שמחת תורה תשע"ח
הרב שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
ביום 'שמחת-תורה' המציין את סיומו של חג הסוכות, נהוג בקהילות ישראל לערוך בבית הכנסת 'הקפות' ? ריקודים שמחים סביב ספר התורה. שמחה זו קשורה לסדר 'קריאת-התורה' הנהוגה מדי שבת, כאשר בכל שנה אנו מסיימים מחזור של קריאה בתורה, מתחילת ספר 'בראשית' עד סוף ספר 'דברים'. המחזור השנתי שמסתיים ב'שמחת-תורה' הוא הסיבה לריקודים סביב התורה ביום זה. אנו שמחים, ומביעים את שמחתינו, על כך שזכינו לסיים מחזור נוסף של לימוד התורה ועל הזכות להתחיל מחזור חדש של קריאה שנתית בתורה.
ואכן, את מחזור הקריאה של השנה החולפת אנו מסיימים ביום חגיגי זה, בקריאת הפרשה האחרונה שבתורה ? 'וזאת-הברכה'; וללא שהות נוספת אנו פותחים את מחזור הקריאה החדש בקריאת הפרשה הראשונה בתורה ? פרשת 'בראשית'.
בפרשת 'וזאת-הברכה' מתוארת פרידתו של משה רבינו מעם ישראל טרם מותו, כשעם מותו של משה מסתיימת כתיבת התורה. המנהיגים הבאים יכתבו את ספרי הנביאים, אך התורה ? ספר התורה ? איננה ממשיכה עוד להיכתב, מפני שהיא 'תורת משה' בלבד, ועם סיום חייו של משה מסתיימת גם התורה.
פרידתו של משה מעם ישראל הייתה נרגשת במיוחד, ולוותה בברכות, שבחים ואיחולים מצדו של המנהיג הדגול, כשהוא מתאר תכונות מסוימות של עם ישראל בכלל, ושל כל אחד משבטי ישראל בפרט. בתחילת ברכותיו, תיאר משה בדרך פיוטית את המעמד המופלא שאירע ארבעים שנה קודם לכן ? 'מעמד הר סיני', כמעמד שבו ניתנה התורה לישראל ועליו מבוססת הזהות הלאומית של העם, מאז ועד עתה.
הבה נקרא ונתבונן בפסוק אחד מדבריו של משה:
"תורה ציווה לנו משה; מורשה, קהילת יעקב."(דברים לג, ד)
פסוק זה עבר במסורת היהודית תהליך מעניין. בקריאה פשוטה, וודאי גם נכונה, מתוארת בו התורה כירושה של עם ישראל. השימוש במושג 'ירושה' בא לבטא את החיבור הבסיסי והבלתי ניתק בין עם ישראל והתורה. אדם היורש נכס מהוריו איננו נזקק להצדקת בעלותו; ירושה היא הבעלות הטבעית והמוצדקת ביותר על הנכס.
בניגוד לאמירה זו, עומדת אמירת החכמים במסכת 'אבות':
"התקן עצמך ללמוד תורה – שאינה ירושה לך."(מסכת אבות, פרק ב)
וגם עם אמירה זו קל לנו להזדהות. אכן, למרות החיבור הטבעי בין עם ישראל והתורה, אין מדובר במידע שאנו נולדים עמו. להיפך. עלינו להכין את עצמנו ללימוד התורה, לפתוח את הלב ואת הראש, ללמוד להאזין למנגינה העדינה, להיות רגישים ועם זאת בלתי מתפשרים ? כדי ללמוד תורה, שהרי התורה איננה עוברת בירושה. יכול האב להיות חכם בתורה, אך בנו יהיה רחוק מכך. הדבר תלוי בהשקעה של כל אחד מאיתנו.
לשני הפנים הללו ? מצד אחד התורה היא ירושה, ומצד שני איננה ירושה ? מצטרף פן נוסף המתגלה בהגותם של חכמי התלמוד:
" 'תורה ציווה לנו משה; מורשה, קהילת יעקב' – אל תקרא 'מורשה' אלא 'מאורשה'."(תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף נז)
חכמים מוציאים את הפסוק מקריאתו הפשוטה. התורה איננה ירושה, הם אומרים. היא מאורשה. הם ממשילים את התורה לכלה שגמרה בדעתה לקשור את גורלה לאהוב ליבה, אך עדיין לא כרתה עימו ברית נישואין. על בני הזוג לצעוד קדימה במשעול הזוגיות, להינשא ולהתחייב זה לזה לחיות חיים של שותפות מלאה בכל תחומי החיים. האירוסין הם קשר חלקי וראשוני, אך קשר זה הוא גרעין שעתיד לנבוט ולהצמיח לחיים ארוכים ומאושרים, חיים של שני חלקים שמצאו זה את זה והפכו ליצירה מושלמת.
ההבדל בין המושג 'ירושה' למושג 'אירוסין', יש לו שני צדדים התלויים זה בזה. ירושה היא אמנם חיבור טבעי שאיננו זקוק להצדקה, אך הוא חיבור של בעלות ושליטה, הוא קשר חד-צדדי של אדם לנכס. האירוסין הם ההיפך הגמור: החיבור בין בני זוג איננו טבעי. הוא מלווה בקשיים ובאתגרים, והוא זקוק להצדקה ולמאמץ מתמיד, ולכן ? הוא איננו חיבור של שליטה אלא של שותפות, של קשר דו-צדדי בין אדם לאדם, בין לב ללב.
כאשר חכמים תיארו את התורה ככלה המאורסת לעם ישראל ? לכך הם התכוונו. אכן, כדי להכיר את התורה וללמוד אותה יש צורך במאמץ. זהו אתגר הדורש מאיתנו התמסרות והתמקדות. אך הקשר הנוצר מהתמסרות זו איננו קשר של אדם לנכס. זהו קשר חי, פעיל. אדם הלומד תורה באופן קבוע, מגלה בעצמו את התחושה שהוא נעשה שותף של התורה, שותף של אלוהים. הקשר בין עם ישראל והתורה הוא קשר של אהבה והתמסרות ? שני חלקים שמצאו זה את זה והפכו ליצירה מושלמת.
כאשר אנו מסיימים לקרוא בתורה ופותחים מחזור נוסף של קריאה בתורה ? השמחה מתפרצת, הלב משורר והרגליים נישאות בריקוד. אנו מחבקים ומנשקים את התורה, רוקדים איתה ומבקשים שלא להיפרד ממנה לנצח.
-q42lp1jtpbwff35uj4h5dqrjy95bqobqxzbw6ilxck.jpg "המסע-לירושלים-3")
