תמים וטוב לו – פרשת שופטים
פרשת שופטים תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בקרב אנשים רבים, אדם "תמים" נחשב למי שקל להוליך אותו שולל, שמאמין לכל דבר ואינו מפעיל שיקול דעת. אולם בלשון התורה משמעותה של המילה שונה לחלוטין. "תמים" מבטא שלימות.
הקרבן שהוקרב בבית המקדש היה חייב להיות "תמים", כלומר ללא מום. גם יעקב אבינו, בחיר האבות, מתואר כ"איש תם" – ביטוי לאדם שלם, ישר ונקי מפגם מוסרי. ביהדות, אם כן, להיות תמים איננו חיסרון, אלא מעלה גדולה.
רעיון זה מקבל ביטוי באחד הפסוקים המרכזיים בפרשת השבוע, פסוק המבטא יסוד עמוק בתפיסת האמונה היהודית.
התורה מתארת את המנהגים שהיו נפוצים בעולם העתיק: פנייה אל מכשפים, קוסמים, מנחשים ומעלים באוב, מתוך אמונה שבכוחם לגלות את העתיד או לשלוט בכוחות נסתרים. אנשים רבים נשבו אחר תופעות אלו, משום שנראו בעיניהם כבעלות עוצמה והשפעה. אולם התורה שוללת אותן באופן חד-משמעי. היא מלמדת שאין לאדם כוח עצמאי לשנות את המציאות באמצעות כוחות מסתוריים, ושאין בהם מקור אמיתי של ידע או שליטה.
חז"ל הרחיבו את האיסור גם לאמונות תפלות שהתפתחו במשך הדורות. פעמים רבות גם אנשים משכילים ונבונים מאמצים הרגלים חסרי בסיס: חולצת "מזל", סדר פעולות שנחשב למביא הצלחה, וכדומה. מעניין לראות שגם מי שאינו מאמין כלל בבורא עולם עשוי להיאחז באמונות מסוג זה. כפי שהתבטא אחד מהוגי הדעות: 'אין אדם שאינו מאמין במשהו', השאלה היא האם בוחרים להאמין באמת יציבה ומבוססת, או באמונות שאין להן יסוד של ממש.
ואכן, לאחר שהתורה מונה את כל אותן דרכי כישוף וניחוש, היא מסכמת במשפט קצר, חד וברור:
"תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה' אֱלֹהֶֽיךָ":
(דברים יח, יג)
ועל כך כתב רש"י יסוד אמוני ברור:
"התהלך עמו בתמימות ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו"
במבט ראשון ניתן לחשוב שהתמימות שעליה מדברת התורה היא אותה תמימות שהעולם נוהג לזלזל בה – כמשפט השגור בפי ההמון: "פתי מאמין לכל דבר". כביכול התורה דורשת מן האדם שלא לשאול, שלא לבדוק, ופשוט לקבל כל דבר. מסיבה זו היו לאורך הדורות מי שתיארו את המאמינים כאנשים נבערים וחסרי דעת העושים כל מה שאומרים להם בלי לחשוב.
אולם אין זו משמעות הדברים כלל. התמימות שהתורה מדברת עליה היא שלמות פנימית וביטחון בדרך. אדם שלם אינו נסחף אחרי כל רעיון חדש ואינו מתרשם מכל אמונה חולפת. לאחר שבירר לעצמו שיש בורא לעולם, שהוא מנהיג את המציאות, שנתן את התורה ומשגיח על כל פרט, אין לו צורך לחפש מקורות אחרים של ביטחון או הצלחה. הוא מוצא יציבות בדרך קבועה שאינה משתנה עם רוח התקופה.
אחד היסודות המייחדים את האמונה היהודית הוא הדגש על לימוד, בירור והבנה. לאורך הדורות התפתחה ספרות עצומה המבקשת להסביר את יסודות האמונה, את טעמי המצוות ואת משמעותן – מן הפירוש הפשוט של המקרא ועד ספרות ההגות, הקבלה והסוד, האדם נצרך רק לשאול ולהעמיק, ולבסוף הוא ימצא תשובה לכל דבר. לעומת זאת, אמונות תפלות נשענות בדרך כלל על הרגל, פחד או מסורת עממית, ללא בסיס ברור. אדם הזקוק לקמעות, לסימני מזל או לטקסים שונים כדי להרגיש בטוח, מגלה למעשה חוסר ביטחון פנימי. האדם השלם באמת מוצא את ביטחונו באמונתו בבורא עולם, ומתוך כך ליבו רגוע יותר.
רעיון זה מבטא גם אוהבן של ישראל – רבי לוי יצחק מברדיטשוב:
"הכלל הוא, כי הבורא ברוך הוא דרכו להטיב, ובפרט לישראל עם קרובו שנקראים בנים למקום, ובוודאי האב ממלא חסרונו ורצון בנו קודם שיצטרך, ואדם אשר יש לו אמונה כזאת בהבורא בוודאי ממלא לו חסרונו. וזהו הרמז 'תמים תהיה עם ה", כלומר כשאתה על בחינת השלימות, שיש לך אמונה בבורא ברוך הוא שבוודאי ימלא לך חסרונך, אז תדע שבוודאי 'עם ה' אלהיך', שבודאי ה' עמך"
(קדושת לוי פרשת שופטים)
בדבריו מתבאר יסוד עמוק: ככל שהתמימות גדולה יותר, כך הקשר של האדם עם ה' נעשה קרוב יותר. אדם המאמין בלב שלם, זוכה, בלשונו של רבי לוי יצחק, לכך שה' מלווה אותו ומשפיע עליו מטובו.
מתברר אפוא שלהיות "יהודי תמים" הוא תואר של כבוד, שכן מדובר באדם שמצא דרך יציבה וברורה, ואינו מיטלטל אחר כל רעיון חולף או אופנה רוחנית משתנה. דווקא התמימות הזו – במובנה העמוק של שלמות – יוצרת קשר קרוב עם הבורא ומעניקה לאדם יציבות לאורך חייו. במבט רחב, לא פעם מתברר שדווקא האדם שאינו רודף אחר כל חידוש, אלא נשאר נאמן לדרך שבירר לעצמו, הוא זה שמגיע רחוק יותר מכל המתוחכמים.
אך בל נשכח את מה שהתבטא רבי נפתלי מרופשיץ: "גדולה התמימות מן החכמה, אבל חכמה רבה דרושה לאדם מישראל עד שיגיע למדרגה של 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'".
