תמוז – אב תשכ"ט / יולי 1969

ט"ו תמוז ה'תק"ג – נפטר בגיל 47 בירושלים רבי חיים בן עטר, מחבר הפירוש "אור החיים" על התורה. רבי חיים אִבּן עטר, שהיה פרשן, מקובל ופוסק הלכה, עלה לארץ ממרוקו בגיל ארבעים ושלש, במסעו עבר דרך איטליה וקרא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייה ארצה. לאחר נידודים בצפון הארץ השתקע בירושלים והקים בה את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל", שלומדיה הקפידו "לשׂים לילות כימים בעסק התורה ובתחנונים מול שוכן מעונים, בעד כללות עַם אמונים, ולברך בייחוד כל החברים בשבתות וימים טובים מול כותל מערבי, אשר שם שכינה שׁוֹרָה" (קול קורא מרבי חיים אבן עטר לקהילת קודש קסאלי). הסתלקותו לבית עולמים היתה כשנה לאחר בואו לירושלים. הוא נטמן בהר הזיתים, וברבות הימים נעשה קברו לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו להתפלל לצד קברו בכל עת צרה, וכן קיימו שם תפילה מרכזית בימי מלחמת העולם השנייה, כשעלה חשש שצבא גרמניה יפלוש לארץ ישראל.

בספרו ההלכתי 'אור לציון' חידש רבי חיים בן עטר שכל היחס של 'מורא' הקיים כלפי קדושת הר הבית גם כיום כשהמקדש חרב, נובע מהשראת השכינה שלא זזה מהכותל המערבי.

על פי סיפורים בגירסאות שונות מקובל לראות את בעל ה"אור החיים" כמקור למנהג תחיבת פתק בכותל המערבי, שהתפתח במאה השנים האחרונות.

{להרחבה: האור החיים והכותל המערבי – רעיונות וסיפורים}

{תמונת הנשיא יצחק נבון נואם בערב זכרון לאור החיים תשמ"ב}

בט"ז בתמוז ב'תמ"ח נרצח חור, בנם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה, כשניסה למנוע מאחיו לעשות עגל הזהב לשם עבודה זרה.

בי"ז בתמוז ג'תתכ"ח, ערב חורבן בית המקדש השני, נבקעו חומות ירושלים (לפי התלמוד הירושלמי גם בתקופת בית ראשון נבקעו החומות ביום זה), והוחש חורבן העיר והמקדש. במסכת תענית פרק ד משנה ו נקבע י"ז בתמוז כיום צום לדורות על פריצת החומות ועל ארבעה אסונות נוספים שארעו לאבותינו ביום זה (שבירת לוחות הברית במדבר, ביטול קרבן התמיד במקדש, שריפת התורה ע"י אפוסטומוס הרשע והעמדת צלם עבודה זרה במקדש).

בי"ז בתמוז תר"ץ (1930 למנינם) נולדה המשוררת נעמי שמר, פזמונאית ומלחינה ישראלית, וכלת פרס ישראל לזמר העברי (נפטרה בשנת תשס"ד). שירהּ "ירושלים של זהב" שחובר ערב מלחמת ששת הימים, ובהמשך הפך ל'המנון' המלחמה, הזרים בחיילי צה"ל ובשדרות העם רוח תקווה וכיסופים לירושלים.

תצלום של כתב היד הראשון (הטיוטא) לשיר "ירושלים של זהב", מופיע בויקפדיה.

ביצוע מחודש ל"ירושלים של זהב" הופק עם קליפ יפה על ידי נתנאל הרשטיק.

ביום י"ז בתמוז ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, חטאו מבני ישראל בחטא העגל. לפי ריה"ל בספרו 'הכוזרי', בפועל היו רק כ-3000 איש שחטאו מתוך כלל יוצאי מצרים. חז"ל רמזו כי הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו אנשי ה'ערב רב' שהסתפחו לעם ישראל ביציאה ממצרים.

שבירת הלוחות על ידי משה בתגובה לחטא העגל.

בי"ז בתמוז שנת ג'תתכ"ח, סוף ימי בית המקדש השני, נבקעו חומות ירושלים (לפי התלמוד הירושלמי גם בתקופת בית ראשון נבקעו החומות ביום זה), והוחש חורבן העיר והמקדש.

נח שלח יונה מהתיבה לבדוק אם החלו להתייבש מי המבול. היונה שנשלחה ביום זה ולא מצאה מנוח לכף רגלה, רמזה גם על חורבן העתיד שהחל ביום זה, שהרי נמשלו ישראל ליונה.

בי"ז בתמוז תשס"ו (2006) פתח צה"ל ב"מלחמת לבנון השנייה" כתגובה לפעולות חזבאללה יום קודם לכן בגבול ישראל-לבנון.

י"ז בתמוז נקבע כיום צום לדורות על חמישה דברים שארעו לאבותינו ביום זה (מסכת תענית פרק ד משנה ו), כמפורט בטור מימין (1-5).

בקהילות עדות המזרח נהוג להכריז בבית הכנסת על התענית בשבת שלפניה, ולומר:

"אחינו בית ישראל שמעו! צום הרביעי יהיה ביום (פלוני), יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה, כמו שנאמר: כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ר' שמואל הורביץ, חסיד ברסלב ומצאצאי השל"ה הקדוש, היה מבאי הכותל הקבועים בשנות ה-20 של המאה ה-19. מתוך האוטוביוגרפיה שכתב בספרו "ימי שמואל" ניכר שהכותל המערבי היה אולי המקום המרכזי ביותר בעבודתו הרוחנית.

בין השאר תאר שם את הגעתו לכותל המערבי בימי בין המצרים החל מתענית י"ז בתמוז תרפ"ד (נדחה ליום א' י"ח בתמוז):

"בצהרים הלכנו לעשות 'תיקון חצות' אצל כותל המערבי, כמו המנהג בירושלים שבאים הרבה אנשים בימים ש'בין המצרים' לעשות תיקון חצות בחצי היום אצל כותל המערבי, וחולצין המנעלים ויושבים על הארץ ואומרים חצות שב'שערי ציון' והקינות שמובא שם, וכן 'תיקון שלוש משמרות' בִּבְכִי וּנְהִי, ובצִפיה לבנין ציון וירושלים. וכן אמרנו הנזכר לעיל בהתעוררות גדולה. ובפרט אנֹכי, שזו לי הפעם הראשונה להיותי בין המצרים בירושלים, ואצל כותל המערבי.

ואמרנו [ליד הכותל] גם את התפילה שב'ליקוטי תפילות' חלק שני סימן יג – התפילה שעל 'בין המצרים', וכן עוד תפילות כאלה, בבכיה רבה ובצפיה והשתוקקות וגעגועים בכלות הנפש לישועת ישראל ונחמת ציון וירושלים ובנין בית המקדש, וכך בילינו כמה שעות…

באלו הימים היינו משתתפים עצמנו ביותר בצרות ישראל – ובפרט שהיינו רואים גלות השכינה לעינינו, כי ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, בית קדשנו ותפארתנו ערבים הולכים בו, ואנחנו עַם בני ישראל שפלים ונבזים מאוד בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, וכל המקודש מחברו יותר חרוּב מחברו – עד שממש היו מכירים בַּפַּנִים השינוי שנשתנה הפנים, וניכר בו יותר הכיסופין והשתוקקות עד כלות הנפש לישועת ישראל וירושלים, שתיבנה במהרה בימינו, אמן.".

אחרי שירד משה רבנו מהר סיני וראה את "חטא העגל" ושיבר את הלוחות, שרף משה את עגל הזהב וטחן אותו עד דק, והשקה את החוטאים במים מעורבים באפרו (כמו שבודקים סוטה – בבלי עבודה זרה מד, א). לאחר מכן קרא לבני לוי, אשר לא עבדו לעגל, שיהרגו את אלו שעבדו לעגל. מספר ההרוגים היה 3,000 איש.

למחרת, בי"ט בתמוז ב'תמ"ט, עלה משה להר סיני כדי לבקש מה' מחילה לעם ישראל (שמות לב, ל-לב): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה, וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה' וַיֹּאמַר: אָנָּא, חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב, וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ".

(להרחבה – בבלי שבת דף פח; רבנו בחיי על התורה, תחילת ויקהל).

השמש האשכנזי של הכותל נח גלאזשטיין (שרייבר), ועמיתו השמש הספרדי רפאל מיוחס, פעלו באותם ימים בדרך־כלל באופן עצמאי והתפרנסו ממכירת חפצי קדושה ומנדרים ונדבות של מתפללים ועולים לתורה (ע"פ מ' פרידמן, חברה ודת, יד יב"צ ירושלים תשל"ח, עמ' 302). השמש נח נודע לשבח בקרב המתפללים ושימש בתפקידו בערך משנת תרע"ז עד לפטירתו הטראגית בכ' בתמוז תרצ"ג (1933 לסה"נ), בעקבות נפילה מגג ביתו. הוא נטמן בהר הזיתים, חלקה 7 שורה 4 קבר 4 (ראו עוד: דותן גורן, בשבע, כ' בתמוז תשע"ג).
בחוברת 'זכרון לחובבים הראשונים' חלק ד תרפ"ז כותב העורך מר פנחס גראייבסקי (עמ' 44): "נורא מאוד היה המצב העגום, השפל והמחפיר, ולפעמים קרובות גם המסוכן, על יד ה'כותל'. עד שהתעורר העסקן החרוץ מר נח גלאזשטיין לדאוג לכבוד המקום הקדוש הזה, שהוא כבוד עם ישראל כולו. בסכנה ובחרוף נפש עלה בידו – ברשות רבנינו והסכמתם ובעזר יחידי סגולי אחינו – להכניס תקונים וסדרים טובים ויפים, הנותנים כבוד לישראל. לא פעם עמד לפני המושל והתריע על ההפרעות והעלבונות, הנתכים כפעם בפעם על ראש המתפללים, לא פעם התדיין עם השֵיח'ים והזרים השכנים בעניני ה'כותל', וכהצבור הירושלמי כך גם הממשלה – הכירוהו בתור המפקח והאיש האחראי במקום הקדוש הזה. רבים הם התקונים שהכניס העסקן החרוץ הזה, בסדרים הפנימיים והחיצוניים של 'הכותל'".
עוד מובא שם (בעמ' 45-46) מכתב הערכה לשמש נח מכ"ז בחשון תרפ"ב מאת הצדיק הרב זרח ראובן בראווערמאן ראש ישיבת 'מאה שערים': "והנה העיר ה' את רוח הר"נ גלאזשטיין ויבקש וימצא דרך ואופן שלא יהיה כל העם נצב (=עומד ללא כסאות) משך זמן תפלתו אצל הכותל, ולא חשך מעמל נפשו להספיק די מים במשך כל היום, מאור הבוקר עד אחר תפילת ערבית. ויעש גם כיור וכנו לרחצה, ומים לשתיה לבד, קנה סכום הגון של ספרי־תהלים וספרי־תפילה ויתנם בארון, והאחרון חביב שיסד בית־המדרש על יד כותל המערבי, ויתן בו ארון וספרי תורה וכל הדברים הדרושים. ויתן על ידו את האפשרות לקריאת התורה בעד כל המתפללים אצל הכותל הקדוש, ביחוד בימות הגשמים… וככה הלך והוסיף בהליכותיו בקודש ותקן גם מנין קבוע להתפלל מדי יום ביום בצבור אצל הכותל הקדוש תפילת שחרית, ולאמר אחריו שיעור תהלים דבר יום ביומו, וגם התפילות המסוגלות בעד שו"ט והצלחת כלל אחינו בני ישראל בכל מקום שהם, לקיים מה שנאמר: 'אל תתנו דמי לו עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ'. ומאז יסד שם את הביהמ"ד, מתפללים לפני הכותל מדי שבת בשבתו גם תפילת שחרית, גם תפילת מנחה פעמים רבות… קוראים גם בתורה, וכבר התפללו שם גם בראש־השנה גם ביום־הכפור וגם בכל הסוכות דהשתא, כל התפילות כסדרן בקביעות. ועל ידי התיקונים האלה רבו כמו רבו הבאים להתפלל אצל הכותל הקדוש במשך כל היום… ברוב עם הדרת מלך, גם בחשכת לילה, [לא] כמלפנים, כי אם לפני מאורות לוּקסין המלאים זיו ומפיקים נוגה על כל פנות חצר הכותל־הקדוש, כראוי למקום תפילה, וכיאות לכבד ולפאר מקום מקדשנו וכו' וכו'. האמת אגיד, לולא ראיתי בעיני, לא האמנתי בשום אופן – איש אשר לו אשה ובני־בית, ואשר עליו לפרנסם, ימסור את מבחר עתותיו לעמל את נפשו בענינים קדושים כאלה, עוזב ושוכח את ביתו, גם בשבתות וגם וביום־טוב, גם ביום גם בלילה, ובחרוף נפש אצל כותל המערבי ישכון, למען המציא למלאות הכרחֵי המתפללים הדרושים בשעת תפילתם אצל הכותל הקדוש… הכותב והחותם לכבוד ה' ולכבוד שריד בית־מקדשנו… פה עיה"ק ירושלם ת"ו".

בכ' בתמוז תרצ"ב (24 יולי 1932), בדיוק שנה לפני פטירתו הטראגית של שמש הכותל נח גלזשטיין, פקד עליו מושל ירושלים הבריטי פקודה תמוהה לתת אפשרות לנציג המשטרה להכנס למקום האכסון של כלי הקודש והבימה המשמשים לתפילה ליד הכותל, ולחקור את מראיהם ומידותיהם. משנודע הדבר לרב הראשי קוק, הממונה עם עמיתו הראשון לציון על עניני הכותל, הוא כתב בתמיהה אל המושל: "נהיה אסירי תודה לכבודו בהואילו להודיענו בהקדם לאיזו מטרה נִתנה פקודה זו, היות ובמשרדנו לא היתה עוד כל ידיעה בדבר אילו מסיבות המנמקות את הדרישה הזאת" (מכתב מג' באב תרצ"ב).

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 40)

בכ' בתמוז תשמ"א גילו חופרי מנהרת הכותל פתח בכותל המערבי שמוביל משטח המנהרה אל אולם גדול תחת הר הבית. רב הכותל הרב גץ קיווה להכנס למקום דרך הפתח, שישמר בסוד, ולמצוא שם את אוצרות המקדש ואת יסודות חומת העזרה, אך התנה שכל פעילות בנושא תעשה רק אחרי הסכמה הלכתית של הרבנים הראשיים לישראל ובאישור הדרג המדיני.

הרבנים הראשיים לישראל דנו בשאלה האם מותר מבחינה הלכתית להכנס שם, לאחר שבאו בהזמנת הרב גץ וראו את המקום. הרב גץ המתין להכרעתם, ואף יזם כתיבת תזכיר 'סודי' עבור פוסקי ההלכה ואנשי הדרג המדיני, על ידי תלמידי חכמים בכירים המתמחים בנושא הר הבית ובהתייעצות עם אדריכלים.

לבסוף, כיון שבגג האולם היה פתח אל הר הבית לא עברו ימים רבים וכבר התפתחו מאבקים מול הוואקף בנושא, עד שלבסוף הוחלט לסתום בבטון את המעבר מהמנהרה אל המחילה שתחת ההר.

(ע"פ עדות הרב גץ בסיור מוקלט [בערך דקה 25:00] – חשון תש"ן; יומן הרב גץ; ומקורות ארכיוניים).

השתלשלות האירועים מתוארת באריכות ע"י שמחה רז בספר "רב הכותל".

כ' בתמוז תרס"ד (3.7.1904) – נפטר בגיל 44 "חוזה המדינה" בנימין זאב הרצל.

ועדת החקירה על הכותל מטעם חבר הלאומים סיימה את עבודתה בכ"א בתמוז תר"צ (17.7.30), עם הרצאת נאומי הנעילה. את נאומי הנעילה של הצד היהודי נשאו דוד ילין ור' משה בלוי, ולבסוף הרצה עו"ד עליאש את סיכומו המשפטי. "לא באנו הנה לתבוע בעלות על הכותל", אמר עליאש בסיום דבריו, "הכותל הוא בעינינו מקום שאינו יכול להיות 'שייך' למישהו, וחייב הוא להשתמר מבלי שאיזה איש או מוסד יצטרך לשמור עליו. אבקש את הועדה לקבל את ההצהרה הזאת כמכרעת בשאלת הבעלות על הכותל".

למחרת, ערב שבת כ"ב בתמוז, נאמו נציגי המוסלמים. ובשבת בבוקר התקיימה הישיבה האחרונה של הועדה, בה עו"ד הצד הערבי עבדול האדי חזר בקול רם ובפאתוס על "הבעיה הציונית" ועד כמה דרישות היהודים בכותל פוגעות בזכויות הערבים, והדגיש כי עמדת הערבים ביחס ל'בוראק' (=כינוי לכותל) לא תשתנה. עו"ד עליאש שנכח באולם כדי להגיב, ניסה בקצרה להסביר כי אין שום חשש סכנה לערבים מצד דרישות היהודים בכותל, אך עבדול האדי קטע את דבריו ו"קם ממקומו וחזר במשך רגעים מספר, מתוך צעקנות מופרזת, על חששות הערבים" (מתוך תאור בעתונות התקופה).

(כותלנו, עמ' 170)

בכ"א בתמוז תר"פ (1920 לסה"נ), לרגל יום הכרזת מנויו של היהודי סיר הרברט סמואל ל"נציב עליון" על ארץ־ישראל מטעם הממשלה הבריטית, נערכה על ידי רבני וחכמי ישיבת 'עץ חיים' ותלמידי התלמוד־תורה, בהשתתפות רבנים ומנהלי המוסדות, "ברכה והודאה ותפילה מיוחדת אצל הכותל המערבי, לשלום הנציב ולשלום הארץ, לתקופתה החדשה בכלל, ולהרמת קרן תורתנו, עמנו, וארצנו בפרט".

אחרי אמירת תהלים בציבור ליד הכותל, אמר מנהל התלמוד־תורה הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי: "עמידת לומדי התורה כיום על יד הכותל המערבי ואבניו הקדושות והחזקות – מביעות את הד דבריו של נציבנו העליון (שדיבר בלונדון על מעלת עם ישראל ורוחו החזקה). אבני הסלע חזקות, ורוח ישראל חזק הוא גם מצור החלמיש. תפילתנו ותקותנו כי גם הגלים הסואנים כיום על קדושת ישראל מכל צד לא ינצחוהו. והמאורע של היום יצעידנו לאשרנו, וסוף יעודנו לבוא".

(ע"פ דיווח בעתונות התקופה)

בימים כ"ב-כ"ח בתמוז שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ), המורדים שהתבצרו בהר הבית שרפו את האולם הצפוני-מערבי של הר הבית, והרומאים שרפו את האולם הצפוני. המורדים משכו את הרומאים אל האולם המערבי ושרפו אותו עליהם. (מלחמות ו, ב, ח; ו, ג, א; ו, ג, ב).

כ"ב תמוז תרפ"ט (1929) – התקיימה פגישה בין הרבנים הראשיים לישראל והמזכיר הראשי לוק, בה מחה הרב קוק נגד פתיחת הפתח החדש שמקשר בין הר הבית לרחבת הכותל, והזהיר את הממשלה על אחריותה לסכנה שבדבר. תגובת המזכיר לוק היתה שאין ביכולתו להפסיק את הבנייה הערבית ליד הכותל, מאחר וההחלטה על־כך התקבלה ב"ממשלת לונדון", ורק בפַנֵיה ניתן לערער על ההחלטה.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 60)

כ"ב תמוז תרפ"ט (1929) – אסיפת הועד־הלאומי, בהשתתפות באי־כח הקהילות וההנהלה־הציונית הזמנית, דנה בשאלת הכותל. הוחלט: להגיש לממשלת לונדון את מחאת היישוב העברי; לפרסם גילוי־דעת של ההנהלה־הציונית והועד־הלאומי, שיופנה ליישוב העברי; לשגר מברק אל הקונגרס הציוני הט"ז המתקיים בציריך, עם דרישות והצעות. ולצרף ל'הנהלת הועד־הלאומי' את הפעילים יוסף אהרונוביץ, שמואל זוכוביצקי וזלמן רוּבּשוֹב (שז"ר), כדי שיתנו טיפול מיוחד לשאלות הכותל.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 60-61)

בכ"ב בתמוז תרצ"ד (1934 לסה"נ) נפטר בוינא המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, לאחר שלקה בהתקף לב בעקבות חולשתו מטיפול רפואי שקיבל שם. ארונו הועבר לתל־אביב לקבורה.

בשירו 'הרהורי לילה', אותו כתב בז' באדר תרנ"ב (1892 למנינם), מנסה ביאליק לשנות את היחס לכותל ממקום של בכי ואבלות למקום של תקוה רפואה ותקומה:

יָדַעְתִּי כִּי בִכְיִי – בְּכִי כוֹס בֵּין חֳרָבוֹת,

לֹא יַגֶּה אֲנָשִׁים, לֹא יִשְׁבֹּר הַלְּבָבוֹת;

כּי בִכְיִי עִם-מִטְרוֹת דִּמְעוֹתַי הַשְּׁפוּכִים

הֵם עָנָן בַּצִיָּה עִם-מַיִם מְלוּחִים;

כִּי דְמָעוֹת שֶׁנּוֹשְׁנוּ מִבְּכִי אַלְפֵי שָׁנִים –

סָר כֹּחָן מִמּוֹגֵג אֶת-לִבּוֹת אֲבָנִים –

וְלָמָּה, לֵב אֻמְלָל, תְּבַקֵּשׁ לַהֶבֶל

מַרְגֹּעַ בַּבֶּכִי, נִחוּמִים בָּאֵבֶל?…

נֹאד דְּמָעוֹת, בַּת-שִׁירִי, נֹאד דְּמָעוֹת חֲדָשׁוֹת,

מַרְגִּיזוֹת לְבָבוֹת, מַרְעִישׁוֹת נְפָשׁוֹת.

הִתְעוֹפְפִי, נוּדִי בֵּין עִיֵּי חֳרָבוֹת,

אֶל כֹּתֶל מַעֲרָבִי, אֶל קִבְרוֹת הָאָבוֹת,

עַל-יַד דֶּרֶך גּוֹלִים הִתְיַצְּבִי, עֲמֹדִי,

אִישׁ אִישׁ לְפִי אֵידוֹ יִתְנַדֵּב אֶל-נֹאדִי;

וּבְעוֹדָן בְּחֻמָּן קְחִי, צְקִי אֶל-כִּנּוֹרִי

הַדְּמָעוֹת עַד-תֻּמָּן – וְנָח לִי מִמְּזוֹרִי!

לרקע על השיר ולשמיעת ביצועים שונים ראו בקישור ל'זמרשת'.

לאחר אירועי יום כפור תרפ"ט בכותל, בהם הוסרה על ידי הבריטים מחיצה שהפרידה בין גברים לנשים בזמן התפילה, התקיימו אסיפות מחאה ברחבי הארץ. כלל הישוב העברי הרגיש שאחרי מעשה כזה לא ניתן לעבור על סדר היום, ששוטרים יסירו בכוח הזרוע את המחיצה, ואף יכו מתפללים ביום הכי קדוש בשנה ובמקום הכי קדוש להם?! ביאליק נאם ברוח זו, לאחר הרבנים הראשיים, באסיפה שהתקיימה בתל־אביב, וניצל את ההזדמנות לחזק גם את היחס הפנים־יהודי למקום הקדוש: "כשיוצאים דרך המבואות המטונפות והמוקפים לכלוך מכל צד, המקום נהפך לא למקום קדוש, כי אם – תסלחו לי על המילה – למחראה, גללי בקר ואדם מסביב! בקיום כזה לעיני ישראל זהו לא חרפת אנגלים כי אם חרפתנו אנו".

ניתן לצפות במודעה על האסיפה בספריה לאומית, אוסף עירית תל אביב.

משאלתו האחרונה של ביאליק היתה לראות אחדות המחנות בעם ישראל:

"הסימן העיקרי למחלת השעה – ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבות המפלגות, שנאת אחים… אני מברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה".

{עמוד השער בעתון דבר על פטירתו, עם ציטוט דבריו האחרונים לאומה}

כ"ג תמוז ד'תתנ"ט (1099) – בסיום מצור על ירושלים שנמשך 5 שבועות, נכבשה העיר על ידי הצלבנים במסגרת מסע הצלב הראשון, ונטבחו כל התושבים היהודים והמוסלמים בעיר. משך תקופה ארוכה של מאות שנים מכאן והלאה, נמנעה לסירוגין כניסת יהודים לתחומי העיר, להגיע להתפלל ליד הכותל המערבי הנמצא בפנים העיר, ובקושי עלה בידם להתקרב לשאר הכתלים החרבים של מקום המקדש. למרות הנסיבות הקשות נאחזה הקהילה היהודית בעיר ובסביבתה לאורך השנים, תוך מאבק עיקש וניסיונות הרואיים לשקמה ולבנותה.

בעיתון 'האור' כ"ג בתמוז אלף תתל"ה לחורבן (תרס"ו-1906), פרסם מכס בודנהיימר, אחר מארבעת האנשים שליוו את הרצל במסעו בארץ ישראל, את רשימותיו מבקור 'חוזה המדינה' בכותל המערבי (שהתרחש בי"ג במרחשון תרנ"ט): "אנחנו קרבים אל הכותל המערבי, אל הקדוש מכל קדוש בזכרונות עברנו החי. אזכור כהיום הזה: הרצל בכה, ושני אגלי דמעות ירדו עד לזקנו… כולנו היינו נרעשים מהמראה. ואני שקוע במחשבות… הרצל והכותל המערבי – איהו הצייר שיצייר את זאת? איהו האומן שיתן באדם הזה מה שיש לאבנים האלו, ושיתן לאבנים האלו מה שהיה האדם הזה? איהו האיש שידע למסור על פגישת אלפי הדורות, בהתמזגן ברגעים הגדולים ההם בחומה הענקית, ובהרצל הגבוה משכמו ומעלה מכל העם".

בכ"ג בתמוז תר"צ עזבה את הארץ 'ועדת הכותל' שמטעם חבר־הלאומים כדי למסור את מסקנותיה במרכז בג'נבה, ובתוכָן המלצה להמשיך לנסות ולהגיע להסכם בין הצד היהודי והערבי בענין הכותל. בצהרי יום השבת, נשא יושב־ראש הועדה את נאום הנעילה והודיע כי "רצוי הסכם הדדי על פני פסק־דין, ברצונם הטוב של שני הצדדים… היהודים יכירו בבעלותם של הערבים על הכותל־המערבי, והערבים מצידם יכירו בזכות גישתם של היהודים לכותל". הוא הבהיר כי יחכה כחודש וחצי (עד ח' באלול) לידיעה בנידון זה. בפועל נמשכו הנסיונות להגיע להסכם עוד זמן רב לאחר מכן.

(כותלנו, עמ' 171)

כ"ד תמוז תרפ"ט (1929) – הנהלת הועד־הלאומי, ההנהלה־הציונית, הרבנים הראשיים לישראל ובאי כוח אגודת־ישראל, התאספו יחדיו לדון בשאלת הכותל, ולנסח מכתב־מחאה בשם כל היישוב לממשלה בלונדון. הם מחו על חידוש הבניה ליד הכותל, ודרשו מהממשלה: "את התערבותה הפעילה והמידית, למען הסיר את העלבון והסכנה, ולמצוא פתרון המתאים לקדושת המקום ולכבוד האומה".

(כותלנו, עמ' 61-63)

צבי שמשי, עסקן וסופר ציוני, אביו של הנשיא השני למדינת ישראל יצחק בן־צבי, תאר את ביקורו בירושלים ובכותל המערבי בקיץ תרנ"א-1891 ("נסיעותי לארץ־ישראל בשנת התרנ"א ובשנת התרס"ה", פרק ב, ב'העולם' גליון ל, 15.4.1937, עמ' 640): "קודם כל הזדרזתי לנסוע ירושלימה. ביום ה' כ"ד תמוז אחה"צ יצאתי מיפו בעגלה בחברת הרי"מ פינס… בשעה 2 בלילה באנו לתחנת באב־אל־וואד ונחנו שם כשלוש שעות, וביום ו' כ"ה תמוז עמדו רגלי בשערי ירושלים. סרתי לאכסניה ב'נחלת יעקב', ושם נמצא לי צעיר אחד, שהואיל להיות לי למורה דרך. קודם כל בקרתי בחברתו את שריד גדולתנו – הכותל המערבי. נדהם ונרגש קיימתי דין 'קריעה' (בפעם הראשונה בחיי). הסיבותי פני אל הקיר, ונשען בראשי על אבניו התמוגגתי בדמעות…
שני ימים בליתי בסיורי עתיקות ירושלים, מערותיה ומסיביה, אשר לא תשבע עין מראותם".

כ"ו תמוז תרפ"ט (1929) – בשבת הראשונה שלאחר יצירת המעבר החדש בקיר הסמוך לכותל, נכנסו ערבים בדרך החדשה אל רחבת הכותל והפריעו למתפללים יהודים במקום. יהודי שניסה לעלות במדרגות לעבר חצר המוגרבים נפגע ממטר אבנים. שני ערבים נעצרו.

(כרונולוגיה יב"צ)

הקונגרס הציוני הט"ז בציריך אישר פה אחד את הצהרת ההנהלה הציונית בדבר הכותל, המודיעה כי אף על פי שהממשלה מצוּוה להבטיח את שמירת ה'סטטוס קוו' ליד הכותל, הולך ונבנה שם מסגד מוסלמי בצד דרום בקטע הגובל עם הסמטה.

(כרונולוגיה יב"צ)

היום בשנת ד'תתקמ"ז (4 ביולי 1187) התרחש קרב באזור "קרני חיטין", בקרבת טבריה, בין צבא ממלכת ירושלים הצלבנית-נוצרית בהנהגת גי דה ליזיניאן, לבין צבא מוסלמי בהנהגת צלאח א-דין מהשושלת האיובית. הניצחון המכריע שנחלו הכוחות המוסלמיים על הצלבנים הוביל לכיבוש מחדש של ארץ ישראל בידי מוסלמים.

קרב זה היה שיאו של מאבק ממושך שניהל צלאח א-דין נגד ממלכת ירושלים הצלבנית, והיווה את נקודת השבר של הממלכה הצלבנית, שהוקמה בארץ ישראל לאחר מסע הצלב הראשון. בעקבות תבוסת הצלבנים והשמדתם כמעט לחלוטין התמוטטה הממלכה עד לחורבנה הסופי. מרבית הערים והמבצרים הצלבניים בארץ ישראל נכנעו לצלאח א-דין תוך זמן קצר, וממלכת הצלבנים חדלה להוות גורם משמעותי באזור.

כ"ז בתמוז תרפ"ט (1929) – הרבנים הראשיים לישראל, הועד־הלאומי ומרכז אגודת־ישראל, שלחו את מכתב המחאה שכתבו יחדיו לממשלה בלונדון בשם כל יהודי ארץ־ישראל, בעקבות שינויים שעשו ערבים במבנים סביב רחבת הכותל המערבי (המכתב נדפס בספר התעודות של הועד־הלאומי לכנסת ישראל תרע"ח-תש"ח, עמ' 149-150; כותלנו עמ' 61).

משלחת מיוחדת של נציגי היישוב יצאה ללונדון, כדי לדרוש את הגנת משרד החוץ על זכויות היהודים לקיים מנהגי דתם ליד הכותל.

(כרונולוגיה יב"צ)

בכ"ח בתמוז ג' תת"ל (70 לסה"נ) השלימו הרומאים את שריפת האולם הצפוני של הר־הבית (מלחמות ו, ג, ב).

בכ"ח בתמוז תרפ"ב (24.7.1922) אושר ונחתם על ידי מועצת חבר הלאומים כתב

המנדט של ממשלת בריטניה על ארץ ישראל, להבטחת בית לאומי לעם היהודי בנחלתו.

ראו כאן נוסח כתב המנדט (באנגלית).

כ"ט תמוז תרפ"ט (1929) – המהנדס פנחס רוּטנברג (מייסד 'חברת החשמל', ומפקד 'ההגנה' לשעבר), שהיה בעל השפעה על שלטון המנדט וממשלת אנגליה, מקבל מכתב "סודי" מהרב הראשי קוק, בבקשה "לעמוד כמגן לעמו" בענין זכויות היהודים בכותל, ולפעול "בכח השפעתו על רבֵּי (=גדולי) הממשלה, למען תופסק הפגיעה המזעזעת בשריד בית מחמדנו". הרב קוק הגדיר את המצב כשעת חרום, ורוטנברג נענה ברצון לבקשה וקיבל על עצמו לצאת לשליחות סודית לאנגליה בענין הכותל.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 63-65)

בכ"ט בתמוז תר"צ אישר הרב הראשי הראי"ה קוק למושל נפת ירושלים הבריטי, כי קיבל לידו את ההוראה שהועברה דרך מזכיר הרבנות על אִסור זמני להדליק אבוקת הבדלה במוצאי־שבת ליד הכותל־המערבי. הרב אמנם אישר את קבלת ההוראה אך לא נמנע מהבעת מחאה על כך: "בכל הצער ורגשי המחאה, שעוררה בנו ההגבלה החדשה בזכיות עבודת ד' שלנו לפני הכותל־המערבי, המתבטאת בפקודה זו, באִסור על הדלקת נר קטן למשך שני רגעים בשעת אמירת ברכה של חובה, פעם בשבוע, שמרנו את פקודת כבודו, שלפי מה שהטעים בעצמו הוא רק זמני, וסדרנו הדבר לפי זה".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 30)

בכ"ט בתמוז תשכ"ז (6.8.67), לקראת ליל ט' באב, התבקש חיל ההנדסה להתקין תאורה מיוחדת שתאיר בזרקורים את רחבת הכותל המערבי. לראשונה מאז חידוש היישוב היהודי בירושלים לפני מאות שנים, הותקנה תאורה קבועה בכותל־המערבי, מבלי ששוטר בריטי או חליף עות'מאני יתערב בכך!

רבי שלמה יצחקי – רש"י, פוסק וענק רוח ומגדולי מפרשי התנ"ך והתלמוד, נלב"ע בגיל 68 בכ"ט בתמוז ד'תתס"ה (1105).

בכ"ט בתמוז ת"ש (1940) נלב"ע מנהיג תנועת בית"ר זאב ז'בוטינסקי. כנסת־ישראל קבעה תאריך זה ליום לאומי־ציוני לרגל יום השנה לפטירתו. היום נקבע בהמשך ומכוחו של "חוק זאב ז'בוטינסקי (ציון זכרו ופועלו), ה'תשס"ה–2005", כפי מטרת החוק המצוינת בסעיף 1: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של זאב ז'בוטינסקי, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

בראש־חודש מנחם־אב ג'תי"ד בא עזרא הסופר לירושלים מהגולה, בלווית כהנים, לווים, משוררים ואלפי יהודים עימו (עזרא ז, ט; יומא ט, ב; ברכות ד, א).

היתה זו העליה השניה, אחרי העליה הראשונה בשנה הראשונה למלכות כורש כשבראשה היה זרובבל בן שאלתיאל.

בראש־חודש מנחם־אב תרצ"א (1931 למנינם) שלחה הרבנות הראשית לנציב העליון את הסכמתה למינוי בא־כח מטעמה לעניני הכותל המערבי:

"בהתחשב עם זה שהרב יצחק אורנשטיין, ששמש בפועל על־ידינו זה כשנה וחצי בתפקיד זה, והוא מתאים לתפקידו, הננו מסכימים שעד הודעה חדשה מאתנו יכהן הוא בתור בא־כח הרבנות הראשית, בהתאם לסעיף 11 מ'דבר המלך במועצה בענין כותל המערבי 1931'"

(ארכיון המדינה גל-10 /57419; אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 33)

{תמונה של הרב אורנשטין}

באחד באב ב'תפ"ח, בשנה ה-39 ליציאת מצרים, נלב"ע אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומרבה שלום ביניהם ומקרבם לתורה. משמת אהרון נסתלקו ענני הכבוד שליוו את בני ישראל במדבר (ר"ה ג, א), "וַיִּרְאוּ כָּל הָעֵדָה כִּי גָוַע אַהֲרֹן וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל" (במדבר כ, כט). ומפני צרה זו שארעה לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

זהו היארצייט היחיד המפורש בתנ"ך!!!

בא' באב בשנת 1656 לבריאת העולם, לאחר מספר חודשים מתחילת המבול, נראו ראשי ההרים (שיטת רבי אליעזר; לפי רבי יהושע היה זה בא' בשבט 1657).

בראש חודש אב בשנה הראשונה למלכות צדקיהו, 11 שנה לפני חורבן בית ראשון, ניבא נביא השקר חנניה בן עזור מגבעון כי בעוד שנתיים ישבור ה' את עולו של נבוכדנאצר מלך בבל.

בקהילה הספרדית באמסטרדם נהגו בשבת מברכים חודש אב להוסיף תפילה:

"מקדש חודשים יקבץ קדושים

אנשים ונשים לעיר הבנויה

ויהי זה החודש לטובה יחדש

ורצון יצווה אל רב העלילה".

בימי הנביא נחמיה ב-ג' באב ג'תכ"ה (3425 לבריאת העולם) החלה בניית חומות ירושלים, עליה נאמר (נחמיה ד, יב-טז): "וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים, וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי… וַאֲנַחְנוּ נִפְרָדִים עַל הַחוֹמָה רְחוֹקִים אִישׁ מֵאָחִיו, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר שָׁמָּה תִּקָּבְצוּ אֵלֵינוּ, אֱלֹהֵינוּ יִלָּחֶם לָנוּ. וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים בָּרְמָחִים מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים… אִישׁ וְנַעֲרוֹ יָלִינוּ בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם, וְהָיוּ לָנוּ הַלַּיְלָה מִשְׁמָר וְהַיּוֹם מְלָאכָה".

מלאכת הבנייה נמשכה 52 יום, עד כ"ה באלול.

בג' במנחם־אב תר"צ (28.7.30) קבעה הממשלה הבריטית, בישיבת קבינט סגורה בחדר ראש־הממשלה בלונדון, כי "תפקידה של ממשלת המנדט בארץ־ישראל אינו להקים את הבית הלאומי של העם היהודי בפלשתינה, אלא לפתח מוסדות ממשל אוטונומיים ולהגן על זכויותיהם הדתיות והאזרחיות של כל תושבי פלשתינה, ללא הבדל דת וגזע". כמו כן האשימה הממשלה את המוסדות הציוניים בהעתקת "סכסוך הכותל" מן הזירה הדתית לזירה הפוליטית, ומתחה ביקורת על ועדת חבר־הלאומים שלא הצליחה להגיע להגדרת זכויות המוסלמים והיהודים בכותל־המערבי, תוך זלזול במסקנות 'ועדת שאו' הבריטית.

(כותלנו, עמ' 171).

בג' במנחם־אב תרצ"ב פקד מושל מחוז ירושלים על שמש הכותל לאפשר לנציג הממשלה לראות את כלי הקודש המשמשים לתפילה ליד הכותל וביחוד את הבימה (החוק הבריטי מנע הכנסת כלים חדשים לשימוש בתפילות ליד הכותל וראה זאת כשינוי בסטטוס־קוו). ברבנות הראשית ראו זאת כנסיון התנכלות לשמש הכותל, העושה מלאכתו נאמנה, וכפגיעה בסמכות הרבנות הראשית האחראית על סדרי התפילה באמצעות בא־כוחה רב הכותל. לכן דרשו מהמושל להודיעם בהקדם לאיזו מטרה נִתנה פקודה זו.

סגן מושל המחוז השיב בט' באב אל הרב קוק בשם המושל כי בדיקת הכלים היתה נחוצה כדי לעשות כלי קודש חדשים לשמוש בכותל המערבי.

(ארכיון המדינה גל-57419/10; 'דאר היום' ד' באלול תרצ"ב)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 40}

בהשתדלות קהילת יהודי ג'רבא הועבר כסף לידי הראשון לציון ונשיא הרבנות הראשית לישראל הרב יעקב מאיר, על מנת לשלם בו לתלמידי חכמים שיתפללו ליד הכותל להצלחתם.

בו' במנחם־אב תרצ"ב הצהירו בכתב עשרה אברכים לפני הראשון לציון:

"אנחנו הח"מ, חמישה מצד ישיבת "אהל יעקב" וחמישה מק"ק "בית אל", אחרי שצמנו היום, וכולנו יחד הלכנו למקום המקודש 'כותל המערבי' ואחרי קריאת התהלים וכל הסדר הכתוב בספר 'סנסן ליאיר' להגאון חיד"א ז"ל ותפילת המנחה, קבלנו אנחנו הח"מ מיד מו"ר עט"ר הגאון הראש"ל כקש"ת וכמוהר"ר יעקב מאיר שליט"א, כל אחד מאתנו סך חצי לירה א"י, וברכנו את כל יהודי (או: יחידי?) ק"ק ג'ירבא יע"א ובראשם הרה"ג הראב"ד כמוהר"ר כלפון משה הכהן שליט"א.

תקותנו בה' כי תפלתנו נתקבלה ברצון אמן.".

{תצלום מכתב ה"קבלה" – בית מכירות 'קדם' מכירה 27 פריט 460}

בז' לחודש אב שנת ג'של"ח לבריאת העולם, לפי שיטת הספירה היהודית (422 לפנה"ס), החל חורבן בית המקדש הראשון, כמתואר בספר מלכים־ב (כה, ח-ט): "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל; בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם, וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ, וְאֵת כָּל בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל בֵּית גָּדוֹל שָׂרַף בָּאֵשׁ".

סדר האירועים נמסר על ידי חז"ל (תענית כט, א): "בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום [-העשירי] כולו".

ז' מנחם־אב תרפ"ט (1929) – הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק שלח מכתב לרבה הראשי של בריטניה הרב ד"ר הירץ, בו סקר את מצב הענינים בנוגע לכותל, בישר על שליחות סודית באנגליה של "בעל החשמל הנודע" פנחס רוטנברג בקשר לכותל, וביקש מהרב הירץ שיחזק ויאמץ בדבריו את רוטנברג, וינחהו בעצה נאמנה.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 65-66)

אמו של אברהם סטבסקי התפללה ליד הכותל המערבי להצלחת בנה בבית המשפט, לאחר מכן התפללה בקבר רחל ובמערת המכפלה. למחרת זוכה סטבסקי במשפט חוזר מאשמת רצח ארלוזורוב.

[להרחבה ולפרטים נוספים ראו כ' באדר תרצ"ד]

יו"ר הועד־הלאומי יצחק בן־צבי שלח בז' במנחם־אב תרצ"ב לאליהו אפשטין (לימים – ד"ר אליהו אילת, מזרחן ודיפלומט ישראלי, שגריר ישראל הראשון בארצות הברית, ונשיא האוניברסיטה העברית בירושלים), כתב מינוי ל"סדרן ראשי האחראי על סדר ההליכה לכותל המערבי בערב תשעה באב ה'תרצ"ב, ועל התהלוכה של ועדת התרבות מסביב לחומה". עוד צוין במכתב כי מר זאב פלדמן ישמש כסגנו בשמירת הסדר של התהלוכה.

מר דז'יקובס סגן המושל הורה לאפשטין כי בנוגע לסדרים ליד הכותל עליו לעמוד בקשר עם הרב הממונה על הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטין, ושישים לב לדרישת הרב כי בין הסדרנים לא יהיו אנשים הידועים כמחללי שבת בפרהסיה.

בכ"א במנחם־אב כתב בן־צבי לאפשטין: "נתבקשנו מטעם מושל מחוז ירושלים להביע לכב', כאחראי על הסדרים על־יד הכותל, את הוקרתו בעד האופן המעולה שסודר שירות הסדרנים על ידך, בשעת בקורי ההמון את הכותל המערבי בערב תשעה באב. הועד הלאומי מצרף מצדו את תודתו לכב' על מלאו את תפקידו הנ"ל בהצלחה ובאחריות מלאה".

אליהו אפשטין היה אז כבן שלושים. הוא המשיך בתפקיד "ראש הסדרנים ליד הכותל" בלילי ט' באב עד שנת תרצ"ד.

[ע"פ תצלום המכתבים, ותעוד ב'יומן הכותל המערבי' של הרב אורנשטין עמ' 49]

{תצלום המכתבים, ארכיון המדינה פ-2105/5}

ב-ז' באב ה'תש"ח (12.8.1948) פוצצו הירדנים את תחנת השאיבה בלטרון.

Gross336

ח' באב ג'תת"ל (70 לסה"נ) – הושלמו הסוללות שנשפכו סביב חומות העזרה (=הר הבית?) והרומאים החלו מנסים לפרוץ אליה ולכבוש את בית המקדש השני, אך ניגפו קשה. טיטוס ציווה להבעיר באש את העזרה (מלחמות ו, ד, א).

הרבנות הראשית לישראל כתבה למושל מחוז ירושלים בח' במנחם־אב תרצ"א:

"בתמהון רב שמענו מבא־כחנו על־יד הכותל, הרב י. אורנשטיין, כי הממשלה לא תרשה להדליק נרות ברחבת הכותל בליל תשעה־באב זה.

אנו מצטערים מאוד על הדבר כי על־ידי־זה לא תהיה כל אפשרות להמתפללים על־יד הכותל המערבי לקרוא את סדר התפילה הנהוג בליל תשעה־באב. האִסור הזה תמוה לנו בהיות כי הדלקת הנרות בליל זה הוא אחד מצרכי התפילה ולא תתואר תפילה בתשעה באב בשלמותה בלי נרות.

בכלל, הננו בטוחים כי הממשלה תפתור את שאלת המאור על־יד הכותל באופן רדיקלי, אמנם עד אז, נהיה אסירי תודה למע"כ בהואילו לתת צו המרשה הדלקת נרות על־יד הכותל בליל תשעה־באב. הננו בטוחים במלוי דרישתנו הצודקת והמתאימה לחוקה ולמצב הקיים מימים ימימה".

(ארכיון המדינה, תיק מכתבי הרבנות הראשית, גל-10 /57419)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 34}

בליל ח' באב ה'רנ"ב (31.7.1492), הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים לעזוב את ספרד מרצון, והחל גירוש אכזרי בכפייה ליהודי ממלכות קסטיליה ואראגון אשר סירבו להתנצר. גירוש יהודי ספרד נחרת בזיכרון הקולקטיבי כאחד מהאסונות שחלו בתולדות העם היהודי סביב תשעה באב.

כחמש שנים מאוחר יותר (1497) החל גירוש בתנאים שונים מעט על יהודי פורטוגל, ושנה אחר כך גורשו גם יהודי ממלכת נווארה. בשנת 1507 הורחב צו גירוש היהודים על כל תחום השליטה של מלכי ספרד: דרום איטליה, סיציליה וסרדיניה.

גירוש יהודי ספרד סימן סיום פרק בתולדות עם ישראל, והותיר רושם משמעותי בספרות ההלכה, בשירה ובתרבות, ובהתפתחות הקהילות היהודיות שליהן הגיעו המגורשים, ומאוחר יותר גם צאצאי האנוסים שהראו עצמם כלפי חוץ כנוצרים כדי לא להגרש.

ח' באב ה'תש"ב (22.7.1942), החל גירוש המוני גדול מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים של ליל י' באב, כלומר כ־24 שעות וחצי. חז"ל קבעו את היום לאבלות, לחשבון נפש ולתענית, מפני חמישה אסונות שארעו בו בתולדות עמנו (תענית כט, א; רמב"ם הלכות תעניות, ה, ג):

נגזר על ישראל במדבר שלא ייכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים.

נחרב בית המקדש הראשון.

נחרב בית המקדש השני.

נלכדה העיר הגדולה ביתר, ונפלו רבבות ונהרגו בידי הגויים והיתה זו צרה גדולה כמו חורבן המקדש (זמן מרד בר כוכבא);

חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל וסביביו, והתקיים הפסוק: "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".

(פירוט האירועים מופיע להלן בט' באב)

Gross300

ט' באב ג'תת"ל (70 לסה"נ) – ציווה טיטוס לכבות את האש בעזרה, אך [כנראה] ללא הועיל. (מלחמות ו, ד, ג).

בליל תשעה באב תרפ"ט צעדה תהלוכה יהודית לכותל המערבי תוך שמירת הסדר והשקט. למחרת התקיימה תהלוכת צעירים מחצר 'בית ספר למל' אל הכותל. המשטרה הבריטית ניסתה לעכב את התהלוכה, אך לבקשת חיים סלומון ורחל־בן צבי נאותה המשטרה להרשות את מעברה. בדרכם נשאו הצעירים דגל ישראל והשמיעו מחאות וקריאות בוז… בהגיעם לכותל עלה מספר ההולכים על ארבע־מאות איש. במוצאי הצום הגיעו כמה מהצעירים לבית הרב הראשי קוק, אשר שיבח את מעשיהם: "אשריכם, שזכיתם אחרי אלפיים שנות גלות, להניף דגל ישראל ליד הכותל־המערבי, והרמתם כבוד ישראל ותקותו בגאון!".

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 69-70)

ר' שמואל הורביץ, חסיד ברסלב ומצאצאי השל"ה הקדוש, היה מבאי הכותל הקבועים בשנות ה-20 של המאה ה-19. מהאוטוביוגרפיה שכתב בספרו "ימי שמואל", עולה הרושם שהכותל המערבי היה מקום מרכזי מאוד בעבודתו הרוחנית.

צום 'תשעה באב' הראשון שעשה ליד הכותל היה בשנת תרפ"ד, כאשר ט' באב חל בשבת והתענית נדחתה ליום א'. וכך תאר:

"כששקעה השמש והיה צאת הכוכבים, הפשטתי בגדי שבת ולבשתי בגדי חול באבלות וצער וייסורים, וטעמתי ממש טעם מר מאוד – לצאת מחִיוּת אלקות כזה, מאור כזה, משמחה וחדוה, שביום שבת קודש, ליום שהוא יום חושך ואפילה ועצֵבה ודאגה כזה, ממש מֵהֵפֶךְ אל הֵפֶךְ…

לִבִּי היה מלא מרירות וצער עד הנפש, ובפרט שזה הפעם הראשונה להיותי ביום ט' באב בירושלים עיר הקודש ואצל כותל המערבי, שעליהם כל הבכי והצער מכל ישראל בכל מקומותיהם. וּפֹה היה כל המלחמות והחורבן והכיבוש שנכבשה ירושלים ונחרבה, ובודאי היה הלב מתעורר יותר…

והלכתי לכותל המערבי, והיו כבר הרבה אנשים שבאו לבכות ולומר 'איכה' אצל הכותל המערבי (ואחדים באו עדיין לבושים בגדי שבת, ושם פשטו אותם), ואחר כך נִתְּוַספו עוד אנשים, עד שהכותל המערבי היה מלא מפה לפה, עד שלא היה מקום לצאת ולבוא. והתפללנו ערבית בקול נמוך ונבוך, ואחר כך אמרנו מגילת איכה בבכיה רבה והתעוררות רב ועצום מאוד, אשר אין לשער שבירת לבנו וצערנו עד הנפש. וכך ביליתי כמה שעות בבכיה, ואחר כך הלכתי חזרה לבית מדרשנו באבלות ואנינות על חורבן בית המקדש, ושכבתי על הארץ, וגם שמתי אבן למראשותי, והייתי לומד נביאים בספר ירמיהו המדבר מהחורבן, ומאוד הֵמַר לבי ובכיתי מהלימוד הזה עד קרוב לחצות הלילה".

בליל ט' באב, לאחר שהמרגלים ששלח משה לתור את הארץ אמרו דיבת הארץ, בכו בני ישראל: "וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ… וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה: לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ (-כלומר, הלוואי וכבר היינו מתים), וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב, נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז, הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה (-כלומר, עדיף לנו לשוב לעבדות מצרים מאשר להכנס לארץ)" (במדבר יד, א-ג).

רק יהושע בן־נון וכלב בן־יפונה עמדו מנגד "וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (שם פס' ז).

בגלל שמאסו העם בארץ הטובה נגזר עליהם להסתובב במדבר ארבעים שנה (כנגד 40 ימי תיירות המרגלים בארץ) עד שכל הדור יכלה במדבר, ורק בניהם יכנסו לארץ.

על בכיית העם ופחדם להכנס לארץ המובטחת נאמר להם כי מפני שבכו בכייה של חנם נגזר על ישראל אותו לילה לבכייה לדורות (ע"פ בבלי תענית כט, א).

נחרב בית המקדש הראשון, בתשעה באב שנת ג'של"ח (586 לפנה"ס; לפי שיטת ספירה אחרת 422 לפנה"ס). הבית שנבנה על ידי שלמה המלך על גבי יסודות שהניח אביו דוד המלך, עמד על תלו כארבע מאות ועשר שנים, עד שהועלה באש על ידי נבוזראדן שר צבאו של נבוכדנאצר מלך בבל, אשר כבש את ירושלים והחריבה.

עיקר שריפת המקדש היתה בי' באב, אך תשעה באב נקבע לצום וליום אבלות עיקרי מפני שבו התחילה השריפה (בבלי תענית כט, א). חז"ל מסרו כי הגורם המרכזי שהביא לחורבן הן שלוש עבירות חמורות שהיו בעם: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

נחרב בית המקדש השני, בתשעה באב שנת ג'תתכ"ח (70 לספירה), בידי הצבא הרומי והמצביא טיטוס בראשו. חז"ל מסרו כי הגורם המרכזי שהביא לחורבן המקדש היתה 'שנאת חינם' שהיתה ביננו (בבלי יומא ט, ב). ולכן מקובל בידינו לאורך הדורות כי בית המקדש יבנה מחדש כאשר נרבה באהבת חינם.

* בספר "פלא יועץ" לרבי אליעזר פאפו (ערך שנאה): כל זמן שאיננו נטהרים מחטא שנאת חינם, אי אפשר להיגאל, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה: אמר הקדוש ברוך הוא, אתם גרמתם לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי על ידי שנאת חינם, בקשו שלום ואתם נגאלים, שנאמר (תהלים קכב): "שאלו שלום ירושלים".

* הראי"ה קוק: "ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על-ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות, והעולם עמנו יבנה, על-ידי אהבת חינם" (אורות הקודש ח"ג, עמ' שכד).

* רבי יחיאל מאיר מדרוביטש: "ארץ ישראל חרבה בגלל שנאת חינם, ותיקונה – אהבת חינם" (רבבות אפרים חלק ג, עמ' יז).

* עוד רבנים רבים הזכירו רעיון זה, למשל: האדמו"ר מויז'ניץ, הרבי מלאובאויטש חב"ד, הראשל"צ הרב בקשי (ראו ערך "אהבת חינם" בויקפדיה).

ביתר היתה עיר יהודית מדרום־מערב לירושלים, שמלאה תפקיד חשוב במרד בר־כוכבא והייתה מבצרו ומעוזו האחרון. כיבוש העיר ביתר על ידי הרומאים התרחש לפי המקובל בתשעה באב ג'תתצ"ג, 65 שנה לאחר חורבן המקדש השני (135 לספה"נ). הכיבוש והטבח בתושבי העיר סימן למעשה את סוף המרד וחורבן העצמאות היהודית בארץ ישראל עד קום מדינת ישראל בשנת ה'תש"ח (1948 לספה"נ).

בתלמוד בבלי מצוין כי חכמי יבנה הוסיפו בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב" כאשר התאפשרה הבאת הרוגי ביתר לקבורה, לאחר שבתחילה נמנע הדבר על ידי הרומאים.

קווינטוס טיניאוס רופוס (Quintus Tineius Rufus‏), המכונה בתלמוד הבבלי "טורנוסרופוס הרשע", היה נציב רומי בשנים 130-134 לספירה הנוצרית, בונה העיר האלילית "איליה קפיטולינה" על חורבות ירושלים, ובתקופתו פרץ מרד בר כוכבא. לאחר חורבן המקדש והארץ קיים טורנוסרופוס את המנהג הרומאי לחרוש כל עיר כבושה בידם, ובכך התקיים מה שנאמר (ירמיה כו, יח): "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וגו' וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר".

ב-ט' באב שנת ה'ן (18.7.1290) הורה מלך אנגליה אדוארד הראשון לגרש את כל היהודים מארצו עד הראשון לחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.

הנביא זכריה (ח, יט) התנבא כי לאחר ביאת המשיח ובניית המקדש השלישי, תשעה באב, כשאר צומות האבלות על החורבן, יהפוך ליום של חג ושמחה.

בברית מילה שחל בט' באב קוראים לילד הנימול "מנחם" (כשמו של המשיח), בתפילה שה' ירחם על עמו ישראל ויבוא להם תשועה ונחמה על־ידי הילד הזה.

נהגו לתרגם את הפטרת ט' באב לערבית כך שכולם יבנו, כדי להגדיל האבל בלב האנשים, נשים, זקנים ותינוקות.

בערב ט' באב אחרי תפילת מנחה סועדים תבשיל אורז ועדשים לסימן אבל. אחרי הסעודה טובל כל אחד ביצה בצלחת אפר המוכנה על המפה ואוכל אותה, ולאחר מכן טובל קצה אצבעו באפר ומעבירו על מצחו מן הרקה האחת אל השניה.

בבית הכנסת בחושך מספר החזן לקהל את אגדות החורבן.

בכל בית מפרישים סכום כסף לעניים ושמים אותו תחת לכרית. לזכר החורבן שמים גם לבנה גסה או חילוקי אבנים תחת הכרית. בבוקר אוסף האב את כל המטבעות ולוקח אותם לבית הכנסת לחלקם לעניים ולהשתתף גם בקניית "קורבן". בזמן התפילה עוברים עניי העיר מאחד לשני וזוכים במטבעות שהיו תחת הכרים.

השמש מכריז על תרומות ל"קורבן" בהם משתתף כל אחד ואפילו העניים, בכסף זה קונים שה או כבש, ושומרים אותו עד שחיטתו בשעת המנחה בחצר בית הכנסת. מנהג זה נחשב כפרה לציבור ונקרא בפי העם "קורבן" בהיותו זכר לקורבנות שנהגו בבית המקדש. בזמן השחיטה סומכים האנשים והילדים את ידיהם על "ראש הקורבן" לכפרת הציבור בדומה למנהג "כפרות" הנעשה בקהילות רבות בערב יום הכיפורים.

בט' באב נהגו נשים לנקות את הבית לאחר חצות היום כהכנה לקראת בואו של המשיח. מנהג זה קיים גם בקהילות רבות בארץ ישראל, ובמיוחד בקהילות צפון אפריקה הנוהגים לעסוק לאחר חצות היום בסידור הבית (ואפילו בסיוד) – לבטא את הכנה לביאת המשיח.

י' באב ג'תת"ל (70 לסה"נ) – המורדים היהודים שהתבצרו בהר הבית ניגפו לפני הרומאים וברחו אל ההיכל, אז שרפו הרומאים גם את ההיכל (מלחמות ו, ד, ד-ו). אחר כך שרפו הרומאים את שארית המקדש והחריבו את העיר ירושלים התחתונה (שם ו, ה, ג).

"והיינו דאמר רבי יוחנן: אלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו [-את הצום על החורבן] אלא בעשירי, מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן [-שקבעוהו בט' באב סברו כי] אתחלתא דפורענותא עדיפא" (בבלי תענית כט, א).

ביום שישי י' באב תרפ"ט (16.8.1929), הודיעה הממשלה כי נתנה רשיון לערבים להפגין ברחבת הכותל־המערבי. במשך היום ניסו ערבים להפגין ליד הכותל מספר פעמים, ובסיום התפילה בהר־הבית, לאחר ששמעו שם נאומי הסתה, התפרצו כאלפיים פורעים ערבים לרחבת־הכותל, מזוינים בנשק חם ובאלות, והבריחו במכות ובצעקות את המתפללים היהודים, השחיתו תשמישי־קדושה והעלו באש ספרי־קודש וחפצים נוספים. כשהסתיימה המהומה הופיעו שוטרים בריטים וסגרו את המבואות לרחבת הכותל.

לפנות ערב ניסו שוב כְּמאה ערבים מוסתים להתפרץ לרחבת הכותל, אך קצין משטרה הדפם וסגר הפתח. בערב נערכה תהלוכת לפידים גדולה בסמטאות העיר עד למסגד בהר־הבית, שם קראו הערבים קריאות גנאי נגד הציונים ומנהיגם חיים וייצמן.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 70-71)

בעשירי באב תשס"ה (2005) החל יישום תוכנית ההתנתקות מחבל עזה בידי חיילי צה"ל, כאשר לפי החלטת ממשלת ישראל גורשו היישובים היהודיים שהיו פזורים במקום ומנו למעלה מ-8000 תושבים.

י' באב יום לידתו ופטירתו של יששכר בן יעקב אבינו ולאה אמנו. נולד בשנת ב'קצ"ז (1441 לפנה"ס) וחי 122 שנה. (ע"פ סדר הדורות הקצר).

בשבת קודש י"א אב תרפ"ט (17.8.1929) נדקר למוות אברהם מזרחי הי"ד בידי פורעים ערבים וחמישה יהודים נפצעו, על רקע המתיחות סביב זכויות היהודים בכותל המערבי. במשך השבת נמשכו הפְרעות הערבים לתפילת יהודים בכותל.

(כותלנו, עמ' 71)

י"א אב תרפ"ט (17.8.1929) – עם צאת השבת התכנס ההרכב "המשולש" של הועד־הלאומי, הרבנות־הראשית לישראל ומרכז אגודת־ישראל, כדי לגבש את מחאתם כלפי הארי לוק, ממלא מקום הנציב.

(כותלנו, עמ' 71)

בשנת 1656 לבריאת העולם, 40 יום אחרי שנראו ראשי ההרים, שלח נח את העורב מן התיבה בי"א באלול, כדי לבחון האם ירד מפלס המים וניתן כבר לצאת מן התיבה (שיטת רבי אליעזר; לפי רבי יהושע היה זה בי"א אדר 1657).

י"ב אב תרפ"ט (18.8.1929) – מכתב מחאה נשלח לממלא־מקום הנציב, מטעם ראשי היישוב היהודי בירושלים: "הועד־הלאומי של כנסת ישראל בארץ־ישראל, הרבנות־הראשית לארץ־ישראל ומרכז אגודת־ישראל בארץ־ישראל, מביעים בזה לממשלת ארץ־ישראל את מחאתם הנמרצת על מעשי הנבלה אשר קרו ביום הששי על יד הכותל המערבי, בניגוד לחובתה המפורשת של הממשלה לשמור על קדושת המקום שלא תחוּלל ועל תפילת היהודים במקום ההוא שלא תופרע… אנו דורשים בכל תוקף מאת ממשלת ארץ־ישראל לאחוז מיד באמצעים כדי לענוש את המתנפלים, להפסיק את התעמולה ולהקים את הבטחון בירושלים ובכל הארץ".

כמו כן נפגשו הרב הראשי קוק ונציגים ממוסדות היישוב, עם גורמים בכירים בממשלת המנדט, ומחו על המצב. הממשלה הציעה לעזור בתמורה לפרסום 'גילוי דעת' בגנות קבוצה מהנוער היהודי, שערכה צעדה בתשעה באב אל הכותל, באופן שמטיל עליהם את האחריות למהומות שעשו הערבים. כששמע זאת הרב קוק התנגד בכל עוז נגד הרעיון ועיכב כל גילוי דעת מעין זה.

(ע"פ 'כותלנו' עמ' 71-72)

רב הכותל נפגש בי"ב באב תרצ"א עם הרב הראשי קוק בביתו והרב קוק מסר לו מכתב לידי הנהלת ה'ועד הלאומי-כנסת ישראל':

"היות שהרב יצחק אורנשטיין נתמנה עתה באופן רשמי לבא־כחנו על־יד הכותל־המערבי, לכן נבקשכם לדאוג עבור קביעת תקציב משכורת חדשית, בכדי שיוכל להתמסר כולו לתפקידו הנעלה, וכמו שדאגתם עד עכשיו בסדור משכורתו".

(ארכיון המדינה, תיק מכתבי הרבנות הראשית, גל-10 /57419; יומן הכותל)

{אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 35}

'ועדת הכותל' בראשות השופט ד"ר קיסטר, שמונתה על ידי הממשלה והרבנות הראשית לאחר שחרור הכותל, התלוננה על כך שהופקעו ממנה כל סמכויותיה, עם מינוים של 'ועדת השרים לשמירת המקומות הקדושים' – מצד הממשלה, ו'ועדת ההלכה' – מטעם הרבנות הראשית.

בי"ב במנחם־אב תשכ"ח קיימה 'ועדת הכותל' ישיבה מיוחדת בהשתתפות הראשל"צ הרב ניסים ושר הדתות ד"ר ורהפטיג. יו"ר הועדה השופט קיסטר הביע את רצון חברי הועדה להתפטר.

שר הדתות הזכיר את דברי הראשל"צ (מה' באדר תשכ"ח) אודות הצורך ברשות ביצוע דתית אחת למקומות קדושים, ובמיוחד לכותל המערבי, שתפעל בתאום מלא עם הרבנים הראשיים. לדבריו, למרות שסמכויות 'ועדת הכותל' צומצמו מאוד על ידי הרבנות־הראשית לאחר הקמת 'ועדת ההלכה' עדיין יש ערך רב לקיומה ולפעילותה, מפני ש"הבעיה של הכותל מסובכת מאוד, יש כוחות שרוצים להשתלט על המקום וצפויים מאבקים קשים בעתיד, וכיון שכבר קיימת סמכות שיש לה מעמד מקובל אין לוותר על קיומה". השר הבטיח שיעשה מאמץ לחזק את מעמדה של הועדה ויסייע לה במילוי תפקידה בכל עניין שידרש.

הראשל"צ הרב הראשי הגרא"י ניסים הביע תקווה שהועדה תמשיך לפעול בשיתוף פעולה פורה בינה לבין הרבנים הראשיים, משרד הדתות, וועדת השרים למקומות קדושים, והזכיר את החובה להביא את כל השאלות ההלכתיות לפני 'ועדת ההלכה'.

(פרוטוקול ישיבת הועדה, ארכיון המדינה)

י"ג אב תרפ"ט – נציגי הישוב שלחו לממשלה תקציר המחאות שהובעו בפניה אמש בענין זכויות היהודים בכותל ובטחונם מפני פורעים ערבים, על ידי באי כח הועד־הלאומי, הרבנות־הראשית ומרכז אגודת־ישראל, בפגישתם עם ממלא־מקום הנציב.

(כותלנו, עמ' 72-76)

בי"ד באב תרע"א, בהיותו כבן 22 שנה, פרסם שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (שז"ר), לימים נשיא מדינת ישראל, מאמר מכונן בעתון 'האחדות' לרגל ביקרו הראשון ליד הכותל המערבי, ביקור שהשפיע מאוד על תפיסת עולמו. שז"ר תאר במאמרו את סוד 'הנצחיות שבעבר' המתגלה בכותל, ומעיד על נצחיות האומה ומעלתה. הכותל המערבי, הסביר שז"ר, מחבר את כל הדורות בשרשרת אחת, חוליה תלויה בחוליה שלפניה, ומבטיח שתופיע גם החוליה הבאה בשרשרת. מאז הבין שז"ר כי הציונות לא באה כדי להקים בארץ "חיים חדשים" על יסודות תרבותיים עכשויים, אלא לעסוק בתחיית האומה בארצה כהמשכיות של עם הנצח על כל ערכיו ואוצרותיו הקדומים.

מאמרו הנפלא של הנשיא שז"ר ניתן לקריאה ולהורדה כאן.

במגילת תענית מצויין ט"ו באב כ"זמן עצי הכהנים" שאין להספיד בו. ביום זה בכל שנה ושנה סיימו את כריתת העצים עבור אש התמיד שדלקה בבית המקדש על המזבח. סיום איסוף העצים היה מלווה בשמחה גדולה על הזכות של השלמת המצווה, ועל כך שמכאן והלאה ניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה (ע"פ תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכא, ב; ורשב"ם ורבנו גרשום, שם). בתלמוד בבלי סוף מסכת תענית מובאים דברי רב מנשיא: "וקרו ליה יום תבר מגל", כלומר – יום שבירת הקרדום, ביטוי המציין את חגיגת הפסקת כריתת העצים למערכה (ע"פ ספר הערוך, רש"י ועוד).

בט"ו באב ג'תתכ"ו (67 לסה"נ), יום הבאת העצים עבור האש על המזבח, התגברו המורדים על חיל אגריפס ודחפו אותו אל ארמון המלך ושרפו את בתי אצילי ירושלים (מלחמות ב, יז, ו): "והיום השמיני היה חג קרבן העצים, אשר בו נהג כל העם להביא עצים אל המזבח, לבל יחסר טרף לאש התמיד ולא תכבה כל הימים. והמורדים לא נתנו לאנשי ריבם לקחת חלק בעבודת אלהים. יחד עם בני העם החלשים נמשכו אל הר הבית רבים מן הסיקריים – בשם הזה נקראו השודדים הנושאים חרבות קצרות תחת כנפי בגדיהם, ואותם ספחו המורדים אליהם והחליפו כח להסתער על שונאיהם. ואנשי צבא המלך נגפו לפניהם, כי נפלו מהם במספרם ובעז רוחם, ונלחצו לעזוב את העיר העליונה. והמורדים הבקיעו אותה ושרפו באש את בית חנניה הכהן הגדול ואת ארמונות אגריפס וברניקי, ואחרי כן יצאו לשלח אש גם בבית גנזי הכתבים (הארכיונות), כי בקשו להשחית את שטרי החובות לכל הלוים ולהשבית את גבית הכספים, ואמרו למשוך אחריהם את לבות האנשים הרבים השקועים בחובות ולקרא חפש לעניים, למען יתקוממו על העשירים…".

בט"ו באב ג'תתכ"ו (67 לסה"נ) עלו המורדים היהודיים על מצודת אנטוניה, ו"שני ימים צרו על הבירה וביום השלישי תפשו את האנשים והמיתום לפי חרב ואת המצודה שלחו באש" (מלחמות ב, יז, ז).

בט"ו באב תרע"ח (24.7.1918) הונחה 'אבן הפינה' לאוניברסיטה העברית בירושלים, חודשים אחדים לפני תום מלחמת העולם הראשונה, לאחר שקיבלה התנועה הציונית באותם ימים היתר מהבריטים להניח אבן פינה לאוניברסיטה. מתחילה הוחלט להניח שתים־עשרה אבנים כמניין שבטי ישראל, אך בלחץ גופים נוספים מהיישוב היהודי עלה מניינן. הקמת האוניברסיטה על הר הצופים ארכה כ-7 שנים והושלמה בשנת תרפ"ה, ובכך היתה לאוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל ולמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). הרעיון להקמת אוניברסיטה בירושלים הייתה חלק מחזון המפעל הציוני, כפי שכבר הוצע בשנת תרמ"ה (1884) בוועידת קטוביץ, ונידון בקונגרס הציוני הראשון בשנת תרנ"ז (1897) בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא.

{תמונה: נאום חיים ויצמן לרגל המאורע –מקור מארכיון המדינה}

{סרטון על האוניברסיטה עם קטעי וידאו ממעמד הנחת האבן בתרע"ח}

בט"ו באב ה'תשמ"ב (1982) נחנך בית הכנסת הגדול בירושלים, ברחוב קינג ג'ורג במרכז העיר החדשה, בצמוד למבנה "היכל שלמה". מאז משמש בית הכנסת מרכז רוחני ודתי המושך אליו תיירים ומבקרים רבים, בעיקר סביב שבתות וחגים ותפילות חגיגיות. בני הזוג וולפסון, התורמים העיקריים לבנין בית הכנסת המרהיב, הקדישו את המבנה לששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה ולחללי צבא ההגנה לישראל.

באולם הכניסה של בית הכנסת מוצג כיום אוסף מזוזות מרשים.

ט"ו באב תרפ"ט (21.8.1929) – התקיימה הלוויה המונית לקדוש אברהם מזרחי הי"ד, שנרצח בידי פורעים ערבים בשבת י"א באב. התהלוכה אחרי מיטתו העלתה את רמת המתיחות שכבר היתה באותם ימים סביב המאבק על הכותל, עד שהרב הראשי קוק נאלץ להרגיע את הרוחות. בעת ההלוויה פצעו שוטרים בריטים 24 יהודים, לאחר שהקהל סטה מהמסלול שנקבע לתהלוכה מראש.

בסיום הלוויה התכנסו חברי ההנהלה הציונית הזמנית והנהלת הועד־הלאומי הזמנית (ראשי ההנהלות היו בקונגרס הציוני בציריך), עם הרבנים הראשיים ועם נציגי אגודת־ישראל, והחליטו לפנות לישוב העברי בארץ ב'גילוי־דעת' פומבי בנושא.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 76)

בט"ו באב תרפ"ד (1924) נולד בתוניס הרב מאיר יהודה גץ, תלמיד חכם וצדיק נסתר, עו"ד מוסמך, תלמידם של הרב מצליח מזוז, הרב מרדכי שרעבי והרב עובדיה הדאיה, ציוני נלהב, ראש ישיבת המקובלים "בית אל", ולימים רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים (הרב גץ נפטר לבית עולמים בכ"ג באלול תשנ"ה-1995).

הרב בן־ציון יאדלר נולד בירושלים בח' בכסלו תרל"ב (1872), והצטיין מילדותו בשקידת התורה ובידיעת ש"ס ופוסקים, ובמיוחד נודע כשרונו לדרוש לפני הציבור בדברי אגדה ומוסר. רבה של ירושלים ר' שמואל סלנט מינה אותו ל"מגיד מישרים" בבתי הכנסת. בשנת תרע"ג ארגן והשתתף ב"מסע המושבות" בהנהגת הראי"ה קוק והרי"ח זוננפלד. דרשותיו־הטפותיו ליד הכותל המערבי משכו תשומת לב רבה בקרב תיירים ומבקרים מכל חלקי הארץ והקנו לו שם של מטיף עממי מקורי (ע"פ דוד תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג [1949], עמ' 1213).

הרב יאדלר היה ממונה מטעם בית הדין בירושלים על העירוב בעיר. נפטר בט"ו באב תשכ"ב (1962) ונטמן בהר המנוחות בירושלים.

הסופר אברהם אדלר תאר את יחסו של ר' בן־ציון יאדלר ל"חלוצים" מזוית מעניינת: המוני חלוצים, פרועי בלורית ודוברי רוסית, שפרקו מעצמם עול תורה ומצוות, הגיעו בתקופתו לארץ. ר' בן ציון יאדלר ראה בעמלם הקשה ובחיי הדחק והעוני שלהם והעריך זאת. למרות שלא קבלו את דברי המוסר וההלכה בדרשות שדרש לפניהם, הם הקשיבו לדבריו והחשיבוהו. ר' בן־ציון מצא אמנם נחמה כשראה את אותם 'חופשיים' ניגשים לעיתים קרובות לעיר העתיקה, משוטטים בסמטאותיה השוממות, נכנסים לבתי הכנסת, ושעה שהם מבקרים ליד "הכותל" עומדים הם בדממה ושפתיהם רוחשות תפילה זכה. כשנודע לאותם צעירים שהערבים מציקים ליהודים המתפללים ליד הכותל – החליטו לשים קץ להשתוללות זאת. זוגות זוגות החלו להתהלך בדרך המובילה לכותל, ולא פעם תפסו פרחחים ערבים שהציקו ליהודים, והפליאו בהם את מכותיהם… ומאז, פסקו הערבים לידות אבנים או להתנפל על היהודים. מאז עלתה קרנם מאוד בעיניו של ר' בן־ציון והוא החל להתייחס אליהם כאל יתר אנשי ירושלים (היה צדיק – וראו: איננו עוד, ירושלים תשכ"א, עמ' 119).

{מסמך סקירה על הרב יאדלר והכותל המערבי – מכתביו ומעשיו}

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה־עשר באב וכיום־הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים, ומה היו אומרות? 'בחור, שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך, אל תתן עיניך בנוֹי תן עיניך במשפחה'. 'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל), ואומר (=וכן כתוב): 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה' (שם, לא). וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג, יא), ביום חתונתו – זה מתן תורה. וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו". (לשון המשנה בסיום מסכת תענית).

במגילת תענית מצויין ט"ו באב כ"זמן עצי הכהנים" שאין להספיד בו. בתלמוד בבלי (בבא בתרא קכא, ב) מובא כי ביום זה בכל שנה ושנה סיימו את כריתת העצים לבית המקדש עבור אש התמיד שעל מזבח העולה, שכן מאותו היום ואילך יורד כוח החמה וכבר ניכרת לחות בעצים שעלולה לגרום להופעת תולעים הפוסלות את העצים למזבח. סיום הבאת העצים למקדש היה מלווה בשמחה גדולה על שזכו להשלים המצווה, כפי שחוגגים סיום מסכת בלימוד הגמרא וכדו' (רשב"ם, בבא בתרא שם). וכן שמחו על כך שמכאן והלאה ניתן להקדיש יותר זמן ללימוד תורה (רבנו גרשום).

ככפרה על חטא המרגלים שאירע בתשעה באב בשנה השניה ליציאה ממצרים, נגזר על בני ישראל למות במדבר ורק בניהם יכנסו לארץ. בכלל הגזירה היה שכל אחד יחפור קבר לעצמו בט' באב בכל שנה ויכנס בתוכו עם רדת הערב. מי שהתעורר בבוקר ידע שקבל עוד שנה לחיות, וכך משנה לשנה היו מתים דור יוצאי מצרים. בט' באב של שנת הארבעים לא מת אף אחד בקברו, ולכן המשיכו בלילות הבאים להכנס לקברים, שמא טעו בחישוב התאריך. כשהגיע ליל ט"ו באב, וראו את הירח המלא זורח מתחילת הלילה, אמרו: "ביטל הקב"ה אותה גזירה קשה מעלינו", ועשו משתה ושמחה ויום טוב. בו ביום חזר "הדיבור" (-דבר ה') אל משה רבנו והתחדשה הנבואה שנפסקה לפני 38 שנים, והיה הדבר כסימן לסיום הנדודים של 'דור המדבר' ותחילתו של דור הנכנס לארץ ישראל.

בעקבות פרשת בנות צלפחד נקבע שכל בת שעתידה לרשת נחלה מאביה תתחתן רק עם בן שבטה כדי שהנחלה לא תעבור לשבט אחר דרך ילדים שיהיו מיוחסים לשבט האב. מצב זה יצר כנראה מצב ששבטים נמנעו מלהתחתן אלה באלה באופן גורף, ונוצר מתח בין השבטים. עם התבססות בני ישראל בארצם והתייצבות כל שבט ושבט בנחלתו, בוטלה בט"ו באב תקנה זו שהייתה מיועדת רק לדור המדבר.

כתוצאה ממלחמת האחים שארעה בקשר ל"פילגש בגבעה" (סוף ספר שופטים), נשבע העם לא לתת לבני בנימין לשאת נשים מישראל. לאחר מכן הצטערו על כך ששבט שלם עומד להיכחד, ולכן הציעו לבטל את החרם ולעודד את צעירי בנימין הרווקים להגיע בט"ו באב לכרמי שילֹה ו"לחטוף" כלות מבין המחוללות, כנהוג בחג זה "מימים ימימה".

הרוגי ביתר, שהיו מוטלים בשדות מאז מרד בר כוכבא בשלטון רומי, הובאו לקבורה בט"ו באב. חז"ל ציינו שהיה בכך נס, שלמרות הזמן הרב שעבר מאז מיתתם, גופותיהם לא הסריחו. לזכרון מאורע זה תיקנו חכמי יבנה את הברכה הרביעית בברכת המזון: "הטוב והמטיב", דהיינו: 'הטוב' – שלא הסריחו, 'והמטיב' – שניתנו לקבורה.

בט"ו באב הסיר הושע בן אלה המלך את הפרוסדאות [=משמרות] שהעמיד ירבעם בן נבט כדי למנוע מיהודים לעלות לרגל לירושלים ובכך לפלג בין מלכות יהודה וישראל ולהעצים את שלטונו. עם ביטול המשמרות שבמעבר הגבול התאפשר לבני ממלכת ישראל לחגוג את שלושת הרגלים יחד עם בני ממלכת יהודה, לראשונה מאז פיצול מלכות ישראל בימי ירבעם.

בט"ו באב ה'תרמ"ב (1982) עלו שבעה עשר מייסדי המושבה ראשון לציון על הקרקע. כיום ראשון לציון היא אחת הערים הגדולות והמפותחות במדינת ישראל.

בט"ו באב ה'תש"ד (1944) נתפסו אנה פרנק ובני משפחתה בידי הגסטאפו הנאצי באמסטרדם, בעקבות הלשנה של מודיע הולנדי על מקום מחבואם. כעבור כחודש הועברו למחנה ההשמדה אושוויץ, ומשם הועברה אנה ואחותה מרגוט למחנה הריכוז ברגן בלזן, שם נפטרו ממחלת טיפוס. מאוחר יותר נודעו שמה וסיפורה המיוחד של אנה פרנק, בעקבות יומן אישי שכתבה ממקום המחבוא, אשר התפרסם בכל העולם.

בט"ו באב ה'תשכ"ט (1969) עלתה היאחזות ראש צורים על הקרקע.

ט"וּ באב (חמישה עשר בחודש מנחם־אב) הוא יום טוב המצוין בעם ישראל עם הרבה שמחה ורגשי חום ואהבה. בימי קדם נהגו בנות ישראל בארץ לצאת בט"ו באב לרקוד בכרמים בבגדי לבן שאולים (כדי שלא יהיה ניכר למי אין בגד ובכך למנוע בושה מבנות עניות שאין להן משל עצמן), והיו מתאמצים ביום זה לשדך את הבנים עם הבנות לשם נישואים. בבתי הכנסת אין אומרים תחנון ביום זה, ומגבירים בו את לימוד התורה. תאריך ט"ו באב מציין מספר תכנים ואירועים חשובים שהתרחשו בו, חלקם שייכים באופן ישיר לחיזוק מוסד הנישואים והקמת בתים בישראל, וכפי שמפורט כאן בסמוך על פי התלמוד בבלי ומקורות נוספים.

ט"ז באב תרפ"ט (22.8.1929) – פורסם 'קול־קורא' מטעם מוסדות הישוב העברי כלפי הממשלה להעניש את הפורעים הערבים. הישוב היהודי נקרא לשמור על השקט ולאפשר למנהלי המוסדות להוביל "פעולה מרוכזת ומאוחדת". כמו כן נתבע הישוב למשמעת, וגונתה הפרת ההסכם עם המשטרה בדבר מסלול הלוויה שנערכה אמש.

(כותלנו, עמ' 76)

נציגי מוסדות היישוב נפגשו עם ממלא־מקום הנציב לוּק, והביעו חששותיהם בענין ביטחון היהודים בירושלים (מספר ימים לפני פרוץ "מאורעות תרפ"ט"). לוק ניסה להרגיע באומרו כי הממשלה נוקטת בכל האמצעים לשמור על השקט.

הרב הראשי קוק ביטל את הצטרפותו לבני משפחתו הנופשים בהר־הכרמל, משום שהרגיש בסכנה העלולה ח"ו לפרוץ בכל רגע, ובמכתביו אליהם כתב: "המאורעות האחרונים אינם מרשים לי לעזוב כעת את העיר־הקדושה, וכפי הנראה אצטרך להתעכב… אני מקושר בהענין הציבורי שלפי המצב, ואיני יכול עדיין להחליט מתי נוכל לבוא בעזרת ד', כי סוף־סוף עניני הכלל קודמים לכל".

(כותלנו, עמ' 77)