או הכל – או כלום – פרשת משפטים
משפטים תשפ"ו
הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
הפרשה הראשונה בתורה הנקראת לאחר מתן תורה במעמד הר סיני עוסקת בנושא יסודי, אשר עליו נשענת תפיסת העולם היהודית כולה: שאלת החירות והשעבוד.
באופן עקרוני, התורה מתנגדת לעבדות של יהודי. ביציאת מצרים קיבלו בני ישראל על עצמם מחויבות מוחלטת לבורא עולם בלבד, ומכאן שאין מקום לשעבוד אנושי נוסף. ועל כך נאמר במפורש:
"כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד"
(ויקרא כה מב),
אמנם, יש מצבים חריגים שבהם התורה מתירה ליהודי להימכר לעבדות. כמו אדם שגנב ואינו מסוגל להשיב את שווי הגניבה, שנמכר על ידי בית הדין כעבד ליהודי אחר, כדי שיוכל לפרוע את חובו משכר עבודתו.
אלא שגם במקרה כזה התורה מציבה רף מוסרי גבוה. על האדון לנהוג בעבד העברי בכבוד מלא. לדאוג למגורים נאותים, מזון ושתייה, ולרמת חיים שאינה נופלת מזו של האדון עצמו. בשל חובות אלו אמרו חז"ל:
"כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו"
(קידושין כ ע"א).
עבד עברי שנמכר על ידי בית דין משתחרר לאחר שש שנות עבודה. אולם אם בתום התקופה הוא מבקש להישאר אצל אדונו מתוך אהבה לאדון ולביתו, התורה מצווה לנקוב את אוזנו במרצע על מזוזת הדלת, וכך נאמר:
"וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ. כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ. וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם"
התורה מתייחסת בשלילה לעניין, וכן דרשו בגמרא:
"רבן יוחנן בן זכאי היה דורש את המקרא הזה כמין חומר: מה נשתנה אוזן מכל אברים שבגוף? אמר הקב"ה, אוזן ששמעה קולי על הר סיני בשעה שאמרתי 'כי לי בני ישראל עבדים' – ולא עבדים לעבדים, והלך זה וקנה אדון לעצמו – ירצע"
(תלמוד בבלי קידושין כב ע"א)
דברים אלו עוררו תמיהה בקרב פרשנים רבים: מדוע בחירת העבד חמורה כל כך, הרי בני אדם עוברים על מצוות רבות אחרות, וגם אותן האוזן "שמעה בהר סיני", ובכל זאת אין ענישה דומה. יתרה מכך: מה כה פסול בבחירת האדם להישאר במקום שטוב לו, עם משפחה, יציבות וביטחון? מדוע הדבר נתפס, לפי התלמוד הירושלמי (קידושין פ"א ה"ב), כמעט כעבודה זרה?
התשובה הבסיסית טמונה במטרה של יציאת מצרים – קבלת שעבוד רוחני מוחלט לבורא עולם בלבד. כל קבלת עול אנושי כערך מועדף, סותרת את העיקרון הזה. בתחילה, שבית הדין מכר את העבד, השעבוד נבע מתוך אילוץ, אך כאן העבד מצהיר מרצונו: "אהבתי את אדוני" זו אינה כניעה למציאות, אלא בחירה רעיונית לוותר על החירות הרוחנית.
מעבר לכך, יש כאן עומק נוסף, כפי שכתב רבנו יונה גירונדי בספרו שערי תשובה (שער א, אות ו) אדם שנכנס למקום עבודה ומצהיר שהוא מקבל את כל הנהלים, חוץ מאחד. או אזרח שמכבד את חוקי המדינה, למעט חוק אחד שלדעתו אינו מתאים לו. האם נאמר עליו שהוא "בסדר"? ברור שלא.
מחויבות לרעיון פירושה קבלה מלאה של עקרונותיו. אם אדם ישלח מייל וישמיט נקודה אחת מהכתובת, ינגן קונצרט ויחסיר תו אחד, או יבשל מאכל ויוותר על תבלין מרכזי, זו לא תהיה גרסה "כמעט נכונה". זה פשוט לא יעבוד. בדברים מהותיים, זה או הכול או כלום.
המצוות, לפי היהדות, אינן אוסף אקראי של חוקים, אלא מערכת אחת שלמה. הצהרה של "הכול חוץ מדבר אחד" מערערת את עצם ההשתייכות. בכך שהעבד אומר "אהבתי את אדוני", אין בזה רק העדפה להישאר במקום נוח, אלא זו הצהרה של ויתור במודע על רעיון החירות הרוחנית.
בעולם המודרני מקובלת תפיסה של עצמאות אישית, רצון להשאיר "פינה קטנה" ללא מחויבות. לעיתים זה נתפס כזניח, אך בפועל הוא עלול לנתק את האדם מהרעיון כולו. חצי כיסא, רבע שולחן או שליש תספורת, אינם כמעט שלמים, הם חסרים מעצם מהותם.
נאמנות לדרך פירושה לומר: אני שייך. לפעמים אכשל, לפעמים אטעה, אבל אני בפנים. זה שונה לחלוטין מהצהרה: את זה אני אוהב, ואת זה לא. כי על זה כבר אמרו לנו כשהיינו ילדים: "כמעט – זה לא מספיק".
