"י אונטרמן במכתב לשר הדתות ויו"ר 'ועדת השרים לעניני מקומות קדושים' ד"ר זרח ורהפטיג בי"ט באב תשכ"ט:

"שמענו בדאגה מרובה על רעיונות ומגמות לערב רשויות חילונית בסדרי שמירת המקומות הקדושים, בכותל המערבי, ולבנו נחרד לגורלו של קדושת המקום הזה שריד מחמדנו… דעתנו, דעת תורה, שאסור לפגוע בקדושת המקום באיזו צורה שהיא, ויש לשמור על האווירה הקדושה שלו, שלא תחוּלל על ידי עבודות של חולין.

חלילה להעלות על הדעת למסור הנהלת העניינים במקום קדוש זה לידי גוף חילוני, שאינו הולם את ההדרכה הנחוצה לשמירת מקום קדוש זה.. הכותל המערבי לכל אורכו, כולל המקומות שנחשפו זה עכשיו אחרי שהרחיקו מהם את המבנים של חולין, הוא קודש לתפילה ולהתבוננות בקדושת הדורות; חס וחלילה להכניס שם אוירה של ענייני חולין".

(תצלום המכתב, ארכיון הרבנות הראשית)

בעשרים באב ג'תת"ל (70 לסה"נ), לאחר חורבן המקדש ושריפת העיר התחתונה, שפכו הרומאים סוללות על חומת העיר העליונה ובהמשך שברו את החומות וכבשו את העיר (מלחמות ו, ח, א).

בעקבות ניסיונות מבית ומחוץ למנוע קריאה בתורה ליד הכותל, ולאחר שהוָעַד האחראי על עניני הכותל המערבי מטעם הישוב העברי כמעט נכנע ללחצים, כתב המזכיר הכללי של הרבנות הראשית אל הועד בכ' במנחם אב תר"צ (חברי 'הועד לעניני הכותל' היו: יוסף בר"נ מיוחס, הר"מ אוסטרובסקי ור"מ בלוי):

"נפקדתי מאת נשיא וחברי הרבנות הראשית לארץ־ישראל, להודיעכם שבשום אופן וענין לא נוכל להסכים שזכות אחת מהזכֻיות שהֻחזקו בידנו בקשר עם כותל־המערבי תהא נחלשת אף לשעה, ביחוד בזמן התוסס הזה. ומאחרי שהזכות של הבאת ספר־תורה הוחזקה והובלטה גם אצל 'ועדת שאו' [הבריטית] וגם אצל 'ועדת הכותל' [של חבר־הלאומים] באופן רִשמי, על־כן הננו בזה דורשים מכבודכם שתשגיחו שהזכות הזאת של הקריאה בספר־תורה לפני הכותל־המערבי, שהובלטה בתור מלואה של התפילה השלמה, לא תהא נפסקת אף באופן זמני, כדי שלא ליתן יד לשונאינו לגרוע את זכיותינו בהמקום הקדוש הזה, שעיני כל ישראל אליו נשואות".

(ארכיון המדינה גל-10 /57419)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 31}

התפתח ויכוח ציבורי אודות קטע הכותל־המערבי שנחשף על־ידי הריסת המבנים בחלקו הדרומי. לאחר שהחלו במקום חפירות ארכאולוגיות עשירות ממצאים עלתה דרישה להמשיך ולפתח את המקום בכיוון זה. בכ' באב תשכ"ט פרסם הראשל"צ הרב הראשי לישראל הרב יצחק ניסים 'גילוי דעת' כנגד הרעיון:

"הכותל המערבי ויתר הכתלים של בית קודשינו ותפארתנו בקדושתם הם עומדים, וגם אחרי החורבן לא זזה שכינה מהם. המוני בית־ישראל עלו למקום זה ושפכו לפני הבורא שיח ותפילה על גורלו של העם ושטחו בפניו בקשות הכלל והפרט, פעם ליד הכותל המערבי, ופעם ליד הכותל הדרומי, ובתקופות הקדומות ליד הכותל המזרחי… גילוי עברו וצפונותיו של המקום ענין הוא להסברת תפארת העבר, וכל אשר ייעשה – דין הוא שלא ייעשה אלא לצורך חישופם של הכתלים בכל פארם לצורך קדושתם והחזרת כל שטחיהם למקום תפילה. לפיכך, על החופרים במקום לנהוג בכבוד ובצניעות הראויים למקום, ועליהם לתכנן עבודתם באופן שתסתיים תוך תקופת זמן קצרה ומוגבלת והמקום יוכשר לייעודו… אנו מקווים שהמקומות הקדושים ישמשו מפגש לכל חלקי האומה ומרכז המשכין שלום בעם… ובזכות תפילות כל ישראל המופנות אל המקום הזה יפר השם עצת אויבינו ויחדש ימינו כקדם וארמון על תילו ישב". ('לדור ולדורות' חלק שני, שער א סימן יח)

קהילות הספרדים נוהגים לערוך התרת נדרים, 40 ימים לפני ראש השנה.

בכ"א באב תרפ"ט, היום החמישי ל"מאורעות הכותל" (פרעות תרפ"ט), פרצו פורעים ערבים אל הרובע היהודי בצפת ודקרו והרגו ללא רחם. תוך חצי שעה נרצחו שמונה־עשר יהודים ונמצאו קרוב למאה פצועים. הערבים השתוללו ביישובים נוספים באזור, בזזו ורצחו יהודים חסרי הגנה, ומשטרת המנדט הבריטי לא עשתה דבר להשקיטם. רק בחיפה ותל־אביב הצליחו צעירי בית"ר וכוחות 'ההגנה' להדוף את הפורעים במעט נשק ובמאבק עיקש.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 79; ועוד).

ערבים בנו בנין צמוד לסמטת הכותל ויצרו פתחים חדשים לכיוון רחבת התפילה.

לאחר שהרבנות הראשית לישראל כבר שלחה למזכיר הממשלה מכתבים בענין הבניה המטרידה, וכן שוחחו נציגים מטעמה בנושא זה עם הקצין המחוזי מ. קוריאנסקי, בכ"ה במנחם־אב תרצ"ד הוציאה הרבנות מכתב למושל עם הבהרה על הבעיות המשפטיות שבבניה בלתי חוקית זו.

(ארכיון הרבנות הראשית, גל-57419/10; {אגרות חדשות מהראי"ה קוק})

כ"ו מנחם־אב תרפ"ט (1.9.1929) – הנציב העליון ג'והן צ'נסלור פרסם מנשר ראשוני לתושבי הארץ, בשלוש שפות, בו הביע הזדעזעות מהפרעות האכזריות שנעשו כלפי היישוב היהודי. הוא הצהיר כי בכוונתו להעניש את הפורעים, והודיע כי יפסיק מיד את המשא־ומתן שהחל בלונדון לבקשת הערבים להקים בארץ 'מועצה מחוקקת'.

כמו כן פרסם הנציב הוראות זמניות בדבר הכותל־המערבי, לאחר התייעצות עם ועדה מיוחדת ששמעה את טענות היהודים והמוסלמים. הנציב קבע כי מותר ליהודים להציב ארון קודש ליד הכותל המערבי, אך רק בחגים ובימי צום. ספסלים, תאורה, מחיצות ותקיעה בשופר – הוגדרו כאסורים.

(כרונולוגיה יד יב"צ; כותלנו, עמ' 101)

כ"ז אב תשמ"א (27.8.1981) – קול ישראל במהדורת החדשות של הבוקר הודיע על גילוי מנהרה למרגלות הר הבית. בידיעה נאמר כי פיתחת המנהרה נתגלתה בתוך מנהרת הכותל כ-70 מטר צפונית מרחבת התפילה. לידיעה מסעירה זו היתה תהודה רבה בארץ ובחו"ל. (מתוך מסמכי משרד הדתות, קלסר ס פריט 17ד)

{תזכיר הלכתי-מדיני סודי שכתב הרב קורן עבור מקבלי החלטות בנוגע למנהרה}

כ"ז אב תרפ"ט – משלחת מאוחדת של הועד־הלאומי, הרבנות־הראשית ומרכז אגודת־ישראל נפגשה עם הנציב העליון ג'. ר. צ'נסלור, והגישה לו תזכיר מפורט ונוקב על מהלך פרעות תרפ"ט, שנקראו אז: "מאורעות הכותל". הנציב שב ארצה בכ"ג במנחם־אב, לאחר שנעדר מן הארץ בכל השנה שחלפה.

התזכיר הופץ ברחבי העולם ועל ידו נודעה לַכל האמת המרה על היקפם ואכזריותם של המאורעות, ועל משמעותם לגבי סכנות עתידיות ליישוב העברי בארץ.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 81)

כנראה שהופעלו לחצים על השמש האשכנזי שניהל את תפילות השבת בבית הכנסת שליד הכותל (במבנה שכיום נמצאת ישיבת 'נתיב אריה'), שלא יתן את חפצי הקודש לקריאה בתורה ברחבת הכותל עצמה (ע"ע לעיל כ' באב). לכן הורתה הרבנות הראשית לשמש האשכנזי ר' נח גלאזשטיין, בכ"ז במנחם־אב תר"צ להמשיך ולא לבטל את מנהגו להפקיד בידי השמש הספרדי את הדרוש כדי לקיים קריאה בתורה ליד הכותל בכל שבת.

(ע"פ התכתבות מתיק מכתבי הרבנות הראשית בארכיון המדינה, גל-10 /57419)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק}

כ"ח במנחם־אב ה'תשל"ב – נפטר הרב דוד כהן, המכונה: "הרב הנזיר". נולד בשנת ה'תרמ"ז, ולמד בצעירותו בישיבת ה"חפץ חיים" בראדין. היה מחשובי תלמידי הראי"ה קוק ועורך 'אורות הקודש', חוקר ומקובל. עם נפילת העיר העתיקה בידי הירדנים בשנת תש"ח נדר הנזיר לא לצאת מביתו עד לשחרור ירושלים, ואכן בכ"ח באייר תשכ"ז היה יחד עם הרצי"ה קוק, מהאזרחים הראשונים שהגיעו לכותל המערבי המשוחרר. באותם רגעים, כאשר כתב עיתונאי שאל אז את הרב הנזיר "מה יש לך לומר?", ענה הרב: "היא תימשך לעולם ועד, ויותר לא יוציאונו מכאן".

על הקשר המיוחד של הרב הנזיר עם הכותל המערבי, ועל 'חזיונות קודש' שנתגלו לו שם – ראו בקובץ מיוחד כאן (מארכיון הקרן למורשת הכותל).

בכ"ח במנחם־אב תר"צ (22.8.30) פורסם דו"ח הועדה בראשות הופ סימפסון, שמונתה על־ידי הבריטים כדי לבחון את המצב הכללי בארץ, בטרם תחרוץ ועדת החקירה בראשות שאו את משפטה בנוגע ל'סכסוך הכותל' ולגורמים שהביאו לפרוץ מאורעות תרפ"ט. סימפסון קבע בדו"ח כי אין "בארץ הקטנה" מקום אף לא למתיישב נוסף אחד. הדו"ח יצא נגד דרכי הפעולה של רכישת הקרקעות על־ידי הקרן־הקיימת־לישראל והמליץ לגרש את כל העולים היהודים הבלתי־ליגאליים ולהגן על פרנסת האריסים הערביים.

(כותלנו, עמ' 172)

בתגובה ל'דבר המלך במועצתו על הכותל המערבי', התכנסו חברי הרבנות־הראשית לדיון בבית הרב הראשי קוק והחליטו להביע הסתייגות מהאיסורים החדשים ולהעלות על הכתב את הערותיהם ודרישותיהם בעניין הכותל. בכ"ח במנחם־אב תרצ"א שלח הרב קוק מכתב בנושא אל הנציב העליון הבריטי בצרוף חתימת הראשל"צ הרב מאיר.

הרבנים מחו על כך שעדיין קיימת הפרעת מוסלמים לתפילה על ידי המואזין וטקסים הנעשים בכוונה צמוד לכותל, וכן העירו כי נחוץ להתקין תקנות שיחייבו את מבקרי הכותל לכבד את קדושת המקום והתפילה בו, כגון שלא לעמוד ברחבת הכותל בזמני התפילה בגלוי ראש או בחוסר־צניעות, שלא לעשן, לא להרשות ערבוב גברים ונשים בתפילה, ולא להרשות צלומים בזמני התפילה ובימי שבת ומועד. כמו כן ביקש הרב לסדר את ענין התאורה ברחבת התפילה, להרשות עריכת "הבדלה" במוצאי שבת וחג, ולהרשות לזקנים וחלשים לשבת בזמני התפילה בצידי הרחבה ולטעום דבר מה אחרי ימי צום.

(כותלנו, עמ' 192)

כ"ט במנחם־אב ה'תרס"ט – נפטר הרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים במשך 70 שנים (44 מתוכם באופן רשמי). הרב סלנט עלה לירושלים באדר תר"א, והתגורר כל ימיו בעיר בדירה קטנה במתחם חורבת רבי יהודה החסיד. במשך השנים שימש הרב סלנט לתקופות קצרות כשד"ר לגיוס כספים למען יהודי ירושלים, בערי ליטא ופולין, בגרמניה, הולנד ואנגליה, ואסף כסף לבנייתו מחדש של בית הכנסת 'החורבה'.

כ"ט מנחם־אב תרפ"ט – בהוראת הרבנות־הראשית־לישראל הוכרז ערב ראש־חודש אלול ל"יום צום, תפילה ותשובה, בעקבות הרג היהודים בפרעות האחרונות בכותל־המערבי ובארץ־ישראל כולה", ונקבע כי מי שאינו יכול לצום יתן "מעות פדיון תענית".

(כותלנו, עמ' 92-93)

כ"ט מנחם־אב תרפ"ט – בלחץ טענות והפחדות מהצד הערבי נגד המנשר הראשון שפרסם הנציב (ראו כ"ו באב), פרסם כעת מנשר שני, שבו הודיע כי נאשמי המאורעות משני הצדדים יישפטו בבית משפט בריטי, שייתן יחס שווה לשני חלקי האוכלוסיה ללא משוא פנים.

(כרונולוגיה יד יב"צ)

בערב ר"ח אלול תשט"ז (1956 לסה"נ) נערך כנס רבני ישראל בנושא "הרבנות, המדינה והתפוצות". בסיום נאומו קרא הראשל"צ הרב נסים לחברי הרבנות לא לשקוט: "אינני רשאי לסיים דברי מבלי להשמיע קול ברמה, שזו השנה השמינית לתקומת מדינת ישראל, ועדיין הכותל־המערבי שדוּד הוא מאתנו.

הכותל המערבי מסמל לנו את הקשר בין העם, אמונתו וארצו, הוא מקשר לב ישראל עם אביהם שבשמים. מעולם לא חדלה רגל יהודי ליד הכותל, גם בימים שהישוב היהודי בירושלים היה פחות ממנין. לנו זו שאלת־נפש ולא מדיניות.

על הרבנות לפתוח בפעולה רחבה, להזעיק את הממשלה וראשי היהדות בעולם, ולא לשקוט עד שהעוול הנורא יתוקן, ונשוב ונעלה להיראות בפני ה' בחצרות קדשו".

('לדור ולדורות' חלק א, עמ' קנה)

ב-ל' באב תשכ"ז (5.9.67) – ניתנה הוראה להרוס את שרידי המבנים הישנים שנותרו בדרום רחבת הכותל מחשש להתמוטטותם, מפני פגיעתם בקדושת המקום וכדי לחשוף חלק נוסף מהכותל המערבי ולפארו. ההחלטה כללה את פינוי ופירוק מתחם בתי 'עבו סעיד' הצמוד מדרום לשער המוגרבים, לאחר משא ומתן ממושך עם התושבים על פיצוי הוגן תמורת הפינוי. בפועל, נדחתה ההוצאה לפועל של ההחלטה, והיא נעשתה חלקים חלקים ונמשכה למעלה משנתיים.

(ע"פ תכתובות בארכיון המדינה ו'יומן הכותל' של הרב גץ)

'ועדת ההלכה למקומות קדושים' מטעם הרבנות הראשית לישראל שיגרה בל' במנחם־אב תש"ל (1970 למנינם) מברק לשר הדתות ולראש הממשלה בתגובה לשמועות שבכוונת הממשלה להקים רשות חילונית שתנהל את עניני הכותל המערבי וסביבתו:

"הזדעזנו לשמוע על דיון בהקמת רשות לעניני הכותל, שתוציא את המקום הקדוש ביותר לישראל מידי 'הרבנות הראשית לישראל'… חלילה להעלות על הדעת מסירת הנהלת הענינים במקום קדוש של הכותל־המערבי לידי גוף חילוני. וכפי שגם באה לידי ביטוי בשעתו על־ידי ראש הממשלה המנוח ה' לוי אשכול ז"ל, שהכותל המערבי וניהולו הוא בסמכותם הבלעדית של הרבנים הראשיים, בהתאם לחוק של שמירת המקומות הקדושים. תובעים מכב' שר הדתות בכל תוקף לעמוד על המשמר ולהתנגד לכל הקמת רשות חילונית [בעניני הכותל], שיהא בה משום חילול הקודש והשפלת כבוד ישראל".

על המברק חתומים: הרב שלמה זלמן אויערבאך, הרב יוסף שלום אלישיב, הרב יצחק אריאלי, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב ישראל גרוסמן, הרב בצלאל ז'ולטי והרב שאול ישראלי.

(תצלום המברק, ארכיון המדינה)