שבט 2085 / תתמ"ה / 27.1.2085 – 25.2.2085

בא' בשבט תרמ"ב (21.1.1882) נוסד בעיר חרקוב שבאוקראינה הארגון היהודי ציוני ביל"ו (ר"ת: בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה", ישעיהו ב, ה). אנשי ביל"ו היו מחלוצי העליה הראשונה ותרמו לחיזוק ההתיישבות החדשה בארץ. הם קראו להתחדשות פוליטית-כלכלית ורוחנית-לאומית של העם היהודי בארצו ולהתחדשות השפה העברית, ודגלו בחיי קומונה – שאיפות שהביאו לא פעם למאבק בפקידי הברון רוטשילד ולחילוקי דעות עם בני המושבות הוותיקות.

קבוצת ביל"ו הירושלמית בראשות הרב יחיאל מיכל פינס היתה קשורה בקשר מיוחד לעיר הקודש ולמקום המקדש, כפי שעולה למשל ממכתבם למר סלאנימסקי:

"את מכתבנו זה אנחנו שולחים לאדוננו מירושלים עיר קדשנו, וכן כל המכתבים מהיום והלאה יֵצאו כלם מהעיר הזאת, כי נחמנו על אשר חללנו עד היום את כבוד ציון ונמיר את חרבותיה ועייה בערים אחרות, ולא שמנו אל לבבנו, כי החרבות האלה מזכירות אותנו את תפארתנו ואשרנו בימי קדם, בשבת ישראל על אדמתו. ואיה דבר אשר די אונים לו לחזק את לבנו בעבודתנו הכבדה והקדושה כאבני הזכרון האלה? ונאסף כלנו ביום כ"ג ניסן [תרמ"ג] ונחרץ כלנו פה אחד לשית את ירשלים למרכז כל עבודתנו… ואבני כותל המערבי החרב תאמצנה את לבנו לבלתי נשכח את התכלית אשר הקדשנו לה את כל חיינו".

בראש חודש שבט שנת ב' אלפים תפ"ט החל משה רבינו לחזור על התורה בפעם האחרונה לפני מותו, וללמדה לבני ישראל, כפי שכתוב: "וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ אֲלֵהֶם" (דברים א, ג). חזרה זו נחשבת כ'נאום' פרידה של משה רבנו מהעם העומד להכנס לארץ ישראל, והוא תופס את רובו של ספר דברים.

חז"ל אמרו כי "יום זה משול כיום מתן תורה" (מדרש תהלים פח). במשך 36 ימים חזר משה על התורה, עד יום לפני מותו שחל ב-ז' באדר.

ינאי המלך (אלכסנדר) היה ממלכי בית חשמונאי, אך בהשפעת המסית אלעזר בן פועירא נזרקה בו מינות ונהפך לצדוקי, הרג את חכמי ישראל, והושיב צדוקים בסנהדרין. ב' בשבט, היום בו מת ינאי ממחלתו, נקבע ב'מגילת תענית' ליום־טוב שאסור בהספד, משום שהשמחה באותו יום היתה כפולה: א. שמחה לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מהעולם. ב. כשחלה ינאי ציווה לאסור שבעים חכמי ישראל (כל הסנהדרין, מלבד גיסו שמעון בן שטח) ופקד להרגם ברגע שימות, כדי שהעם יבכה עליהם ולא ישמח במותו. אבל מיד לאחר שמת ציוותה אשתו המלכה שלומית אלכסנדרה על שומר בית הסוהר לשחרר את החכמים, ורק אז בישרה על מותו.

(מגילת תענית, ע"פ פירוש האשל)

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, כנראה בסביבות שנת 930. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, ולדעת חלק מהם זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות בירושלים ובעולם עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947.

בב' בשבט תשי"ח (1958), כעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים על ידי מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים". הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כלשון המבריחים), הוא הרב שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן־צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר.

בג' בשבט תרצ"ג (30.1.1933) נוסדה בגרמניה תנועת 'עליית הנוער', תנועה ציונית ששמה לה למטרה להעלות צעירים יהודים לארץ ישראל ולהכשירם לעבודה חקלאית.

במהלך מלחמת העצמאות, ביום ג' בשבט תש"ח (14.1.48), התרחש בגוש עציון קרב משמעותי בעקבות התקפה גדולה של כנופיות מהאזור, בסיוע ערבים ובדואים שבאו מירושלים ועד באר שבע, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני. ניסיונם לתפוס את מרכז גוש עציון ולבתר את ארבעת ישובי הגוש לשנים נכשל, וההתקפה כולה נהדפה על ידי כוחות "ההגנה" תוך גרימת אבידות כבדות לתוקפים.

מהצד היהודי נהרגו שלושה לוחמים, אחד נפצע קשה ושמונה נפצעו בינוני וקל. מהצד הערבי נהרגו יותר ממאתיים ורבים נפצעו. הערבים ניסו להסתיר את המפלה הקשה, אך אנשי "ההגנה" אספו בחשאי מידע על 100 הרוגים ו-104 פצועים שנפגעו בקרב, ופרסמו שמותיהם בערבית בשידור רדיו של "קול ההגנה". הדיפת הכנופיות יצרה הרתעה שהחזיקה כשלושה חודשים בהם הגוש לא הותקף.

ו' בשבט תרצ"ח (1938 לסה"נ) נפטר הרב זרח ראובן ברוורמן, תלמיד הנצי"ב מואלוז'ין והמהרי"ל דיסקין, מגדולי הרבנים בירושלים בדורו ואחד ממייסדי וראשי ישיבת 'מאה שערים' בירושלים. מלבד גאונותו בתורה נודע בצדיקותו ובמידותיו הנעלות ובמעשי חסד שעשה ממש במסירות נפש.

מספרים שבכל שבת לאחר סעודה שלישית היו הולך עם תלמידיו לכותל המערבי ומזמר שם את הפיוטים הנדפסים בסידור לפני תפילת ערבית של מוצאי שבת. לאחר מכן היה עובר לפני התיבה בהתלהבות נוראה באחד ממנייני תפילת ערבית בסמטת הכותל המערבי, ועל תפילתו היו אומרים "הלוואי שנזכה להתפלל בימים הנוראים כמו שר' זרח מתפלל ערבית במוצאי שבת אצל הכותל המערבי!" (עלון מקוון 'ישמחו', גליון 67, כ"ג בשבט תשע"א).

בד' בשבט תש"ח (15.1.1948), בימי מלחמת העצמאות, יצאה מירושלים שיירת הל"ה – מחלקה של 40 לוחמים בפיקודו של דני מס – לעזרת גוש עציון הנצור. לפנות בוקר נתגלתה השיירה ו-35 מאנשיה נפלו בקרב גבורה. למחרת כתב על המאורע המשורר הישראלי חיים גורי את השיר "הנה מוטלות גופותינו", שהשפיע על תודעת ההקרבה למען הכלל במערכות ישראל (להאזנה – לחן: נחום היימן, עיבוד: צליל בירן).

ד'-י"א בשבט ה'תש"ח (15-22.1.1948) –

"מבצע יואב" התקיים בחזית הדרום, בפיקוד האלוף יגאל אלון, במטרה לשבור את החיץ הצבאי המצרי שניתק את הנגב, ולכבוש את העיר עזה. במקביל וכסיוע ל"מבצע יואב" התחולל "מבצע ההר" בפיקוד אלוף צבי איילון, בו תקפה חטיבה 10 (הראל) את הנוכחות המצרית מכיוון בית שמש דרומה, והרחיבה את השליטה הישראלית בפרוזדור ירושלים עד עמק האלה.

אודות למבצעים אלו, כחלק ממלחמת העצמאות, סוכלה תוכנית נציג האו"ם הרוזן ברנאדוט, לפיה הנגב ימסר לממלכת ירדן.

ה' בשבט תרנ"ב (1892) – נסגרה ישיבת וולוז'ין "אם הישיבות" שהיתה באמפריה הרוסית (כיום בלרוס), בעקבות דרישת שר ההשכלה הרוסי שהישיבה תלמד את השפה הרוסית.

אנשים מתנועת ההשכלה רצו לגרום לסגירת הישיבה, ולשם כך הלשינו לשלטונות כי בישיבה אין לימודי חול. ראש הישיבה הרב צבי יהודה ברלין (הנצי"ב) הסכים שאם ממש אין ברירה אפשר שתילמד השפה הרוסית רק מחוץ לכתלי הישיבה, וגם זאת בהשגחה צמודה של ראש הישיבה וגדולי הדור שהמורה המלמד יהיה ירא אלוהים (שו"ת משיב דבר, ח"א סי' מד). שר ההשכלה לא אהב את הרעיון ואף העלה את דרישותיו, ביניהם: להקדיש יותר ממחצית הלימוד בישיבה ללימודי חול משעה 9 ועד שעה 3, שלא יהיו לימודי חול בערב ושכל צוות הישיבה יהיו בעלי תעודת 'הסמכה להוראה' מטעם השלטון. למרות הלחץ האדיר שהופעל עליו מכל עבר לא יכל הנצי"ב להסכים בשום אופן לתביעות אלו, עד שבסופו של דבר נאלץ לסגור את הישיבה בה' בשבט תרנ"ב.

בו' בשבט תרצ"ז (18.1.37) עזבה את הארץ ועדת החקירה המלכותית בראשות הלורד פיל, ששלחה ממשלת בריטניה לארץ ישראל. מטרת הועדה היתה לחקור את מאורעות "המרד הערבי", שפרץ בארץ באביב תרצ"ו (1936). לאחר כחצי שנה (יולי 1937) נתנה הוועדה את מסקנותיה, שהמליצו על סיומו של המנדט הבריטי באזור וחלוקת הארץ למדינה יהודית ולמדינה ערבית.

כשהגיע לארץ ישראל מנחם בגין, אז נציב בית"ר בפולין ואחת הדמויות הבולטות במחנה הרוויזיוניסטי, השתלב במפקדת האצ"ל והוצע לו לעמוד בראש הארגון. בסוף שנת 1943 הסכים לקבל את הפיקוד על הארגון וגיבש מפקדה חדשה בה כיהנו המפקד לשעבר יעקב מרידור כסגנו, אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי.

בז' בשבט תש"ד (1.2.44) הוציאה מפקדת האצ"ל בראשות בגין כרוז "הכרזת המרד". במסמך נאמר בין השאר כי למרות שמכל הבחינות היה 'הספר הלבן' – שהצר את צעדי ההתישבות היהודית בארץ – אמור להתבטל, הוא "נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה… שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו".

לאחר מכן הוכרז במסמך כי מבחינת האצ"ל תמה שביתת הנשק מול הבריטים, ומעתה נפתחת מלחמה נגד 'הספר הלבן'. האצ"ל דרש בכרוז את מסירת השלטון על ארץ ישראל לידי "ממשלה עברית זמנית", שתדאג בעצמה לפינוי יהדות אירופה והבאתה לארץ, לכריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות המדינה העברית, ותבטיח צדק סוציאלי ושוויון זכויות מלא לכלל תושביה.

הכרוז סיים במילים: "הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות וייסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע, לא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מילדת, הרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט.

ואם עזור תעזרו לו, הרי תחזינה עיניכם בקרוב בימינו בשיבת ציון ותקומת ישראל.

כה ייתן וכה יוסיף לנו האלוהים!".

לנוסח המלא של הכרוז: "הכרזת המרד של האצ"ל".

בחורף 2005 החליטה עצרת האו"ם לקבוע את 27 בינואר בכל שנה ליום הזיכרון הבין-לאומי להנצחת קרבנות השואה ויום המאבק הבינלאומי באנטישמיות. יום זה נבחר משום שבו שחררו צבאות הברית את היהודים שנותרו במחנה ההשמדה אושוויץ. בהחלטת האו"ם כלולים בין השאר סעיפים אלו:

1. האו"ם מעודד את המדינות החברות לפתח תכניות לימוד שתשפענה על הדורות הצעירים ללמוד את לקחי השואה כדי למנוע פשעים עתידיים.

2. האו"ם דוחה כל ניסיון להכחיש חלקית או באופן מלא את השואה כאירוע היסטורי.

3. האו"ם מגנה כל תופעה של חוסר סובלנות דתית וגילויי גזענות ואלימות נגד קבוצות על בסיס אתני או דתי.

*בכ"ז בטבת תשס"ו צויין יום זה לראשונה ע"י האו"ם, ומאז נכנס ל'חוזר מנכ"ל' של משרד החינוך כיום בו יש לעסוק במערכת החינוך בישראל בתודעה הבינלאומית לשואה.

בט' בשבט תרכ"ה (1865 לסה"נ) נפטר הרב יהוסף שוורץ, מגדולי התורה בדורו, שד"ר, גאוגרף, צייר, ומראשוני חוקרי ארץ ישראל בעת החדשה.

בספרו 'תבואות הארץ' (פרק ז חצר הפנימית, עמ' שמב-שלב) קובע הרב שוורץ כי כלל הר הבית נקרא בפי סופרים "מקום המקדש", ו"הכותל המערבי" הידוע, לידו נוהגים היהודים להתפלל, הוא חומה של הר הבית, והינו השריד היחיד שנשאר בשלמותו מכל הבניינים שהיו בזמן המקדש.

הרב שווארץ התגורר בקרבת הכותל המערבי, סמוך ל'שוק הכותנה', ונהג לציין זאת בכתביו: "[רכשתי בית] סמוך לבנייני וחורבות מקום המקדש. בצד המערבי נמצא בור אצל המרחץ הנקרא בלשון ערב חמם אלשפע. וכעת ביתי וישיבתי סמוך למרחץ זה, כעשרים אמה", וכן "סמוך מאוד ביתי לכותל מערבי ומקום המקדש בערך עשרים אמות… כי ביתי במערב העיר". ובמקום נוסף ציין "ביתי סמוך הרבה למקום המקדש… ברוח מזרחי לרחוב היהודים". וגם "והמלך סולטן שׂוּלימאן המשיך מצינורות אלה במערב בניני הר הבית… כמעט בחצר אשר אני יושב בו". וכן כתב עליו אליעזר ברגמן: "מול גג ביתו…יכולים לראות את הכותל המערבי; בכל ערב שבת עורכים שם יהודים הרבה את תפילתם" (ראו: תולדות חייו של רבי יהוסף שווארץ, אבי ששון, שנה בשנה, תשס"ג).

הרב יהוסף שוורץ יצר תרשים של הכותל המערבי והר הבית, והוא מופיע בספרים ישנים רבים ובחותמות עתיקות.

{תרשים הכותל ע"פ הרב שוורץ על כיסוי לחלה – מאוספי הקרן}

בי' בשבט תרצ"ט (1939), בנאום לרגל יום השנה לעלייתו לשלטון, הכריז היטלר ימ"ש כי הוא מתחייב שאם תפרוץ מלחמה ייכחד הגזע היהודי באירופה.

י' בשבט תשי"א – רבי מנחם מנדל שניאורסון הוכתר לאדמו"ר השביעי של חסידות חב"ד. יום זה מצויין בקרב חסידי חב"ד כיום הילולה וחיזוק בלימוד תורתו של 'הרבי'.

בזמן מלחמת העצמאות, בי"א בשבט תש"ח (22.1.1948), יצא בשעות הבוקר טנדר מתל־אביב לירושלים ולמושבות הדרום. במבואות יאזור עלה הג'יפ על מוקש והתלקח. מיד לאחר מכן הסתער המון ערבי על נוסעיו והרגם, וכתוצאה מכך נאלצו השיירות לירושלים לנסוע בדרך הביטחון החולית- מולדת- חולון- ראשון לציון.

בשנת תרע"ב, בהשתדלות החכם באשי בתורכיה, הותר ליהודים על־פי חוק להניח ספסלים ליד הכותל ולקיים את תפילתם שם בלא הפרעה, וזאת לאחר שנים של קיפוח זכויות היהודים בירושלים. בעתונות דוּוַח: "רבנו הגדול עשה צעדים לפני וזרת [= משרד] המשפטים והדתות על־דבר האיסור של 'כותל־המערבי', שנאסר על היהודים להניח ספסלים ונרות אצל הכותל… הצעד שעשה רבנו פעל הרבה בחוגים הגבוהים, וביום השלישי י"א שבט תרע"ב שלחה הוזרה הנ"ל תלגרמה מיוחדה למושל ירושלים לבטל את האיסור הזה של כותל־המערבי מיד ובלי איחור" ('החרות' כ"ג שבט, תרע"ב).

(כותלנו – הרב קוק והמאבק על הכותל, עמ' 28)

י"א בשבט ה'רמ"ח (1485) – רבים מאנוסי ספרד נשרפו חיים על-ידי האינקוויזיציה.

בי"ב בשבט ה'רכ"ו (1496) פרסם מלך פוטוגל צו גירוש ליהודי ארצו, שנים מעטות לאחר שרבים ממוגרשי ספרד מצאו מקלט במדינה זו.

בי"ב בשבט תרפ"ה (6.2.1925) התקיים בחיפה טקס החנוכה הרשמי של 'הטכניון', המוסד האוניברסיטאי הראשון שנפתח בארץ ישראל. בהקמת הטכניון היה מעורב אחד המדענים הגדולים בכל הזמנים – חתן פרס נובל הפיזיקאי היהודי פרופ’ אלברט איינשטיין, שהיה הנשיא הראשון של 'אגודת דורשי הטכניון'. בניין הטכניון שנחנך אז משמש כיום כ'מוזיאון לאומי למדע, תכנון וטכנולוגיה'. קריית הטכניון עצמה עברה בשנת תשי”ג (1953) לקמפוס הנוכחי שלה על הר הכרמל.

י"ג בשבט תש"ה (27 בינו' 1945) – הצבא האדום (צבא ברית המועצות) שחרר את מחנות ההשמדה אושוויץ ובירקנאו שבפולין מידי הנאצים. במחנות אלה נרצחו בין 1,100,000 ל-1,500,000 איש (1 וחצי מליון!), רובם יהודים. בהגעת הצבא האדום למחנה אושוויץ שוחררו כ-7,500 אסירים שנותרו בו. מפקד היחידה ששיחררה את המחנה היה יהודי בשם אנטולי שפירו, רב סרן (מיור) בצבא האדום.

י"ג בשבט תשי"א (1951) – החל מבצע ייבוש אגם החולה, מצפון לכנרת, במטרה להוסיף שטחים לפיתוח החקלאות במדינת ישראל הצעירה.

י"ג בשבט תשס"ג (2003) – מעבורת החלל 'קולומביה' שוגרה לטיסה STS-107. בטיסה זו ניספה האסטרונאוט הישראלי אילן רמון, עת שחזרה ונכנסה המעבורת בכ"ט בשבט (1.2.2003) אל אטמוספירת כדור הארץ, והתפרקה בעקבות שבר קטן ברכיב מכנף המעבורת.

בליל ט"ו בשבט שנת שע"ה כתב ר' מרדכי מרויסטיץ את זכרונותיו ממסע שערך באותה שנה בארץ ישראל. בפתח דבריו הודיע למקורביו בחו"ל: "אילו לא ראיתי כל זה במו עיני – לא הייתי כותב לכם, לכן אל תאמינו לאיש מה שיאמר לכם מפי השמועה… וחלילה שאכתוב לכם אחרת ממה שראיתי, ואהיה ממטילי מום בקדשים…".

ר' מרדכי תאר את שראה ועשה סביבות מקום המקדש, ובמיוחד האריך בענין הכותל המערבי: "אומרים (העולם), שבית המקדש עומד למעלה מן העיר – שקר. העיר עומדת למעלה מבית המקדש ללא ספק… והנה הלכתי לכותל המערבי, וחבקתיה ונשקתיה, והתפללתי והורדתי דמעות. והחומה גבוהה מאוד… וזמן ניכר הלכתי לאורכו ולא היה לי שום רגש של פחד כלל, אף על פי שבעוונותינו הרבים – הכל שמם. במקום שעמד המקדש – חומה מסביב, לשנים עשר השערים… רבותי היקרים, דעו לכם, כי בכל יום שבת אחר בית הכנסת הולכים לכותל המערבי ועושים 'מי שברך' לכל ישראל, ובפרט לקהילות הקודש שבחוץ לארץ…. הכותל [המערבי] מתרומם עד ג' קלאפתר גובה (כ-6 מטר) מעל פני האדמה, והישמעאלים בנו בנין על גבי הכותל המערבי, והוא גבוה מאוד. ומקום שעליו עמד ההיכל בנו להם הישמעאלים בית תפלה עם אבנים יפות… וכשאנו הולכים בימי השבת לכותל המערבי, עומדים אנו על הר אחד (עושים "תצפית"), וכאן רואים שהמקדש מונח בעמק, וירושלים מכוסה בעפר, כי בשעה שחופרים – מוצאים בתי אבן נאים מתחת לאדמה. ובחצר שלנו, חפרו ומצאו חנויות נאות, וכל מה שמעמיקים יותר מוצאים יותר…". ('מכתב מארץ ישראל', תורגם בידי יב"צ ונדפס ב'איש התורה והמעשה' עמ' פח)

{תמונה עתיקה של הכותל – מאוסף הקרן}

בי"ד בשבט תרנ"ט (25.1.1899) הגיע לארץ ישראל "הנדיב הידוע", הברון אַבְרָהָם בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד גֵ'יימְס דֶה רוֹטְשִׁילְד. הברון עגן עם ספינתו הפרטית 'אטמה' ביפו וירד לסיור בן חמישה ימים, בעיקר במושבות הדרום. ביום הרביעי, שבת פרשת 'בשלח', דיבר הברון בבית הכנסת בראשון לציון על התפתחות המושבה ושגשוגה, ואמר:

"רגילים לומר שאין ניסים בזמן הזה, אך זה לא נכון. האם זה לא הנס היותר גדול? כל העמים הגדולים ונוראים, כבבלים והרומאים, אבדו ואין זכר להם. ועם קטן כעם ישראל עודנו חי וקיים, והנה הוא שב אל ארצו שגלה ממנה, והארץ עונה לו את עבודתו. האין זה נס גדול?! והאם נס קטן הוא אם ארץ חרבה זו כאלפיים שנה, ארץ טרשים ועקרבים, נהפכת לגן עדן ולארץ זבת חלב ודבש באמת, וכל זה על ידי בניה ששבו אליה אחרי נדודים בארצות שונות?" ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982, עמ' 83).

{שטר ובול הברון רוטשילד}

נאמר על הקב"ה כי 'מתחילת ברייתו של עולם' נתעסק במטע תחילה (ויקרא רבה כה ג). אנו למדים מכך שאם ברצוננו לדבוק בדרכיו של הבורא עלינו לעסוק בנטיעה. אידיאל הנטיעה איננו ישראלי דווקא, זהו ערך אנושי כלל עולמי. אדם צריך לעסוק ביישובו של עולם, בנטיעה, וגם בתעשיה, בתיקון תשתיות, בבניה, בהסדרת יחסים חברתיים מתוקנים בין בני אדם, ובכל דבר שתורם לסידור נכון ונעים של החיים, להתפתחותם ושכלולם.

העיסוק בישוב העולם אינו רק לצורך פרנסה, שגם הוא ענין חשוב, אלא ערכו חשוב וקדוש מעבר לכך. פעמים רבות הרצון לישוב העולם בא מתוך חשק לעולם מסודר וטוב יותר. בכל תחום ומקצוע יש אנשים הפועלים מתוך תשוקה פנימית להיטיב את החיים.

גם חשק נטיעת האילנות הוא גילוי של הרצון להיטיב, כפי שתארו חז"ל את אותו זקן מופלג שהיה נוטע אילנות, ולשאלת קיסר רומי מדוע הוא טורח כל כך, הרי הוא זקן ועד שהעץ יצמח… השיב הזקן: 'אם לא אזכה אני לאכול מהם – יאכלו בני' (מדרש תנחומא, פרשת קדושים ח). החשק לנטוע וליישב את העולם הוא ביטוי לחשק הפנימי של האדם להיות טוב לכל (ע"פ "מגד ירחים" לרב קוק, חודש שבט).

בארץ ישראל הדברים מקבלים משנה תוקף: נטיעת אילנות באדמת המולדת, לא זו בלבד שיש לה ערך כללי של ישוב העולם, אלא יש בה גם מצוה מיוחדת של ישוב ארץ ישראל: "וכי תבואו אל הארץ – ונטעתם" (ויקרא כו, מב). מכיוון שתכליתנו כעם היא לשבת בארץ ישראל, עלינו לעסוק בישובה. בבואנו ליישב את הארץ עלינו לעסוק 'במטע תחילה' – בנטיעות דווקא. ומתוך כך נוכל להתרחב ולפתח את כל צרכי החיים, להפריח את השממה, לבנות ערים ומוסדות ותעשייה, ולייסד בארצנו מדינה שתביא ברכה לאנושות כולה.

נטיעת עצים היא השיא של ישוב הארץ, כי העץ מאריך ימים ומבטא את תוקף האחיזה שלנו בארץ – שלא כגידול ירקות ואף לא כבניית בית. לכן, הגם שיש חשיבות לכל מעשה ישובי, יש קודם כל לנטוע עצים, אח"כ לבנות בתים, ואח"כ לעבד שדות.

ט"ו בשבט הוא ראש השנה לאילנות (מסכת ראש השנה פרק א משנה א). תאריך הלכתי זה קשור למצוות התורה התלויות באילנות שבארץ ישראל. לאחר הופעת התנועה הציונית והשיבה המעשית לציון, התפתח בתאריך זה מנהג יפה של נטיעת אילנות בארץ ישראל. והדברים מתחברים וקשורים זה בזה.

(מעובד ע"פ הרב שלמה אבינר, 'טל חרמון' לט"ו בשבט)

בט"ו בשבט תש"ט (1949) נפתחה בירושלים הכנסת הראשונה של מדינת ישראל.

הנשיא, ד"ר חיים ויצמן, הכריז בטקס: "ברגש של יראת כבוד והדרת קודש אני קם לפתוח את האסיפה המכוננת של מדינת ישראל, את כנסת ישראל הראשונה בימינו, בעיר הנצחית, ירושלים.

ברגע הגדול הזה בתולדות עמנו, נתן שבח והודיה לאלקי ישראל, שבחסדו זכינו לראות בגאולה לאחר דורות של סבל וייסורים… אנו תקווה ותפילה, כי קיבוץ הגלויות ילך ויתרחב ויקיף המונים יותר ויותר גדולים של בני עמנו, אשר יכו פה שורש ויטו שכם עם כולנו לבניין מדינת ישראל ולהפרחת שממותיה".

(מתוך 'דברי הכנסת')

בט"ו בשבט תש"ח, בעיצומה של 'מלחמת העצמאות', נפגש הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג לשיחה עם המזכיר הראשי של המנדט הבריטי סר הנרי גורני בנוגע לשלומם של יושבי בירושלים הנצורים ברובע היהודי, ושמירת המקומות הקדושים בירושלים העתיקה. בדבריו אמר הרב הרצוג: "העיר העתיקה, עיר הקודש, העיר היותר קדושה לכל עם ישראל ולכל העולם כולו, עיר שכל אבן ואבן קדושה לנו, שהיא קדושה לנו אפילו יותר מבית־כנסת. ועל כולם היא עיר שבה נמצא המקום היותר מקודש של האומה כולה מזה אלפי שנים – הכותל המערבי.

הכותל המערבי – המרכז ונקודת המוקד של תפילות כלל ישראל… והיהודים שם, בעיר העתיקה… הם שומרים על הקודש בתור שליחי עם ישראל" (דו"ח השיחה, שרשם הרב הרצוג, אצ"מ 7725 / 25 S).

{תמונת הרב הרצוג בדרכו לתפילה בכותל}

ט"ו בשבט נזכר במשנה כראש השנה לאילנות (ראש השנה פרק א, משנה א), כלומר – תאריך הקשור למצוות התלויות בארץ, כגון: תרומות ומעשרות.

אדם מישראל מצווה לתת חלק לכהנים, ללויים ולעניים, מהיבול החקלאי שמתברך בו. נתינה זו צריכה להיות מידי שנה בשנה מיבול אותה שנה, ואי אפשר להפריש תרומות ומעשרות מיבול שנה זו על שנה אחרת. לפיכך צריך להיות יום מסויים שמחלק בין יבולי השנים ומשמש התחלה לשנה החדשה. לגבי פירות האילן נקבע שהתאריך הוא ט"ו בשבט, ולכן אין מעשרין מפירות שחנטו לפני ט"ו בשבט על פירות שחנטו לאחר ט"ו בשבט (לגבי מעשר ירקות וכן לגבי מעשר בהמה מהוולדות נקבעו תאריכים אחרים). אם כן, ט"ו בשבט הוא במקורו תאריך הלכתי שקבעו חז"ל לצורך קיום המצוה החברתית החשובה של תרומות ומעשרות, שעניינה נתינת חלק מיבולנו לאחרים שאין להם משלהם. ומצווה זו מתקיימת רק ביבול שגדל בארץ ישראל.

בדורות שלאחר מכן, לפני כארבע מאות וחמישים שנה, החלו נוהגים בקהילות ישראל להרבות באכילת פירות בט"ו בשבט משום חיבת ארץ ישראל ושבח פירותיה. עם התקדמות תהליך שיבת ציון ובנין הארץ בדורות האחרונים החל להתפשט מנהג יפה של נטיעות עצים בט"ו בשבט. זהו אמנם מנהג חדש, אך בעל ערך רב, מפני שנטיעת אילנות בארץ מבטאת את ההתעוררות החדשה לתחיה לאומית ולישוב הארץ בימינו.

(ע"פ הרב שלמה אבינר בספרו 'טל חרמון', לט"ו בשבט)

עריכת 'סדר ט"ו בשבט' לציון מהות היום החלה במאה ה-16 לסה"נ על ידי האר"י ז"ל ותלמידיו המקובלים בצפת, והתפשט בקהילות ישראל שבתפוצות. באשכנז, למשל, נהגו לחגוג בעריכת שולחן מיוחד עם פירות ארץ ישראל, טעמו מהם, וברכו 'שהחיינו' ואמרו: 'יהי רצון שנזכה לעלות בקרוב לארץ ישראל, לאכול שם מפריה ולשבוע מטובה'. היה בכך ביטוי לרחשי הלב העמוקים של כיסופי גאולה וחיבה לארץ.

בירושלים נהגו הספרדים ללכת אל קברות הסנהדרין וקבר שמעון הצדיק. כמו כן נהגו לצאת אל עין רוגל (בִּיר איוּב) כדי לשבת בצל העצים הרעננים, אשר כביכול משנים ביום זה את נעוריהם.

בכל שמחה אנו מציינים את האבלות שיש לנו על חסרון בית המקדש (חתונה, בית חדש וכו'), ובכך מעלים את הצער על חורבן ירושלים על ראש שמחתנו. בט"ו בשבט נהגו לאכול חרוב, ולהזכיר כי שמו מסמל את עצב החורבן, שורש ח.ר.ב.

רבי יוסף חיים מבגדאד חיבר תפילה מיוחדת להתפלל בשחרית ביום ט"ו בשבט על הצלחת עץ האתרוג לקראת סוכות שיחול בעוד כחצי שנה. לפני נוסח התפילה כתב:

"שיש קבלה אצל חכמי אשכנז ז"ל שצריך לבקש ביום ט"ו בשבט בפרטות על האתרוג שיזדמן לישראל אתרוג טוב".

כוונתו לקבלה המוזכרת בספר "בני יששכר" שכתב רבי צבי אלימלך שפירא מדינוב (חודש שבט, מאמר ב, סימן ב). אגב הבקשה על האתרוג נאמרת תפילה על שאר עצי-הפרי.

וזו לשון התפילה:

"ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו, שתברך כל אילנות האתרוג להוציא פרותיהם בעתם ויוציאו אתרוגים טובים יפים ומהודרים ונקיים מכל מום. ולא יעלה בהם כל חזזית, ויהיו שלמים ולא יהיה בהם שום חסרון, ואפילו עקיצת קוץ, ויהיו מצויים לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם לקיים בהם מצוות נטילה עם הלולב בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום, כאשר ציוויתני בתורתך על ידי משה עבדך: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתעזרנו ותסייענו לקיים מצווה זו של נטילת לולב והדס וערבה ואתרוג כתיקונה בזמנה בחג הסוכות שיבוא עלינו לחיים טובים ולשלום בשמחה ובטוב לבב, ותזמין לנו אתרוג יפה ומהודר ונקי ושלם וכשר כהלכתו.

ויהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שתברך כל מיני האילנות ויוציאו פרותיהם בריבוי שמנים וטובים, ותברך את הגפנים שיוציאו ענבים הרבה שמנים וטובים, כדי שיהיה היין היוצא מהם מצו לרוב לכל עמך ישראל לקיים בו מצוות קידוש ומצוות הבדלה בשבתות וימים טובים, ויתקיים בנו ובכל ישראל אחינו מקרא שכתוב: לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב ייניך כי כבר רצה אלוהים את מעשיך [קהלת ט', ז']. (ויאמר): באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי אכלו רעים שתו ושכרו דודים [שיר השירים ה', א']. יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי".

י"ז בשבט תשמ"ט (1989 לסה"נ) – הרבנים הראשיים לישראל הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא והראשל"צ הגר"מ אליהו פנו במכתב אל רב הכותל הרב מאיר יהודא גץ, על רקע נסיון קבוצת נשים לקבוע מנהגי התפילה חדשים ברחבת הכותל. במכתבם קבעו הרבנים כי אין להרשות בשום אופן כל שינוי מהנהוג ליד המקום הקדוש, הן מצד ההלכה והן מצד החובה לשמור על קדושת המקום ועל המנהג המאחד הקיים ליד הכותל המערבי, והוסיפו "כל שינוי מהנהוג במקום קדוש זה, עלול לעורר סערת רוחות ומחלוקת, שיתכן שלא יוכלו להשתלט עליהן" (ארכיון הרבנות הראשית).

בי"ח בשבט ה'תרפ"ז (21.1.1927) נפטר צ'ארלס וורן, החופר הראשון בעתיקות ירושלים. וורן עשה את עבודתו תוך מאבקים עם שולחיו ועם השלטונות התורכיים, בסכנת נפשות בתוך פירים ומנהרות, באבק ובגזים של ריקבון בתעלות ביוב, בחום ובקור, בחשיכה ובהסתר. הוא התרכז בחקירת החומה החיצונית של הר הבית, וערך רישום מדוייק של תגליותיו, ביניהן תגליות חשובות על תולדות הכותל המערבי. בין גילוייו ניתן למנות גם את חומת העופל. עבודתו החלוצית הביאה בעקבותיו חוקרים רבים, שכולם הודו כי וורן היה "ענק" בעבודתו ובתוצאותיה.

מליל י"ח ועד כ' בשבט ה'תש"ח (29-31.1.1948) התקיים בפיקוד האלוף משה כרמל מבצע "חירם", שהיה הגדול והמורכב במבצעי חזית הצפון במהלך מלחמת העצמאות, והציב את גבולה הצפוני של מדינת ישראל על הגבול המנדטורי. בסיומו הגיעו הכוחות לצומת חירם, צפונה לצפת, וכל הגליל העליון נכנס לשליטת צה"ל, וייצב את קו ההגנה בגבול הצפון מול לבנון.

בי"ב בשבט תרצ"ט (7-17.2.1939) נפתחה בארמון סנט ג’יימס בלונדון 'ועידת השולחן העגול' בה ישבו סביב השולחן נציגים בריטים, יהודים וערבים, וניסו למצוא פתרון ל'בעיית ארץ ישראל' (כלומר לנסות לגשר בין הבטחת אנגליה למימוש הצהרת בלפור על ידי הקמת בית לאומי ליהודים בארצם התנכי"ת, ותנופת העלייה וההתישבות שבאה בעקבותיה, לבין האינטרס הערבי).

הועידה הנקראת גם 'ועידת סנט ג’יימס' על שם הארמון בלונדון בו נתקיימה, היוותה את הניסיון האחרון של ממשלת בריטניה להביא לסיום הסכסוך היהודי-ערבי.

בי"ט בשבט תרס"ט (27.1.1902) נחנך בית חולים 'שערי צדק' בירושלים. מייסדו ומנהלו הראשון במשך 45 שנה, היה ד”ר משה וולך, דמות מרכזית בתולדות הרפואה בתקופת היישוב. כיום נמצא 'המרכז הרפואי שערי צדק' במורדות שכונת בית וגן בירושלים החדשה ומשמש כבית החולים המרכזי בירושלים.

כ' שבט – נפטר המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, שהיה כהן אך נקשר עם כת הצדוקים והרג את חכמי התורה, וביום שנפטר היתה שמחה בישראל. (לדעה אחרת היה זה ב-ב' שבט – ראה שם בהרחבה)

בכ' בשבט תשכ"ט (1969 לסה"נ) בהיותו קרוב לגיל 80, נפטר הרב עובדיה הדאיה ראש ישיבת המקובלים בית־אל ברובע היהודי.

הרב הדאיה נמנה על זקני הרבנים בירושלים שבררו לעומק ופסקו בהלכות הכותל המערבי והר הבית כאשר חזרו להיות אקטואליות אודות לשחרור ירושלים ב'מלחמת ששת הימים'. במאמרו "בשאלת מקום השחרור" שפורסם לאחר המלחמה ('שבילין' שנה ז גליון כ) קבע הרב הדאיה כי אין לנו רשות עתה להכנס בכל שטח הר הבית, אלא עלינו להבין שיש מדרגות בקדושה: כל שטח ארץ ישראל קדוש מכל הארצות, ויותר מכך קדושתה של ירושלים עיר הקודש, ויותר מכך הר הבית, ולכן כל הקרוב לחומת הר הבית עליו להיזהר בקדושתו, וכל המרבה לסדר שם בתי כנסיות ומדרשות סביב הר הבית הרי זה משובח, ועל ידי כך תתקרב הגאולה. הרב הדאיה הביע תקוותו לגבי השטח הסמוך לכותל המערבי: "ומי יתן והיה אם היו קובעים ברחבת הכותל, בית מקדש מעט, שבו יהגו בתורה יומם ולילה, משמרות משמרות, שבזה יהיה עילוי לשכינה שלא זזה מכותל מערבי, ויתקיים בנו (מלכים-א ט, ג): "וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים", ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו אמן" (מאוחר יותר נכנסו דבריו לסדרת השו"ת שלו 'ישכיל עבדי' חלק ח).

בכ' בשבט שנת ב'קצ"ח (2198 לבריאת העולם; 1562 לפני הספירה הנוצרית) ילדה זלפה את אשר, בנו השמיני של יעקב אבינו. לפי המסורת חי אשר 123 שנים ונפטר בתאריך בו נולד. (סדר הדורות הקצר).

אלי כהן הי"ד היה מרגל ישראלי שפעל בסוריה מטעם ‘המוסד’. הוא זכור בישראל ובעולם כאחד מגדולי המרגלים למען מדינת ישראל. ניצחון ישראל בחזית הסורית במלחמת 'ששת הימים' מיוחס בעיקר למידע המודיעיני שהעביר כהן לישראל.

בכ"א בשבט תשכ"ה (24 בינואר 1965) הודיעה סוריה כי לכדה את אלי כהן, וזמן קצר לאחר שנתפס הוצא להורג.

בכ"א בשבט תשט"ו (13.2.55) רכשה ממשלת ישראל את מרבית מגילות ים המלח, מגילות גנוזות שנתגלו במערות קומראן ובאתרים נוספים באזור מדבר יהודה (נקראות גם 'מגילות מדבר יהודה'). גילוי המגילות, בשנות הארבעים והחמישים – ערב הקמת המדינה ובשנותיה הראשונות, נחשב לאחד הממצאים הארכאולוגיים החשובים בארץ ישראל. המגילות נרכשו בין השאר מידי בדואים תושבי האזור וסוחרי עתיקות.

חלק מהמגילות מוצגות כיום ב'היכל הספר' שבמוזיאון ישראל בירושלים, וניתן לצפות בתוכנן באתר אינטרנט ייעודי.

המלך היווני גסקלגס [יש מזהים אותו עם הקיסר קליגולה], שלח שליחים להעמיד צלמים בהיכל המקדש. גדולי ירושלים שמעו זאת בערב חג סוכות והתמלאו צער ופחד, אך שמעון הצדיק אמר להם: "עשו מועדיכם בשמחה… מי ששיכן שכינתו בבית הזה, כשם שעשה ניסים לאבותינו בכל דור ודור, כך יעשה לנו ניסים בזמן הזה". כעבור זמן הגיעה אגרת ובה כתוב שנהרג גסקלגס ובטלו גזרותיו. בכ"ב בשבט, בטרם הספיקו להכניס את הצלמים להיכל, נטלו היהודים את הצלמים מידי השליחים וגררו אותם, ומאז קבעוהו ליום טוב שאסור בהספד. (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל).

עם חורבן בית שני בטל ציון היום (בבלי ראש השנה יח ע"ב).

לדעת חוקרים, זהו המאורע המאוחר ביותר במגילה הניתן לזיהוי ודאִי עם מקורות חיצוניים.

בליל כ"ב בשבט תשמ"ד (1984) ניסו – וכמעט הצליחו – ארבעת חברי כנופיית ליפתא, או בלשונם: "כת בני יהודה", לפוצץ את המסגדים שעל הר הבית. הארבעה התגוררו בבית נטוש בכפר ליפתא, חלקם מעורערים בנפשם, ועסקו בעיקר בלימוד ספרי קבלה. חברי הכנופיה הצליחו לחדור למתחם הר הבית עם תרמילים ובהם מטעני חבלה בני עשרות קילוגרמים של חומר נפץ, אך התגלו על ידי שומר וקף. חוקר ירושלים, העיתונאי נדב שרגאי כתב בספרו "הר המריבה" (עמ' 172): "כנופיית ליפתא הייתה קרובה לפיצוץ מסגדי הר הבית יותר מכל קנאי יהודי אחר לפניה, ואך כפסע היה בינה לבין מימוש התוכנית".

בכ"ג בשבט תרצ"ד (1934 לסה"נ), התקיימה אסיפת באי־כח מוסדות התורה בבית הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק, בדבר הצעת האדמו"ר מסטולין לארגון כתיבת ספר־תורה בשם כל ישראל.

בפגישה נכחו באי־כח של רוב הישיבות החשובות בארץ באותם ימים. הרב שמואל אהרן ובר, מזכיר הרבנות הראשית לישראל, רשם את פרוטוקול האסיפה.

בפתיחת הדיון הסביר הראי"ה קוק את הרקע לפגישה: "הרעיון היה בתחילתו שהס"ת יכתב לשם כלל ישראל בקדושה ובהדור, ויקראו בו על־יד הכותל המערבי, ויהיה לזכרם של גדולי ישראל שנסתלקו, מהחפץ חיים… ועד הגר"מ קלירס ז"ל, שנלב"ע היום הזה". וכן: "ספר־תורה זה יִקָּרֵא: 'ספר תורה בעד כל ישראל', הספר יקרא לפני כותל המערבי".

[[[תצלום מהפרוטוקול בכת"י המזכיר הרב וובר]]]

בכ"ג בשבט נתקבצו כל ישראל על שבט בנימין בענין פלגש בגבעה. ויש המתענים ביום זה מפני צרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח סי' תקפ, א-ב).

בכ"ד בשבט ג'ת"י (3410 לבריאת העולם) נאמרה לזכריה נבואת נחמה על בנין ירושלים, ונבואתו עודדה את רוח גולי בבל (זכריה א, טז-יז): "כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים, בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹת… עוֹד תְּפוּצֶינָה עָרַי מִטּוֹב וְנִחַם ה' עוֹד אֶת צִיּוֹן וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם".

בכ"ד בשבט תשל"ו (1976 לסה"נ) בהיותו כבן 90 נפטר הרב איסר יהודא אונטרמן, מי שהיה הרב הראשי לישראל בימי ההוד של שחרור ירושלים והמקומות הקדושים, ופעל רבות ונצורות לשמירה על קדושת מקום המקדש ולעיצוב סביבות רחבת הכותל ומנהגי המקום והלכותיו.

בימים שלאחר מלחמת 'ששת הימים' כתב הרב אונטרמן ('שאלת השטחים ששוחררו', "שנה בשנה" תשכ"ח, עמ' 104): "בית המקדש חי תמיד בלבבנו, ואנו מזכירים אותו שלוש פעמים ביום (בברכות תפילת עמידה)… 'יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו' – היא תפילה שגורה על שפתותינו תמיד… מפני זה, היו אחינו באים ממרחקים לשפוך לבם בתפילה על יד הכותל, אשר לדברי חז"ל (שמות רבה פרשה ב, ב; ועוד): לא זזה השכינה משם. וכמה דווה לבנו שזרים השגיחו עלינו מאז נחרב הבית, שלא לעשות שום תיקון שם כדי להתפלל מתוך הרחבת הדעת. ברוך ה' כי המקום הזה עתה ברשותנו, וזה מקרב לבנו אל העבר הגדול, כששרתה שכינה בבית המקדש ולשם נקבצו המונים מבני ישראל ברגש עז ובהתלהבות עצומה להודות ולהלל לשמו הגדול של אבינו שבשמים".

בכ"ה בשבט תש"ב (1942) נרצח מפקד הלח"י (ארגון 'לוחמי חירות ישראל') יאיר שטרן בידי בלשים בריטים. לאחר הירצחו נולד בנו, יאיר שטרן, שהיה לעיתונאי ולימים מנהל הטלוויזיה הישראלית.

בכ"ו בשבט תרע"ד (22.2.1914), בהתקרבו לגיל 70, ביקר בארץ הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד רוֹטְשִׁילְד ונהנה לראות את פריחת המושבות שבעצמו השקיע בהן לפני כשני עשורים.

בביקור היסטורי בירושלים נפגש הברון עם הרבנים ושוחח עמם בדבר הצורך לעודד את בני הישיבות לעסוק גם בעבודת האדמה במושבות חקלאיות, שכן טובת ישראל דורשת להעמיד את עמינו על הקרקע ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982,עמ' 108).

ביום הרביעי, כ"ט בשבט תרע"ד, בקרו הברון ורעייתו בכותל המערבי ובהר הבית, אולם "הברונית בת השר הצדיק מפפד"מ זצ"ל לא נכנסה פנימה, ביודעה שזהו איסור גדול, וחכתה עליו בשער הר הבית עד שיצא" ('המודיע', ט"ו באדר תרע"ד עמ' 3).

כששמע הראי"ה קוק לאחר מספר ימים על כניסתו מחוסר ידיעה של הברון, אבי ההתיישבות, לתוך הר הבית, הוא כאב על חילול ה' שנגרם מפני "ששום איש לא העיר אותו שהוא דבר האסור", והתבטא על כך: "פגימה אחת בקדושת מקום בית חיינו, עולה לנו על כל מיליונים של יישובים מעשיים" (אגרות הראי"ה, תרעז).

*מידע ותמונות על אשת הברון באתר "נשים על המפה" ובויקפדיה באנגלית.

{תמונת הברון והברונית בביקורם בזכרון בתרע"ד/תרפ"ה}

כ"ו שבט תרצ"ב (1932 לסה"נ) – רב הכותל הרב אורנשטין ביקש מסגן המושל הבריטי לאשר הבאת כלי־קודש חדשים אל הכותל. תשובת המושל היתה כי 'הרישיון ינתן בתנאי שלא יבוצע שינוי מהותי בצורת הכלים ובחומר ממנו נעשו עד כה, ובתנאי שמכל כלי מאושר ישמר העתק במשרד הממשלה, בתור דוגמא'. מששמע זאת הרב הראשי קוק, ביקש למסור למושל כי 'איננו יכול להסכים למסירת דוגמא של כלי קודש שתעמוד בבית הממשלה, וכי מוצא הוא דבר זה לעלבון הקודש'.

כמו כן התנגד הרב קוק להרחקת העניים מהכותל, והבהיר כי 'צדקה הוא צורך הכרחי לתפילה, ואנו חפצים על־ידי ישיבת העניים להמציא את האפשרות של נתינת צדקה לפני התפילה'.

(כותלנו, עמ' 200-201)

בכ"ו בשבט תרע"ד (22.2.1914), בהתקרבו לגיל 70, ביקר הברון בִּנְיָמִין אֶדְמוֹנְד רוֹטְשִׁילְד עם רעייתו בארץ ישראל, בפעם הרביעית, ונהנה מלראות את המושבות פורחות בזכות היסודות שבעצמו הניח בהן לפני כעשרים שנה. ספינתו 'אטמה' עגנה ביפו, משם יצא הברון לסייר במושבות פתח תקווה, תל אביב וראשון לציון, וסיים בביקור היסטורי בירושלים (להרחבה ראו כאן בלוח – באירועי ירושלים). מירושלים חזר ליפו, הפליג לצור וחזר לטנטורה. סייר בזכרון יעקב ובחדרה. הפליג לחיפה, עלה לרכבת העמק וירד בעפולה, במרחביה ובכפר תבור. משם המשיך לטבריה ולדמשק.

בראשון לציון התייחס הברון לעזיבת הצעירים את הארץ, ושאל: "למה עוזבים צעיריכם את המושבה ואת הארץ? כל מה שאני עושה בארץ ישראל איני עושה בשביל יחידים אלא בשביל הכלל כולו. ואם הכוחות הרעננים, בני הנעורים יעזבו אותנו, מה תקוותנו כי נאחל לתוצאות טובות?" ('רוטשילד אבי הישוב ומפעלו בארץ ישראל', כתר-ירושלים, 1982,עמ' 107).

{שטר 500 או בול הברון}

בכ"ז בשבט ה'תרכ"ז (2 בפבר' 1867) יצאה משלחת המחקר של צ'ארלס וורן מאנגליה לארץ־ישראל, כדי לחקור את אספקת המים לירושלים ולשרטט מפות של מרחבי ארץ־ישראל. וורן קיבל על עצמו את המשימה בהתלהבות רבה וראה בה כמעט שליחות דתית: לחשוף את המקומות הקדושים, שהיו מכוסים במשך דורות בעפר ובאשפה, ואשר נשמרים בקנאות על־ידי השליטים התורכים המוסלמים.

(ע"פ צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א 1987, עמ' 11)

בכ"ז בשבט תשנ"ז (פבר' 1997) ארעה מעל עמק החוּלה תאונה אווירית קשה בין שני מסוקי יסעור של חיל האוויר, בשעה שהובילו לוחמים מחטיבות הנח”ל, גולני, חיל השריון ומיחידות נוספות, אל מוצבי צה”ל בשטח רצועת הביטחון שהיתה אז בדרום לבנון. באירוע נהרגו כל 73 החיילים שהיו במסוקים.

[במבט היסטורי, מלבד הכאב הגדול שמלווה משפחות רבות עד היום, מתברר שהאסון הגביר את התמיכה הציבורית בקריאת מיעוט פוליטי לפינוי כוח צה”ל מדרום לבנון, פינוי שאכן התבצע לבסוף בי"ט באייר תש"ס (24.5.2000) בהנחיית ראש הממשלה אהוד ברק על ידי נסיגה חד-צדדית שהביאה לפירוק צד"ל (צבא דרום לבנון), ולאחריה נשא מזכ"ל חיזבאללה השייח' חסן נסראללה בעיירה הלבנונית בינת ג'בייל את "נאום קורי העכביש" במסגרת חגיגות הנצחון של החיזבאללה].

בתקופת החשמונאים, כ-24 שנים לפני התרחשות נס חנוכה, בכ"ח בשבט ג'תקצ"ח (3598 לבריאת העולם), הסתלק אנטיוכוס (השני) מירושלים, לאחר שבא אליה בראש חיל גדול וערך עליה מצור במטרה להחריבה ולהשמיד את כל היהודים. בשל ידיעות רעות על מלחמה בארצו מיהר אנטיוכוס לחזור למקומו, ושם נפל במערכה. עבור עם ישראל היתה זו המלחמה האחרונה [הישירה] מול היוונים, ומאז שקטו יהודה וירושלים מכל צריהם. יום שהסתלק מירושלים הפך ליום טוב ולשמחה ליהודים.

(ע"פ מגילת תענית ופי' האשל, ודברי החוקרים).

לפי זאב ח. ארליך מדובר כאן על אנטיוכוס (החמישי), המלך הסלאוקי, שבזמן המצור על ירושלים היה אמנם ילד קטן, אך ליזיאס שימש לו אפוטרופוס ולחם בשמו נגד מלכות החשמונאים לאחר שנצחו את אנטיוכוס הרביעי חודשים ספורים לפני כן.

(יעויין, ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 58).

בכ"ח בשבט תש"ח (8.2.48) יצאה ממרסיי אוניית המעפילים “לקוממיות” (כלומר – לקראת עצמאות), בדרכה לארץ ישראל, כשעל סיפונה מעפילים. היה זה מסעה השני של האונייה לארץ ישראל, אך הפעם היא נתפסה בלב ים על ידי משחתות בריטיות (ספינות קרב), והמעפילים גורשו לקפריסין. הפעלת הספינה וארגון המסע נעשו בידי המוסד לעליה ב’ של “ההגנה”.

ראו כ"ו בשבט תרע"ד, אירועים בתולדות ירושלים

ראו י"ג בשבט תשס"ג (2003).

ביום ל' בשבט תש"ח (10.2.1948) עצרו הבריטים בשכונת "בית ישראל" ארבעה מאנשי ההגנה והוליכום לשער שכם, שם הרגום הערבים והתעללו בגוויותיהם.

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הוציא לאור בווינה ובלייפציג את ספרו המוֹנוּמֶנְטָלִי "מדינת היהודים" בל' בשבט, א' דראש חודש אדר תרנ"ו (14 בפבר' 1896 לסה"נ), כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון. בספרו, בהוצאת מ’ ברייטנשטיין, תאר הרצל את חזונו למדינה יהודית – כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום. תאורו המפורט כולל אפילו התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות במדינה, תפישתה הכלכלית, המדינית, החברתית וכן הלאה.

בסיום ה'פתח דבר' לספר כתב הרצל: "במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: "לשנה הבאה בירושלים"! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם".

(הספר ניתן לקריאה ברשת ולהעתקה מתוכו בפרוייקט בן-יהודה).

{תצלום הכריכה של המהדורה הנפוצה בארץ}

אמרו חכמינו ז"ל (בבלי תענית כט ע"א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכמו שנאמר במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", כלומר – נס ההצלה שארע באמצע חודש אדר, הנס שאנו מציינים בימי הפורים, קשור לכך שבכל החודש הזה יש מזל טוב לישראל (ע"פ תלמוד ירושלמי מגילה, ועוד).

לכן אמרו חכמינו שאם יש לאדם מישראל קובלנא משפטית נגד נוכרי שעשק אותו וכיוצ"ב, ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון בתביעה יתקיים בחודש אדר, מפני שיד ישראל אז על העליונה, שכך נגזר עלינו מן השמים (עי' חידושי הריטב"א שם).

ונהגו בכל קהילות ישראל להרבות כבר מראש חודש בשמחה ובהכנת הלב לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה.

{לוח מעוטר לר"ח אדר ופורים – Gross70}