אלול – תשרי תתק"נ / ספטמבר 2190

בראש־חודש אלול ג'ת"ז (3407 לבריאת העולם) היתה נבואת ה' לחגי, בה נצטווה לעסוק בבניית בית המקדש השני:

"בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא אֶל זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל פַּחַת יְהוּדָה וְאֶל יְהוֹשֻׁעַ בֶּן יְהוֹצָדָק הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר, הָעָם הַזֶּה אָמְרוּ לֹא עֶת בֹּא עֶת בֵּית ה' לְהִבָּנוֹת, וַיְהִי דְּבַר ה' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: הַעֵת לָכֶם אַתֶּם לָשֶׁבֶת בְּבָתֵּיכֶם סְפוּנִים וְהַבַּיִת הַזֶּה חָרֵב?! וְעַתָּה כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, זְרַעְתֶּם הַרְבֵּה וְהָבֵא מְעָט אָכוֹל וְאֵין לְשָׂבְעָה שָׁתוֹ וְאֵין לְשָׁכְרָה לָבוֹשׁ וְאֵין לְחֹם לוֹ וְהַמִּשְׂתַּכֵּר מִשְׂתַּכֵּר אֶל צְרוֹר נָקוּב, כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת שִׂימוּ לְבַבְכֶם עַל דַּרְכֵיכֶם, עֲלוּ הָהָר וַהֲבֵאתֶם עֵץ וּבְנוּ הַבָּיִת וְאֶרְצֶה בּוֹ וְאֶכָּבְדָה אָמַר ה'" (חגי, א, א-ח).

בראש־חודש אלול ב'תמ"ט עלה משה רבנו להר סיני בפעם השלישית כדי לקבל את הלוחות השניים, אחרי ששבר את הראשונים בחטא העגל.

בבלי שבת דף פח; משנה ברורה תחילת סי' תקפא).

בראש־חודש אלול ה'תרנ"ז (29.8.1897) התכנס הקונגרס הציוני העולמי הראשון בבזל שבשוויץ, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל, ובהשתתפות 197 צירים. ביום ו' באלול הוחלט בקונגרס על הקמת "ההסתדרות הציונית העולמית" (ראו להלן).

לאחר מספר ימים כתב הרצל ביומנו: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים… לכל היותר בעוד חמישים שנה, הכל יראו זאת!". וראה איזה פלא – לאחר כחמישים שנה, ב-29 בנובמבר 1947, אור לי"ז בכסלו ה'תש"ח, החליטה עצרת האו"ם על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינה עצמאית ליהודים בארץ ישראל.

{גלויה מיוחדת לרגל יובל להסתדרות הציונית, כ"ח באב תש"ז – סריקת מקור אצלי}

ג' באלול – יום פטירת הראי"ה קוק בשנת תרצ"ה (1935 לסה"נ) – מצויין באופן מיוחד ברחבי הארץ, במוסדות החינוך, בגרעינים התורניים, ובעיקר בישיבות הציונות הדתית, ורבים עוסקים ביום זה במשנתו והגותו של הראי"ה קוק, רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל ומורה דרכה של התנועה הדתית-ציונית. בשנים האחרונות מתקיים אירוע רב משתתפים של לימוד תורה כל הלילה בהר הזיתים למול מקום המקדש, סמוך לקברו של הרב קוק, במסגרתו מועברים שיעורים ושיחות מרבנים מובילים.

{תצלום מבט מבית העלמין בהר הזיתים לעבר הר הבית + תמונת הראי"ה קוק זצ"ל}

ביום ד' באלול (ויש גורסים: ז' באלול) התקיימה חנוכת חומת ירושלים על ידי בית חשמונאי, לאחר שפרצוה היוונים. ונקבע ליום טוב שאסור להספיד בו. ואמנם את השערים העמידו רק לשנה הבאה בז' באייר.

(מגילת תענית, ע"פ פירוש היעב"ץ; ציון היום בטל עם חורבן בית שני)

בה' באלול ג'שצ"ה, בשנה הששית לגלות יכניה (3395 לבריאת העולם; 591 לפנה"ס הנוצרית), ראה יחזקאל מראה נבואה נפלא: "אֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵיתִי וְזִקְנֵי יְהוּדָה יוֹשְׁבִים לְפָנָי, וַתִּפֹּל עָלַי שָׁם יַד אֲדוֹנָי ה'. וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה דְמוּת כְּמַרְאֵה אֵשׁ, מִמַּרְאֵה מָתְנָיו וּלְמַטָּה אֵשׁ, וּמִמָּתְנָיו וּלְמַעְלָה כְּמַרְאֵה זֹהַר כְּעֵין הַחַשְׁמַלָה, וַיִּשְׁלַח תַּבְנִית יָד וַיִּקָּחֵנִי בְּצִיצִת רֹאשִׁי, וַתִּשָּׂא אֹתִי רוּחַ בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וַתָּבֵא אֹתִי יְרוּשָׁלְַמָה בְּמַרְאוֹת אֱלֹהִים אֶל פֶּתַח שַׁעַר הַפְּנִימִית הַפּוֹנֶה צָפוֹנָה, אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה, וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה… וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲרֹאֶה אַתָּה מָה הֵם עֹשִׂים תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת אֲשֶׁר בֵּית יִשְׂרָאֵל עֹשִׂים פֹּה לְרָחֳקָה מֵעַל מִקְדָּשִׁי, וְעוֹד תָּשׁוּב תִּרְאֶה תּוֹעֵבוֹת גְּדֹלוֹת…" (יחזקאל ח, א-ו).

בו' באלול תרנ"ז (3.9.1897), במסגרת 'הקונגרס הציוני הראשון' שהתכנס בבזל שבשווייץ, הוקם ארגון 'ההסתדרות הציונית העולמית' (World Zionist Organization) על ידי התנועה הציונית, ביוזמתו של בנימין זאב הרצל. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם, ופעלה עם המוסדות הלאומיים להגשמת מטרתה של התנועה הציונית – הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

בתחילת דרכה ייצגה ההסתדרות הציונית את היישוב היהודי בארץ ישראל אל מול השלטון העות'מאני ואחר כך את כל העם היהודי מול השלטון הבריטי. בשנת תרפ"ט (1929) עברה הפעילות הביצועית של ההסתדרות הציונית לידי 'הסוכנות היהודית', וההסתדרות הציונית נותרה כגוף קובע מדיניות.

לאורך שנות פעילותה פעלה ההסתדרות הציונית רבות למען שמירה על קדושתו וכבודו של הכותל המערבי וזכויות העם היהודי בו, בהיותו מקום דתי וקדוש לעם היהודי וסמל לאומי של עם הנצח.

ב-ז' באלול ג'תתכ"ו (66 לסה"נ) נהרגו חנניה הכהן הגדול וחזקיה אחיו בידי שודדים מאנשי מנחם הגלילי, ראש המורדים היהודים.

(מלחמות ב, יז, ט)

ביום ז' באלול ג'תת"ל ולמחרתו נכבשה ונשרפה העיר העליונה בידי הרומאים (70 לסה"נ).

כחודש לאחר חורבן בית המקדש השני בתשעה באב, השלים הצבא הרומי בפיקודו של טיטוס את כיבוש ירושלים על ידי הבקעת חומות העיר העליונה והעלאתה באש, ובכך הגיעה קיצה של המערכה על ירושלים במסגרת "המרד הגדול".

(ע"פ ספר מלחמות ו, ח, ד)

בשמיני לחודש אלול ג'תתכ"ז (67 לסה"נ), לאחר מלחמות קשות בהן השלים אספסינוס את כיבוש טריכי (עיר מבצר על יד הכנרת), תפס את המורדים היהודים, ועשה בהם שפטים והרג רב, ועשרות אלפים מהם מכר לעבדים.

(ע"פ ספר מלחמות ג, י, י).

ח' אלול תרפ"ט (13.9.1929) – ממשלת בריטניה מינתה ועדת חקירה כדי "לחקור את הגורמים שהביאו לידי המהומות האחרונות בארץ־ישראל, ולהגיש הצעות על הצעדים שיש לנקוט כדי למנוע את הישנותם". בראש הועדה ישב המשפטן סֵר ואלטר שאו, אליו חָבְרוּ צירי 'בית הנבחרים האנגלי' – הופקין מוריס מהמפלגה הליברלית, הארי סנל ממפלגת העבודה והנרי בּטרטוֹן מהמפלגה השמרנית.

(כרונולוגיה יב"צ; כותלנו, עמ' 103)

בח' באלול תשכ"ז (13.9.67) החליטה 'ועדת השרים לשמירה על המקומות הקדושים' (הוקמה ע"פ החלטת הממשלה מס' 732 בז' באב):

"א. לא ייעשו שינויים בענין 'שער המוגרבים' (כמעבר פתוח להר־הבית). ב. שר הבטחון מתבקש להורות ל'משטרה הצבאית' השומרת על שער המוגרבים, להקפיד כי לבוש והתנהגות הנכנסים [להר־הבית] יהיו כנדרש במקומות קדושים".

(פרוטוקול הועדה)

בח' באלול תשכ"ח (1.9.68) החליטה 'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים' לקדם את חשיפת המשך הכותל־המערבי לצדדים – תחת ה'מחכמה' מצפון ובשטח הבנוי שמדרום לרחבת הכותל (בהמשך להחלטה מיום ו' באב תשכ"ח): "1. להרוס את כל הבתים מדרום לרחבת הכותל, לאחר פינוי ומתן פיצויים נאותים לדייריהם. 2. להבטיח, גם לאחר הריסת בנין 'אבן־סעוד', אפשרות כניסה להר־הבית דרך שער המוגרבים"

(פרוטוקול הועדה)

בט' באלול שנת ה'כ"ז, הגיע הרמב"ן לירושלים, במטרה לחדש בה את הישוב היהודי, שהיה דל במיוחד. אחת מפעולותיו הכבירות אז היתה בניית "בית כנסת הרמב"ן" בעיר העתיקה.

הרמב"ן מצא את העיר שוממה מיושביה, והר הבית חרב וחרוש מכל סממנים יהודים, ועליו מבנים אליליים. בכתביו תאר את בואו למול חומות הר הבית: "ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש קראתי בבכיה רבה: 'בית קדשנו ותפארתנו וכו' וכל מחמדנו היה לחרבה', וקרענו קריעה שניה בתאניה ואניה" (ע"פ כתבי הרמב"ן, "תפילה על חורבות ירושלים"; מסעות א"י, יערי, עמ' 77).

מדברי הר"מ חאגיז ('אלה המצוות', וארשא תרמ"ז, סימן צה עשה לח) נראה שהבין ש"כנגד הבית הגדול והקדוש" היינו מול שריד משמעותי שמסמן את מקום המקדש במערב – הכותל המערבי. וכן נקטו כמה חוקרים.

כשעמד הרמב"ן בעיר החרבה, שממערב להר הבית, מה שראה כציון למקום המקדש יכול להיות רק הכותל המערבי, שהרי כבר בזמנו לא ניכר דבר עתיק בהר הבית וגבולותיו מלבד החומה המערבית, וכפי שבעצמו תאר בתפילתו הנ"ל: "וההיכל והר הבית, לשמיר ולשית, עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרולים, ומרעה הוא לכפירים, ואויבנו פלילים, זה מחריב ועוקר את הגבולים, וזה מציב ומקים אלילים, ובאו בו פריצים ומחללים, ואל אל לא יושיע בתוכו [הפריצים] מתפללים".

עוד כתב הרמב"ן לבנו באותם ימים על היותו ממזרח למקום המקדש: "עליתי אל הר הזיתים המכוון כנגד הר הבית והסמוך לו… ושם, כנגד בית המקדש, קראתי חרוזותיו [של גיס הרמב"ן רבי משה ב"ר שלמה] בבכיה רבה" (נדפס בסוף 'שער הגמול' לרמב"ן). במכתבו תאר הרמב"ן את חורבן הארץ אשר "כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו, וירושלים יותר חרבה מן הכל", ובהמשך כתב "כי רבים באים לירושלים תדיר, אנשים ונשים מדמשק וצובה, וכל גלילות הארץ, לראות בית־המקדש ולבכות עליו. ומי שזיכנו לראות ירושלים בחורבנה הוא יזכנו לראות בנינה ותיקונה בשוב אליה כבוד השכינה".

בט' באלול נולד (ונפטר) דן בן יעקב אבינו. חי 125 שנה (ע"פ סדר הדורות).

מקובלת המסורת כי נטמן באזור אשתאול, היכן שנמצאת מצבתו כיום ביער צרעה.

בי"ב באלול תש"ח (16.9.1948) העביר הרוזן השוודי פולְקֶה בֶּרְנָדוֹט למרכז האו"ם את תכניתו החדשה לחלוקת הארץ, במסגרת נסיונות האו"ם להשגת הפסקת אש במלחמת העצמאות. בהצעתו החדשה של המתווך ברנדוט חל שינוי משמעותי: מרחב ירושלים – בית לחם הוצא מהריבונות הירדנית והוחזר לריבונות בינלאומית (="בינאום ירושלים"), כמו כן נמל חיפה ושדה התעופה לוד נקבעו כאזור ניטרלי. בתכניתו הוצעו גבולות חדשים למדינה יהודית: הנגב, יהודה ושומרון – הוקצו לירדן, ואזור החוף והגליל – למדינה היהודית. מבחינה מדינית הציעה התוכנית הקמת קונפדרציה בין ישראל לבין ירדן. ממשלת ישראל התנגדה להצעה, אך הביעה נכונות להמשך משא ומתן בנושא. בֶּרְנָדוֹט, שנתפס זה מכבר כאנטישמי, הקשה בתוכניתו הפרו-ערבית על הקמת המדינה היהודית בארץ ישראל. לקראת בואו לירושלים הפיץ ארגון הלח"י קריקטורת אזהרה כדי להרחיקו מהארץ, ולמחרת העברת תוכניתו לאו"ם התנקשו אנשי לח"י בחייו, שעות ספורות לאחר שהגיע לירושלים.

בי"ג באלול תש"ח (17.9.1948) התנקשו אנשי לח"י בירושלים ברוזן ברנאדוט, שבמהלך מלחמת העצמאות היה מתווך מטעם האו"ם בנוגע לחלוקת ארץ ישראל, בין מדינת ישראל למדינות ערב. בראנדוט נודע זה מכבר בשנאתו ליהודים, ואנשי ארגון לח"י התנגדו לתוכניתו לבנאום ירושלים ומסירתה לידי הערבים (ראה לעיל י"ב באלול). בעקבות ההתנקשות, שנתפסה בעיני רבים כרצח, נחקקה "פקודת מניעת טרור" על ידי 'מועצת המדינה הזמנית'. כתוצאה מהחקיקה הוכרזו לח"י ו'חזית המולדת' כארגוני טרור ונעצרו כ-200 איש. כתוצאה מכך תוך זמן קצר פורק סופית ארגון הלח"י בירושלים ובהמשך גם האצ"ל.

חלקי המקלע, איתו ירה מפקד כוח הלח"י יהושע כהן בבראנדוט, נמצאים כיום בבית מורשת משטרת ישראל.

בתמונה: הפגנת אנשי לח"י נגד בראנדוט והתערבותו בענייני ירושלים.

ט"ז באלול תרס"ו (6.9.1906) דוד בן גוריון עלה לארץ ישראל, בהיותו כבן 20. הוא נהג לומר שנולד פעמיים, אחת כשיצא מבטן אמו, ובבואו לארץ נולד בפעם השניה. ולימים, היה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. 

המלצת צפייה: סרטון עוצמתי על בן גוריון מארכיון המדינה, בהנחיית יצחק נבון, עוזרו האישי והנשיא החמישי.

הרומאים הלכו בדרכי מלכי יון קודמיהם, והיו מענים את הכלות היהודיות ואונסים אותן לפני שנישאו לבעליהן, "ומנעו את ישראל שלא לשמוח עם נשותיהם". לכן נאלצו היהודים לקיים חתונות בחשאי, ולא יכלו להכנס ולצאת מהעיר ביום אלא בלילות. וביום י"ז באלול יצאו הרומאים מעצמם מירושלים, ונעשה יום טוב ליהודים.

(מגילת תענית, ופירוש האשל)

עשרת המרגלים שאמרו דברי גנות על ארץ ישראל נענשו בי"ז בתמוז ונמשכה מחלתם עד שמתו בי"ז (ויש אומרים ב-ז) באלול. יש הנוהגים להתענות ביום זה מפני הצרות שארעו לאבותינו (שו"ע או"ח תקפ, א-ב). עיקר התענית היא מפני שמסתבר שעשו תשובה, ובכל זאת נענשו עונש גדול על חטאם ולא זכו שתתקבל תשובתם להצילם ממיתה, והמתענה מתעורר על ידי כך להתאמץ לחזור בתשובה שלמה (בית יוסף שם, ושו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' יד).

ח"י באלול תרפ"ב (11.9.1922) הוא המועד הרשמי בו ממשלת בריטניה [או מדוייק יותר – המנהל האזרחי הבריטי בראשות הנציב העליון] קבלה את המנדט מחבר הלאומים על ארץ ישראל. כוונתו המוצהרת של שלטון המנדט הייתה להקים "בית לאומי ליהודים בארץ ישראל", ברוח הצהרת בלפור, ולמטרה זו עודד כתב המנדט עלייה של יהודים והקצאת קרקעות להתיישבותם, ואף סייעו הבריטים לביסוס מוסדות ההנהגה היהודית לקראת הקמת מדינה עצמאית. בהמשך חלו שינויים לרעת היישוב היהודי ולמעשה חרגו הבריטים יותר ויותר ממטרה ראשונית זו.

בח"י באלול ה'תנ"ח* נולד הבעש"ט מייסד תנועת החסידות (ע"פ מסורת חב"ד).

בתאריך זה נולד גם האדמו"ר הזקן בשנת תק"ה, מייסד חסידות חב"ד וממשיכי דרכו של הבעש"ט.

ח"י באלול הוא גם יום הסתלקותו של המהר"ל מפראג (בשנת שס"ט), ולאורך הדורות ראו חסידים בצירוף מועדים זה עדות גלויה לקשר הנשמתי הישיר שבין המהר"ל מפראג ומשנתו לבין תנועת החסידות, ואמרו כי כאשר נשמת המהר"ל עלתה השמיימה היא פעלה פעולה רוחנית בשמיים שהופיעה לימים בנשמות גדולי החסידות הללו. 

*ישנן דעות נוספות לגבי שנת הולדתו: שמעון דובנוב כתב שנולד בשנת ה'ת"ס (אך יש טוענים שזו טעות סופר). לפי מסורת מרבי אברהם יעקב מסדיגורה (הראשון), נולד הבעש"ט בשנת ה'ת"נ.

רבי יהונתן ב"ר נתן נטע אֶיְיבֶּשִיץ נלב"ע בכ"א באלול תקכ"ד (1764) ונטמן בבית העלמין בפראג.

היה מגדולי פוסקי ההלכה באשכנז בדורו, מחבר ספרי יסוד בהלכה, קבלה ודרשנות, ורבם של קהילות אה"ו – אלטונא, המבורג, וואנדסבק. נולד בערך בשנת תנ"ד (1694) לרבי נתן נטע, שכיהן כרב בעיר אייבשיץ. בצעירותו, לאחר שנתייתם מאביו, גלה למקום תורה, לעיר פרוסטיץ, הסמוכה לישיבתו של מהר"ם אייזנשטט בעל ה"פנים מאירות". בסוף שנת תע"ד נקרא לעמוד בראשות הישיבה בפראג, ובתשרי תצ"ז, לאחר שנפטר רב העיר, רבי דוד אופנהיים, נבחר רבי יהונתן למלא את מקומו. בשנת תק"ב עבר לרבנות מיץ למלא מקומו של בעל ה"פני יהושע", שעבר משם לכהן כרבה של פרנקפורט. בשנת תק"י החל לשמש כרב קהילות אה"ו הנכבדות.

בספרו 'יערות דבש' (חלק א דרוש ד, ד"ה והטעם), כתב כי מכוח הידיעה שאף על פי שהקב"ה סילק שכינתו מכל הבית בעת החורבן, הוא השאיר רושם מקדושת כבודו אצל הכותל המערבי, וכביכול תקע שם יתד נאמן ושריד שממנו תשרה השכינה בעתיד על המקדש, לכן "אם אשכחך ירושלים – תשכח ימיני", כי כשם שאי אפשר לשכוח את יד ימין כך שיכחת קדושת המקדש היא בלתי אפשרית כי עדיין רוח קדשו במערב.

אחרי שגברה יד החשמונאים על היוונים וגרשום מארץ ישראל, קבעו מחדש בתי דינים לפי מנהג ישראל ושבו להרוג את המשומדים שהמירו דתם ונעשו מנוכרים לעדת ישראל. בתחילה נתנו למומרים שלשה ימים לשוב בתשובה, אך משלא שבו מרשעתם הרגום, ואותו יום היה כ"ב באלול ועשאוהו יום טוב שקיימו בהם את הדין.

(מגילת תענית, ופירוש האשל)

בכ"ג באלול תשנ"ה (18.9.95 לסה"נ) עלתה בסערה השמימה נשמתו הטהורה של רב הכותל והמקומות הקדושים, המקובל רבי מאיר יהודא גץ. "הכותל נותר יתום", אמרו אז סדרנים בכותל ומפקדי המשטרה מהשנים האחרונות.

מדבריו על הכותל המערבי:

"תפקיד 'רב הכותל' שונה מתפקיד כל רב, הן באיכות והן בכמות… זהו המרכז הרוחני־דתי של כלל עם ישראל בכל העולם כולו, והפניות שמגיעות, באות לא רק מאנשים בארץ אלא מכל העולם כולו.

רש"י בפירושו לגמרא אומר (ברכות ח, א): 'יש אוזניים לכותל' [גדולי ישראל דרשוהו על הכותל המערבי], וההסבר הוא שהכותל פרוץ ופתוח, השכינה שורה בו, כי היא קולטת בתוך אבניה את כל פניותיהם ובקשותיהם הפרטיות.

הכותל המערבי הוא ה'פסיכיאטר' של האומה הישראלית. בעצם מה תפקידו של פסיכיאטר? קודם כל הוא נותן אפשרות לאדם לשוחח, מדובב אותו שיגלה מה לוחץ עליו, מה מעיק עליו. כך הכותל, מעורר את האדם ומדובבו. וכשאדם משִׂיח את מר לבו, הוא מרגיש הקלה, הוא יודע כי לאחר שתשקע השמש ואפלה תרד לעולם, יבוא המחר ושוב יפציע השחר, ושוב תזרח השמש".

לחצו להאזנה ל'סיור רדיופוני מוקלט' במנהרות הכותל בהדרכת הרב גץ.

בכ"ה באלול ג'תכ"ה (3425 לבריאת העולם), במסגרת 'שיבת ציון', הושלמה בניית חומת ירושלים וביצורה על ידי הבנאים היהודים: "וַתִּשְׁלַם הַחוֹמָה בְּעֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לֶאֱלוּל, לַחֲמִשִּׁים וּשְׁנַיִם יוֹם. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ כָּל אוֹיְבֵינוּ וַיִּרְאוּ כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵינוּ וַיִּפְּלוּ מְאֹד בְּעֵינֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי מֵאֵת אֱלֹהֵינוּ נֶעֶשְׂתָה הַמְּלָאכָה הַזֹּאת" (נחמיה ו, טו-טז).

כשעלה נחמיה הנביא לירושלים מצא את העיר חרבה, החומה פרוצה ושעריה אכולי אש. נחמיה דרש מהעם לבנות את חומת ירושלים מחדש, ואכן למרות התנכלויות צרי-יהודה, החלה המלאכה ביום ג' במנחם־אב ונמשכה 52 ימים: "הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֶּבֶל עֹמְשִׂים בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח, וְהַבּוֹנִים אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" (נחמיה ד, יא-יב).

כ"ה באלול הוא היום הראשון למנין ימי העולם הנברא, בו החלו ששת ימי בראשית שהסתיימו בבריאת האדם ביום א' בתשרי (שחל ביום ו'). עם תחילת בריאת העולם נבראו גם הניגודים המשלימים זה את זה – שמים וארץ, אש ומים, אור וחושך…

בכ"ט באלול תרפ"ט, ערב ראש השנה תר"צ, פרסם הרב הראשי קוק בעתונות "תשובה לגילוי דעת המופתי" (=דברי הסתה שפרסם המופתי בקשר למינוי ועדת החקירה למאורעות תרפ"ט, בטענה כי ליהודים אין כל זכויות בכותל, ולכן הם האשמים בפרוץ הפרעות ואין מה לחקור בדבר).

הרב קוק פתח תגובתו במילים: "אני חושב שזה למטה מגדר הכבוד להשיב על גידופים שאיש מגדף עַם שלם. אבל אחרי שסוכנות רויטר מסרה את גלוי דעתו של המופתי שבירושלים, בתור השקפת הערבים על המאורעות, אני מוצא את עצמי מחוייב להשיב את כבודה של האמת המחוללת מתוך ההשקפה הזאת, שאיננה השקפת העם הערבי בכלל, ואפילו לא של כלל הערבים בארץ ישראל". וביחס לכותל המערבי כתב בין השאר: "כל העולם התרבותי יודע שמעולם לא חדלו היהודים שבאו לארץ־ישראל – בין בתור מתיישבים קבועים ובין בתור תיירים – להתפלל על יד הכותל המערבי. השם 'כותל הדמעות' שרכש לו הכותל הזה בתקופת חורבן הבית וגלות העם מעל ארצו הקדושה, יודעים הכל שהוא על שם הדמעות של היהודים שנשפכו שמה דורות על דורות, בתפילות חודרות כל לב ונפש".

(כותלנו, עמ' 104-105)

א' בתשרי שנת ב'פ"ז נעקד יצחק אבינו על המזבח בהר המוריה (כדעת הזוה"ק וכמסורת הנזכרת בתפילות ראש השנה; התאריך ע"פ שמות רבה א, א), ולאברהם אבינו נאמר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי", והקריב אברהם על המזבח איל לעולה תחת בנו.

אז "וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה", והתברך מאת ה': "בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי" (בראשית כב, יב-יח).

בספר עזרא תחילת פרק ג נאמר: "וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים, וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים וּזְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו וַיִּבְנוּ אֶת מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים. וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ עַל מְכוֹנֹתָיו כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת, וַיַּעֲלוּ עָלָיו עֹלוֹת לה' עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב… וְאַחֲרֵיכֵן עֹלַת תָּמִיד וְלֶחֳדָשִׁים וּלְכָל מוֹעֲדֵי ה' הַמְקֻדָּשִׁים וּלְכֹל מִתְנַדֵּב נְדָבָה לה'. מִיּוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הֵחֵלּוּ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לה', וְהֵיכַל ה' לֹא יֻסָּד".

יש מסבירים כי מאז שיבת ציון ועד ראש השנה זה לא הקריבו 'קרבן תמיד' מפני שמרבית הזמן לא היה בידם הכח. רק באירועים מיוחדים, כשהתאסף עם גדול, יכלו לגשת אל מקום המקדש לבנות את המזבח במקומו המדויק, כפי שנודע להם על ידי נביאי הדור, ולהקריב עליו קרבן, ולאחר מכן היו מפרקים את האבנים ומכסים אותם למשמרת. בימי זרובבל התחולל חידוש – נבנה מזבח קבוע 'על מכונתיו', כלומר על היסודות של המזבח מעל ה'שיתין' ומכאן והלאה החלו להקריב בוקר וערב בכל יום תמיד, מפני שכבר נבנה מזבח קבוע (בשם הרב אלחנן בן-נון).

החסיד הברסלבי ר' שמואל הורביץ תאר את האווירה ליד הכותל המערבי סביב ראש־השנה תרפ"ה (שנת 1924 לסה"נ):

"בערב ראש־השנה, וימי ראש־השנה, ההתעוררות גדולה אצל כותל המערבי, כי כמעט בכל הימים האלו מלא אנשים אצל כותל המערבי, שבאים לבקש ולהתחנן עליהם ועל בני ביתם ועל קרובים ועל כל כלל ישראל, שתהא השנה הבאה עלינו שנת ישועה. ובערב ראש־השנה – מבוקר השכם ועד הערב – הכותל המערבי מלא אנשים מפֶּה לְפֶה, עד כי אין מקום לעמוד, והכל בהתעוררות ובכיה.

וכן בשני הימים של ראש־השנה – מלבד המניינים שיש שם אצל כותל המערבי, שמתפללים שמה כל התפילות של ראש השנה בציבור כמו בבית המדרש – באים גם כן מכל הבתי מדרשים שבעיר קודם שחרית, ובין שחרית למוסף, לומר תהלים ולבקש רחמים מאת השם־יתברך. וקודם תקיעת שופר, וכן אחר כך במנחה, יש הרבה אנשים הבאים אחרי סעודת היום לומר תהלים ולהתפלל מנחה שמה".

('ימי שמואל' פרק קמא)

{בקישור: לקט ערוך מתורת ברסלב על קדושת מקום המקדש והכותל המערבי – ושם דברי הרב שמואל הורביץ בהרחבה}

ראש־השנה הראשון בעולם, הוא יום בריאת אדם הראשון [לדעת רבי אליעזר], ואף הבהמות נבראו בו ביום (תלמוד בבלי ראש־השנה ח, א). כיון שאז נברא האדם והחלה להיות לעולם משמעות, מקובל להחשיב את היום הזה כיום יצירת העולם, או כלשון הפייטן "יום הרת עולם" (מוסף לראש השנה).

בראש השנה א'תתקנ"ח נולדה האם הראשונה של עם ישראל – שרה אמנו. וכן יום פטירתה בגיל 127 חל בראש השנה (מסכת ר"ה; סדר היום הקצר).

בראש השנה ב'ר"ל יצא יוסף מבית האסורים במצרים, שנתיים לאחר שפתר את חלומות שר האופים ושר המשקים אשר שכחוהו (בראשית פרק מא; ר"ה יא, א). בסה"כ שהה כ-12 שנה במאסר, מפני עלילת שקר של אשת פוטיפר כאילו ניסה לאונסה.

על פי מסורת חז"ל (תלמוד בבלי ראש־השנה י ע"ב), בראש־השנה נפקדו בבנים כשנכנסו להריונם – שרה אמנו, רחל אמנו, וחנה אמו של שמואל הנביא.

בראשית ימי הבית השני כנס עזרא את העם בראש השנה קרא לפניהם בתורה ועוררם לתשובה (נחמיה ח, ב). "וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה… לְכָל הָעָם: הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לה' אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. וַיֹּאמֶר לָהֶם: לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם" (שם ט, י).

השריפה השנייה בגודלה של ספרי התלמוד הייתה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד (1553-1554) באיטליה. ספרי התלמוד, ועימם ספרים תורניים רבים, הוחרמו ונאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש. בכוונה נבחר יום זה לשריפה המרכזית כדי שהיהודים יחושו צער כפול ומכופל. בחודשים הבאים התקיימו שריפות דומות בערי איטליה: בולוניה (י"ג בחשון), וונציה (י"ד בחשון), אנקונה (חודש שבט), ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.

נוהגים לומר את פיוט "ונתנה תוקף" בחזרת שליח הציבור בתפילות מוסף של ראש השנה ויום הכיפורים, לפני אמירת "קדושה". פיוט זה, הנאמר כשארון הקודש פתוח, מעורר חרדה והתרגשות רבה אצל המתפללים.

הפיוט "ונתנה תוקף" (נתנה=נספר) מיוחס לרבי אמנון ממגנצא, עיר בגרמניה, אשר חיברו בראש השנה עת שקידש שם שמים ברבים.

רבי אמנון היה מגדולי הדור באותם ימים ולכן ניסו ההגמון ושרי העיר להפציר בו ללא הרף כי ימיר דתו. פעם אחת, כשניסה להסירם מפניו אמר להם: "תנו לי זמן שלושת ימים ואשיבכם דבר". ברגע שיצאו מילים אלו מפיו הבין עד כמה טעה. האם בכלל יש אפשרות כזו?! התפלל רבי אמנון לפני ה' ובכה על שגגתו. כעבור שלושה ימים, משלא התיצב רבי אמנון בפני ההגמון, שלח ההגמון חיילים להביאו, וכשהמשיך רבי אמנון בסרובו להמיר דתו, קטעו באכזריות את ידיו ורגליו. היה זה בראש השנה, ובתוך שהוא מתייסר על משכבו מקטיעת אבריו ביקש שיביאוהו לבית-הכנסת, להיפרד מאחיו היהודים העומדים בתפילה. אז, אמר רבי אמנון ממגנצא לפני ארון הקודש את התפילה המרטיטה, המספרת על תוקף קדושת יום ראש השנה ויום כיפור, ובסיום אמירתה יצאה נשמתו בטהרה. לאחר זמן, נגלה רבי אמנון לרבי קלונימוס בן רבי משולם ולימדו את התפילה כדי שילמדה לכל תפוצות הגולה.

Einhorn211