אלול 2097 / תתנ"ז / 9.8.2097 – 6.9.2097

בראש־חודש אלול ג'ת"ז (3407 לבריאת העולם) היתה נבואת ה' לחגי בה נצטווה לעסוק בבניית בית המקדש השני:

"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת, וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (חגי, א, א-ח).

בא' באלול תרצ"ג (23.8.1933), במסגרת פגישת באי־כוח הישוב העברי עם הנציב העליון הבריטי ארתור גרנפל ווקופ בנושא צביון השבת בעיר תל־אביב, עורר יו"ר הועד הלאומי יצחק בן־צבי בפני הנציב את שאלת 'כלי הכותל המערבי'. בן־צבי הזכיר שמזה כשנה וחצי שאנו מטפלים בזה ולא מגיעים לתוצאות. מושל המחוז כבר הסכים לחידוש הכלים, והעיכוב הוא מצד המזכירות הראשית של הממשלה. בן־צבי ביקש מהנציב להחיש את הוצאת התקנות, כדי שתהיה אפשרות להכין את הכלים לפני החגים הקרובים. הנציב הבטיח לעיין בדבר.

(ע"פ פרוטוקול הפגישה שרשם בן־צבי, ארכיון המדינה פ-1941/35)

בראש־חודש אלול תשכ"ז (1967) פתחה 'ישיבת הכותל' של בני־עקיבא, בהנהגת הרב אריה בינה, את 'זמן אלול' בבנין 'בית־הדין הגדול', הנמצא מטרים ספורים מפינתו הדרומית של הכותל־המערבי. הרב שאר־ישוב הכהן, סגן ראש עיריית ירושלים מטעם המפד"ל, החזיק בידו במפתחות המבנה, ובלא כל התייעצות עם ראש־העיר קולק מסר את המפתח לרב בינה. בחורי הישיבה התגייסו להעברת הציוד הדרוש לפתיחת הלימודים וסחבו על גבם מזרנים לפנימיה

(גב' ברכה סליי בשם הרב שאר־ישוב הכהן זצ"ל; שמעתי מהרב הדרי זצ"ל)

בראש־חודש אלול ב'תמ"ט עלה משה רבנו להר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, אחרי ששבר את הראשונים בחטא העגל (שבת פח; משנה ברורה תחילת סי' תקפא).

בראש־חודש אלול ה'תרנ"ז (29.8.1897) התכנס הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל שבשוויץ, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל, ובהשתתפות 197 צירים. ביום ו' באלול הוחלט בקונגרס על הקמת "ההסתדרות הציונית העולמית" (ראו להלן).

לאחר מספר ימים כתב הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים… לכל היותר בעוד חמישים שנה, הכל יראו זאת!". וראה איזה פלא – לאחר כחמישים שנה, ב-29 בנובמבר 1947, אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח, החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה עצמאית ליהודים בארץ ישראל.

{גלויה מיוחדת לרגל יובל להסתדרות הציונית, כ"ח באב תש"ז – סריקת מקור אצלי}

בא' באלול תרצ"ג (23.8.1933) נפגשה משלחת רבנים וראשי הישוב העברי עם הנציב העליון הבריטי הרביעי לארץ ישראל סר ארתור גרנפל ווקופ (Arthur Grenfell Wauchope), ודנו בנושא צביון השבת בעיר תל־אביב. בפגישה נכחו: הרב הראשי הראי"ה קוק, הרבנים הראשיים לתל־אביב הרב אהרנסון והרב מאיר־חי עזיאל, יו"ר וחבר הנהלת הועד־הלאומי יצחק בן־צבי וראש עירית תל־אביב מאיר דיזינגוף.

הרב קוק פתח בהסברת ערכה של השבת וערך מנוחתה, והוסיף שתקומת עם ישראל בארץ־ישראל קשורה עם השבת, ושאנו מצטערים לראות חילול שבת בזמן שהממשלה יכלה לעזור לנו לקיומה על ידי חקיקת "חוק מנוחת השבת בתל־אביב". והאריך בדברים ברוח זו.

דיזינגוף המשיך ואמר שמחובת הממשלה לעזור לסדור האוטונומיה של החיים הדתיים והלאומיים של העם העברי בביתו הלאומי. בעבר החליטה עירית תל־אביב על 'חוק עזר' בדבר סגירת החנויות והפסקת התנועה הצבורית בימי שבתות וחגים, אולם משפט שהתנהל מול העיריה ביטל את התוקף החוקי של החלטת העיריה. כעת מבקשת העיריה שהממשלה תוציא 'חוק יסוד' שמייפה את כוחן של העיריות והמועצות המקומיות העבריות להוציא 'חוקי עזר' שיבטיחו את מנוחת השבת ומועדי ישראל, וכך תוכל תל־אביב לחדש את חוק העזר למנוחת השבת. דיזינגוף הוסיף שמובן מאליו שחוק כזה יתחשב גם במיעוטים שאינם יהודיים על ידי שיבטיח להם את השמירה על מועדיהם.

(ע"פ פרוטוקול הפגישה שרשם בן־צבי, ארכיון המדינה פ-1941/35) {תצלום מקור מהתיק}

בג' באלול תשכ"ח (1968) הכריז הרב צבי יהודה הכהן קוק בשיחתו בישיבת 'מרכז הרב': "יש לזכור את ההלכות העובדתיות והמעשיות של קדושת מקום מקדשנו וקדושת הר הבית, המוזכרות בסוף מסכת ברכות: 'לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו… ורקיקה מקל וחומר'. מצוות עשה של 'מקדשי תיראו' מתפשטת למדרגות הקדושה שמסביב להר הבית, מתוך קל וחומר של רקיקה (ברכות סב, ב), הכולל כל ביזיון כלפי כל מה שממעל לו ומסביב לו… יש להתהלך בחרדה ופחד מסביב להר הבית… רק מתוך אחיזה ב'מקדשי תיראו', נזכה להמשך קידוש ד' על כל ישראל, להמשך הבניין של ילכו מחיל אל חיל, יראה אל אלהים בציון'" (שיחות הרצי"ה תלמוד תורה א, הוספה סעיף 3).

{תמונת הרצי"ה קוק מדבר במיקרופון, ספריה לאומית}

בג' באלול תש"ב (1942 לסה"נ) נודע שהממשלה החלה לבצע תיקונים בנדבך העליון של הכותל המערבי על ידי 'המחלקה לעבודות ציבוריות'. אבנים רבות הוצאו ונקבעו חדשות במקומן. הרבנות הראשית לישראל דרשה, על פי הקבוע גם 'דבר המלך' באופן חוקי, שכל תיקון באבני הכותל וסביבתו יתבצע רק על ידי ישראל ובתאום עם הרבנות הראשית.

כיון שתיקון הנדבך העליון של הכותל מתבצע על ידי עמידה על גבי הכותל עצמו ואף הכרחית כניסה להר הבית כדי לעלות ממנו אל הכותל, עלתה השאלה האם עדיף שיעשו זאת יהודים (לאחר שיטבלו מטומאה היוצאת מהגוף) ותתקיים בכך קצת מצוות 'ועשו לי מקדש', או שמפני חשש כרת ובעיות נוספות מוטב שיעשו זאת ערבים.

הרב הראשי הגריא"ה הרצוג נדרש לסוגיה בצדדיה השונים תוך התייעצות עם הגרי"מ טיקוצ'ינסקי. בתשובה מנומקת שכתב ניסה הרב הראשי למצוא היתר לדבר, והסתפק שמא יש כאן כבוד המקדש ו"צורך תיקון" משום שגם בחורבנו לא זזה שכינה מכותל מערבי והמקום קדוש אף בשוממתו (ע"פ שהש"ר ומגילה כח, א), אך סבר ש"קשה לתלות היתר על יסוד זה" ו"אין לנו ראיה שמותר משום כך להתיר איסור טומאה", ולכן הכריע הלכה למעשה: "אינני רואה דרך להתיר לפועל ישראל לעשות את המלאכה הקדושה הזאת, ולדעתי אנו מוכרחים להעסיק נכרים".

לימים נדפסה תשובתו במעט שינויים בשו"ת היכל יצחק או"ח סימן יח [סי' לג במהדו"ב]. (ע"פ 'יומן הכותל המערבי'; תצלום התשובה בכת"י הרב הרצוג)

ג' באלול- יום פטירת הראי"ה קוק בשנת תרצ"ה (1935 לסה"נ) – מצויין באופן מיוחד ברחבי הארץ, במוסדות החינוך, בגרעינים התורניים, ובעיקר בישיבות הציונות הדתית, ורבים עוסקים ביום זה במשנתו והגותו של הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ומורה דרכה של התנועה הדתית-ציונית. בשנים האחרונות מתקיים אירוע רב משתתפים של לימוד תורה כל הלילה בהר הזיתים למול מקום המקדש, סמוך לקברו של הרב קוק, במסגרתו מועברים שיעורים ושיחות מרבנים מובילים.

{תצלום מבט מבית העלמין בהר הזיתים לעבר הר הבית}

ביום ד' באלול (ויש גורסים: ז' באלול) התקיימה חנוכת חומת ירושלים על ידי בית חשמונאי, לאחר שפרצוה היוונים. ונקבע ליום טוב שאסור להספיד בו. ואמנם את השערים העמידו רק לשנה הבאה בז' באייר.

(מגילת תענית, ע"פ פירוש היעב"ץ; ציון היום בטל עם חורבן בית שני)

בישיבת הועד־הלאומי בד' באלול תר"צ (28.8.30), נערך דיון מיוחד על הצעת 'ועדת הכותל' של חבר הלאומים להגיע לפשרה עם הערבים בענין זכויות היהודים בכותל, על ידי הימנעות מקביעה מפורשת שזכות היהודים להתפלל בכותל איננה עומדת למיקוח. בדיון נידונה משמעותו של ההסכם המוצע, ונשמעה תרעומת כלפי הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים על עצם הצעה של וויתור שכזה. בסיכום דבר המליאה הודגש כי עִם כל הרצון לבוא לידי הסכם עם הערבים, לא תוכל שום הצעה לשמש בסיס למשא ומתן אם יחסר העיקר: "הכרת הערבים בזכותם של היהודים לגישה חפשית לכותל בכל עת, כדי לשפוך שיחם ולהתפלל בכבוד ללא כל הפרעה".

(כותלנו, עמ' 173)

לגבי שאלת הבעלות הקנינית על הכותל התגלתה חולשה מסויימת בהנהגה הציונית, מחמת לחצים מבית ומחוץ ומאימה שמא יפרצו שוב מאורעות דמים כפי שארע בקיץ תרפ"ט. "בהנהלה הציונית ובועד־הלאומי שררה הדעה (מלבד יחידים בועד־הלאומי), שאין לעמוד על כך שהכותל־המערבי שייך לעם ישראל, אלא רק לעמוד על זכותנו לגשת לכותל בכל עת ובכל שעה, להתפלל, ללמוד וללמד, גם לגדולים וגם לתינוקות של בית רבן כרצונם".

(כותלנו, עמ' 174, ע"פ רש"ז שרגאי, זכרון ראי"ה, עמ' ר).

בה' באלול ג'שצ"ה, בשנה הששית לגלות יכניה (3395 לבריאת העולם; 591 לפנה"ס הנוצרית), ראה יחזקאל מראה נבואה נפלא: "אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי, וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדוֹנָי ה'. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה, וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי, וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה… וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי, וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת…" (יחזקאל ח, א-ו).

ב-ו' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) עלה מנחם ראש הקנאים לכבוש את מצודת הורדוס בירושלים. עם היהודים אנשי חיל אגריפס שהתבצרו שם עשה ברית ושלחם לשלום, והרומאים נמלטו אל שלשת מגדלי הארמון: הפּיקוֹס, פצאל ומרים. אך הרומאים שנשארו ולא הספיקו להמלט נפלו בידי אנשי מנחם (מלחמות ב, יז, ח).

בו' באלול תרנ"ז (3.9.1897), במסגרת 'הקונגרס הציוני הראשון' שהתכנס בבזל שבשווייץ, הוקם ארגון 'ההסתדרות הציונית העולמית' (World Zionist Organization) על ידי התנועה הציונית, ביוזמתו של בנימין זאב הרצל. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם, ופעלה עם המוסדות הלאומיים להגשמת מטרתה של התנועה הציונית – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בתחילת דרכה ייצגה ההסתדרות הציונית את היישוב היהודי בארץ ישראל אל מול השלטון העות'מאני ואחר כך את כל העם היהודי מול השלטון הבריטי. בשנת תרפ"ט (1929) עברה הפעילות הביצועית של ההסתדרות הציונית לידי 'הסוכנות היהודית', וההסתדרות הציונית נותרה כגוף קובע מדיניות.

{גלויה לרגל יובל 50 להסתדרות הציונית, ערב הקמת המדינה (14.8.1947) – עם חותמת דואר מיוחדת מצ'כוסלובקיה לרגל המאורע – סריקת מקור אצלי באוסף}

לפי גירסה אחת. ראו לעיל: ד' באלול.

ב-ז' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) נהרגו חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו בידי שודדים מאנשי מנחם הגלילי, ראש המורדים היהודים.

(מלחמות ב, יז, ט)

ב-ז באלול ג'תת"ל (70 לסה"נ) נכבשה ונשרפה העיר העליונה בידי הרומאים. (מלחמות ו, ח, ד)

בז' באלול תשכ"ט (21.8.69), בסביבות 7 בבוקר, לפני פתיחת הר־הבית למבקרים, נכנס מייקל דניס רוהאן, צעיר נוצרי אוסטרלי, למסגד אל אקצה (בהסכמת שומר הוואקף איברהים חילוואני עמו תיאם מראש), הניח צעיף טבול בחומר דליק על מדרגות בימת הדרשן שבהיכל התפילה, ותחת המדרגות הטמין מיכלי בנזין ונפט כשקצהו השני של הצעיף מונח עליהם, הצית את הצעיף ויצא מהמתחם. האש התפשטה במהירות עקב חומר דליק למניעת ריקבון שהיה על תקרת המסגד, ועשן השריפה שהתמר מעל למסגד נראה למרחוק. תוך זמן קצר הגיעו למקום 16 רכבי כיבוי־אש ממערב ירושלים, ומכבי אש נוספים מרמאללה, מחברון ומשכם. המון ערבי תקף את הכבאים הישראלים והכה אותם, למול עיני אנשי הוואקף וחברי המועצה הערבית העליונה שהיו במקום. האש שגרמה לנזקים כבדים כובתה סופית לקראת הצהריים. בו ביום מינתה ראש הממשלה גולדה מאיר ועדה לחקירת נסיבות ההצתה. ראשי הוואקף טענו שהמצית נכנס דרך 'שער המוגרבים' עליו שמרו חיילי צה"ל. ראש עיריית ירושלים, טדי קולק, הפריך את הטענה במסיבת עיתונאים וציין שההצתה אירעה זמן רב לפני השעה שבה נפתח 'שער המוגרבים'. ההצתה עוררה סערה בעולם המוסלמי, ומנהיגים קראו לג'יהאד נגד ישראל בעקבות השריפה. (תקציר ע"פ ויקיפדיה, "הצתת אל אקצה")

בעקבות המקרה הועלתה באונסק"ו הדרישה להחזיר את הר־הבית כולו לשליטת המוסלמים, ולסלק את הנוכחות הצבאית מ'שער המוגרבים'. משרד החוץ החל בקמפיין רחב היקף של הסברה מבית ומחוץ על ערכו וקדושתו של הר הבית לעם היהודי כדי להציב עמדה למול השמצות העולם הערבי ונסיונם לנצל את העיתוי כדי לנתק לחלוטין את הזיקה היהודית להר הבית. כמו־כן הרבו להסביר כי לא יתכן שיהודי יעשה דבר כזה למקום הקדוש ביותר ליהודים. (ע"פ מסמכים בארכיון המדינה, תיק ירושלים – הכותל המערבי ומעלה המוגרבים, שלמה הלל, 1969)

אספסינוס סיים לכבוש את טריכי (עיר מבצר על יד הכנרת) אחרי מלחמות קשות ובשמיני לחודש אלול ג'תתכ"ז (67 לסה"נ) תפס את המורדים היהודים ועשה בהם שפטים והרג רב, ועשרות אלפים מהם מכר לעבדים. (מלחמות ג, י, י).

ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929) – ממשלת בריטניה מינתה ועדת חקירה כדי "לחקור את הגורמים שהביאו לידי המהומות האחרונות בארץ־ישראל, ולהגיש הצעות על הצעדים שיש לנקוט כדי למנוע את הישנותם". בראש הועדה ישב המשפטן סֵר ואלטר שאו, אליו חָבְרוּ צירי 'בית הנבחרים האנגלי' – הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הארי סנל ממפלגת העבודה והנרי בּטרטוֹן מהמפלגה השמרנית.

(כרונולוגיה יב"צ; כותלנו, עמ' 103)

עִם גידול האוכלוסיה היהודית בארץ גדל מיום ליום מספר המתפללים והמבקרים ליד הכותל המערבי, כאשר רבים מהם עולים חדשים, חלוצים ובני נוער שאינם שומרי תומ"צ. לקראת 'הימים הנוראים' וחגי תשרי נוצר צורך לרענן את הנהלים לשמירה על קדושת המקום. גם מושל המחוז בקש מהרבנים הראשיים שיעשו זאת בתור "באי־הכוח הדתיים הרשמיים של היהודים במה שנוגע לכותל", למען שמירת הסדר במקום (בעיקר מפני שחשש להתנגדויות הערבים למעשים בעלי אופי לאומי ליד הכותל…).

בח' באלול תש"ג (1943 לסה"נ) פורסמה "הודעה לקהל" מטעם הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל. בין השאר נכתב בה כי "אסור בהחלט לשיר ברחבת הכותל המערבי, שום שיר שאיננו מעצם סדר התפילה הנהוג בישראל"; "הקהל נדרש בכלל לשמור בחרדת קודש על מורא המקום, לא להפריע את השראת המתפללים, על ידי הקלת ראש ועל ידי איזו עבירה שהיא נגד 'תקנות כותל המערבי' כפי שנקבעו ב'דבר המלך'"; "הרב יצחק אורנשטיין [רב הכותל] הוא בא כוחנו המוסמך על יד הכותל המערבי כלפי צבור המתפללים והמבקרים, וכלפי כל האורחים הרשמיים ובלתי רשמיים המבקרים ליד הכותל, ורק אליו יש לפנות בכל הענינים המסודרים שבמקום".

מזכיר הרבנות הראשית שלח העתק של ההודעה הנ"ל לארגון בית"ר, שנעריו הרבו לפקוד את הכותל המערבי במהלך הימים הנוראים (לעתים תוך כדי אווירת הפגנתיות, שירת "התקווה" וכד', והתנהגויות בלתי הולמות לקדושת המקום), ובקש: "לתת לזה את הפרסום המתאים בין חבריכם בכל הסניפים שלכם בארץ".

{תצלום ההודעה והמכתבים בארכיון ז'בוטינסקי, תיק ג6- 7_3}

בח' באלול תשכ"ז (13.9.67) החליטה 'ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים' (הוקמה ע"פ החלטת הממשלה מס' 732 בז' באב):

"א. לא ייעשו שינויים בענין 'שער המוגרבים' (כמעבר פתוח להר־הבית). ב. שר הבטחון מתבקש להורות ל'משטרה הצבאית' השומרת על שער המוגרבים, להקפיד כי לבוש והתנהגות הנכנסים [להר־הבית] יהיו כנדרש במקומות קדושים".

(פרוטוקול הועדה)

בח' באלול תשכ"ח (1.9.68) החליטה 'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים' לקדם את חשיפת המשך הכותל־המערבי לצדדים – תחת ה'מחכמה' מצפון ובשטח הבנוי שמדרום לרחבת הכותל (בהמשך להחלטה מיום ו' באב תשכ"ח): "1. להרוס את כל הבתים מדרום לרחבת הכותל, לאחר פינוי ומתן פיצויים נאותים לדייריהם. 2. להבטיח, גם לאחר הריסת בנין 'אבן־סעוד', אפשרות כניסה להר־הבית דרך שער המוגרבים"

(פרוטוקול הועדה)

'ועדת השרים לענין עקרונות התכנון והפעילות באזור רחבת הכותל' החליטה לאשר לחברי המשלחת הארכיאולוגית לחפור בצמוד לכותל המערבי. לאור זאת קיימה 'מועצת הרבנות הראשית' דיון בח' באלול תש"ל, בו מתח הרב הראשי אונטרמן ביקורת על כך שאף אחד מהרבנים הראשיים לא הוזמן לישיבת הועדה.

חבר המועצה הרב גולדשמידט הסב את תשומת הלב לכך שלא התקבלה תשובה משר הדתות, החבר בועדה הנ"ל, למברק ששלחה ועדת ההלכה בל' באב, וכי מדובר בשאלה יסודית: "האם ענין הכותל יהיה ברשות הרבנות הראשית או ימסר לרשות חילונית".

הראשל"צ הרב ניסים הוסיף כי אין אלו 'שמועות' בלבד, אלא שר הדתות עצמו אמר שנתבקש להקים 'רשות לעניני הכותל', ולכן יש לנקוט בצעדים מעשיים ולפרסם החלטה עקרונית שעניני כותלי הר־הבית ברשותם ובסמכותם של הרבנים הראשיים.

חבר המועצה הרב שלמה גורן הציע לפעול דרך חקיקה בכנסת שתקום 'רשות לענייני הכותל' ויהיו בה אנשים דתיים.

המועצה החליטה לשלוח עוד היום מברק לשר הדתות בנידון.

(פרוטוקול מועצת הרבנות)

בט' באלול שנת ה'כ"ז, הגיע הרמב"ן לירושלים, במטרה לחדש בה את הישוב היהודי, שהיה דל במיוחד. אחת מפעולותיו הכבירות אז היתה בניית "בית כנסת הרמב"ן" בעיר העתיקה.

הרמב"ן מצא את העיר שוממה מיושביה, והר הבית חרב וחרוש מכל סממנים יהודים, ועליו מבנים אליליים. בכתביו תאר את בואו למול חומות הר הבית: "ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש קראתי בבכיה רבה: 'בית קדשנו ותפארתנו וכו' וכל מחמדנו היה לחרבה', וקרענו קריעה שניה בתאניה ואניה" (ע"פ כתבי הרמב"ן, "תפילה על חורבות ירושלים"; מסעות א"י, יערי, עמ' 77).

מדברי הר"מ חאגיז ('אלה המצוות', וארשא תרמ"ז, סימן צה עשה לח) נראה שהבין ש"כנגד הבית הגדול והקדוש" היינו מול שריד משמעותי שמסמן את מקום המקדש במערב – הכותל המערבי. וכן נקטו כמה חוקרים.

כשעמד הרמב"ן בעיר החרבה, שממערב להר הבית, מה שראה כציון למקום המקדש יכול להיות רק הכותל המערבי, שהרי כבר בזמנו לא ניכר דבר עתיק בהר הבית וגבולותיו מלבד החומה המערבית, וכפי שבעצמו תאר בתפילתו הנ"ל: "וההיכל והר הבית, לשמיר ולשית, עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, ומרעה הוא לכפירים, ואויבנו פלילים, זה מחריב ועוקר את הגבולים, וזה מציב ומקים אלילים, ובאו בו פריצים ומחללים, ואל אל לא יושיע בתוכו [הפריצים] מתפללים".

עוד כתב הרמב"ן לבנו באותם ימים על היותו ממזרח למקום המקדש: "עליתי אל הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו… ושם, כנגד בית המקדש, קראתי חרוזותיו [של גיס הרמב"ן רבי משה ב"ר שלמה] בבכיה רבה" (נדפס בסוף 'שער הגמול' לרמב"ן). במכתבו תאר הרמב"ן את חורבן הארץ אשר "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, וירושלים יותר חרבה מן הכל", ובהמשך כתב "כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה, וכל גלילות הארץ, לראות בית־המקדש ולבכות עליו. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה הוא יזכנו לראות בנינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה".

רבי רפאל בכ"ר ברוך טריוִיש נלב"ע בט' באלול תצ"ו. בספרו צח ואדום (דף ג, א) כתב כי מאמר חז"ל ש"מעולם לא זזה שכינה מכותל מערבי" מרמז על כך שהקב"ה מנהיג את ישראל אפילו בזמן החורבן. ובהמשך הספר הביא 'תפילה לשבתות וימים טובים' ו'סדר תיקון כותל מערבי', וכתב שם כי ה' ברחמיו ובחסדו הותיר לנו בגלותנו ב' שרידים: שארית ישראל וכותל המערבי הקדוש שריד בית המקדש, וזו עדות לישראל שה' לא מאס בנו וישיבנו לארצנו.

ביקורת צבורית הושמעה נגד הצבת 'נרות הזכרון' על גג ישיבת האידרא בידי הרב הראשי לשעבר הרב גורן, ואף הוגשה עתירה לבית המשפט על כך.

בט' באלול תשמ"ז פרסם הרב הראשי לישראל הגר"א שפירא 'חוות דעת' לחזק ידי הרב גורן: "הדלקת אור נרות במקום קדוש היא מנהג ישראל מקדמת דנא והיא מעוגנת הן בספרות ההלכה והמדרשים והן בספרות הקבלה… אנו רואים בהצבת נרות כאלה על מרפסת ישיבת 'בית האידרא' ברחבת הכותל המערבי, לעילוי נשמות קדושי ישראל שנספו בשואה, כמבוססת על המסורת הנ"ל… הערך הדתי שנקבע בהעלאת האור לזכרם. וגם קביעותם במקום קדוש כמו בבנין שברחבת הכותל המערבי – הרי הם מקודשים יותר מאשר במקום קדוש אחר".

{תצלום חוות דעת, ארכיון המדינה}

{תמונת הרב שפירא מתפלל בכותל, ארכיון הרוורד}

בט' באלול נולד (ונפטר) דן בן יעקב אבינו. חי 125 שנה (ע"פ סדר הדורות).

מקובלת המסורת כי נטמן באזור אשתאול, היכן שנמצאת מצבתו כיום ביער צרעה.

רבי פנחס שפירא מקוריץ נלב"ע בי' באלול תקנ"א (1791 לסה"נ).

יש מהחסידים שרגילים לצטט דבריו: "אילו הייתי בארץ ישראל, הייתי מבלה את היום בכותל המערבי ובלילה אצל קבר רחל, כי טוב להמצא תחת סינורה של אמא".

בספר 'אמרי פנחס השלם' הובא מדבריו על הכותל המערבי (חלק א, פרשיות-חנוכה, סימן סא): כמו שמן הנופל על בגד ומשאיר רושם כך השכינה משאירה רושם היכן ששורה, והמקום נעשה מוכשר ביותר להתפלל בו. כך גם הכותל המערבי הוא רושם השכינה שהיתה בבית המקדש הראשון, והוא כעצם לוז שנשארת מגוף האדם ולא מתפוררת בקבר וממנה תהיה תחיית המתים.

בי"א באלול שנת ה'שפ"ה עצרו אנשיו של מושל ירושלים את השל"ה הקדוש וחמישה עשר רבנים נוספים, והחזיקום במעצר עד ראש השנה, בתביעה לכופר רב תמורתם. (מתואר באריכות ב'אגרת חרבות ירושלים').

בי"א באלול תרצ"ה (כשבוע לאחר פטירת הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק), פנתה הרבנות הראשית לישראל אל שופט בית משפט שלום ד"ר אהרן שמש, בקשר לתיק משפטי שמתנהל אצלו לגבי מעמדה של "חצר אור החיים הקדוש" שבעיר העתיקה בירושלים. במכתבם הזכירו הרבנים כי לחצר זאת, השייכת למשפחת אל־כאלדי, יש חשיבות קדושה ליהודים, הואיל ובה נמצא בית מדרשו העתיק של רבי חיים בן עטר, בעל הפירוש "אור החיים" ז"ל. עוד ציינו כי השוכרים היהודים שהחזיקו בה עד כה טפחו אותה דור אחר דור משך כמאתיים שנה ללא הפסק, בהתמסרות ובטפול של קדושה. במצב זה, הבהירו, כל זעזוע בעניני השכירות של החצר עלול להוציא אותה מידי היהודים ובכך יתבטל ערך קדושתה. את המכתב חתמו הרבנים באמרם:

"מצאנו מחובתנו על פי דין תורתנו הקדושה, בתור ראשות הדת, להודיע לכבודו את הדבר הזה, שאנו חושבים שנחוץ לדעתו, למען הביאו בחשבון – אם ימצא לנכון – בקשר עם המשפט המתברר לפניו".

{תצלום המכתב מארכיון הרבנות הראשית, תיקים מזמן המנדט הבריטי}

י"ב אלול תרפ"ט (1929) – כתוצאה מפרעות תרפ"ט ('מאורעות הכותל'), שפרצו בירושלים והתרחבו לחברון ולכל הארץ, ירד מצבם הכלכלי של מוסדות התורה והחסד ביישוב העברי בירושלים ובשאר הארץ. לכן כתב הרב הראשי קוק 'קול קורא' נרגש בו פנה אל הציבור להענות למגבית שעורכים השד"רים והגבאים של המוסדות (מתוך אוצרות הראי"ה א, עמ' 493): "אחינו היקרים המשתתפים בצרתם של אחים לצרה, מוסדות התורה והחסד… לא בלב היכול להבליג על סערת יגונו אני כותב כעת אליכם דברי אלה. הצרה הנוראה אשר באה כעת על אדמת הקודש ועל כל מקראיה, על ידי הזדים הארורים הרוצחים הטמאים ועוזריהם לרעה (=הערבים והבריטים), שברה לרסיסים את כל עצמותינו… הרציחות, הטביחות האכזריות והחורבנות אשר החריבו בנו שונאינו ומחזיקי ידיהם, פגעו לא רק במקומות אשר הטבח והשוד נקרו שמה, כי אם ערערו את מצב החיים כולו בארץ־הקודש… מוכרחת תרומה מיוחדת… להחזיק כמקודם את ישובותינו הקדושות בעיר־הקדושה ובארץ־הקדושה… עד אשר ירחם ד' ציון… חזקו ונתחזקה בעד ערי אלוקינו וקדושת תורתנו, וד' ינחם את שאר עמו, ודם עבדיו יקום, ויבנה את חורבותינו ויקומם את הריסותינו וינחמנו בבנין שלם בביאת גואל צדק בב"א".

בי"ב באלול תש"ח (16.9.1948) העביר הרוזן השוודי פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט למרכז האו"ם את תכניתו החדשה לחלוקת הארץ, במסגרת נסיונות האו"ם להשגת הפסקת אש במלחמת העצמאות. בהצעתו החדשה חל שינוי משמעותי: מרחב ירושלים – בית לחם הוצא מהריבונות הירדנית והוחזר לריבונות בינלאומית, כמו כן נמל חיפה ושדה התעופה לוד נקבעו כאזור ניטרלי. בתכניתו הוצעו גבולות חדשים למדינה יהודית: הנגב, יהודה ושומרון – הוקצו לירדן, ואזור החוף והגליל – למדינה היהודית. מבחינה מדינית הציעה התכנית הקמת קונפדרציה בין ישראל לבין ירדן. ממשלת ישראל התנגדה להצעה, אך הביעה נכונות להמשך משא ומתן בנושא. למחרת התנקשו אנשי לח"י בחייו של בֶּרְנָדוֹט בירושלים.

בי"ג באלול תש"ח (17.9.1948) נרצח בירושלים הרוזן ברנאדוט (ראה לעיל י"ב אלול) על ידי אנשי לח"י. בעקבות הרצח נחקקה "פקודת מניעת טרור" על ידי 'מועצת המדינה הזמנית'. כתוצאה מהחקיקה הוכרזו לח"י ו'חזית המולדת' כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש.

ט"ז באלול תרס"ו (6.9.1906) דוד בן גוריון עלה לארץ ישראל, בהיותו כבן 20. לימים, היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. הוא נהג לומר שנולד פעמיים, אחת כשיצא מבטן אמו, ובבואו לארץ נולד בפעם השניה.

ראו בסרטון עוצמתי על בן גוריון, מארכיון המדינה בהנחיית עוזרו האישי הנשיא יצחק נבון.

הרומאים הלכו בדרכי מלכי יון קודמיהם, והיו מענים את הכלות היהודיות ואונסים אותן לפני שנישאו לבעליהן, "ומנעו את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם". לכן נאלצו היהודים לקיים חתונות בחשאי, ולא יכלו להכנס ולצאת מהעיר ביום אלא בלילות. וביום י"ז באלול יצאו הרומאים מעצמם מירושלים, ונעשה יום טוב ליהודים.

(מגילת תענית, ופירוש האשל)

מר ישראל ליפל כתב בי"ז באלול תשכ"ז (1967) לשר הדתות ורהפטיג לרגל התחלת החפירות של קשת וילסון ומנהרות הכותל, שבוצעו בסודיות בידי משרד הדתות זמן קצר לאחר שחרור העיר העתיקה, כי הוא מציע שבהזדמנות זו תערך בדיקה יסודית לידיעה שהגיעה מערבי המתגורר באל־עזריה, תושב 'שכונת המוגרבים' לשעבר (שפונתה ונהרסה בידי המדינה מיד עם שחרור הכותל). לדברי הערבי הנ"ל, נמצאות אבנים גדולות עם כתובות עבריות מתחת למבנה ה'מחכמה', סמוך לכותל המערבי. הוא הסכים, אם יש צורך בכך, להגיע ולהראות לחופרים את המיקום המדוייק, אך ביקש לעשות זאת בלילה שלא יראוהו.

{תצלום המכתב}

עשרת המרגלים שאמרו דברי גנות על ארץ ישראל נענשו בי"ז בתמוז ונמשכה מחלתם עד שמתו בי"ז (ויש אומרים ב-ז) באלול. יש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח תקפ, א-ב). עיקר התענית היא מפני שמסתבר שעשו תשובה, ובכל זאת נענשו עונש גדול על חטאם ולא זכו שתתקבל תשובתם להצילם ממיתה, והמתענה מתעורר על ידי כך להתאמץ לחזור בתשובה שלמה (בית יוסף שם, ושו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' יד).

ח"י באלול תרצ"ב – שוב נזרקו אבנים על המתפללים בכותל המערבי. הרבנים הראשיים זרזו את רב הכותל, הרב יצחק אביגדור אורנשטין, שיתלונן על כך לפני סגן מושל מחוז ירושלים – הפקיד היהודי הבכיר מר יהודה דז'יקובס.

(ע"פ כותלנו, עמ' 200)

ח"י באלול תרפ"ב (11.9.1922) הוא המועד הרשמי בו ממשלת בריטניה [או מדוייק יותר – המנהל האזרחי הבריטי בראשות הנציב העליון] קבלה את המנדט מחבר הלאומים על ארץ ישראל. כוונתו המוצהרת של שלטון המנדט הייתה להקים "בית לאומי ליהודים בארץ ישראל", ברוח הצהרת בלפור, ולמטרה זו עודד כתב המנדט עלייה של יהודים והקצאת קרקעות להתיישבותם, ואף סייעו הבריטים לביסוס מוסדות ההנהגה היהודית לקראת הקמת מדינה עצמאית. בהמשך חלו שינויים לרעת היישוב היהודי ולמעשה חרגו הבריטים יותר ויותר ממטרה ראשונית זו.

בח"י באלול ה'תנ"ח* נולד הבעש"ט מייסד תנועת החסידות (ע"פ מסורת חב"ד).

בתאריך זה נולד גם האדמו"ר הזקן בשנת תק"ה, מייסד חסידות חב"ד וממשיכי דרכו של הבעש"ט.

ח"י באלול הוא גם יום הסתלקותו של המהר"ל מפראג (בשנת שס"ט), ולאורך הדורות ראו חסידים בצירוף מועדים זה עדות גלויה לקשר הנשמתי הישיר שבין המהר"ל מפראג ומשנתו לבין תנועת החסידות, ואמרו כי כאשר נשמת המהר"ל עלתה השמיימה היא פעלה פעולה רוחנית בשמיים שהופיעה לימים בנשמות גדולי החסידות הללו. 

*ישנן דעות נוספות לגבי שנת הולדתו: שמעון דובנוב כתב שנולד בשנת ה'ת"ס (אך יש טוענים שזו טעות סופר). לפי מסורת מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), נולד הבעש"ט בשנת ה'ת"נ.

רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ נלב"ע בכ"א באלול תקכ"ד (1764) ונטמן בבית העלמין בפראג.

היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז בדורו, מחבר ספרי יסוד בהלכה, קבלה ודרשנות, ורבם של קהילות אה"ו – אלטונא, המבורג, וואנדסבק. נולד בערך בשנת תנ"ד (1694) לרבי נתן נטע, שכיהן כרב בעיר אייבשיץ. בצעירותו, לאחר שנתייתם מאביו, גלה למקום תורה, לעיר פרוסטיץ, הסמוכה לישיבתו של מהר"ם אייזנשטט בעל ה"פנים מאירות". בסוף שנת תע"ד נקרא לעמוד בראשות הישיבה בפראג, ובתשרי תצ"ז, לאחר שנפטר רב העיר, רבי דוד אופנהיים, נבחר רבי יהונתן למלא את מקומו. בשנת תק"ב עבר לרבנות מיץ למלא מקומו של בעל ה"פני יהושע", שעבר משם לכהן כרבה של פרנקפורט. בשנת תק"י החל לשמש כרב קהילות אה"ו הנכבדות.

בספרו 'יערות דבש' (חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם), כתב כי מכוח הידיעה שאף על פי שהקב"ה סילק שכינתו מכל הבית בעת החורבן, הוא השאיר רושם מקדושת כבודו אצל הכותל המערבי, וכביכול תקע שם יתד נאמן ושריד שממנו תשרה השכינה בעתיד על המקדש, לכן "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני", כי כשם שאי אפשר לשכוח את יד ימין כך שיכחת קדושת המקדש היא בלתי אפשרית כי עדיין רוח קדשו במערב.

אחרי שגברה יד החשמונאים על היוונים וגרשום מארץ ישראל, קבעו מחדש בתי דינים לפי מנהג ישראל ושבו להרוג את המשומדים שהמירו דתם ונעשו מנוכרים לעדת ישראל. בתחילה נתנו למומרים שלשה ימים לשוב בתשובה, אך משלא שבו מרשעתם הרגום, ואותו יום היה כ"ב באלול ועשאוהו יום טוב שקיימו בהם את הדין.

(מגילת תענית, ופירוש האשל)

בכ"ג באלול תשנ"ה (18.9.95 לסה"נ) עלתה בסערה השמימה נשמתו הטהורה של רב הכותל והמקומות הקדושים, המקובל רבי מאיר יהודא גץ. "הכותל נותר יתום", אמרו אז סדרנים בכותל ומפקדי המשטרה מהשנים האחרונות.

מדבריו על הכותל המערבי:

"תפקיד 'רב הכותל' שונה מתפקיד כל רב, הן באיכות והן בכמות… זהו המרכז הרוחני־דתי של כלל עם ישראל בכל העולם כולו, והפניות שמגיעות, באות לא רק מאנשים בארץ אלא מכל העולם כולו.

רש"י בפירושו לגמרא אומר (ברכות ח, א): 'יש אוזניים לכותל' [גדולי ישראל דרשוהו על הכותל המערבי], וההסבר הוא שהכותל פרוץ ופתוח, השכינה שורה בו, כי היא קולטת בתוך אבניה את כל פניותיהם ובקשותיהם הפרטיות.

הכותל המערבי הוא ה'פסיכיאטר' של האומה הישראלית. בעצם מה תפקידו של פסיכיאטר? קודם כל הוא נותן אפשרות לאדם לשוחח, מדובב אותו שיגלה מה לוחץ עליו, מה מעיק עליו. כך הכותל, מעורר את האדם ומדובבו. וכשאדם משִׂיח את מר לבו, הוא מרגיש הקלה, הוא יודע כי לאחר שתשקע השמש ואפלה תרד לעולם, יבוא המחר ושוב יפציע השחר, ושוב תזרח השמש".

לחצו להאזנה ל'סיור רדיופוני מוקלט' במנהרות הכותל בהדרכת הרב גץ.

בכ"ה באלול ג'תכ"ה (3425 לבריאת העולם), במסגרת 'שיבת ציון', הושלמה בניית חומת ירושלים וביצורה על ידי הבנאים היהודים: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו, טו-טז).

כשעלה נחמיה הנביא לירושלים מצא את העיר חרבה, החומה פרוצה ושעריה אכולי אש. נחמיה דרש מהעם לבנות את חומת ירושלים מחדש, ואכן למרות התנכלויות צרי-יהודה, החלה המלאכה ביום ג' במנחם־אב ונמשכה 52 ימים: "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח, וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" (נחמיה ד, יא-יב).

כ"ה באלול הוא היום הראשון למנין ימי העולם הנברא, בו החלו ששת ימי בראשית שהסתיימו בבריאת האדם ביום א' בתשרי (שחל ביום ו'). עם תחילת בריאת העולם נבראו גם הניגודים המשלימים זה את זה – שמים וארץ, אש ומים, אור וחושך…

בכ"ט באלול תרפ"ט, ערב ראש השנה תר"צ, פרסם הרב הראשי קוק בעתונות "תשובה לגילוי דעת המופתי" (=דברי הסתה שפרסם המופתי בקשר למינוי ועדת החקירה למאורעות תרפ"ט, בטענה כי ליהודים אין כל זכויות בכותל, ולכן הם האשמים בפרוץ הפרעות ואין מה לחקור בדבר).

הרב קוק פתח תגובתו במילים: "אני חושב שזה למטה מגדר הכבוד להשיב על גידופים שאיש מגדף עַם שלם. אבל אחרי שסוכנות רויטר מסרה את גלוי דעתו של המופתי שבירושלים, בתור השקפת הערבים על המאורעות, אני מוצא את עצמי מחוייב להשיב את כבודה של האמת המחוללת מתוך ההשקפה הזאת, שאיננה השקפת העם הערבי בכלל, ואפילו לא של כלל הערבים בארץ ישראל". וביחס לכותל המערבי כתב בין השאר: "כל העולם התרבותי יודע שמעולם לא חדלו היהודים שבאו לארץ־ישראל – בין בתור מתיישבים קבועים ובין בתור תיירים – להתפלל על יד הכותל המערבי. השם 'כותל הדמעות' שרכש לו הכותל הזה בתקופת חורבן הבית וגלות העם מעל ארצו הקדושה, יודעים הכל שהוא על שם הדמעות של היהודים שנשפכו שמה דורות על דורות, בתפילות חודרות כל לב ונפש".

(כותלנו, עמ' 104-105)