כסלו 2084 / תתמ"ה / 29.11.2084 – 28.12.2084

"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו, שְׁנַת עֶשְׂרִים (=למלכות דריוש. ג'תכ"ה 3425 לבריאת העולם), וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה, וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי, וְעַל יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ לִי, הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה. וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה, וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם" (נחמיה א, א-ד).

רבי ישעיה הלוי הורוויץ, המוכר בכינוי השל"ה הקדוש (כראשי תבות ספרו 'שני לוחות הברית'), נולד לרבי אברהם הלוי הורוויץ, תלמיד הרמ"א, ממשפחה מפורסמת בפראג. בצעירותו למד אצל גדולי רבני פולין המהרש"ל והמהר"ם מלובלין. לאחר מכן שימש ברבנות וכאב־בית־דין בכמה קהילות חשובות עד שבשנת שע"ד חזר לפראג ומונה שם לרב העיר יחד עם בעל ה"כלי יקר". בשנת ש"פ החליט השל"ה לעלות לארץ ישראל ולהרחיב את היישוב היהודי בארץ. ביום ב' בכסלו שפ"ב הגיע השל"ה לירושלים ונתקבל בה לראב"ד הראשון של הקהילה האשכנזית, "מרא דארעא ישראל" וראש־הישיבה בכל קהילות ארץ ישראל (ע"פ הקדמת בנו לספר השל"ה, וכלשון הב"ח בהסכמה לסדור "שער השמים"). בי"א באלול שפ"ה נכלא על־ידי פחה ירושלים עם עוד ארבעה־עשר מרבני ירושלים על לא עוול בכפם, וכששוחרר תמורת סכום כספי גדול בראש־השנה שפ"ו ברח לצפת. משם עבר לטבריה עד לפטירתו לבית־עולמים. תאריך פטירתו לא נודע, אך ישנן השערות שנפטר בי"א בניסן ש"צ, ויש המקדימים פטירתו לשנת שפ"ו.

בשנים שכיהן השל"ה ברבנות ירושלים גדל היישוב היהודי בעיר מכל התפוצות, וכפי שכתב השל"ה באגרת לבני ביתו ('שומר ציון הנאמן', אלטונא תרי"ג, גליון קמא-קמב): "תהִלה־לאל נעשה צר המקום בירושלים, כי קהל אשכנזים בירושלים הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תוב"ב, ובכל יום ויום מתרבים… כי ירושלים, אף שהיא בחורבנה עתה, היא משוש כל הארץ… וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות, ובונים בנינים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה במהרה בימינו אמן".

*[ניתן לציון גם ב: י"א באלול שפ"ה; ראש־השנה שפ"ו; י"א בניסן ש"צ]

ב' כסלו תרצ"ג (1932) – הרב הראשי הראי"ה קוק הודה בכתב למפקד משטרת מחוז ירושלים מר וויינרייט, על כך שקיבל לידו את השופר שהוחרם ככל הנראה ביום הכפורים האחרון ליד הכותל, לאחר שתקע בו הבחור שלמה נוימן בסיום 'נעילה'.

*להרחבה בנושא: "פרשה עלומה סביב תקיעת שופר בכותל בתקופת המנדט", ד"ר ד' גורן, nrg.

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 40).

היוונים בנו בחצר המקדש 'סימואות', כלומר – פסלי עבודה זרה, וכשגברה יד החשמונאים בטלו אותם בג' בכסלו, ואותו יום עשוהו יום־טוב (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל). ציון היום בטל עם חורבן בית שני.

ג' בכסלו תר"צ (דצמ' 1929) – במסגרת המאבק נגד השתלטות המוסלמים על הכותל המערבי, ודרישת היהודים להכרת ממשלת המנדט הבריטי בזכויותיהם בכותל, פנה המזכיר הכללי של הרבנות הראשית לישראל הרב שמואל אהרן ובר אל נוטריון ועו"ד ש. הורביץ, להעיר תשומת־לבו לשתי עובדות:

"1. דבוק ממש אל כותל־המערבי בחצר הקדש המוגרבים, מאחורי הקיר הימני… בית־כסא מזוהם שהשכנים הערבים משתמשים, ושלפעמים תכופות עובר על כל גדותיו ומפיץ חלאה וריח רע על כל הסביבה. אנו חושבים שדיָה עובדא זו כדי להוכיח עד כמה שהערבים אינם נוהגים שום קדושה בכותל המערבי, ועד כמה שבעצם אינם מתייחסים אליו בשום יחס של כבוד.

2. בועד הכללי "כנסת־ישראל" (דרבי מאיר בעל הנס) נמצאות רשימות בספריהם על שכר שהיו משלמים מדי חודש בחודש להשומר המוגרבי (באמצעות הזקן ר' זאב ליפקיס) בעד הפקוח על הספסלים שהיו עומדים ברחבת הכותל… כידוע, הם שלמו גם בעד הרְצַפָת הרחבה ברצפוֹת".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 22)

{תמונה של בית הכסא המדובר, שצולמה בשנת תרפ"ט ע"י הצלם הערבי חליל רא'אד, 'ארכיון המדינה'}

בימים ג'-ה' בכסלו תש"ט (5-7.12.1948) התקיים מבצע "אסף", במהלכו בלמו חטיבה 8 ו"גולני" את צבא מצרים מנסיונו להרחיב את רצועת עזה לכיוון באר שבע.

ביום זה בשנת ג'תי"ב נאמרה לזכריה הנבואה האחרונה (זכריה ז-ח; יומא כא, ב ברש"י), ומאז אין נבואה בישראל.

אולם כתב הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומגדולי ההוגים בעת האחרונה: "מקובלים אנו, וכן לפי רב סעדיה גאון במאמר 'גאולה אחרונה' (מאמר ח) והרמב"ם ב'אגרת תימן', כי בבוא הגאולה האחרונה תתחדש הנבואה בישראל… וזאת מגמת מוסר הקודש, המוסר האידיאלי העתיד, ודרך הקודש, הנבואי, צפיה להתחדשות רוח הקודש, הרוח הנבואי בישראל" (אורות הקודש סוף חלק ד).

ה' בכסלו ה'תש"ט (7.12.1948) – נחנך נתיב חדש בין צומת נחשון לצומת שמשון, שעקף את לטרון מדרום לדרך בורמה, ובכך חודשה תנועת כלי רכב בין שער הגיא לירושלים.

כחמישה חודשים לאחר שחרור ירושלים והמקומות הקדושים ובהסתמך על הצהרת ראש הממשלה אשכול לאחר השחרור ועל הסטטוס־קוו המנדטורי, החליטו הרבנים הראשיים לישראל בה' בכסלו תשכ"ח, למנות "ועדה לענייני הלכה, מסורת ונוהג של הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים". הרכב הועדה: הרב י.ש. אלישיב, הרב ב. ז'ולטי, הרב א. גולדשמידט, הרב ש. ישראלי, הרב ש.ז. אויערבך, הרב י. אריאלי, הרב י. גרוסמן. (ע"פ מכתב המינוי ממזכיר הרבנות מי"ב בכסלו תשכ"ח)

הרב יעקב משה חרל"פ, מגדולי שכונת 'שערי חסד', נודע לאחד מצדיקי ירושלים בני היישוב הישן והיה קשור לכותל בכל נימי נפשו. בז' בכסלו תשי"ב החזיר נשמתו לבורא. בתו הרבנית חוה דינה בארי סיפרה (שבעים פנים, ת"א תשנ"ג, עמ' 410-411): "עם הכנס השבת לבש אבא את בגדי השבת המיוחדים.. ורוח קדושה של שבת שכנה עליו, ועל כל הסובבים אותו. מדי ליל שבת היה צועד מתון מתון אל הכותל המערבי, ואנו הילדים אחריו. תפילתו ליד הכותל המערבי היא פרשה מופלאה – הוא האריך הרבה בתפילה, כוונות מיוחדות היו לו שם, והתפילה ארכה לו למעלה משעתיים.. הכל מסביב כבר התרוקן, אחרוני המניינים כבר סיימו תפילתם, אך אבא עדיין עמד מרותק אל אבני הכותל, פורש ידיו כלפי מעלה, ונושא תפילה. דמותו דומה היתה אז כתומר ניצב בגאון".

לתאור בהרחבה: על הקשר המיוחד בין דמותו של הרב חרל"פ והכותל המערבי.

ז' בכסלו נקבע ליום־טוב במגילת תענית, כי בו מת הורדוס שהיה שונא את החכמים, ושמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מן העולם. ציון היום בטל עם חורבן בית שני.

'ועדת ההלכה' מטעם הרבנות הראשית לישראל השיבה ב-י' בכסלו תשל"א למר שנברגר, היועץ האדריכלי של שר הדתות, על שאלותיו בנוגע למבדקי בטיחות וממצאים בחפירות ליד כתלי הר־הבית, ובעיקר בשטח הדרומי של הכותל־המערבי: א. מותר לסתום את פרצות חומת הר־הבית בעזרת אבנים שנמצאו על־יד החומה ונראים כאבנים שנפלו ממנה. ב. אין להשתמש באבנים הללו כבסיס לבימות לקריאת־התורה, אפילו על־יד הכותל המערבי. ג. לצורך העבודה הנעשית לניקוי ופינוי העפר והאבנים שעל־יד הכותל – לכבודו ולקדושתו של המקום שיהיה ראוי למקום תפילה – מותר להשעין באופן זמני ובמידה הדרושה קורות עץ על אבני הכותל ובחורים שבין האבנים, בתנאי שלא ייעשה חור או סדק כלֿשהוא באבני הכותל. ולהסיר קורות אלו מיד כשמסתיים הצורך האמור. ד. אסור לפי הדין לקדוח חור בכתלי הר־הבית לקביעת רוחב החומה וכד', מאחר שלפי המצב כיום אין פעולה זו נעשית לצורך הכותל גופו. (ע"פ תצלום הפסק שנשלח ממזכיר הרבנות).

{תצלום המכתב}

י' בכסלו תשל"ט (1978) – הוענק 'פרס נובל לשלום' למנחם בגין ראש ממשלת ישראל ולאנואר סאדאת נשיא מצרים.

ימים ספורים לפני הכרעת האו"ם בדבר עתידה של ארץ־ישראל, בי"א בכסלו תש"ח, פרסמה הרבנות הראשית לארץ־ישראל כרוז ביוזמת הרב הראשי הגרי"א הרצוג:

"לאחינו כל בית ישראל, ה' עליהם יחיו. בקשר להחלטת האומות המאוחדות על עתידו של עם ישראל בארץ קודשו – זכרו אחינו כי לב מלכים ושרים ביד ה'. התאמצו בתפילה לאלוקי ישראל, אלוקי העולם, לשלוח אורו ואמיתו לאומות כולן, לקיים דבר ה' ביד נביאו: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', להשיב לעם ישראל את ארץ קודשו".

יום לפני ההכרעה הגורלית חיבר הרב הרצוג תפילה מיוחדת שנאמרה בכותל המערבי ובכל בתי הכנסת בירושלים (ראו: המשקיף).

י"א כסלו תר"צ (13.12.1929) – התקיימה עדותו הראשונה של הרב הראשי קוק בפני ועדת החקירה על הכותל, ועדת שאו, בישיבתה השישים וחמש.

בין מקורבי הרב נחלקו הדעות, ד"ר עליאש, עורך הדין מטעם הרבנות הראשית, סבר שרצוי שהרב יגיע אל ועדת־החקירה להשמיע לפניה את דברי עדותו, ואילו מר מנחם אוסישקין, יו"ר הועד הלאומי, עמד בתוקף על כך שמשום כבודו של הרב ראוי שהועדה תבוא לביתו לשמוע את דבריו בלי חקירות ופרוטוקול, וללא תקשורת. למרות שמצד שמירת כבוד הרבנות־הראשית היה מתאים לתפוס את הדרך השניה, הרב קוק הכריע כי הוא ילך למקום מושבה של הועדה, כדי שדברי האמת שבפיו יתפרסמו יותר, בהתאם לצורך המיוחד שהיה באותם ימים.

קודם שהלך הרב להעיד בפני הועדה, ביקש רחמים מד' יתברך שיצליח, וביקש מבני־הישיבה שיאמרו תהילים בעת לכתו.

(ע"פ כותלנו, עמ' 118-119)

בי"א בכסלו תרצ"א (דצמבר 1930) הועדה הבינלאומית על הכותל ומאורעות תרפ"ט, מטעם חבר הלאומים, שמונתה בהמלצת ועדת שאו, הגישה בלונדון את הדין־וחשבון שלה למזכיר הממלכה הבריטית לעניני חוץ.

(כותלנו, עמ' 191)

י"ב כסלו תרע"ח – נולד בצנעא שבתימן הרב יוסף קאפח, מגדולי מפרשי הרמב"ם בדורות האחרונים ומתרגם כתבי הראשונים, ממנהיגי יהדות תימן ונשיא הקהילה התימנית בירושלים, חבר מועצת הרבנות הראשית ודיין בבית הדין הגדול בירושלים. בהיותו בן כ-25 עלה הרב קאפח לארץ ישראל והתיישב בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים. בשנת תשנ"ג ערך סידור חדש לעדה התימנית בשם 'שיח ירושלים' במהדורה בת ארבעה כרכים. נלב"ע ונטמן בירושלים במוצאי י"ז בתמוז תש"ס. הרחוב בו התגורר בשכונת 'נחלת אחים' בירושלים שונה לאחר מותו ל"רחוב הרב יוסף קאפח".

בי"ג בכסלו תש"י (4.12.49) שלח ראש הממשלה דוד בן־גוריון מברק לשר החוץ משה שרת ששהה אז בניו־יורק במסגרת מאבקים דפלומטיים בנושא גבולות מדינת ישראל, ועדכן אותו כי למחרת בבוקר הוא מתכוון לכנס את הממשלה ולהציע לה להצהיר בכנסת ש"מדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מהאו"ם – נבכר לצאת מהאו"ם".

(ע"פ תצלום המברק בארכיון המדינה, תיק 'בינאום ירושלים')

{מצ"ב תצלום המברק}

הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג פעל בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה להצלת יהודים. בשנת תש"א (שלהי 1940 לסה"נ), כשצבאות הנאצים התקרבו לשערי ארץ ישראל במטרה לכובשה, יצא הרב למסע הצלה לארצות הברית דרך אנגליה ובחזרה דרך דרום אפריקה ומצרים, על אף סכנות הדרך שארבו בכל מקום. מגמתו היתה להשיג פגישה עם נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, ולתבוע ממנו באופן אישי להציל יהודים ולהפציץ את מחנות ההשמדה. הרב הרצוג הצליח להפגש עם הנשיא אך נענה באטימות וניכור ויצא בתחושת כישלון (להרחבה ראו: שמואל אבידור הכהן בספר "יחיד בדורו").

ערב יציאתו מן הארץ, בי"ג בכסלו תש"א, פרסם הרב הרצוג מכתב פרידה לבני היישוב העברי בארץ: "כמה קשה עלי פרדתי מכם, אף לזמן קצר של שלשה חדשים, ובפרט בימים הללו. וכמה קשה עלי פרדתי מארצנו הקדושה, אשר אני אחוז ודבוק בה בכל נימי נשמתי. מובן מאליו שנסיעתי לארה"ב הכרחית היא… הבוחר בתורה ובציון יהא בעזרי ויצליח את דרכי… כפי פרושות השמימה בתפילה ובתחינה כי שומר ישראל יפרוש סוכת שלומו על ארצנו הקדושה ויגן עליה ועל היישוב כולו, באברת חסדו, למענו ולמען ציון הר קדשו. אני תפילה כי צור ישראל יתן עוז לצבאות בריטניה לנצח את האויב, צורר ישראל ומשחית גויים, וכי נצחון אידיאלי הצדק והחירות יביא במהרה לידי קיום יעודי נביאינו, נביאי ה', נביאי האמת והצדק, ולגאולת ישראל השלמה.

חזקו והתחזקו, אחים יקרים, בטחו בצור ישראל וגואלו, שובו ונשובה למקור חיינו, תורתנו הקדושה. יברככם ה' מציון וראו בטוב ירושלים… אחיכם המצפה לישועה, יצחק אייזיק הלוי הרצוג".

{תצלום המסמך המקורי – מארכיון המדינה}

ביום י"ד בכסלו תש"י (5.12.1949) הוכרזה עיר הנצח ירושלים מעל בימת הכנסת כבירת מדינת ישראל, והחל מהלך פנימי, פוליטי ודיפלומטי ליישום ההצהרה. הכנסת אישרה פה אחד את הודעת ראש הממשלה דוד בן גוריון, אשר הסביר בנאומו שירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כפי שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומהאמונה היהודית: "אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל".

בהודעתו הרשמית של ראש הממשלה בן גוריון כעבור חמישה ימים, בי"ט בכסלו תש"ח, נכתב:

"עמדת ישראל בשאלת ירושלים באה לידי גלוי ברור וסופי בכנסת ביום ב', י"ד כסלו (5.12.49) על ידי הממשלה וכל הסיעות בכנסת. ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית.שום הצהרה באו"ם אינה משנה עמדה היסטורית זו".

י"ד כסלו תר"צ – התקיימה עדותו השניה של הרב הראשי קוק בפני ועדת החקירה על הכותל, בישיבתה הששים ותשע. הרב קוק הדגיש בעדותו כי היות וכל הקשור לכותל המערבי הוא ענין דתי, בטוח הוא שלא תתקבל שום החלטה בלי התייעצות של שני הצדדים: ההנהלה־הציונית והרבנות־הראשית.

עיקר החקירה נסבה סביב איסור תקיעת השופר בכותל, ובהקשר לכך הצהיר הרב: "לפי דעתנו, עולה קדושת הכותל על קדושתם של כל בתי הכנסת בעולם! זהו המקום הקדוש ביותר אשר לעם העברי לתפילת יחיד ולתפילה בצִבור! אנו רוצים להתפלל מבלי שיפריעו לנו, וכך היה המנהג במשך דורות רבים. בטוחני, שלולא כוחות־רשע, המנסים לחרחר ריב בין אחים אשר חיו בשלום בארץ הזאת, לא היתה כל התערבות בתפילותינו". עוד אמר: "הודות לקדושת המקום הָרַבָּה לא נכון להשוותו לבית כנסת! זהו המקום היחידי, אשר אליו יבוא העברי לשפוך את צקון לחשו ומר נפשו על חורבן בית המקדש… לדעתנו, למקום הזה נועדת אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו".

(כותלנו, עמ' 119; 140)

אנטיוכוס המלך היווני-סלווקי העמיד פסל עבודה זרה במקדש – "ובחמישה עשר יום לחודש כסלו… הקימו שיקוץ משומם על המזבח…", והקרבן הראשון לנוכח ה'שיקוץ' הוקרב לאחר עשרה ימים – ביום בו נחנך בית המקדש השני שנים רבות לפני כן בימי חגי הנביא – "וביום חמישה ועשרים לחודש היו מקריבים על הבמה אשר על המזבח" (חשמונאים א, נד).

(ע"פ ז.ח. ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 12)

בט"ו בכסלו תרפ"ט (28.11.1928) התפרסם בלונדון ובעתונות בארץ 'הספר־הלבן על הכותל המערבי' – קובץ החלטות בעקבות 'דו"ח ועדת הכותל של המנדט הבריטי', שהוקמה בהוראת ממשלת אנגליה כדי להסדיר את יחסי היהודים־ערבים סביב הכותל, לאור החיכוך המתמשך, ששיאו התגלה במאורעות יום־כיפור תרפ"ט (ראו לעיל כ"ח בחשון).

הספר אמנם נטה להכיר בזכות היהודים להתפלל ליד הכותל, אך נכללה בו הודעת הממשלה מי"ב בתשרי תרפ"ט, שבאחריותה לשמור על הסטאטוס־קוו וכי "הכותל והמגרש בו הוא נמצא שייכים לווקף (=ההקדש) המוסלמי". בספר הלבן הוצדקה התנהגות הממשלה ביום־כיפור בכותל, בטענה כי "הקמת המחיצה היתה הפרה של הסטאטוס־קוו מצד היהודים". למורת רוחו של היישוב היהודי, לא הוזכרה בספר מחויבות הממשלה ל'חופש־הפולחן' של היהודים, על אף שגם דבר זה הינו בכלל ה'סטאטוס־קוו'.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 54-55)

לפי המסורת בט"ו בכסלו ג'תתקפ"א (220 לסה"נ) נפטר רבי יהודה הנשיא, מסדר וחותם המשנה.

*דעות החוקרים חלוקות לגבי שנת פטירתו המדוייקת, ונעות בין 194-220 לסה"נ.

בט"ו בכסלו תש"ו (20 בנוב' 1945) החלו 'משפטי נירנברג', סדרת משפטים שהתקיימו בעיר נירנברג שבבוואריה לאחר מלחמת העולם השנייה, בהם הועמדו למשפט ראשי גרמניה הנאצית ועוזריהם שהואשמו בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם.

(ראו עוד כ"א בתשרי)

ט"ז כסלו תש"ח (29.11.1947) – התקבלה החלטת העצרת הכללית של האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל (הגדה המערבית) למדינה יהודית, מדינה ערבית, ומרחב נפרד תחת ריבונות האו"ם שיכלול את ירושלים ובית לחם. יום זה מכונה לדורות בשם: "כ"ט בנובמבר".

[לסקירת התגובות הרבניות להצהרה, מספרות וקטעי עתונות הסטורית – ראו כאן במסמך פנימי של 'הקרן למורשת הכותל']

כך סיכם ראש שירות הידיעות (הש"י) של "ההגנה" בירושלים בתש"ח, יצחק (לויצה) לוי, בספרו 'תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות':

"ב30 לנובמבר – י"ז כסלו תש"ח – למחרת החלטת האו"ם (החלטת כ"ט בנובמבר שכללה הקמת מדינה יהודית בצד המערבי של ארץ ישראל), הותקף אוטובוס של אגד בכביש לוד… אותו יום מונה מישאל שחם לתפקיד קצין המטה הכללי לענייני תחבורה. הוטל עליו לארגן ולתכנן את התחבורה ולהקצות כוחות ואמצעים מספיקים להבטחתה. תוך יום החלה התחבורה מהלכת בשיירות מאורגנות… אף שלא נמצא רישום מדויק של מסעי השיירות שהגיעו לירושלים בחודש דצמבר, האומדן הסביר הוא של שיירה אחת או שתי שיירות אספקה מדי יום, כשבכל שיירה 10 משאיות. היו גם שיירות גדולות, כמו זו של ה-24 בדצמבר (י"א טבת תש"ח), שכללה 27 משאיות… בסך הכל עלו לירושלים בדצמבר כ-60 שיירות. כל שיירה נסעה הלוך וחזור, כלומר 120 מסעים. 17 נתקלו באש… התקפות קשות במיוחד היו ב26 לדצמבר (י"ג טבת תש"ח) שתי שיירות הותקפו, בזו אחר זו, ליד דיר איוב והקסטל… ארבע משאיות נפגעו והושארו בדרך. הערבים הציתו שתיים מהן…".

'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים' התכנסה בי"ז בכסלו תשכ"ח (19.12.67) לדון בענין "חשיפת החלק הדרומי של הכותל המערבי", והתקבלו בין השאר החלטות אלו: "-להטיל על שר הדתות לעשות את הצעדים הדרושים לשם הפקעתם והריסתם של הבתים בצד הדרומי של הכותל המערבי (משער ברקלי ודרומה).-למפוני הבתים, כאמור בסעיף 1, ינתן שיכון מתאים אליו יוכלו להכנס מיד עם פנויים. -להכין פעולת הסברה מקיפה בדבר חשיבות חשיפת החלק הדרומי של הכותל־המערבי, בה יודגש – בין היתר – כי במצב הנוכחי יש משום חילול הקודש ופגיעה ברגשות הדתיים של האוכלוסיה היהודית. -להוריד ערימות העפר ולנקות את השטח ליד הפינה הדרומית־מערבית של הכותל (אזור קשת רובינזון)".

שר הדתות החל בטיפול בצדדים החוקיים והמעשיים מול הרשויות ומשרדי הממשלה השונים, בנוגע לפינוי תושבי הבתים שבדרום הכותל, ופינוי העפר שהצטבר עשרות או מאות שנים בצמוד לכותל המערבי והדרומי של הר הבית.

(ע"פ פרוטוקול הועדה והתכתבויות בתיק השר שב'ארכיון המדינה').

י"ז כסלו תש"ח (30.11.1947) – למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל פרצה מלחמת העצמאות. מלחמה זו מתחלקת לשתי תקופות:

1. התמודדות בין האוכלוסיות היהודית והערבית בארץ ישראל (הסתיימה ב-14.5.1948).

2. מלחמה בין מדינת ישראל ומדינות ערב, לאחר פלישתן לארץ ישראל (הסתיימה בהסכמי שביתת הנשק ב-20.7.1949).

פלישת צבאות ערב לאחר הכרזת המדינה, היתה השלב המכריע בו נשקפה סכנה חמורה למדינה הצעירה. מתוך אוכלוסייה קטנה של 650,000 יהודים, רבים מהם פליטי שואה ועולים חדשים, נפלו יותר מ-6,000 בני אדם (כמעט אחוז מהאוכלוסייה. כ2,000 אזרחים והשאר לוחמים).

המלחמה הסתיימה ב'הסכמי שביתת נשק' עם המדינות השכנות ("הסכמי רודוס" – ראו י"א בטבת תש"ט).

בי"ז כסלו תש"ח (30.11.1947) התרחשה פעולת האיבה הראשונה ב"מדינת ישראל" – פגיעה באוטובוס יהודי שנסע מנתניה לירושלים.

י"ח כסלו תר"צ – עיתון 'התור' הקדיש מאמר מערכת מיוחד ששיבח את הופעתו של הרב קוק בפני ועדת הכותל, ש"בא להעיד בגלוי ולסתור את כל העלילות ודברי הכזב אשר העלילו עלינו צרינו. יישר חיליה ויהי ד' עמו בעבודתו להרמת קרן תורתנו, עמנו וארצנו… ובעמדנו בסיום המערכה הראשונה של ועדת־החקירה, אי־אפשר לנו שלא לחזור ולציין את בא כחה של היהדות החרדית, שומרת האמונים… ראש רבני ארץ־ישראל ר' אברהם יצחק הכהן קוק, שקידש שם־שמים וישראל בעדותו. שפלי קומה וכשלי ברך עמדו… עם הופעת ראש הרבנים הוקל קצת על הלב, כעין אבן נגולה. השמים שהיו מעוננים מאוד בירושלים, כאילו החלו מתבהרים ביום הזה… הוא הגביה את הרמה, הוא הזקיף את הקומה, הוא נתן כבוד לתורה ולאומה".

(כותלנו, עמ' 159)

בישיבתה הראשונה של ועדת ההלכה שמונתה על ידי הרבנות מתוקף הצהרת ראש הממשלה אשכול לראשי הדתות, הוחלט כי "הואיל וכל הענינים הנוגעים לכותל המערבי הם בדרך כלל עניני הלכה ומסורת, לכן יש לדון ולהחליט בכל דבר הנעשה בכל שטח הכותל בהתייעצות עם הועדה שנתמנתה לשם כך על ידי הרבנים הראשיים. תוכן החלטה זו מתייחס לכל עניני המקומות הקדושים". הועדה בקשה משר הדתות להעביר לעיונה את כל התכניות וההצעות שהועלו לאחרונה בקשר לרחבת הכותל ושאר המקומות הקדושים, כולל תקנות, הצעות לעיצוב המקום והחלטות.

על חברי הועדה נמנו אז יו"ר הועדה הרב יוסף שלום אלישיב, הרב בצלאל ז'ולטי, הרב אליעזר גולדשמידט והרב שאול ישראלי.

(ע"פ תצלום מכתב הועדה אל שר הדתות ורהפטיג, כ' בכסלו תשכ"ח)

{מצ"ב תצלום מקור חתום מארכיון המדינה, תיק שר הדתות}

'מחייה השפה העברית' הירושלמי אליעזר בן יהודה, נאסר לעשרה ימים (י"ט-כ"ח בכסלו ה'תרנ"ד) בעקבות פולמוס שעורר מאמר של חותנו, שלמה נפתלי הרץ יונאס, אשר נדפס ב'הצבי' בט"ו בכסלו תרנ"ד, ובו שיבח הכותב את יהודה המכבי: "אנחנו לא שמים לב לגבור הכביר והנאור הזה, לקחת מוסר ממנו לעורר גם בנו איזה רגש קדש, בחזק לב ובאומץ רוח לאהבת עמנו ולארץ אבותינו… שיהיה לנו לב אחד ורצון אחד לעמידתנו ולתקומתנו, לעשות כל אשר בכחנו… לעמוד על נפשנו, לאסוף חיל ללכת קדימה…". מילים אלו עוררו סערה שכן יש שפירשו אותן כפשוטן וחששו מהמשמעות שייחסו להן השלטונות.

בי"ט בכסלו תש"ח (2 בדצמבר 47), ב9:30 בבוקר יצאו משער שכם ומשער יפו שתי תהלוכות של המון ערבי משולהב ומצויד במקלות ובסכינים… השוטרים הבריטים החמושים נסוגו ופינו את הדרך להמון שהתקדם לעבר העיר החדשה והחל בביזת החנויות הרבות שנקרו בדרכו. חוליית סיור של מפקדי חי"ש (=חיל השדה החשאי של ארגון ההגנה) הגיעה למקום וירתה באוויר. ההמון המבוהל פתח במנוסה לעבר רחוב ממילא, ואילו השוטרים הבריטים פתחו במרדף אחרי היורים… ההמון פרץ לחנויות היהודים במרכז המסחרי בממילא והעלה אותן באש, כאשר המשטרה הבריטית איננה מונעת בעדו. במשך שעתיים כ-40 חנויות ובתי מלאכה נבזזו והוצתו.

(ע"פ יצחק (לויצה) לוי – ראש הש"י בירושלים בתש"ח, תשעה קבין)

כ' כסלו ה'תשכ"ב (28 בנוב' 1961) – תחילת "מבצע יכין", העלייה ההמונית המאורגנת של יהודי מרוקו.

כ בכסליו-ו' בטבת ה'תש"ט (22.12.48-7.1.49) – בשלהי מלחמת העצמאות פתח צה"ל בנגב במבצע 'חורב', שנועד לסלק כליל את הצבא המצרי מגבולות הארץ.

בכ"א בכסלו, בימי אלכסנדר מוקדון, הרסו היהודים בראשות שמעון הצדיק את מקדש הכותים בהר גריזים, כדרך שבקשו הכותים לעשות בהר המוריה לבית אלוקינו. ונקבע ליום־טוב האסור בהספד. (ע"פ מגילת תענית). ציון היום בטל עם חורבן בית שני.

לקראת חנוכה, בכ"א בכסלו תש"ג (30.11.1942), החלו להתפרסם בארץ־ישראל ידיעות מוסמכות ראשונות על ההיקף הנורא של שואת יהודי אירופה. מוסדות היישוב היהודי בארץ הכריזו על שלושה ימי אבל.

(ע"פ נאור, הציונות – מאה השנים הראשונות, תאריכון, תעודות ומושגים)

כ"ב כסלו תש"י (13.12.49) – בתגובה להחלטת האו"ם על 'בינאום ירושלים', קבעו כל סיעות הכנסת כי ירושלים בירתנו הנצחית היא בירת מדינת ישראל, והממשלה הצהירה על העברת 'הכנסת' ושאר מוסדות המדינה לירושלים. בנאומו בכנסת באותו יום אמר ראש הממשלה בן גוריון: "למדינת-ישראל הייתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות".

ואולם מבחינת החקיקה הפנימית רק כעבור שנים, בי"ז במנחם־אב ה'תש"מ (30.7.1980) התקבל בכנסת "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל".

בכ"ב בכסלו ד'תתקל"ח (25.11.1177) התרחש "קרב גזר". צלאח א-דין וצבאו המצרי הובסו ליד תל גזר בפני כוחות הצבא הצלבני של ממלכת ירושלים בראשות בלדווין הרביעי 'המלך המצורע'.

ביום חמישי, כ"ב בכסלו תשמ"ט (1.12.88), כתב רב הכותל הרב גץ ביומנו:

"לפנות בוקר קבלתי הודעה אנונימית מיהודי שהציג עצמו כדורש את טובתי, והוא מודיע לי שבבוקר השכם, בשעה 7:30 בערך תבאנה קבוצת נשים 'פמיניסטיות' עטורות בטלית ותפילין ובידן ספר תורה 'להתפלל' בכותל, ומטרתן היא להרוס את המחיצה המפרידה בין עזרת נשים לזו של הגברים. שקלתי שיש להתייחס באמון להודעה זו, והתקשרתי עם פקוד המשטרה ולמוקד, ומסרתי להם את תוכן ההודעה, וגם דרשתי במפגיע כוח משטרתי בליווי קצין… ביני לביני הודעתי לרבנים הראשיים על העומד להתרחש והם חזקו את ידי…

כמתוכנן, הנשים הגיעו ובידן ספר תורה, ואחדות מהן חבשו כיפה והתעטפו בטלית, הן פתחו בקריאת שמע בנוסח 'אמריקאי' וכן קטעי תפילה שונים. מהצד השני באה אשה וצועקת שאסור הדבר, והגבתי 'שאין כל אסור שאשה תשא ספר תורה, אם כי זה לא מקובל במסורת הדורות'… האווירה היתה יותר מבודחת מאשר מחושמלת. כעבור עשר דקות שקלתי שיש לתת סוף לדבר".

ימים ספורים לאחר מכן הוסיף הרב גץ וכתב: "פניתי בשיחה אישית לרבנים הראשיים שליט"א ובקשתים לדון בהטלת איסור על הופעת נשים – או צבור אחר – שהתנהגותם נוגדת את ההלכה או את המקובל במורשת הדורות… ואני דוקא לוחץ לקבל הוראות בכתב, למרות ש'הם סומכים עלי בכל מכל כל'."

כ"ג כסלו תש"י (14.12.49) – הועבר לירושלים משרד ראש הממשלה, כהמשך ולחיזוק החלטת כנסת ישראל שירושלים היא בירת מדינת ישראל.

כ"ד כסלו ג'ת"ח – כ-70 שנה לאחר חורבן הבית הראשון, נחנך בית המקדש השני בימי חגי הנביא על ידי שבי ציון, בהנהגת זרובבל מבית דוד ויהושע בן יהוצדק הכהן הגדול (חגי ב, י). "שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל ה' שִׂימוּ לְבַבְכֶם" (חגי ב, יח).

כ"ד כסלו ה'תרע"ח – כיבוש ירושלים על ידי הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה, בראשות הגנרל אלנבי. בכך בא קץ לשלטון התורכי בן כ-400 שנה בארץ ישראל.

בהכרזתו שנמסרה לידי ראשי הדת בנר ג' של חנוכה, כ"ז בכסלו, הצהיר: "הריני לידע אתכם כי כל מבנה מקודש, יד זיכרון, מקום קדוש, מקדש, אתר מסורתי, הקדש, אתר ירושה דתית, או מקום תפילה מסורתי מכל צורה שהיא של כל שלוש הדתות יישמר, ויוגן על-פי המנהגים והאמונות הקיימים של אלו שלדתם הוא מקודש" (מתוך Source Records of the Great War, עורך: Charles F. Horne, כרך V).

לצפייה בתעוד מסירת הצהרת אלנבי לראשל"צ הרב דנון ולרב מאיר־חי עוזיאל: אלנבי בירושלים, ארכיון סרטי יעקב גרוס ז"ל (2:44).

כ"ד כסלו תש"ח (7.12.1947) – שבוע לאחר החלטת האו"ם לחלוקת הארץ בין יהודים וערבים ולהקמת 'מדינת ישראל' בצדה המערבי (החלטת כ"ט בנובמבר), נחסמה התחבורה היהודית באבו־כביר, ונוצר "צוואר בקבוק" לשיירות שיצאו מתל־אביב לירושלים.

כ"ד כסלו תש"ח (7.12.1947) – מיום זה במשך ארבעה חודשים נערכו התקפות ערביות בלתי פוסקות על שיירות יהודיות בדרכן לירושלים, בקטע כביש באב אל וואד-סריס (משער הגיא).

Einhorn53

Einhorn54

Einhorn55

Einhorn137

Einhorn147

Einhorn184

Einhorn185

Einhorn199

Einhorn206

Gross324

"חנוכת שמונה ימים ושלא להספיד" – כ"ה בכסלו ג'תרכ"ב יום חנוכת המקדש על ידי בית חשמונאי בזמן הבית השני, לאחר שנחו מהמלחמה ובאו לירושלים, ומצאו פך שמן טהור במקדש, ולמרות שהספיק רק ליום אחד הדליקו בו המנורה בדרך נס למשך שמונה ימים – כדי להראות את חיבת ה' לישראל. (ע"פ מגילת תענית והמפרשים).

אנטיוכוס המלך היווני-סלווקי העמיד פסל עבודה זרה במקדש בט"ו בכסלו ג'תרי"ט: "הקימו שיקוץ משומם על המזבח", וכעבור עשרה ימים הוקרב קרבן ראשון לנוכח ה'שיקוץ': "וביום חמישה ועשרים לחודש היו מקריבים על הבמה אשר על המזבח" (חשמונאים א, נד).

כעבור שלוש שנים, לאחר שנצחו יהודה ואחיו החשמונאים את אנטיוכוס, קבעו את היום בו חולל המקדש ליום חידוש ההקרבה על המזבח כמצוות התורה ובו ביום טיהרו את המקדש בשמחה גדולה: "בבוקר השכם, הקריבו קרבן על פי התורה על מזבח העולה החדש אשר עשו, בעת וביום אשר טמאוהו הגויים – ביום ההוא נחנך בשירים ובנבלים ובכנורות ובמצלתיים. וכל העם נפלו על פניהם, השתחוו ויבכו לה' השמיים אשר הנחה אותם. שמונה ימים חגגו את חנוכת המזבח…" (חשמונאים א, ד, נב-נט). "וביום אשר חולל בו בית המקדש בידי הנכרים, ביום ההוא היה טיהור המקדש, ביום עשרים וחמישה לחודש ההוא, הוא כסלו" (שם, י, ה).

(ע"פ ז.ח. ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 12 ו-52)

נראה את לשונו המדוייקת של הרמב"ם (הלכות חנוכה ופורים ג, א-ג): "בְבַיִת שֵׁנִי כְּשֶׁמַּלְכֵי יָוָן גָּזְרוּ גְּזֵרוֹת עַל יִשְׂרָאֵל וּבִטְּלוּ דָּתָם וְלֹא הֵנִיחוּ אוֹתָם לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, וּפָשְׁטוּ יָדָם בְּמָמוֹנָם וּבִבְנוֹתֵיהֶם, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וּפָרְצוּ בּוֹ פְּרָצוֹת וְטִמְּאוּ הַטָּהֳרוֹת, וְצָר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מְאֹד מִפְּנֵיהֶם וּלְחָצוּם לַחַץ גָּדוֹל – עַד שֶׁרִחֵם עֲלֵיהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ וְהוֹשִׁיעָם מִיָּדָם וְהִצִּילָם וְגָבְרוּ בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי הַכֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים וַהֲרָגוּם וְהוֹשִׁיעוּ יִשְׂרָאֵל מִיָּדָם, וְהֶעֱמִידוּ מֶלֶךְ מִן הַכֹּהֲנִים וְחָזְרָה מַלְכוּת לְיִשְׂרָאֵל יֶתֶר עַל מָאתַיִם שָׁנָה עַד הַחֻרְבָּן הַשֵּׁנִי. וּכְשֶׁגָּבְרוּ יִשְׂרָאֵל עַל אוֹיְבֵיהֶם וְאִבְּדוּם בְּכ"ה בְּחֹדֶשׁ כִּסְלֵו הָיָה, וְנִכְנְסוּ לַהֵיכָל וְלֹא מָצְאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר בַּמִּקְדָּשׁ אֶלָּא פַּךְ אֶחָד וְלֹא הָיָה בּוֹ לְהַדְלִיק אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, וְהִדְלִיקוּ מִמֶּנּוּ נֵרוֹת הַמַּעֲרָכָה [-בדרך נס] שְׁמוֹנָה יָמִים, עַד שֶׁכָּתְשׁוּ זֵיתִים וְהוֹצִיאוּ שֶׁמֶן טָהוֹר.

וּמִפְּנֵי זֶה הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁיִּהְיוּ שְׁמוֹנַת הַיָּמִים הָאֵלּוּ, שֶׁתְּחִלָּתָן כ"ה בְּכִסְלֵו, יְמֵי שִׂמְחָה וְהַלֵּל וּמַדְלִיקִין בָּהֶן הַנֵּרוֹת בָּעֶרֶב עַל פִּתְחֵי הַבָּתִּים בְּכָל לַיְלָה וְלַיְלָה מִשְּׁמוֹנַת הַלֵּילוֹת לְהַרְאוֹת וּלְגַלּוֹת הַנֵּס. וְיָמִים אֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִין חֲנֻכָּה…".

רבי יעקב עמדין כתב טעם מחודש לשם החג 'חנוכה', שנקרא כן גם על שם חנוכת ההיכל של בית שני, שהיתה באותו תאריך שנים רבות לפני כן, בימי חגי הנביא (חגי ב, יח), כאשר בכ"ד בכסלו נוסד ההיכל, ולמחרת בכ"ה בכסלו חנכו את ההיכל בהקרבת קרבן על המזבח, ובהדלקת המנורה אור לכ"ה בכסלו. ואולי זכות היום הזה עמדה להם, שמפני שבו חנכו את ההיכל בתחילה על ידי הדלקת המנורה זכו באותו תאריך לנס מציאת פך השמן הטהור בו הדליקו את המנורה. והוסיף הרב עמדין שלפי טעם זה יש סעד גדול למנהג ישראל לעשות סעודות ולהרבות בשמחה במיוחד בכ"ה בכסלו.

(מור וקציעה סי' תרע)

עוד בטרם התרחש נס החנוכה בימי החשמונאים, צויין יום כ"ה בכסלו כיום שמח בירושלים לרגל סיום הבאת הביכורים, שהחלה בחג שבועות. כך נאמר במסכת ביכורים (פ"א מ"ו): "מעצרת ועד החג מביא וקורא (=משבועות ועד סוכות אפשר להביא ביכורים למקדש והמביא אומר את נוסח 'מקרא ביכורים'). מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא (=מסוכות ועד חנוכה עדיין אפשר להביא אך ללא אמירת 'מקרא ביכורים')". האדמו"ר מגור למד מכאן ששמחת חג הסוכות נמשכת עד חנוכה (ראו 'שפת אמת' לחנוכה תרמ"ד).

בעקבות מרד החשמונאים בוטלו הגזירות נגד הדת שגזר אנטיוכוס, אבל בית המקדש נשאר בשליטת יוונים ויהודים מתיוונים, והר הבית נותר מחולל. לכן יהודה המכבי צר על ירושלים, לחם באנשי 'החקרה' עד שפינה את הדרך אל הר הבית וטיהרו מהטומאות שהוכנסו בו וחידש את עבודת הקרבנות במקדש.

טיהור המקדש ונצחון יהודה המכבי היה לפי 'ספר מכבים' ביום כ"ה בכסלו ולזכרון היום הגדול נקבע חג החנוכה בן שמונה ימים: "ויהודה אמר לאחיו: הנה נגפו אויבנו, נעלה לטהר את בית המקדש ולחנכו… ויראו את המקדש שומם והמזבח מחולל והשערים שרופים… ויקרעו את בגדיהם ויבכו בכי גדול ויעלו אפר על ראשיהם… ויצעקו אל השמים. יהודה ציוה להלחם באנשי החקרא עד אשר יטהר את המקדש", ולאחר שטיהרו את המקדש "ויקריבו קרבן על־פי התורה על־מזבח העולה החדש אשר עשו… ויעשו את חנוכת המזבח ימים שמונה ויקריבו עולות בשמחה ויקריבו זבח שלמים ותודה… ויקיים יהודה ואחיו וכל קהל ישראל להיות ימי חנוכת המזבח נעשים במועדם שנה בשנה ימים שמונה, מיום חמשה ועשרים לחודש כסלו בשמחה וגיל" (ע"פ מכבים א, ד; שם י, ה; חשמונאים א, ד, לו-מא; וראה ערוך השלחן, או"ח סימן תרע סעיף ה).

'החקרה' היתה מצודה שנבנתה על ידי אנטיוכוס בסמוך לבית המקדש, כדי לשלוט על הנעשה בהר הבית, בעיקר בחגים ובימי התקהלות של יהודים בהר הבית וסביבתו מחשש שיתארגן מרד בשלטון היווני. בחקרה ישב חיל־מצב יווני־סלווקי ובני־בליעל שנלוו להם, והדבר גרם לסבל ולחיכוכים רבים בין השלטון לעולי הרגל (קדמוניות היהודים יב, ה, ד). שנים רבות לאחר מכן לחמו בחקרה אחי יהודה, יונתן ושמעון, עד שנכבשה בידי שמעון בכ"ג באייר והוא הרסה במשך שלוש שנים (קדמוניות היהודים יג, ו, ז; מלחמת היהודים ה, ד, א).

ביום כ"ה בכסליו ב'ת"נ היתה סגולה והארה מיוחדת, שכן ביום זה נסתיימה מלאכת המשכן במדבר והושלמה עשיית הכלים, היריעות, העמודים וכו'. ואמר משה רבנו: "ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו" (ע"פ ילקוט שמעוני מלכים־א, ו רמז קפד).

בחנוכה תשכ"ז (1966) זכה ש"י עגנון ב'פרס נובל לספרות'.

בנאומו בטקס קבלת הפרס הציג עגנון את עצמו במילים הבאות: "מתוך קטסטרופה היסטורית שהחֱריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים. בחלום, בחזון לילה, ראיתי את עצמי עומד עם אחי הלווים בבית המקדש, כשאני שר עמהם שירי דוד מלך ישראל. נעימות שכאלה לא שמעה כל אוזן מיום שחרבה עירנו והלך עַמה בגולה. חושד אני את המלאכים הממונים על היכל השירה שמֲיִראַתם שאשיר בהקיץ מה ששרתי בחלום השכיחוני ביום מה ששרתי בלילה, שאם אחי בני עמי שומעים לא היו יכולים לעמוד בצערם מחמת אותה הטובה שאבדה לה. כדי לפייס אותי על שנטלו ממני לשיר בפה נתנו לי לעשות שירים בכתב".

לימים הדפיסה מדינת ישראל קטע זה על שטר 50 ₪.

בחנוכה שנת תשל"א (1970) נחשף לציבור אולם שהתגלה במעבה האדמה סמוך למנהרת הכותל, ונקרא בשם "חדר החשמונאים". מידות החדר 4×8 מ' ומיפתח הקימרון שלו 4 מ', והוא מתוארך לתקופה ההרודיאנית (ימי הבית השני). קירותיו בנויים אבני גזית, והוא שימש ככל הנראה מבואה לאזור המקוואות שנחשף במזרחו. כיום משמש החדר כאולם ישיבות של הקרן למורשת הכותל.

בשנת תשנ"ג (1993) בוצעו פעולות לשימור קירות החלל על ידי תחום שימור ברשות העתיקות.

בשנים תש"ח-תשכ"ז בהם היתה ירושלים העתיקה ומקום המקדש שבויים בידי הלגיון הירדני, נהגו רבים לעלות ל'הר ציון' סמוך לקברי מלכי בית דוד, ולהדליק שם נרות חנוכה מתוך אמונה וצפייה שנחזור בקרוב אל המקומות הקדושים "כבימים ההם בזמן הזה". למשל, בחנוכה תשכ"ה מספר העתון 'חרות' (30 בנוב' 1964 עמ' 4): "היום ימסור ד"ר ש.ז. כהנא את הלפיד לנשיא המדינה מר זלמן שז"ר בירושלים (ממרוץ הלפיד המסורתי שהחל ע"י תנועת 'מכבי הצעיר' בחנוכה תש"ה-1944), ומשם יעלו להר־ציון להדלקת החנוכיות ששרדו מהגולה, וכל את החנוכיה שעל 'מצפה הבית' הצופה אל מול הכותל־המערבי". עוד הוסיף העתון: "אנשי הקהילות שנחרבו (בשואה) מוזמנים לעלות להר־ציון להדליק נרות חנוכה בחנוכיות שנצלו מן הגולה, 'לדובב שפתי ישנים' ולתת המשך לקהלות שקדשו שם שמים".

{כדאי לצרף סריקת העתון??}

בחנוכה תשכ"ז זכה הסופר ש"י עגנון ב'פרס נובל לספרות'. בסיום נאומו עת שקיבל את הפרס אמר:

"לילות שעשיתי עם החסידים ואנשי מעשה בחצות לילה אצל הכותל המערבי, הם נתנו לי לראות את ארצו של הקב"ה שנתן לנו ואת העיר ששיכן שמו עליה.

אני טרם אכלה דברי, אתפלל תפילה קצרה:

הנותן חכמה לחכמים ותשועה למלכים לאין שיעור, חכמתם יַרבה וינשא את מלככם, בימיו ובימינו תיוושע יהודה וישראל תשכון לבטח".

בכ"ה בכסלו תשע"א פרצה בכרמל שריפה אדירה, שהיתה לשריפה הגדולה בתולדות מדינת ישראל, בה נספו 44 בני אדם ופונו כ-17,000 מבתיהם. בשריפה שנמשכה חמישה ימים כולו כ-50,000 דונם ובתוכם כחמישה מיליון עצים. עשרות אירועי חנוכה חגיגיים ועסקיים שתוכננו בארץ ובמיוחד באזור חיפה בוטלו, ומספר חברות מהאזור התגייסו לעזרה. לאחר מכן הגיע סיוע ממדינות רבות בעולם. ברחבי הארץ נקבעו תפילות ציבוריות להחלמת הפצועים ולהצלחת כוחות הכיבוי.

עוד ביום השריפה הראשון, חוקרי כיבוי האש קבעו שמדובר בשריפה שמקורה בידי אדם. המשטרה והשב"כ העלו כיוונים שונים בחקירתם ואף היו מספר נערים מעוספיא שנעצרו בחשד לגרימת מוות ברשלנות, אך לבסוף שוחררו. עד היום לא ידוע בברור מי הדליק את האש.

בחג החנוכה הדליקו מנורה בצד דרום זכר למנורת המקדש שהיתה בדרום ההיכל.

יש אומרים שיהודה "המכבי", שהיה גיבור מלחמה וחזק, קיבל כינוי זה מלשון מקֶבֶת (=פטיש).

כמו כן המילה "מכבי" היא ראשי תיבות: "מי כמוך באלים ה'", פסוק המבטא את עוצמת האמונה של יהודה ואחיו החשמונאים.

בימי שהותו של בן יהודה בכלא (י"ט-כ"ח בכסלו תרנ"ד), שלח פתקים לאנשים שונים. בנר ב' של חנוכה אתתכ"ה (כך ציין את שנת ה'תרנ"ד, כמנהגו) כתב לאשתו חמדה מבית האסורים:

"חמדתי, רעיתי, חיי נפשי ורוחי,

מחר יום הדין. לבי אומר לי, תקותי חזקה, כי ראה יראו השופטים בעצמם כי רק עלילות שוא העלילו שונאי עלי, וַהוציאוני לחפשי. אני מרגיש כי זה לי הלילה האחרון בבית האסורים ומחר בעת הזאת נהיה יחד בביתנו. מה אחבקך בתי היקרה, מה אנשקך רעיתי המתוקה! מה נעים לי בית האסורים בלילה הזה מה יקר לי חדר כלאי בתקותי להיות מחר אתך יחד.

אבל רעיתי חמדתי היקרה, בכל זאת, אין איש יודע מה יולד מחר. מקרה היותר קל יוכל לגרם איזה בלבול איזה עקוב קטן, ודי בזה להשיבני לחדרי לאיזה ימים. עלינו לחשב תמיד היֹתר רע ולהיות נכונים לקבל את הרע באמץ רוח, כיאות לאנשים כמונו כיאות לאשה כמוך. ועל כן חמדתי היקרה בכל תקותנו להתראות מחר בביתנו נהיה נא מוכנים ומזוינים גם להרע. אל נא יפול לבנו, נתחזק בההכרה הזאת כי מפני חיבתנו ועבודתנו לטובת עמנו ולטובת הקִדמה התנפלו שונאינו עלינו ויעלילו עלינו עלילת שוא. בהכרה הזאת היה לנו לשאת ולסבול הכל באמץ לב ורוח.

ועל כן רעיתי היקרה חזקי ואמצי כי במנוחתך אמצא מנוחה גם אני, ובדעתי כי את תתגברי על כל הצרה הזאת שבאה עלינו והיית בריאה – אמצא גם אני כח לסבול למען נוכל אחרי כן להיות יחד ולהמשיך בעבודתינו הקדושה לטובת הקִדמה כמקדם.

אחבקך בתי הנעימה ואנשקך,

אליעזר בן יהודה"

*בהקשר לחנוכה – בני משפחתו של אליעזר בן יהודה היו שותפים בחידוש השפה העברית, למשל: חמדה אשתו חידשה את המילה "חנוכיה" (במקום "מנורת חנוכה"), ובנו איתמר חידש את המילה "סביבון".

{אפשר לצרף יודאיקה של חנוכיה וסביבון עם עטורי הכותל וירושלים – מאוספי הקרן}

בכ"ו בכסלו תרמ"ה (1884) נחנכו הבתים הראשונים ב'כפר השילוח' והחל איכלוס הכפר למרגלות ירושלים העתיקה. היה זה היישוב הראשון בארץ של יהודים עולי תימן, שעלו החל משנת תרמ"ב בעליית 'אעלה בתמ"ר'. "לעת הצהרים החלה החנוכה, עניי התימנים אשר זכו להאחז בבתיהם קבעו איש איש מזוזה בפתח ביתו, ובהדרת קודש בירכו את הברכה: 'לקבוע מזוזה', וכל העם עונים אמן והלל לה'. אחר כך נתאספו קהל התימנים וישירו אחד הפזמונים כאשר ישוררו בארצות תימן, לכבוד היום הזה… ויעירו רגשותיהם של הנאספים עד כי זלגו עיני רבים דמעות" (החבצלת, כ"ה באדר תרמ"ה).

מאז במשך כעשרים שנה נמשכה רכישת קרקעות באזור והורחבה ההתיישבות על ידי חברת "עזרת נדחים" ובקרקעות בבעלות פרטית.

בפרעות הערבים בשנים תרפ"ט-תרצ"ט (1929-1939) דעכה ההתיישבות ב'כפר התימנים', עד שננטש סופית.

החל משנת תשס"ד (2004) חודשה ההתיישבות היהודית בכפר בידי עשרות משפחות הגרות במקום, בניהול עמותת 'עטרת כהנים'.

(ע"פ ארכיון כפר התימנים)

בכ"ו בכסלו ה'תש"ח (9.12.1947) נמסרה אחריות השמירה על כביש ירושלים לידי הפלמ"ח.

כ"ו בכסלו תרמ"ה (1884) – החלה עליית הבילויים על הקרקע בגדרה. 'הבילויים' היו חלוצים מתנועת בִּיל"וּ, שהייתה ארגון צעירים יהודי ציוני שהוקם בחרקוב שבאוקראינה בא' בשבט תרמ"ב (21.1.82). שם הארגון מורכב מראשי התיבות של הפסוק "בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה" (ישעיהו, ב, ה). מבין הביל"ויים מקימי גדרה היו: צבי הורביץ, שלמה זלמן צוקרמן (אביו של עשהאל צוקרמן, המושל הצבאי הראשון במלחמת העצמאות), בנימין פוקס, דב ליבוביץ, יוסף ליס, יעקב שלמה חזנוב, יעקב מוהילנסקי, מנחם מנדל מוהילבסקי ואליהו סברדלוב (גדרוני). אליהם הצטרף בהמשך גם המחנך ישראל בֶּלְקִינְד.

בתחילת ימי בית שני לא שרתה שכינה במקדש (בבלי יומא כא, ב), רק בימי החשמונאים חזרה מלכות לישראל ועִמה חזרה השכינה לשרות במקדש ועל עם ישראל.

בכ"ה בכסלו אנו חוגגים אם כן במשך שמונה ימים גם את השלמת החנוכה של מבנה הבית השני, שלא באה לידי גמר בימיו הראשונים. לכן תיקנו חכמינו הדלקת נרות בחנוכיה בדמות מנורת המקדש, שהיא סימלה את השראת השכינה בישראל על ידי הנר המערבי שדלק בדרך נס (בבלי מסכת שבת כב, ב).

גם מדברי האדמו"ר מגור ('שפת אמת' פרשת מקץ תרמ"א) עולה שחנוכת המקדש בימי החשמונאים הייתה עיקר החנוכה של בית שני, משום שרק אז זכו לעצמאות מדינית: "בבית שני [בתחילתו], שהיו תחת האומות לא היה יכול להתגלות ההתחדשות כראוי, ולכן בעת ביטול מלכות יוון הרשעה נתגלה להם ההתחדשות כראוי כאילו אז היה חנוכת בית שני ממש. וכן נראה מנבואת זכריה דמנורה של חשמונאי היה היסוד של בניין בית שני. והגם [ש]היה זמן רב אחר כך, עם כל זה היה מעשה זה עיקר חנוכת בית שני".

מקורות לעיון והעמקה בקשר שבין נרות חנוכה ונר מערבי שבמקדש לבין ענינו של הכותל המערבי – ראו כאן.

בכ"ז בכסלו תר"פ (19.12.19), נר שלישי של חנוכה, החלה העליה השלישית לארץ ישראל, כאשר לחוף יפו הגיעה הספינה "רוסלאן" ובה 671 עולים מרוסיה, חלקם חוזרים שירדו אחרי העליות הקודמות. על הספינה נכחו אישי ציבור, אנשי רוח, רופאים ואמנים.

(ע"פ נאור מרדכי,. הציונות – מאה השנים הראשונות, תאריכון, תעודות ומושגים, הוצ' ההסתדרות הציונית העולמית, 1997, עמ' 56).

מסמכים הנמצאים ב'ארכיון הציוני המרכזי' מלמדים כי בין הנוסעים הידועים על סיפון האנייה היו: המשוררת רחל, ההיסטוריון יוסף קלוזנר, ד"ר משה גליקסון (לימים עורך "הארץ"), המהנדסים והאדריכלים יהודה מגידוביץ' וזאב רכטר, הרקדן ברוך אגדתי, הקריקטוריסט אריה נבון, ישראל גורי (חבר כנסת ואביו של המשורר חיים גורי), המשורר יונתן רטוש, ד"ר חיים יסקי (מנהל בית החולים הדסה), הציירים פנחס ליטבינובסקי ויצחק פרנקל, רוזה כהן – אמו של רה"מ יצחק רבין ז"ל, הפסל משה ציפר, רחל כהן-כגן (חברת הכנסת הראשונה), ועוד רבים.

בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.47) ערכו הערבים נסיון ראשון לתקוף את הרובע היהודי, בקרב שנודע בכינויו "קרב שבע השעות". עם בוקר פתחו הערבים באש על עמדותינו. בגבול המזרחי ניסתה קבוצת ערבים להתקדם אל ישיבת 'פורת יוסף'. הם הצליחו להפתיע את המגנים והשליכו רימון שחדר לתוך העמדה. בדרך נס לא נפגע איש. מפקד המחלקה, מנחם ריצ'מן, זרק שני רימונים והערבים נסוגו. יצחק סולומון, שנתלווה אליו, התרומם כדי לזרוק רימון שלישי, נפגע במצחו והתמוטט. הוא הספיק לצעוק "הניצרה פתוחה" ואיבד את הכרתו. מנחם ריצ'מן תפס את הרימון והשליכו החוצה. כך הציל סולומון את חבריו על אף פציעתו האנושה. הוא הוחש לבית החולים ושם מת תוך זמן קצר. כעבור חודשים אחדים גם מנחם ריצ'מן נפל על שמירת ירושלים בקרבות רמת רחל. (ע"פ יצחק (לויצה) לוי , תשעה קבין)

באותו יזם אצ"ל מבצע ראשון נגד הערבים. 13 לוחמים בפיקודו של בן ציון כהן פשטו על שועפט, השליכו רימונים, ירו אל פתחי הבתים והסתלקו. (שם).

בכ"ח בכסלו תש"ח (11.12.47) יצאה מירושלים לגוש עציון שיירת נוסעים ואספקה שכללה 3 משאיות ועליהן 26 איש. בשעה 15:30 לערך הותקפה השיירה על ידי עשרות ערבים שארבו בק"מ ה-14 מירושלים, בעיקול במעלה דרך צרה. נהג המשאית הראשונה נהרג והדרך נחסמה. הנוסעים השיבו אש כשהם קופצים מכלי הרכב ותופסים מחסות. הבריטים ממשטרת בית לחם סירבו לצאת למקום ומנעו מלהגיש סיוע. חלק מהפצועים התחזו למתים וניצלו. מארב מתוכנן זה היה ההתקפה הערבית המאורגנת הראשונה במלחמת העצמאות על שיירה יהודית. (ע"פ יוחנן בן יעקב, מחלקת ההר).

בכ"ח בכסלו תשל"ב (1971) נספה הרב שלמה זלמן הכהן קוק בתאונת דרכים עם אשתו יהודית קוק ושני ילדיהם. הרב שלמה קוק נולד בכ"ז באייר תרפ"ט (1929), בעיצומו של המאבק על זכויות היהודים בכותל בימי המנדט הבריטי, מאבק שדודו הרב הראשי הראי"ה קוק הוביל באומץ ובעמידה איתנה. במלחמת ששת הימים התנדב הרב שלמה קוק ללוות את הלוחמים והיה בקבוצת הרבנים הצבאיים שהגיעה עם חטיבת הצנחנים אל הכותל המערבי. הוא זכה להיות הראשון שהביא ספר תהלים לכותל אחרי 20 שנה שלא דרכה שם רגל יהודי. לאחר המלחמה התמנה לרב ואב"ד העיר רחובות וכיהן כחבר במועצת הרבנות הראשית לישראל (ראיון מצולם איתו בתכנית 'פנים אל פנים'). בצוואתו כתב שרצונו להיטמן בהר הזיתים, מול הכותל המערבי, שהיה מראשוני המתפללים בו כששוחרר. בחנוכה תשל"ב השיב נשמתו ליוצרה בתאונה קטלנית, בדרך חזרה לביתו מירושלים העתיקה אחרי שביקר בכותל המערבי.

בשובו של רב הכותל הרב גץ מההלוויה בהר הזיתים, כתב ביומן הכותל: "מזועזע מהאסון המחריד של תאונת דרכים שחסלה את משפחת הרב קוק ע"ה… פרט לילדה הקטנה הפצועה קשה. חזרתי כרגע מההלוויה ואני זקוק להרבה חיזוק. ה' יבטל את כל הגזרות הרעות, אמן".

כ"ט כסליו ה'תרכ"ח (26.12.1867) – הארכיאולוג הבריטי גנרל סר צ'ארלס וורן שט על דלתות עץ בתעלת המים החשמונאית. כך תאר: "במנזר האחיות ציון, ליד קשת אקה הומו, קיימת בריכה כפולה ומוזרה החצובה בסלע, שהיוותה, ככל הנראה, את הגבול הצפוני של מצודת אנטוניה, ולדעתי, זוהי בריכת בית חיסדא, שעליה דיבר הצליין מבורדו. מדרום לבריכה כפולה זאת, המקורה כיום בקמרון, מצוי מעבר חצוב בסלע, שגילה רב סרן וילסון ועד כה טרם נחקר. באותה עת היה גדוש מי שופכין, אבל זמן מה אחרי חקירותינו הסיטו את נתיב זרימת השפכים, כך שהמעבר נוקה, בסופו של דבר. רוחב המעבר הוא בן 4 רגליים, צדדיו חלקים ועומק השפכים נע בין 5 ל-6 רגליים וכך אילו היינו נופלים פנימה לא היה לנו סיכויי למלט את נפשותינו. אלא שאני הייתי נחוש בדעתי לחקור מעבר זה, ולשם כך השגתי מספר לוחות ישנים וערכתי מסע הרה סכנות על גבי השפכים למרחק של 12 רגל עד לעיקול שממנו הבחנתי במעבר מרהיב החצוב בסלע ומוביל דרומה, גובהו שלושים רגל והוא מכוסה לוחות גדולים או אבנים, שהונחו מעליו בצורה אופקית. היות ששיט על גבי הלוחות היה מסוכן ביותר, השגתי שלוש דלתות ישנות ויחד עם סמל בירטלס ניגשנו למלאכה…" (צ'רלס וורן, ירושלים של מטה, ת"א – משרד הביטחון, 1987, עמ' 228-230)

בכ"ט בכסלו תש"ח (12.12.47) קיבלו חברי כפר עציון תשובה מהרב הראשי לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג על שאלתם האם מותר להם לעבוד בביצורים בשבתות:

"אחי היקרים קיבוצי גוש חברון, ברכת ה' עליכם תחול! בדמע אני כותב לכם דברי תנחומים אלה. חזקו ואימצו כי ישועת ה' קרובה לבוא. ועתה, אחי, מה שאתם מוצאים לנחוץ בשביל ההגנה עשו בלי שום היסוס בשבת קדשנו. בנו כל הדרוש ועשו כל הנחוץ בשביל ההגנה. זה לא רק מותר, אלא מצווה וחובה קדושה ואל תחושו כלל וכלל! שומר ישראל יגן עליכם ועלינו ועל כל ישראל וימהר ישועה ויחיש גאולה אמן ואמן!

אחיכם יצחק אייזיק הלוי הרצוג"

(ארכיון צה"ל, יומן המחוז)

בקהילות יהודיות בארצות ערב נהגו לציין את ראש חודש טבת, שחל בימי חנוכה, כ"חג יהודית" או "עיד אל בנאת" (=חג הבנות). במקביל לשמחה על גבורת החשמונאים ונצחונם בקרבות הנעשים בידי גברים, הדגישו הנשים את השמחה על גבורתה של יהודית, בתו של יוחנן כהן גדול, אשר בחכמתה הצליחה להגיע אל ראש היוונים ולהאכילו ולהשקותו עד שהשתכר ונרדם, אז כרתה את ראשו וכל צבאו ברח, ועל ידי כך היתה ישועה גדולה לעם ישראל. לפי 'ספר יהודית' כרתה יהודית את ראש הוֹלוֹפֶרְנֶס שר הצבא האשורי של נבוכדנצר, ומדובר באירוע מתקופה אחרת מימי החשמונאים, אך בשל ההקשר נחגג בחנוכה.

ב"חג יהודית" נהגו לבשל מאכלי גבינה, לזכר מעשה יהודית אשר פעלה בדומה ליָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי (שופטים פרק ד), שהשתמשה בחלב כדי להרדים את סיסרא, ולאחר מכן הרגה אותו והביאה לישועה גדולה במלחמה שעשו נגדו דבורה הנביאה וברק בן אבינעם (ע"פ "מקור חיים" לרב יאיר חיים בכרך, הלכות חנוכה).

מנהג אכילת מאכלי חלב בכל ימי החנוכה מתקיים ביהדות אשכנז כבר מתקופת הראשונים, לזכר הנס שנעשה על ידי מאכלי חלב מצמיאים שהאכילה יהודית את האויב על מנת שיהיה צמא, וישתה הרבה יין עד שישתכר וירדם (שו"ע או"ח, דברי הרמ"א בסימן תרע סעיף ב).