פרשת צו תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
פרשת 'צו', השנייה בספר ויקרא, ממשיכה לפרט את הלכות הקורבנות שאותם הקריבו במשכן – המקדש הזמני שליווה את בני ישראל במדבר, ולאחר מכן במקדש שבירושלים. בשונה מהפרשה הקודמת, פרשה זו מפרטת את הלכות אכילת הקורבנות, ובנושא זה אנו מוצאים בה שלושה סוגי קורבנות: קורבן ה'עוֹלָה' שאיננו נאכל כלל בידי אדם אלא מוקטר כולו על המזבח; כל אחד מהקורבנות 'חַטָאת', 'אָשָׁם' ו'מִנְחָה' – חלקו מוקטר על המזבח וחלקו נאכל על ידי הכוהנים המשרתים במקדש; ואילו קורבן ה'שְׁלָמִים' חריג בכך שחלקו מוקטר על המזבח, חלקו נאכל על ידי הכוהנים וחלקו נאכל על ידי מביא הקורבן.
מה פשר השם 'שְׁלָמִים'? רש"י, פרשן התורה הדגול, מביא לשם זה שני פירושים המבוססים על דברי מדרש התנאים לספר ויקרא המכונה 'תורת כוהנים'. על פי הפירוש הראשון, יש בקורבן ה'שלמים' יכולת סגולית להביא שלום לעולם, ועל שם תוצאת הקורבן – השלום – נקרא הקורבן 'שלמים'. הפירוש השני גם הוא תולה את השם 'שלמים' במילה 'שלום', ומסביר את הקשר ביניהם בכך שאת הקורבן הזה אוכלים שלושה: המזבח ש"אוכל" חלק ממנו, הכוהנים והאדם שהביא את הקורבן. שלושת אלו עושים 'שלום' ביניהם כאשר הם שותפים באכילת הקורבן.
אנו מסוגלים להבין את המושג 'שלום' כאשר מדובר ביחסים שבין שני בני אדם, או שתי מדינות. יחסי שלום פירושם שבני האדם מתנהגים זה עם זה בידידות ובאחווה. אך איזה 'שלום' נדרש עבור המזבח? אם נתבונן במבע הדתי אותו מבטא הקורבן, נוכל לעמוד על פשרו של 'שלום' זה.
הקורבנות השונים מבטאים מבעים דתיים בגוונים שונים. קורבן ה'עולה' מבטא את רצונו של האדם להעניק ולהתמסר למען הקדושה. לכן קורבן זה אינו נאכל כלל על ידי בני אדם אלא מוקטר כולו על המזבח. קורבן זה איננו מוגבל ליהודים בלבד. על פי ההלכה, גם אדם שאיננו יהודי יכול להביא למקדש קורבן 'עולה', שכן כל בני האדם יכולים ומוזמנים להתמסר למען הקדושה. בשונה מכך, קורבנות ה'חטאת' וה'אשם' באים כדי לכפר על חטא. האדם שחש אשמה על חטאו מביא קורבן שמשמעותו היא מעין מנחת התפייסות המאפשרת פתיחת דף חדש ביחסיו של האדם מול א-לוקיו. אך קורבן ה'שלמים' איננו בא לכפר על חטא. הוא מובא על ידי אדם שרוצה להביע בכך תודה ושמחה על חייו.
הדרך לבטא את התודה והשמחה בין בני אדם היא לעיתים באמצעות סעודה משותפת. המאכל – אמרו חכמים – מקרב את הלבבות. אדם זה ששואף להביע תודה ושמחה, מביע את רגשותיו באמצעות "סעודה משותפת" עם א-לוקים. כמובן, נסתייג מייד: א-לוקים איננו אוכל דבר. מדובר במעשה סמלי בלבד, כאשר הקטרת חלקי הקורבן על המזבח מדומים בעיני האדם לאכילתו של א-לוקים, ובלשון התורה: "ריח ניחוח ל-ה'".
אך ישנו צד שלישי ל'שלום' זה: הכוהנים. גם הם מקבלים חלק מן הקורבן, וגם הם שותפים ב'שלום' המשולש. הכוהנים הם בני אדם, והמסר באכילה משולשת זו הוא שלעולם לא יהיה שלום בין האדם לא-לוקים בלי שלום בין בני האדם. רק כאשר מביא הקורבן מתחלק עם הכוהנים, מה שמבטא את ה'שלום' שביניהם – יוכל להיות שלום בין האדם וא-לוקים.
הדת מקרבת בין בני אדם לא רק כאשר הם חברים בקהילה אחת. כאשר אדם מפנים תפיסה נכונה של היהדות, הוא לומד שעבודת הק-ל הנדרשת ממנו כוללת יחסים תקינים עם הזולת. המוסר איננו ניצב במקביל לעולם הדתי, ובוודאי שאיננו מנוגד לו. היהדות מכניסה את היחסים המוסריים אל תוכה וקוראת לאנושות כולה: אין דתיות אמיתית ללא אחדות ושלום בינינו, בני האדם.
