ניסן – אייר תתק"ט / מאי 2149

בכ"ד בניסן תש"ח (3.5.48) הוציא אגף מבצעים במטכ"ל את פקודת ההתראה ל"מבצע מכבי".

בכ"ה בניסן תש"ח (4.5.48) כבשו כוחות ההגנה את הכפר עקיר.

בכ"ה בניסן תשל"ז (1977 לסה"נ) בישיבתה הקבועה של מועצת הרבנות, התקבלה ההצהרה:

"מועצת הרבנות הראשית לישראל שמעה בצער ובתדהמה על המגמות להפוך חלקים מהכותל הדרומי כאתרים לתיירות, ולאשר שם פעולות והתנהגויות שלא בהתאם להלכה. מועצת הרבנות הראשית לישראל מתנגדת בכל תוקף לכל שינוי במצב הנוכחי ברחבות מסביב להר הבית, כולל הכותל המערבי והדרומי גם יחד.

והיא פונה לממשלה ולשר הדתות לשמור ולא לאפשר שום שינויים ברחבות שמסביב לכל הר הבית, ללא הסכמת מועצת הרבנות הראשית – ובזה נקיים את המצווה של 'ומקדשי תיראו' הנהוגה לדורות, ונזכה לביאת גואל צדק ובנית בית מקדשנו".

(מפרוטוקול ישיבת המועצה)

לאחר מכן מסרה המועצה הודעה זו לעיתונות:

"מועצת הרבנות הראשית לישראל, בישיבתה הקבועה היום, בראשות הרב הראשי לישראל הרב ש. גורן שליט"א, שמעה בתדהמה על המגמות להפוך את רחבת הכותל הדרומי כאתר לתיירים ולאפשר עריכת תפילות מעורבות, ובניגוד להלכה ולמסורת ישראל.

מועצת הרבנות הראשית, הנציגות הדתית העליונה במדינה, מתנגדת בכל תוקף לשינוי במצב הנוכחי בכל הנוגע לסביבות כותלי הר הבית והרחבות שלידם, כולל כל הכותל המערבי והכותל הדרומי, שקדושתם מעוגנת בהלכה, ואסור לנהוג בסביבותיהם בקלות ראש ובהתנהגות שאינה הולמת את קדושת המקום לפי דיני ישראל.

מועצת הרבנות הראשית פונה לממשלה ולשר הדתות, להבטיח את שמירת קדושת כותל הר הבית והרחבות שלידן. לא למסור את הפיקוח עליהן לשום גורם, לא לאפשר עריכת טקסים בניגוד לדיני ישראל, ולא לשנות מהנוהג הקיים ללא הסכמת מועצת הרבנות הראשית לישראל".

בשבת כ"ד בניסן ב'תמ"ח, לאחר שיצאו ממצרים הגיעו בני ישראל וחנו ב"מרה". שם נמצא מקווה מים מר שאינו ראוי לשתיה ולא היה לעם ישראל מים לשתות – "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם – וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כד-כה).

והיתה זו "שבת מברכים" של חודש אייר, ואז הבטיח הקב"ה לישראל: "אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו – כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". (בשם הרב נבנצל שליט"א).

ראש ישיבת 'חכמי לובלין' הרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב הי"ד נרצח בשואה ביום כ"ז בניסן תש"ג. בספרו 'ארץ צבי' (חלק שני עמ' קפו, מו"ל: י. ארליך, תל אביב תשמ"ה), אשר נכתב בימי רדיפה והסתר פנים, כתב כי מעולם לא זזה השכינה מכותל מערבי, המסמל 'חושך' ו'הסתר פנים', כדי לרמז שאפילו בעת הגלות וההסתר שכינה שורה בישראל בכל עוז ואהבה.

ביום כ"ז בניסן (ויש גורסים: כ"ח ניסן) בשנת ב'תקט"ז נלב"ע יהושע בן־נון, תלמידו הגדול וממשיך דרכו של משה רבנו. ויש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א).

לפחות משנת ת"ש (1940) התקיים ביישוב העברי בארץ "יום זיכרון גבורה" בכ"ז בניסן, להנצחת חללי אירועי האיבה בארץ ישראל מאז תחילת המרד הערבי. מועד יום הזיכרון נקבע ליום תחילת המרד הערבי – כ"ז בניסן תרצ"ו (1936).

בשנת תשי"א (1951) הנהיגה הכנסת יום זיכרון בכ"ז בניסן, שנקרא אז "יום השואה ומרד הגטאות". בשנת 1953 נזכר בשמו הנוכחי "יום הזכרון לשואה ולגבורה" במסגרת חוק יד ושם. לבסוף חוקק ב־1959 "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשי"ט-1959", בעקבות מאבק ציבורי של ניצולי השואה.

סעיף 2 לחוק קובע את אופיו של יום הזיכרון: "ביום הזיכרון תהא בכל רחבי המדינה דומיה של שתי דקות בהן תשבות כל עבודה ותיפסק כל תנועה בדרכים; יקוימו אזכרות, עצרות עם, וטקסי התייחדות במחנות הצבא ובמוסדות החינוך; הדגלים על הבניינים הציבוריים יורדו לחצי התורן; תכניות השידורים ברדיו יביעו את יחודו של היום, ובבתי השעשועים יעלו אך נושאים ההולמים את רוחו".

כ"ח בניסן תש"ח (7.5.48) – בלילה צעדו ברגל יחידות מהגדוד החמישי בדרכם לכבוש את המשלטים הצפוניים. לאחר מסע מפרך תקפו את המשלטים והשתלטו עליהם בגבורה. הייתה זו הפעם הראשונה שלוחמי "חטיבת הראל" ספגו הפגזות ישירות כשהם חשופים ללא מגן ומסתור.

ערב הכרזת המדינה בכ"ט בניסן תש"ח (8.5.48) החל "מבצע מכבי", שנועד לפרוץ את הדרך לירושלים. המבצע נמשך כעשרה ימים, במהלכו נכבשו בית מחסיר, משלטים על שער הגיא ואזור לטרון. במבצע נעשתה מלאכה רבה בכיבושם של הרכסים השולטים על הדרך לירושלים אך לא כולם נכבשו ויבול השיירות במבצע היה זעום ביותר. לטרון נכבשה ופונתה, כאשר אנשי חטיבת גבעתי שהשתתפו במבצע נאלצו לצאת לחזית הדרום עם הפלישה המצרית.

כ"ו-כ"ט בניסן תרפ"ט (מאי 1929) – לאחר תקופה ממושכת של התנכלויות ערבים לתפילת יהודים בכותל המערבי, דרשו נציגי היישוב מהממשלה לעמוד בתקיפות על שוויון וצדק כלפי שני הצדדים – יהודים וערבים. בתזכיר מיוחד שנכתב ע"י הרבנות הראשית והוגש למזכיר הממשלה מטעם הרב הראשי קוק, הועד־הלאומי ואגודת־ישראל, דרשו מהממשלה להרוס את המסגד שנבנה באופן בלתי חוקי צמוד לכותל, ושתמנע מקרים דומים בעתיד. הם הבהירו כי יש כאן מחשבה מכוּונת מצד הערבים להתנכל ליהודים וכל הפעולות סביב הן תואנות שהם מחפשים כדי להוציא זאת לפועל, ולכן יש לטפל בבעיה מהשורש. כמו כן האשימו את הממשלה בעצימת עיניים בזדון, והתריעו מפני מהומות שעלולות לפרוץ מצד הערבים אם לא יוסדר הדבר אחת ולתמיד.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 56-59; המכתב המקורי שנשלח באנגלית בתאריך 9.5.29 שמור בארכיון המדינה בתיק תעודות נטושות ממשלת המנדט, פ-23 / 3050).

{תצלום מקור באנגלית}

בערב ל' בניסן תש"ח (9.5.48) יצאה מנווה אילן פלוגה של הגדוד החמישי לדרך ארוכה, שבסופה השתלטה על פסגות הרים המרוחקים רק 600-800 מ' מבית מחסיר, ועל משלטים 16 ו-21.

בל' בניסן ש"פ (1620 לסה"נ) נלב"ע המקובל הרב חיים ויטאל (מהרח"ו), תלמידו הגדול והמפורסם של האר"י ז"ל.

בספרו 'עץ הדעת טוב' (פרשת ויצא, ד"ה והנה אנכי) כותב מהרח"ו כי יעקב אבינו הבין בחלומו, חלום הסולם, שאף על פי שיהיו ישראל בגלות והשכינה תצא עמהם כדי לשומרם ולקבצם לעתיד לבוא, באמת השכינה לא תזוז מכותל המערבי להיות שם תמיד ולהמתין עד שיחזרו ישראל למקומם, וזרע ישראל לא יתייאש בגלות הארוכה מהגאולה אלא יאמין בכך אף כשיהיו זמנים שלא יניחוהו האומות לעלות ולראות פני השכינה הקיימת בכותל מערבי.

הרב יוסף בן אברהם שאלתיאל, דיין מחכמי סאלוניקי נלב"ע בל' בניסן תרכ"ג (1863 לסה"נ). בספרו 'ספר יוסף אברהם' (מהד' תרי"ז, שמות דף ג) מסביר כי שכינת ה' העומדת אחר כותלנו ומתגלית לצדיקים, נמצאת שם מעת החורבן משום שכבר בחורבן הקדים הקב"ה רפואה למכה והשאיר שם שכינתו עד שיחזור ויגאלנו. ולכן הכותל המערבי הוא תחילת האמונה שיבנה בית המקדש ותחזור השכינה להתגלות בארצנו.

א' אייר הוא יום תחילת בניין בית המקדש הראשון על ידי שלמה המלך בהר המוריה. "וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה' בִּירוּשָׁלִַם, בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ, אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. וַיָּחֶל לִבְנוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, בַּשֵּׁנִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְמַלְכוּתוֹ" (דברי הימים־ב, ג, א-ב) בניית הבית נמשכה שבע שנים, והבית עמד על תילו במשך 410 שנה – משנת ב'תתקכ"ח עד שנת ג'של"ח, ‏(832 לפנה"ס – 422 לפנה"ס), ואז נחרב בעוונותינו בידי נבוכדנצר השני מלך בבל.

א אייר תש"ח (10.5.48) – נכבשו בית מחסיר ו"המסרק" וקטע שער הגיא נפתח שוב לתנועה לכיוון ירושלים, אולם הדרך לא הייתה פתוחה עדיין שכן קטע הכביש הנשלט מלטרון הפך עתה למוקד הקרבות העיקרי. הדרך נשארה חסומה עד סלילת "דרך בורמה".

א'-ו' באייר תש"ח (10-15.5.48) – הפלמ"ח הצליח לאחר קרבות עזים שנמשכו מספר ימים לכבוש את משלטי שער הגיא בדרך לירושלים.

בר"ח אייר תרפ"א (1921) מינה הנציב הרברט סמואל את ח'אג'־אמין אל חוסייני למוּפְתי ירושלים ('פוסק הלכה' בדת האיסלם, ומשפיע רוחני־חברתי של העדה), לאחר חנינה מעשר שנות מעשר שנגזרו על חאג־אמין בעקבות מאורעות פסח תר"פ שעמד בראשם. מופתי זה פעל לביטול 'הצהרת בלפור' ולשם כך הוביל את המאבק הערבי נגד זכויות היהודים להתפלל בכותל המערבי וניסה להוציא מהתודעה הבין־לאומית את הזיקה בין העם היהודי להר הבית. מאוחר יותר גורש מן הארץ בעקבות המרד הערבי (תרצ"ו-תרצ"ט), ובא במגע עם גרמניה הנאצית כדי למגר בעזרתה את היהודים והאנגלים גם יחד. הוא ניהל בברלין תעמולה למען הנאצים בקרב המוסלמים, וסייע לארגן בבוסניה גיוס אס.אס. של מוסלמים, והיה שותף להיטלר ימש"ו בדיונים בדבר 'הפתרון הסופי' (להרחבה: אנציקלופדיה עברית כרך יז, עמ' 828).

המופתי ניסה למשוך את תשומת הלב העולמית ל'קדשי־האסלם' על ידי שיפוצם, האדרתם ופיתוחם, ובכך ליצור 'תסיסה דתית־לאומית' ולהפוך את סוגיית ארץ־ישראל ועליית היהודים לנושא המעסיק את כלל הערבים. "הבלטת הסכנה הנשקפת לקודשי האיסלם על הר־הבית הפכה להיות מכאן ואילך סמל המאבק בציונות ומנוף פוליטי רב עוצמה לגיוס תמיכת הציבור המוסלמי בארץ ומחוצה לה" (אברהם סלע, 'ירושלים בתודעה ובעשיה הציונית', עמ' 263, 267).

תלמיד ה'חתם־סופר', הרב עקיבא יוסף שלזינגר, שכונה על שם ספרו: ה'לב העברי', נפטר לבית עולמים בא' באייר תרפ"ב (1922 לסה"נ). הרב שלזינגר התגורר בבית בקרבת הכותל, סמוך ונראה ל'שער המוגרבים', וכתביו גדושים בהתייחסויות הלכתיות והגותיות בקשר לכותל המערבי ולמקום המקדש. נציין אחדים מהם:

עמידת הכותל המערבי לעולם היא אות ומופת על אמיתות דברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים שאמרו שהכותל לא ייחרב לעולם, ומופת זה מכריע לאמונה בה' יותר מכל מופתי יציאת מצרים. כל אשר אינו כופר בבוראו מבין כי יד ה' עשתה זאת (ברית עולם קמא, עין הבינה, דפים סב-סד);

בכותל המערבי המקום גורם לשמירת הצניעות ומניעת הבלבול בתפילה, ומקיימים בזה גם מצוות "מורא מקדש". בנוסף לכך, ישנה מעלה רוחנית ללבנות בסמוך לכותל המערבי מקום תורה ותפילה, שיהא הכותל נשקף מחלונותיו (משנתו של רבי עקיבא – שו"ת ופסקי הלכות, תחילת סימן ח);

יש להיזהר לא לירוק ולא להשליך צואת האף למול הכותל המערבי, שאין דרך כבוד לעשות כך בפני השכינה שלא זזה מכותל מערבי, ויש לנהוג בכותל כקדושת הר הבית מפני שהוא בגבול ההר, ולכל הפחות לכבד השכינה שלא זזה מהכותל, שהוא שער ארמונו של המלך. ואם אדם אינו מסוגל לנהוג בכותל המערבי בכבוד ולהמנע שם מקלות ראש, אסור לו לילך לכותל, ויקבל שכר על הפרישה (שם סימן יא).

א' אייר ב'תמ"ט – המנין הלאומי הראשון, מיפקד ראשון של עם ישראל במדבר.

בא' באייר ב'תמ"ח כשבועיים אחרי יציאתם ממצרים ניתנה מצוות השבת כמתנה לישראל במקום שנקרא "מרה" (וכן מצוות פרה אדומה ודיני סנהדרין – ע"פ רש"י). ב"מרה" היה מקווה מים מר שאינו ראוי לשתיה ולא היה לעם ישראל מים לשתות – "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה? וַיִּצְעַק אֶל ה', וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם – וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם" (שמות טו, כד-כה).

"ולרמז להם בזה מעלת וקדושת השבת העולה היא על כולנה… לקח מצות השבת מכל מצוות התורה ונתן לנו, וצוונו עליו במרה קודם בואו להר סיני. ואחר שקיימנו מצוה זו, טעמנו וראינו בנועם מצוה הזאת, כי טוב ה׳ במצוותיו, והכי נחמדים מזהב ופז רב ומתוקים מדבש… וטעימת טעם הלז טעמו כל ישראל בשבת הראשונה… לכן אחר שנתן לנו את השבת קרבנו לפני הר סיני וענו כולם פה אחד ואמרו ׳כל אשר דבר ה׳ נעשה׳, בגודל אהבה" ("סדורו של שבת" לר"ח טיאר).

א' באייר תש"ח (10.5.48) – שכונת אבו־כביר מדרום לתל־אביב יפו, הועברה לידי כוחות ההגנה לאחר שנטשו אותה הערבים, ולאחר כשבוע שהחזיקו בה הבריטים.

ביום הזכרון למלחמת העצמאות, שצויין בשנת תשי"ד ביום ב' באייר, אמר הרב הראשי לישראל הרב הרצוג על החיילים שנפלו במערכה:

"הבנים והבנות, שנפלו על מזבח העם והארץ והיהדות גם יחד – הם שחידשו את ברית האומה הישראלית עם ציון בית חייה. בדם נפשם, ובדמם, הביאו את האתחלתא דגאולה. הם לא מתו, הם חיים וקיימים בעולם הנצח גם היום, הם שנתנו את נפשם על קידוש השם וגאולת העם והארץ. כמו כן הם חיים וקיימים מהבחינה ההיסטורית, משום שהם נפלו למען שעם ישראל יקום. הם מתו למען שעם ישראל ישוב לחיות.

בספר החשמונאים כתוב שיהודה המכבי, כשחינך מחדש את בית המקדש לאחר נצחונותיו המזהירים, הקריב קרבנות לכפר על נשמות החיילים המתנדבים שנפלו במלחמה. לכאורה, הדבר קשה מבחינת ההלכה, שהרי ההלכה פוסקת שאין מקריבים על המזבח קרבנות לכפר על המתים. ברם אפשר לומר, שאלו היה להם דין של חיים. במיתתם נקראו חיים, מפני שעל ידי מיתתם הבטיחו לעם ישראל, בתור עם ה', חיי נצח פה עלי אדמות.

הוא הדין לקרבנות מלחמת השחרור שלנו. הבו גודל לנשמות הגדולות ההן. בית ישראל כולו, בארץ ובגולה, יטיף טל תחיה של תנחומים להוריהם ולקרוביהם השכולים, עם ישראל לא ישכחם לנצח".

(מתוך 'דבר הרב הראשי הרצוג' אר"ה, ארכיון הרב הרצוג, פ-6 / 4259)

הרב אריה לייב, המכונה: מהרא"ל צינץ, נפטר לבית עולמים בג' באייר תקצ"ג (1833 לסה"נ). בקרב מדפיסי ספרים נודעת מסורת כי על פי צוואתו מובטחת ברכה גדולה למי שידפיס ויפרסם מדברי תורתו. לעילוי נשמתו נציין להלן מעט מדבריו אודות הכותל המערבי:

בכותל המערבי טמון שורש קדושת המקדש, כמו שורש של עץ הנשאר באדמה לאחר שכרתו העץ, ולאחר זמן יוכל לגדול מחדש (מלא העומר, איכה ב, ו); אף שבחורבן הבית נסתלקה השכינה לא סרה לגמרי השגחת ה' עלינו, אלא 'עומד אחר כותלנו' ומביט כביכול לאחור להשפיע עלינו כפי ערך מעשינו גם כשאיננו ראויים (שם, שיר השירים ב, ה); גם כשהמקדש אינו אלא "תל" חרב, כל הפיות פונין אליו כדי שיעלו תפילותיהן דרך מקום המקדש שנשארה שם קדושה ולא זזה מכותל מערבי (שם ד, ד).

על פי המסורת חל יום פטירת התנא חוני בג' באייר. חוֹנִי הַמְעַגֵּל היה תנא צדיק (במאה הראשונה לפני הסה"נ) ענק בתורה ובעל מופת. היה בעל הסבר בהיר היודע לתרץ כל קושיה שהקשו לו בבית המדרש (בבלי תענית כג ע"א), וידע לגרום כביכול לקב"ה לקבל תפילותיו בעת שדרש זאת (משנה תענית ג, ח), וכגון בסיפור המפורסם כאשר בשנת בצורת קשה סימן עיגול על הרצפה ואמר שאינו יוצא משם עד שיקבל ה' את תפילתו להוריד גשם לישראל.

תפילה לשלום המדינה:

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ.

הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ וּפְרֹשׂ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיה, וְיוֹעֲצֶיהָ וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל פְּקָד נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם וְתוֹלִיכֵם מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירְךָ וְלִירוּשָׁלַיִם מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶה עַבְדֶּךָ: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ, וֶהֱבִיאֲךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּה…"

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי תוֹרָתֶךָ, וּשְׁלַח לָנוּ בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶיךָ לִפְדּוֹת מְחַכֵּי יְשׁוּעָתֶיךָ.

הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵבֵל אַרְצֶךָ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ: "יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה". אָמֵן סֶלָה.

תפילה לשלום חיילי צה"ל:

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבותֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקב הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל, הָעומְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלהֵינוּ מִגְּבוּל הַלְּבָנון וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם וּמִן הַיָּם הַגָּדול עַד לְבוא הָעֲרָבָה בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן ה' אֶת אויְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם. הַקָּדושׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכָּל צָרָה וְצוּקָה וּמִכָּל נֶגַע וּמַחְלָה וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂונְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם וִיעַטְרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבְעֲטֶרֶת נִצָּחון. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: כִּי ה' אֱלהֵיכֶם הַהלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם איבֵיכֶם לְהושִׁיעַ אֶתְכֶם: וְנאמַר אָמֵן:

אל מלא רחמים – לזכר חללי צה"ל:

אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוכֵן בַּמְּרומִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכונָה תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה, בְּמַעֲלות קְדושִׁים, טְהורִים וְגִבּורִים, כְּזהַר הָרָקִיעַ מַזְהִירִים. לְנִשְׁמות חַיָּלֵי צְבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁנָּפְלוּ בְּמִלְחֲמות יִשְׂרָאֵל, וְכל הַלּוחֲמִים בְּמַעַרְכות הָעָם שֶׁחֵרְפוּ נַפְשָׁם לָמוּת עַל קְדֻשַּׁת הַשֵּׁם, וּבְעֶזְרַת אֱלהֵי מַעַרְכות יִשְׂרָאֵל הֵבִיאוּ לִתְקוּמַת הָאֻמָּה וְהַמְּדִינָה וְלִגְאֻלַּת הָאָרֶץ וְעִיר הָאֱלהִים.

בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵם בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעולָמִים, וְיִצְרור בִּצְרור הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתָם. ה' הוּא נַחֲלָתָם, בְּגַן עֵדֶן תְּהֵא מְנוּחָתָם, וְיָנוּחוּ בְּשָׁלום עַל מִשְׁכָּבָם, וְיַעַמְדוּ לְגורָלָם לְקֵץ הָיָּמִין, וְנאמַר אָמֵן.

ד' אייר תש"ח (13.5.1948) – יום נפילת גוש עציון הנצור ערב הקמת המדינה. מתיישבי גוש עציון עמדו בגבורה בלחימתם מול הערבים, ואלו שנותרו בחיים נלקחו לשבי בידי הירדנים. באותו יום נכנעה יפו.

ה'-ט' באייר תש"ח (14-18.5.48), עם הכרזת המדינה, התקיימו בירושלים מבצעים וקרבות פנים עירוניים. מרכזי שבהם הוא "מבצע קלשון", שמטרתו הייתה השתלטות על נקודות מפתח בעיר בכדי ליצור רצף קרקעי בין השכונות. התוצאה הייתה כיבוש מגרש הרוסים, נוטרדאם, שייח ג'ראח, המושבה גרמנית, בקעה, אבו- טור והר ציון.

בנאומו לרגל יום העצמאות העשירי אמר הראשון לציון הרב נסים:

"העשור במסורת ישראל הוא מועד חשבון הנפש, וחשבון זה נועד, לא רק לשם תיקון העבר, אלא כדי שישמש התווית־דרך לעתיד… שום בר־דעת לא יחלוק שתקומת ישראל בחלק מארצו הוא נס גדול ותשועה לעם, על כן הוא יום שמחה, אבל אין השמחה שלימה משום שירושלים, לב האומה, מרוחקים אנו ממנה, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות בה ולשפוך שיח ותפילה לפני הכותל המערבי" ('לדור ולדורות' חלק א עמ' קה).

מאז הכתרתו בשנת תשט"ו הקפיד הרב נסים להזכיר כמה פעמים בכל שנה את געגועי האומה לכותל המערבי, ואכן זכה להיות בין הבאים הראשונים לכותל ביום שחרורו.

ביום ה' באייר תש"ח (14.5.1948) התקיימה ההכרזה על הקמת המדינה היהודית לעם היהודי בארצו המובטחת וההיסטורית. ביום זה סיים המנדט הבריטי את תפקידו בארץ ישראל, והוכרז על מצב חירום ועל גיוס כללי – להתגוננות מפני תוקפנות ערבית.

בה' באייר תש"ח, יום הכרזת המדינה, פינו הכוחות הבריטיים את לטרון, אך מחלקה של הלגיון הוסיפה להחזיק במשטרת לטרון.

ו' אייר תש"ח (15.5.48) – ראשוני החיילים של הלגיון הערבי הגיעו לעיר העתיקה הערבית. אותה שעה נפתחה ההתקפה הערבית על רמת רחל שבדרום ירושלים.

ביום ו' באייר תר"פ, שבת־קודש פרשת אחרי־מות (24.4.1920), נכנסה הצהרת־בלפור לגוף 'חוזה השלום' שנחתם בועידת סן־רמו.

(ע"פ 'דאר היום', י' באייר תר"פ, עמ' 3)

בו' באייר תש"ח (15.5.48), למחרת הכרזת העצמאות, פתחו חמישה צבאות ערב המקיפים את שטחה הקטן של המדינה במתקפה כוללת על מדינת ישראל. בשלב זה עברה 'מלחמת העצמאות' לשלב המכריע בתולדות קיום המדינה.

ו' אייר תש"ח (15.5.48) – נכבשה אל־קובאב במהלך "מבצע מכבי" (חלק ב), ובלילה נכבשו הכפרים דיר־איוב ולטרון.

ו' אייר תש"ח (15.5.48) – כוחות צבא ההצלה הערבי פינו את גזרת לטרון-שער הגיא, וכוחות הלגיון שבאו להחליפם נערכו מצפון לכביש בית חורון. כך נותרה גזרת לטרון כשתי יממות בידי כפריים מקומיים ומתנדבים בדווים. "צבא ההצלה" היה צבא מתנדבים ממדינות ערביות בפיקודו של פאוזי קאוקג'י הסורי, שפלש לתחום המנדט כבר בינואר 1948 מבלי שנתקל בהתנגדות בריטית, וזאת במטרה לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם ביישוב היהודי ולסכל את תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל.

ב-ז' באייר התקיימה חנוכת חומת ירושלים על ידי 'שבי ציון'. ונקבע ליום טוב שאסור להספיד בו. ואף על פי שסיימו לבנותה בכ"ה באלול אשתקד, לא העמידו הדלתות עד ז' באייר.

(מגילת תענית, ע"פ פירוש היעב"ץ; ציון היום בטל עם חורבן בית שני)

על פי תאוריו של יוספוס פלאויוס בספרו "מלחמות היהודים", החל מחודש ניסן ועד ז' באייר שנת ג'תת"ל, 70 לסה"נ, נעשו פעולות דרמטיות מצד חיל הרומאים כדי לפרוץ אל ירושלים ולהחריבה. הם שפכו סוללות על החומה החדשה, "החומה השלישית", וניגחו את החומה באילים ובכלי מפץ. הקנאים, יהודים ששמרו על החומות והתנגדו לכניעה, כמעט הצליחו להרוס את הסוללות, אולם לבסוף, בסביבות ט"ו באייר הרומאים סיימו לכבוש את כל החומות.

"ככה כבשו הרומאים את החומה הראשונה לקץ חמישה עשר יום (למצור ירושלים), בשביעי לחדש ארטמיסיוס (אייר), והרסו חלק גדול ממנה והחריבו את צפון העיר, כמעשה צסטיוס לפנים" (מלחמות ה, ז, ב).

הפעם הראשונה שדרכו רגלי הברון רוטשילד על אדמת ארץ־ישראל, הייתה ביום ז' באייר תרמ"ז (1.3.1887). לכתחילה חשב להיכנס לארץ בסתר, מבלי לעורר כל תשומת לב, במיוחד לא בקרב השלטונות התורכיים, לכן נטשו הוא ורעייתו את היאכטה שלהם באלכסנדריה שבמצרים והפליגו ליפו באחת האוניות כנוסעים רגילים. אך דבר בואו נודע לכל, והארץ התרגשה ורעשה לקראתו. ראשית דרכו הייתה לירושלים עיר הקודש ולהתרפק שם על אבני הכותל המערבי. הברון עשה את השבת בירושלים והתפלל בבית הכנסת "חורבת יהודה החסיד" של העדה האשכנזית ובבית־הכנסת "רבן יוחנן בן-זכאי" של העדה הספרדית. במלונו ביקרוהו ראשי הקהילה ואף הפחה התורכי הנכבד של העיר. בעקבות זאת פשטה שמועה מרעישה, שהברון מבקש לרכוש את הכותל המערבי וסביבתו (ע"פ 'ביקוריו של רוטשילד בארץ־ישראל', הברון בנימין־אדמונד רוטשילד: אבי הישוב, עורך: דוד שמש, 1986).

בעתון 'הצפירה' (ג' סיון תרמ"ז-1887) הובאה סקירה מפורטת על ביקורו של הברון, ובתוך השבחים הרבים עליו נאמר שם כי רק על שני דברים זעף עליו לב החרדים לדבר ה' – על שנכנס להר־הבית ועל הוצאתו בשבת מגן־שמש מחוץ לחומת העיר.

{איור הברון ברשימת תלמיד כתה ח' בבי"ס 'תחכמוני' בירושלים – עתון 'חברנו' חשון-טבת תרצ"ט}

הרבנים הראשיים לישראל הכריזו על יום ח' באייר תר"פ (26.4.1920) "יום צום כללי לכל יהודי ארץ־ישראל" על מקרי הפרעות שהיו בירושלים ליד הכותל־המערבי בפסח האחרון. בבוקר התפללו בכל בתי־הכנסת ברוב עם ואמרו סליחות ותחנונים. אחה"צ התאסף קהל עצום בבית־הכנסת 'החורבה' לשמוע את דרשת הרב קוק, אשר בהתרגשות גדולה ובדמעות תאר את "הפרעות שהיו בירושלים עיר הקודש, קרוב למקום מקדשנו". בהמשך הרב אמר: "חג הפסח שעבר.. בו שבת משושנו ולאבל נהפך חגנו. ברַגְלים גסות דרכו רשעים על כבוד האומה בהיכל הקודש, שפכו דמי נקיים, שרפו בתי־כנסת וספרי־תורה, חללו כבוד נשים, ושדדו את הרכוש". דברי הרב נאמרו בכל־כך התרגשות וברגש עד שכל הקהל פרץ בבכיות ממושכות.

אחרי הרב קוק נכנס מר אוסישקין, ניגש ליד ארון הקודש ואמר ברגש ובהתלהבות יוצאת מן הכלל: "הרב דִבר על העבר המר, ואני אדבר על העתיד המזהיר העומד לפנינו. לפני ארבעה עשר חודש הייתי אני בין אלה שהתייצבו לפני 'מועצת השלום' לדרוש את זכות עם־ישראל על ארצו. כעת מאושר אני להיות איש הבשורה, והנני מבשר לכם כי לפני שעה קבלתי שלשה מברקים, האחד ממנהיגינו הנמצאים בסן־רימו, השני מועד־הפועל־הציוני בלונדון, והשלישי מהועדה שנשלחה מארץ־ישראל, כולם בנוסח אחד, כי ביום כ"ד באפריל (ו' באייר, שב"ק פרשת אחרי־מות) הכרזת־בלפור נכנסה לגוף 'חוזה השלום'!".

אוסישקין ברך ברכת "שהחיינו" בשם ומלכות, וכל הקהל ענה אחריו "אמן" בקול, ובמחיאות־כפיים סוערות שנמשכו רגעים אחדים. מעיני רבים זלגו דמעות־גיל מרוב התרגשות של שמחה.

אחר־כך המשיך שוב הרב קוק בדברים מעודדים לרגל הבשורה הטובה: "היום נחשב לנו ליום כפור, וצריכים אנו למחול איש לרעהו על המריבות והקטטות שנפלו בין המפלגות השונות. כולנו צריכים עכשיו להתאחד, יחד לעבוד לטובת האומה ובנין ארצנו". בדברו אחז הרב קוק בידי מר אוסישקין, ובגמר דבריו רעש שוב בית־הכנסת ממחיאות כפים ממושכות, ומצב הרוח היה כה מרומם שאין לתארו באומר ודברים.

הרב קוק התחיל לשיר "מזמור לתודה", "הללויה אודה ד' בכל לבב", ו"הפכת מספדי למחול לי". אחריו שר כל הקהל מזמור "בשוב ד' את שיבת ציון" ושיר "התקוה". אחר־כך החל הקהל להתפזר, חלק הלך אל הכותל־המערבי, שם התאסף קהל עצום ומר אוסישקין בתוכו, התפללו מנחה ברוב עם, ואחר־כך שרו שירים לאומיים ו"התקווה".

(תקציר ע"פ ידיעה מעתון 'דאר היום', י' באייר תר"פ, עמ' 3)

הרב הראשי הראי"ה קוק השיב בט' באייר תרפ"ט (1929) למושל מחוז ירושלים, בשם הרבנות הראשית לישראל, בענין 'תקנת פושטי היד' שהנהיג המושל כדי לאסור קיבוץ נדבות ברחבת הכותל המערבי ובמקומות הציבוריים בירושלים. במכתבו הודיע הרב הראשי כי "אי־אפשר לנו להזדקק לדבר זה, במקום שכל עצם חק זה איננו לפי רוחה של תורתנו".

(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 46; וראו עוד: ב' באדר תרפ"ט באירועי הכותל)

ט' באייר תש"ח (18.5.48) – הלגיון הערבי סיים את היערכותו בגזרת לטרון, חסם סופית את הכביש בין לטרון לשער הגיא, וכך החל יומיים לאחר מכן המצור על ירושלים.

לפי אחת הדעות ביום זה נשבה ארון הברית במלחמה נגד פלשתים (שמואל־א פרקים ד-ו) [ראו עוד כ"ו בניסן].

י' באייר תש"ח (19.5.48) נמשכו מבצעים וקרבות פנים עירוניים בירושלים. הלגיון הירדני פלש אל העיר, ושכונת שייח ג'ראח ולאחר כשבועיים הרובע היהודי נפלו לידיו. (ראו עוד להלן י"ט באייר).

י' באייר נקבע על ידי הכנסת בשנת תשס"ד ל"יום הרצל", על פי "חוק בנימין זאב הרצל (ציון זכרו ופועלו), ה'תשס"ד-2004". מטרת החוק: "להנחיל לדורות את חזונו, מורשתו ופועלו של בנימין זאב הרצל, לציין את זכרו ולהביא לחינוך הדורות הבאים ולעיצוב מדינת ישראל, מוסדותיה, יעדיה ודמותה בהתאם לחזונו הציוני".

ביומנו כתב 'חוזה המדינה' מהרהורי לבו שעלו תוך כדי מסעו בירושלים, אשר היתה באותם ימים עיר קטנה וצפופה בתוך החומות:

"אם אי פעם נקבל את ירושלים ואם עוד אוכל לפעול דבר מה בבוא הזמן, אז קודם לכל אנקה אותה מזוהמתה. כל מה שאינו בבחינת מקום קדוש, אורה לפנות, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, אפנה את קיני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות הלא קדושות ואת השווקים אעביר למקום אחר. אחר כך תיבנה עיר חדשה מסביב לאתרים הקדושים, נוחה, מאוּוְררת, מתועלת, תוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן".

{בול "הרצל והכותל" ותמונות נוספות של הרצל}

במכתב מהרב הראשי לישראל הראי"ה קוק בי' באייר תרפ"ג אל רבה הראשי של צרפת הרב פרופ' ישראל לוי (ממקורבי הברון הנדיב רוטשילד), כדי להסדיר 'היתר המכירה' בקרקעות הברון בארץ לקראת שנת השמיטה, הוסיף הרב קוק:

"יחד עם מכתבי זה, מצאתי לנכון להציע לפני כבוד אדוני, אולי ימצא ישר לפניו לדבר עם כבוד הברון שליט"א על־דבר הצעה אחת יקרה לכל בני ישראל, אשר כבר עבדו בה גדולי עולמנו, וכמדומה שגם כבוד הברון שיחיה עסק בזה*, אלא שנדחו הדברים מסִבות שונות, ועתה נודע לי שקרוב הדבר שסרו המניעות, והדבר יוכל לצאת אל הפועל אם רק ימצאו האמצעים הדרושים.

תוכן הדבר הוא ענין העברת החצרות הסמוכות למקום המקדש והר־הבית לרשות ישראל. בטח יודע כבודו כמה עלבונות אנחנו סובלים מזה, שמקום קדשנו העליון מוקף הוא בסמטאות צרות וגרועות, מיושבות מערבים גסים ופראים. ועתה נודע שיש אפשרות לקנות בקנין חוקי את כל החצרות הנ"ל. מעריכים את המחיר כמדומה לערך מאת־אלף ושבעים־אלף לירה. כמובן שאין לחשוב כלל את ערך הכסף לעומת המטרה הקדושה הזאת והענינים הגדולים הקשורים בה, כמו לבנות על־ידי־זה בית־הכנסת אחת כללית ומפוארה בעד כלל האומה סמוך למקום מקדשנו, להיות לכח מרכזי של קדש ד' לישראל, ולעֵד לבנין בית־מקדשנו במהרה בימינו, בבֹא לציון גואל, כדבר ד' אשר נאמן, על־פי יסוד אמונתנו הקדושה.

אם ימצא הדרת כבוד־תורתו לנכון לדבר אודות זה עם כבוד הנדיב שליט"א, והדברים יעשו רושם בלבבו, אקוה שיכבדני בתשובתו הברורה על־דבר הענין הקדוש הזה, ואז נבֹא גם־כן בדברים בפירוט גמור ובצורה יותר רשמית בעזרת־השם".

*ד"ר דותן גורן במאמרו "מאמצי היהודים לקניית אחיזה בכותל המערבי ובסביבתו" (אריאל 181-180 עמ' 136-125) מזכיר כי כבר בשנת תרמ"ז-1887 כשביקר הברון בירושלים, הבחין בהזנחה סביב רחבת התפילה של הכותל וגמר אומר לרכוש את השטח ולהקדישו לקהילה היהודית. מימוש הרכישה דרש הערכת שווי הנכסים כדי לבצע עסקת חליפין על־פי כללי הווקף (האזור נחשב לחלק מ'הקדש אבו־מדין'), ולשם כך נעזר הברון רוטשילד באדריכל הגרמני קונרד שיק שהעריך את תכנית הרכישה בסכום עצום של 740,000 פרנק. רוטשילד פנה בתיווך נסים בכר למושל התורכי ראוף פחה והתחייב לשאת בהוצאות. הפחה נעתר לבקשתו ופנה לקושטא לקבל אישור, אך לפתע חזר בו. לימים, הסביר בכר שסיבת הדבר היתה איומים מצד הערבים כי רכישת השטח בידי יהודים תוביל לפרעות מצדם (בראיון לשבועון "הדאר" בשנת תרפ"ח). זאב וילנאי מציין סיבות נוספות למניעת העסקה (ירושלים – העיר העתיקה [א], מהד' חמישית תשל"א, עמ' 318-321).

(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 8)

בי' באייר תר"ץ (1930), עת שנערכו המוסדות היהודיים בארץ לבואה של ועדת חבר הלאומים שנתמנתה לדון בזכויות היהודים בכותל, כתבו הרבנים הראשיים לישראל לרב ישראל לוי, הרב הראשי ליהודי צרפת: "בתשובה למכתבכם… הדרישות שלנו מאת הממשלה הבריטית ומחבר־הלאומים, היא לשמור על כל הזכֻיות שלנו המוחזקות מדורי דורות, שהמקום של כותל־המערבי, והרחוב שלפניו, הוא מקום תפילה מוחזק לישראל מני אז, הן לתפילת צבור, בין כל יום ויום ובין בשבתות וימים־טובים, והן לתפילת יחידים בכל עת ובכל שעה, בין ביום ובין בלילה, בלי שום עכוב ומניעה כלל. באשר לתפילת הצבור: מתפללים תמיד מנינים שונים, מהעדות השונות, על־פי הנוסחאות המיוחדות לכל עדה ועדה, בנקודות השונות באורך המקום הקדוש הזה, ואנו דורשים שהזכֻיות הללו תהיינה נשמרות גם להבא לכל בני ישראל, בין היושבים בארץ ובין הבאים מקרוב ומרחוק, מכל קצות הגולה, בלי שום מניעה מצד איזה כח שהוא, ושהתפילה תהיה מסתדרת שם בלי שום הפרעה ובלי שום בלבול ופגיעת הכבוד של קדושתה".

(ע"פ אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 25)

בעשרה באייר מת עלי הכהן, כששמע בו ביום על מות שני בניו ועל שנישבה ארון ה' בידי פלישתים. ויש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א).

עלי הכהן היה אחרון הכהנים הגדולים ששרתו במשכן שילה. הוא שימש כשופט ומנהיג של עם ישראל, לאחר שמשון הגבור, במשך ארבעים שנה (889-929 לפני הסה"נ). עלי היה צאצא של איתמר בן אהרן הכהן. הוא נפטר בגיל 98, ביום בו נפלו שני בניו חפני ופנחס במלחמה נגד פלישתים. פליט בא מן המלחמה ומסר לעלי על התבוסה ועל מות שני בניו, אולם רק כאשר הזכיר הפליט כי ארון האלהים נפל בידי הפלישתים – עלי נפל אחורנית מכסאו מרוב צער, ונשברה מפרקתו וימת (שמואל־א פרק ד).

י"א באייר תש"ח (20.5.48) – נעשה נסיון לכבוש את לטרון, כדי להוריד את שיירת מבצע הראל הנצורה בירושלים, אולם האש הערה הכשילה את ההתקפה.

בי"א באייר תשס"ז (29.4.2007) החלה החפירה ב"מעבר הסתרים" ונמשכה עד א' באלול תשס"ז (15.8.2007), בניהולם של אלכסנדר און ואבי סולומון מרשות העתיקות, ובמימון הקרן למורשת הכותל המערבי.

החפירה נעשתה בקטע המזרחי הסתום והמלא עפר של מסדרון מעבר הסתרים המקורה בקימרון. מידותיו של האזור שנחפר היו ברוחב 3 מ' ואורכו 15 מ' לכיוון מזרח. קטע זה לא נחפר מעולם בעבר, על ידי וורן או עובדי משרד הדתות, בשל החשש ליציבות המפולת שסתמה אותה.

(ע"פ: אלכסנדר און ואבי סולומון, "חפירת מעבר הסתרים כחלון לאיליה קפיטולינה", עמ' 2).

תלמיד הגר"א, הרב מנחם מנדל ב"ר ברוך משקלוב, סיפר על השתקעותו בירושלים ותפילתו ליד הכותל, באגרת לנדיבים מיום י"א באייר תקע"ו: "קבעתי דירתי בירושלים עיר הקודש, וקבעתי ישיבה, והזמין לי [את] מקום הישיבה, הקב"ה, ישיבה של הרב הגאון מורנו הרב חיים בן עטר ז"ל, ומתפללים אנחנו שם כל השבוע… וגם אנוכי חלילה לי מחדול להתפלל בעדכם אצל כותל המערבי ושארי המקומות הקדושים… בכל ערב ראש חודש ושארי ימי תחנונים" (שנות דור ודור תשס"ד, פרק ב מכתב א, עמ' מב).

בי"ב באייר שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ) החלו הרומאים לשפוך סוללות על החומה הישנה (מלחמות ה, יא, ד). וראו עוד להלן כ"ט באייר.

בי"ב באייר שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ) כבשו הרומאים את החומה השניה ואחרי מלחמה קשה גורשו משם (מלחמות ה, ח, א).

"וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי; וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ וַיִּתְקַדְּשׁוּ, וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית ה'" (דברי הימים־ב, ל, טו).

בי"ד באייר תר"צ המליצה הממשלה הבריטית למזכיר חבר־הלאומים על אנשים, שאינם בריטים, להרכב הוועדה הבינלאומית שתכריע בשאלת הכותל: אליאל לוֹפגרֶין משוודיה ליושב־ראש, וצ'רלס בַּארְדי משוויץ וּוַאן־קימפין מהולנד, לחברי הוועדה. למזכיר הועדה המליצו על סטיג סַאהלין. ההמלצות התקבלו תוך מספר ימים, והוועדה החלה להתארגן לקראת להגעתה לארץ.

י"ד באייר נקרא "פסח קטן". ביום זה נוהגת מעט שמחה ואסור להספיד בו. בזמן שבית המקדש קיים מקריב ביום זה קורבן פסח כל מי שלא יכול היה להקריבו ב"פסח ראשון" מחמת טומאה או מפני שהיה במרחק רב מן המקדש. פרטי הלכה רבים ישנם בשאלה מי ומתי ואיך מקריבים בפסח שני, והדברים נידונים באריכות בגמרא ובפוסקי ההלכה.

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לה' – בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ בוֹ, כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ" (במדבר ט, ט-יב).

לאחר הכשלון בימים שקדמו, כבשו הרומאים שנית את החומה השניה והפעם הרסו אותה בט"ו באייר ג'תת"ל, שנת 70 לסה"נ. (מלחמות ה, ח, ב).

"ובעת ההיא נמצא המלך אגריפס באלכסנדריה, כי נסע שמה לברך את אלכסנדרוס, אשר שלח אותו נירון אל מצרים ומלא את ידו להיות שם לנציב. אולם ברניקי אחות אגריפס היתה אז בירושלים ולבה חלל בקרבה למראה רשעת הצבא. פעם בפעם שלחה את שרי הרוכבים אשר לה ואת שומרי ראשה לבקש את פלורוס, כי יאסף את ידי המרצחים. אולם פלורוס לא שם לבו למספר הנרצחים הגדול ולא למעלת האשה, אשר שלחה אליו לבקש רחמים עליהם, כי רק אל בצעו שלח את עיניו, ולא שמע לקולה. וחמת זדון אנשי הצבא נתכה גם על המלכה ונקל היה בעיניהם להתעלל ביהודים הנתפשים ולשחוט אותם לעיניה, כי גם אותה הכו נפש כמעט, לולא קדמה לברוח אל חצר המלך ושם ישבה כל הלילה יחד עם שומרי ראשה, בפחדה פן יפרצו אנשי הצבא בבית. היא באה אל ירושלים לשלם את נדרה לאלהים, כי חק הוא לאנשים, אשר יצאו בשלום ממחלה רעה או מצרה אחרת, לקבל עליהם בנדר, כי שלשים יום בטרם יביאו את קרבנם ינזרו מן היין ולא יגלחו את שערם. ובשלם ברניקי את נדרה עמדה יחפה לפני הבימה והתחננה אל פלורוס (על עמה), אך פלורוס לא בוש מפניה, וגם חייה היו תלואים (תלויים) לה מנגד. הדברים האלה נעשו בשישה עשר לחדש ארטמיסיוס (אייר) וממחרת היום מהר כל העם אל השוק העליון והתאבל על ההרוגים בזעקה גדולה ומרה וקללות רבות נזרקו מפי ההמון כנגד פלורוס…" (מלחמות ב, טו, א).

באחד מימי הקיץ, כנראה ט"ו באייר תשכ"ט, הופתעו המתפללים בכותל המערבי לראות עם הנץ החמה את הרב הראשי הראשל"צ רבי יצחק נסים מגיע לרחבת הכותל בלווית שר־המשפטים, יעקב שמשון שפירא, והשר בלי תיק מנחם בגין. הרבה גבות הורמו בתמיהה לנוכח השלישיה המשונה הזו ועוד בשעה כה מוקדמת. בירור קצר העלה, כי הרב נסים פנה אל שני השרים בבקשה להצטרף אליו לאמירת עשרה פרקי תהלים ליד הכותל, והם – משתוממים – הסכימו. משנתנו את הסכמתם, לא יכלו גם לערער על השעה: 6:30 בבוקר… אך בכך לא תמה השתוממותם. כשהגיעו לכותל עם שחר, לא עמד הרב נסים להתפלל ברחבה הרגילה כפי שסברו, אלא הובילם לתִלי החרבות והגרוטאות שנערמו בשטח מדרום לשער המוגרבים. דוקא שם, בלב הזוהמה, פתח הרב ספר תהלים והחל לקרוא.

השר מנחם בגין חש שלא בנוח, וביקש להצטרף אל המתפללים ברחבת הכותל המסודרת. אך הרב נסים לא נע ממקומו. עודם תוהים על המציאות המוזרה, פרץ לרגלי שני השרים זרם של מי־שופכין מתוך צינור ביוב שהיה צמוד לקיר הכותל. כאן פסק הרב נסים מאמירת התהלים, הצביע על מי־השופכין, ולא יסף.

שני השרים, חברי 'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים', לא היו זקוקים להסברים נוספים. למחרת תוקן המעוּוַת.

(ע"פ שאול מייזליש ובן הרב הרצוג פרופ' מאיר בניהו, 'מן ההר אל העם', עמ' 222. ומכתב סמנכ"ל משרד החוץ מ-7.5.69, אר"ה תיק: ירושלים חצ-2/ 4293).

בט"ו באייר ב'תמ"ח הגיעו בני ישראל למדבר סין והתלוננו כלפי משה ואהרון על מחסור באוכל: "וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וכו' כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב" (שמות טז, א-ג).

בט"ז באייר תש"ח (25.5.48) הוגשה "תכנית החלוקה" החדשה על ידי המתווך מטעם האו"ם הרוזן ברנאדוט. התוכנית הוציאה את כל הנגב מתחומי מדינת ישראל, והמרכז ההררי של הארץ ובמרכזו ירושלים הוצבו תחת ריבונות ירדנית.

ט"ז באייר תש"ח (25.5.48) – "מבצע בן נון" שלב א: נכשל נסיון לכבוש את לטרון והכביש נשאר חסום.

לפי יוספוס פלאויוס, בט"ז באייר ג'תתכ"ו, 66 לסה"נ, ארע רצח גדול בירושלים ונחרב השוק העליון על־ידי פלורוס (מלחמות ב, טו, ב).

ה"מן" היה מזון ניסי שאכלו בני ישראל במסעות המדבר כאשר יצאנו ממצרים. המן החל לרדת בט"ז באייר ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), חודש ימים לאחר היציאה ממצרים, בעקבות תלונות בני ישראל על מחסור באוכל, וירד מידי יום – מלבד בשבתות – במשך 40 שנה, עד ליום בו ניגשו לעבור את הירדן ולהיכנס לארץ ישראל (ראו יהושע ה, יב). היום האחרון שירד המן היה ט"ז בניסן ב'תפ"ח. למן היו תכונות פלאיות, והיה ניתן לטעום בו את כל סוגי המזון, וחז"ל מסרו שיחד עמו היו יורדים גם אבנים טובות ומרגליות.

גבעת הרדאר (בערבית: ג'בל א-ראדאר) היא גבעה נישאה בהרי ירושלים, שעל מרגלותיה בנוי כיום היישוב "הר אדר" המשמר את שמה. גובה הגבעה כ-880 מטרים מעל פני הים, והיא מצויה במיקום מרכזי שממנו ניתן לצפות על ירושלים, יהודה, השפלה וכביש ירושלים תל אביב. הגבעה נודעה בעיקר בשל הקרבות הקשים שהתנהלו בה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים.

בי"ז באייר תש"ח (26.5.48) במסגרת "מבצע בן נון" (שלב א), יצא הלגיון להתקפה בגזרה המזרחית של הפרוזדור וכבש את "הראדאר". לאחר נפילת "הראדאר" עלתה מחדש התביעה לכבוש את לטרון עוד באותו הלילה, כדי להקל מן הלחץ בגזרת "מעלה החמישה".

בי"ז באייר ג'תתכ"ו, 66 לסה"נ, בקשו טובי העם להשקיט את סערת הלבבות בירושלים (מלחמות ב, טו, ב), באותו יום דרש פלורוס מאת היהודים לקבל בכבוד את פני הגדודים הבאים לירושלים (שם, ג).

רבי יחזקאל הלוי לנדא, המכונה על שם ספרו "הנודע ביהודה", נלב"ע בי"ז באייר תקנ"ג (1793 לסה"נ). בספרו צל"ח (ברכות מח ע"ב) כתב כי אף על פי שעם ישראל גלה מארצו ואין שכינת ה' בתוכנו, בכל זאת לא זזה השכינה מכותל מערבי, ומשם היא משפיעה עלינו טהרה וקדושת התורה. הוא מדמה זאת במשל רוחני לנפש שבאדם, שמשמרת את הבשר שלא יסריח אף לאחר המיתה, על ידי שמרחפת עליו מבחוץ ומחזיקה את ה'הבלא דגרמי' (=חום העצמות). בדרשתו לימי הסליחות הוסיף והסביר כי בשעת החורבן היו רשעים שסברו שנסתלקה השכינה לגמרי וכבוד ה' לא יחזור לביתו לעולם, אבל לא כן הוא אלא השכינה לא זזה מכותל המערבי והקב"ה מצפה לתשובתנו. ועל זה עיקר בטחונינו ותקותנו בגלות הארוכה, שלא געל ה' בציון, ולכן אף אם יתמהמה נחכה לו (דרושי הצל"ח, דרוש כ"ה ליום א' של סליחות, אות ז).

בי"ז באייר תש"ח (26 במאי 1948) נתן ראש־הממשלה דוד בן־גוריון את הפקודה להקמת צה"ל. כראש הממשלה ושר הביטחון ניהל את המערכה במשך כל תקופת מלחמת העצמאות, עד לניצחון והסכמי שביתת הנשק, שנחתמו בשנת 1949.

בי"ז עד כ' באייר ג'תתכ"ז, 67 לסה"נ, סלל אספסינוס דרך לחילו עד חומת יודפת (מלחמות ג, ז, ג).

תלמידו של רבי עקיבא ומגלה ספר ה"זוהר" וסודות התורה.

הרב יהודה לייב הכהן [פישמן] מימון (1875-1962; תרל"ה – ט' בתמוז תשכ"ב) ממקימי תנועת המזרחי, מחותמי מגילת העצמאות, שר הדתות הראשון במדינת ישראל וחתן פרס ישראל לספרות תורנית, הגיע לראשונה לירושלים בחודש אייר תרס"ח – ביקור שהשפיע רבות על חייו. באגרותיו לאחיו תאר את הביקור הראשון שלו ושל רעייתו בכותל המערבי:

"הלכנו בראשונה לראות את שארית מחמדנו מימי קדם – הכותל המערבי – פה עמוד עטי ונפש מעט! – – הוי! גם לב אבן ימס למראה החורבן הנורא השורר שם. עוד ממרחק מאתים צעדים כבר התחלתי לבכות. אהה! גדול הכאב ועמוק הצער למראה זכרון קודש זה. בחרדת קודש נגשתי אל הכותל. קרעתי את בגדי כדת, והתפללתי שם תפילת שחרית, מוכתר בטלית ותפילין, ואחרי התפילה שפכתי שיח כשעה שלמה אודותי ואודות ההורים ויוצאי־חלציהם, על כל אחד־ואחד בפרט.

גם בעדך, אחי, ובעד רעיתך ובעדת בתך, התפללתי. התחננתי בלב קרוע ומרותח, כי תהיו בריאים בגוף ונפש, וכי יזמין לכם השם־יתברך פרנסה בריוח בנחת בהיתר ולא באיסור חלילה, וכי תזכו גם אתם לעלות לציון ברינה.

גם בעד עמי האומלל רחמים שאלתי, ובכל ימי חיי עוד לא שפכתי דמעות כמו עתה. גם עתה, בכתבי את מכתבי – דמעות על לחיי. בלב נשבר עזבתי את שארית מחמדנו, אחרי אשר חלקתי שמה צדקה כפי כחי, ואחרי אשר אני ובתי' הדלקנו נר למאור, ואחרי אשר העתרנו נשיקות חמות מעורבות בדמעות לאבני המקום". ('אגרות הרב מימון' כרך א אגרת פט [ל"ג בעומר תרס"ח], הוצ' מוסד הרב קוק, עמ' 111-112).

מכתב נוסף שכתב באותם ימים ראו להלן בכ"ג באייר.

{תמונת הרב מימון בביקורו הראשון ליד הכותל}

שפע חומר ברשת לעיון והרחבה על ענינו של היום.

חגיגת ל"ג בעומר במירון נחגגה בשנת תרפ"ז בחגיגיות מרובה ובהתלהבות גדולה יותר מכל השנים שקדמו לה. השמחה העצומה הורגשה בצפת ימים אחדים לפני החגיגה וימים אחדים לאחריה. מלבד האדמורי"ם הקבועים, בין הבאים לחגיגות בשנה זו נצפה גם ראש רבני ארץ ישראל הראי"ה קוק, אשר לו זו הפעם הראשונה שמשתתף בחגיגות מירון, והדבר היה להפתעה נעימה ומשמחת בשביל הקהל.

(ע"פ דואר היום, כ"ח באייר תרפ"ז. להרחבה – תצלום הכתבה)

בראשית המאה הקודמת היתה החומה של ירושלים העתיקה בין שער יפו לשער החדש מכוסה בשדרת חנויות וצריפים, ולא היה ניתן לראותה בתפארתה כפי שהיא מוכרת לנו כיום. במענה להצעת מושל ירושלים הבריטי לבצע עבודות פיתוח באזור, השיבו הרבנים הראשיים לישראל הראי"ה קוק והראשון לציון הר"י מאיר בי"ט באייר תרפ"ח (1928 לסה"נ): "הננו מתכבדים להביע את שביעות רצוננו על ההצעה להסיר את החנויות שעל־יד שער יפו וסביב החומה, כדי לסדר שם גן יפה ונהדר… וירושלים תזכה בקרוב לגן יפה סביבה".

{תצלום מקור של המכתב מארכיון המדינה}

בי"ט באייר תש"ח (28 במאי 1948), לאחר מצור וקרבות עזים בימי מלחמת העצמאות, נאלצו מגיני הרובע היהודי להיכנע ללגיון הירדני ובתי הרובע נהרסו.

למעלה משבועיים החזיקו מגיני הרובע מעמד, מעטים מול רבים, וכמעט ללא נשק ותחמושת, אל מול מתקפות האויב והפגזה ארטילרית כבדה.

עם צאת הבריטים מירושלים העתיקה ב-13 במאי, נותרו בה 1,700 יהודים, שעליהם הגנו רק 150 לוחמים. התחמושת ואמצעי הלחימה שעמדו לרשותם היו כמעט ובלתי אפשריים להגנה: 45 אקדחים, 47 תת-מקלעים, 17 רובים, 2 מקלעים ומרגמה.

במשך שבועיים לחמו המגנים בחירוף נפש, כאשר השטח שבו הם מחזיקים הולך ומצטמצם.

בל"ג בעומר (ח"י באייר תש"ח; 27 במאי) כבר הורגש הסוף: הלגיון הירדני כבש עמדה אחר עמדה של המגנים, ופוצץ את בתי־הכנסת אותם כבש. יום לאחר מכן, י"ט אייר (ה-28 במאי), כאשר רק 43 מהגברים הלוחמים נותרו ללא פציעה, הוחלט להיכנע. היה זה ערב שבת, כאשר הלוחמים יצאו לשבי ואילו האוכלוסייה האזרחית גלתה מבתיה ויצאה בשיירה עצובה מאוד אל ירושלים המערבית.

עם השמע הבשורה הקשה, פרסמה הרבנות הראשית לישראל הודעה:

"הרבנות הראשית לארץ־ישראל מבכה יחד עם כל היישוב את נפילת עיר הקודש והמקדש, ירושלים העתיקה, אחרי מאבק של גבורה במשך חצי שנה, ואת שריפת בתי־מקדשיה, חורבת ר' יהודה החסיד, בית הכנסת ר' יוחנן בן זכאי וכו' וספרי התורה.

נפילת ירושלים העתיקה מזעזעת את נפש האומה כולה, בארץ ובתפוצות, אולם מתוך בטחון בעזרת אלקי ציון הבוחר בירושלים, קוראת הרבנות הראשית לארץ־ישראל את היישוב כולו להתחזק ולהתעודד בתקוה ובאמונה שבקרוב יחודש הקשר הנצחי בין ישראל ועיר קדשו, ובתי־ הכנסת ובתי־המקדש אשר נחרבו יקומו מחדש, וישמעו בהם תודה וקול זמרה.

הרבנות הראשית לארץ־ישראל מביעה תנחומיה לכל המשפחות אשר שכלו את בניהם במערכת גבורה זו, ושולחת ברכת רפואה שלמה לכל הפצועים והנפגעים. ולכל בני היישוב כולו, ולירושלים הנצורה במיוחד, היא אומרת: חזקו אחים ואמצו! כי ישועת ה' קרובה לבוא, אמן אמן".

(ע"פ פייסבוק ארכיון המדינה)

י"ט באייר תש"ח (28.5.49) – נכבש רכס בית סוסין בית ג'יז בידי חטיבה 7. כיבוש הרכס הוא אחד הגורמים בסופו של דבר לפריצתה של דרך בורמה מהשפלה לירושלים.

י"ט באייר תש"ח (28.5.48) – "מבצע בן נון" (שלב ב): הוכנס שינוי במבנה פיקוד הגזרה. מונה מפקד אחד (מיקי סטון) לכוחות הפועלים בירושלים ובפרוזדור, הכוללים את החטיבות עציוני, הראל ושבע.

בי"ט באייר תשכ"ט (1969) נחשפה בכותל המערבי בחלקו הדרומי (בחפירות תחת 'קשת רובינזון') אבן מאבני הכותל עם כתובת בעברית, על פי פסוק נחמה מספר ישעיה: "וראיתם ושש לבכם…".

{תמונת האבן המדוברת עם החריטה – קיים במאגר הקרן?}

יהושע ברזילי [אייזנשטט], סופר ופעיל ציוני, נולד ברוסיה הלבנה בו' באלול תרט"ו (1855 לסה"נ) לאביו הרב מאיר משה, מצאצאי הגאון בעל ה"פנים מאירות". היה חבר בתנועת "חובבי ציון" ועלה לארץ ישראל בשנת תרמ"ז (1887), אך לאחר שנה שב לרוסיה והיה יחד עם אחד־העם בין מייסדי ארגון "בני משה". עלה שוב לארץ והתיישב בירושלים בשנת תר"נ. יחד עם ראש הקק"ל מנחם אוסישקין הקים את אגודת "חובבי ירושלים" לקידום היישוב היהודי בירושלים, עליה נמנו הראי"ה קוק, ר' בנימין, קדיש סילמן, דוד ילין, בוריס שץ, יצחק בן צבי ורחל ינאית בן צבי ועוד. ברזילי ערך מחקרים לגבי הרכב החברה בירושלים בת זמנו ושקד על תוכניות לשיפור תנאי המחיה בה באמצעות עבודה. בשנות מלחמת העולם הראשונה נאלץ לגלות לשוויץ, שם נפטר בכ' באייר תרע"ח (1918 לסה"נ), ונקבר זמנית בארון מתכת בעיר לוזאן. בהשתדלות חתנו ר' ישראל צ'רבינסקי הועלה ארונו ארצה, ובהלוויה שערך לו הועד הלאומי הובא לקבורה בהר הזיתים בכ"א אדר תרצ"ג.

ביקורו הראשון בכותל המערבי בערב פסח תרמ"ח תואר על ידו ברשימה ספרותית מיוחדת – ראו לעיל י"ב בניסן.

בכ' באייר ג'תת"ל (70 לסה"נ), או יום לפני כן, שלח טיטוס את יוסף בן מתתיהו לדבר שלום אל המורדים, כאשר הרעב התגבר בעיר. (ע"פ "מלחמות היהודים" מאת יוספוס פלאויוס, ה, פרקים ט-י).

כ' אייר תר"ץ (1930) – הרב הראשי קוק מחה על גירוש העניים מהכותל, במכתב למושל מחוז ירושלים בשם הרבנות הראשית לישראל: "נצטערנו מאוד להודע מדבר הפקודה שנִתנה לגרש את העניים היהודים מהרחבה שלפני הכותל המערבי. דבר זה, שבא כחתף על עשרים משפחות אומללות מישראל, שמשענם היחידי בחיים היתה התמיכה שקִבלו מהמתפללים על־יד הכותל, הריהו גם פגיעה קשה ברגשות הדת שלנו, שמביטה על הצדקה שלפני התפילה כחלק מן התפילה והכשרה אליה… יואיל נא לתת פקודתו להשאיר את העניים הללו במצבם הקודם, ולהרשות להם לקבוע לעצמם קופסא מיוחדת שתעמוד על־ידם, ותתחלק ביניהם".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 26)

{יודאיקה מאוספי הקרן – צלחת לאיסוף צדקה עם חריטת הכותל; קופות צדקה}

כ' באייר תר"ץ (1930) – מזכיר הרבנות הראשית לישראל שיגר מכתב לשמש הכותל האשכנזי ר' נח גלזשטיין בקשר לסדרי הקריאה בתורה ליד הכותל המערבי: "מוצאים אנו להעיר את תשומת־לבו להזהירות היתרה שצריכים להתנהג בה בעת קריאת התורה לפני כותל המערבי, ושהעליות תסֻדרנה בכבוד הראוי לקדושת המקום והתורה". במידה ולא ישמרו ההוראות, הזהיר, תאלץ הרבנות להשתמש בכל האמצעים שבידה.

(מתוך אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 27)

בכ' באייר תשס"ז (8.5.2007) נהרס המבנה שבצדה המערבי של רחבת הכותל המערבי, ובמקומו עתיד להבנות מבנה חדש שייתן מענה לצרכי פוקדי הכותל המערבי. המבנה שימש כמשרדים לכותל המערבי ותחנת המשטרה של הכותל המערבי. במסגרת ההכנות לבניית המבנה החדש נתגלו אולמות מתקופות שונות מתחת למבנה, דבר שהפך את המבנה למסוכן. עם השלמת עבודות הארכיאולוגיות של רשות העתיקות ואישורי הרשויות, החל לאחרונה להבנות במקום מבנה חדש בתכנונה של האדריכלית עדה כרמי, על ידי הקרן למורשת הכותל המערבי, שייתן מענה למגוון צרכים אלמנטרים, חוויתיים וחינוכיים, של פוקדי הכותל המערבי.

(על פי: "מהנעשה בכותל")

לפי המסורת החלו מסעות בני ישראל במדבר בכ' באייר ב'תמ"ט.

את מטבעות מחצית השקל שנתרמו מחודש אדר ואילך, עבור השנה החדשה (המתחלת בא' בניסן) היו מרכזים בלשכה מיוחדת בבית המקדש – "לשכת מחצית השקל". שלוש פעמים בשנה היו "תורמים את הלשכה", כלומר, נוטלים את הכסף מהלשכה ומעבירים אותו לשלוש קופות (תשעה סאים כל אחת) ובכסף זה קנו את הקורבנות. התרומה השניה נעשתה בפרוס העצרת (15 יום קודם חג השבועות) משקליהם של אנשי הארצות הסמוכות לארץ ישראל, כגון עמון ומואב, ששקליהם לא הספיקו להגיע עד לתאריך התרומה הראשונה.

בכ"א באייר תש"ח (30.5.48) קיבלה חטיבה 7 דחפור והחלה בהכשרת "דרך בורמה" – המאפשרת לעלות מהשפלה אל ירושלים.

בכ"א באייר תש"ח (30.5.48) החל מבצע בן נון (שלב ב), כאשר יצאו כוחות צה"ל לתקוף שנית את לטרון. למרבה הצער הנסיון השני נכשל גם הוא.

כ"א-כ"ב באייר תש"ח (30-31.5.48) – החל הלגיון לתקוף את מעלה החמישה. מגיני מעלה החמישה הצליחו להדוף את ההתקפה.

רבי שמואל גרונם כ"ץ, עוזרו של רבי משה בן רמ"מ מוויטבסק, יצא למסע מצפת לירושלים באביב תקמ"ט (1789). באגרת אל רבי יעקב מסמולייאן הוא תאר:

"וביום א' כ"א אייר הלכנו לשלום [מהעיר שכם] לירושלים עיה"ק תובב"א, ולמחרתו ביום כ"ב אייר הגענו לעיה"ק הנ"ל, וכמו חצי שעה ויותר רואים את מקום בית המקדש תובב"א, וקרענו על חורבנו. השם יזכנו לראות בבנינו… וקודם מנחה הלכתי בעצמי אל כותל מערבי, אבל לא יכלתי לדבר שם אפילו דיבור אחד ממש, שנפלאתי על המראה מהבנין והאבנים הגדולים כעת בחורבנו, ולא נתעכבתי שם וחזרתי לביתי אצל מורנו הרב משה (בן רבי מנחם מנדל מוויטבסק) כי הוכרחתי להיות עמו בכדי לשרת אותו לפי כבודו… וביום ה' הלכנו… אנחנו שלשה, כי לא רצינו שילכו עִמנו אנשים אחרים, וישבנו שם [ליד הכותל המערבי] קרוב לב' שעות, השי"ת יודע וָעד שכל מה שהיה ביכלתנו ובזכרינו וכחנו להזכירם… העלינו זכרונם לטובה ועשינו להם מי שברך… בעדם ובעד בני ביתם בכלל ובפרט מה שהיה באפשר לפרש מכל עניניהם הכל כאשר לכול. וישבנו שם בנחת גדול ואין מוצא פה ומצפצף…

הלכנו על הר הזיתים… והנה הגם שקודם לזה היינו רואים הר־הבית מכמה בתים גבוהים שיכולין לראות, ובכוונה הלכנו לכמה בתים בכדי לראות משם הר־הבית, אך כמו שרואים מהר הזיתים אינם רואים משום מקום כל אורך וכל רוחב הר־הבית… וביום ב' אסרו־חג [שבועות] שלנו הייתי עוד הפעם אצל כותל מערבי קרוב לב' שעות… ובכל מקום אשר התפללתי… מה שהיה לי לבקש בזכות המקדש ומקומות המקודשים, ובפרט אצל כותל המערבי אשר ממש לא זזה השכינה משם (שמות רבה ב, ב)".

(אגרות חסידים מארץ ישראל, איגרת נא, ערב ר"ח תמוז תקמ"ט, עמ' 199-201)

כ"א אייר תרפ"ט (1929) – מושל העיר ירושלים פנה לרבנים הראשיים בבקשה להביא לו ראיות שיש לעם היהודי זכות על הכותל־המערבי, אך הם דחו את בקשתו, וחזרו על דרישתם מהעבר לסלק מהמקום את כל החפֵצים להפריע לתפילת יהודים ליד הכותל. במכתב הסירוב הסבירו הרבנים למושל: "עצם הבירור של קיום זכויותינו, אשר לא זזו מעולם מהמקום הקדוש הזה – הכותל המערבי, עומד הוא אצל האומה הישראלית כולה, מדורות עולמים, במצב ודאי כזה עד שכל ראיות פרטיות המובאות על זה, הן נחשבות אצלנו כמו עלבון וחלישות העוצמה של הדבר הגדול והקדוש הזה. וכשם שאין אנו צריכים להביא ראיות ביחס לזכותנו בעבר, מימי קדם, על כל המקום הקדוש של המקדש כולו, ולא על העתיד המובטח לנו… שישוב לנו [מקום המקדש] בכל כבודו והדרת קדשו… ככה אין אנו צריכים להביא ראיות ומסמכים על הודאות הגמורה של ההווה התמידי, שלא נפסק לעולם מהשריד הקדוש הזה, הכותל המערבי, שלא זזה שכינה ממנו לעולמים (ע"פ שמות רבה ב, ב)".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 15; וע"ע 'כותלנו', עמ' 59; 133)

בכ"א באייר ג'תתכ"ז (67 לסה"נ) בא יוסף בן מתתיהו מטבריה אל יודפת (מלחמות ג, ז, ג).

כ"ב באייר תש"ח (31.5.48) – נראה ראשית התוואי של "דרך בורמה", מסלול שיוכלו לנוע בו כלי רכב ושיירות אספקה משפלה לירושלים.

הרב זאב יעבץ (תשרי תר"ח – י"ח בשבט תרפ"ד), חוקר תולדות עם ישראל ומחשובי הסופרים התורניים שקמו בעת התחיה, עלה והגיע לירושלים בכ"ב באייר תרמ"ח (1888 לסה"נ) וקבע לעצמו יום זה לזכרון. וכך תאר:

"עליתי להֵרָאוֹת את פני ה' בחג השבועות ולהשתחוות בהר קדשו, ויהי ממחרת השבת (=למחרת יו"ט ראשון של פסח), ואגמור בלבי להיות מן הזריזים המקדימים למצוה, ולעלות ירושלימה שני שבועות לפני העצרת (=חג שבועות)… כמעט לא מצאתי את לבבי להנשא בעגלה על אדמת הקודש אשר דרכו בה רגלי אבותינו ואמותינו, נביאינו וכהנינו, מלכינו ושרינו… כאשר הוספתי לבוא אל העיר כן הוספתי למצוא בדרך אנשים מירושלים לבושי בגדי כבוד אשר יצאו לקראתי לברך את בואי… הזדרזתי להם 'שלום וברכה' בכל לבי, ואמהר ואקום ללכת לירושלם, לקרוע ולבכות על העיר ועל המקדש… ונלך הלוך וקרב אל העיר, משני עברי הדרך נטועים גני עדן, ובתי חמד בנויים… עד אשר נשקפה אלי חומת ירושלם האבלה והקודרת. כאלמנתו של מלך, אשר בגאון תפארתה היא אפילו כשהיא שוממה, היתה עיר אלוהים בעיני. "לפני גדולתך אעמוד ואבהל" ('שחר אבקשך', רבי שלמה אבן גבירול) המו מעי בקרבי, עוד גדלת, עוד רוממת, אך מה שוממת! "צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה, יְרוּשָׁלִַיִם שְׁמָמָה" קראתי (ישעיה סד, ט; שלחן ערוך אורח חיים תקסא, ב), ולבי ובגדי היו לקרעים.

באתי בשער העיר ירושלים. ה' אלוהים! מי אני כי הבאתני עד הלום? כמה גדולי וטובים כלתה נפשם לבוא הנה, ולא זכו, ואני הנה רגלי עומדות בשעריך ירושלים, ב'גֵּיא הַחִזָּיוֹן' שכל החוזים נתנבאו עליה, שכל החוזים עמדו ממנה (ע"פ ישעיה כב, א; איכה רבתי פתיחתא כד). באתי אל עיר הקודש פנימה, והנה, ברוך ה', החלה להתנער מעפר, חֻצותיה רצופות היטב, מימין ומשמאל בנויים בתים יפים… החנויות תכופות אשה לרעותה, והמון אדם רב שוקק בחוצות. ככל אשר הוספתי לבוא אל העיר פנימה התחזק לי הכְּלל אשר כָּלל הרמב"ן ז"ל (אגרת הרמב"ן מירושלים, ט' באלול ה'כ"ז): "כל המקודש מחבירו חרב מחבירו", כי ככל אשר קרבתי אל מקום המקדש, כן צָרוּ השווקים וכן נעקשו, עד אשר באתי אל שוק צר אשר אין שם כי אם כדי מעבר שני אנשים.

פתאום, נראה אלי בגבהו כותל המערבי בגאון חורבנו. חרדת אלוהים נפלה עלי, כי המקום אשר אני עומד עליו קדוש הוא מכל קודש, אליו יכוונו בני ישראל את לבם, מכל ארצות פזוריהם (ירושלמי ברכות פרק ד הלכה ה; בבלי ברכות ל, א). התרפסתי התרפקתי על אבני הקודש, "אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח אלוהים שפוכה על בחוריך, את בית מלוכה ואת כסא כבוד־אל, ואיך ישבו עבדים עלי כסאות גביריך" ('ציון הלא תשאלי', ריה"ל). האבנים האלה צורי עולמים הם ליעקב. מפאתי צפון ומירכתי תימן, עיני נדחי ישראל נשואות אל המקום הזה אשר שם עָקֹד עָקַד אברהם את בנו, ומשם פקֹד יִפקֹד ה' את עמו; סוף דבר – מרכז הוא לנו לכל הזמנים, ולכל המקומות.

כל עוד נשמת אלוהי באפי, יום זכרון יהיה לי היום הזה, יום כ"ב אייר, כי הדום רגלי אלוהינו ראו עיני".

(מכתב מיהוד בשנת תרמ"ח-1888; א' יערי 'אגרות ארץ ישראל' [ת"א תש"ג], עה עמ' 478).

בכ"ב באייר ג'תתכ"ז (67 לסה"נ) החל אספסינוס את מצור יודפת (מלחמות ג, ז, ד)

בכ"ג באייר יצאו בני חקרא מירושלים (מגילת תענית).

בספר חשמונאים (א, יג, נ-נב) מסופר על שמעון החשמונאי: "ויטהר את החקרא מן השקוצים. הוא בא אליה בשלושה ועשרים לחודש השני… בהלל ובכפות תמרים, ובכנורות ובנבלים ובזמירות ובשירים, כי הושמד אוייב גדול מישראל. הוא קבע לעשות בכל שנה ושנה את היום ההוא בשמחה".

'החקרה' היתה מבצר שנבנה על ידי אנטיוכוס בסמוך לבית המקדש, כדי לשלוט על הנעשה בהר הבית, בעיקר בחגים ובימי התקהלות בהם מתרכזים יהודים רבים בהר הבית וסביבתו וקיים חשש שיתארגן מרד בשלטון היווני. בחקרה ישב חיל־מצב יווני־סלווקי ובני־בליעל שנלוו להם, והדבר גרם לסבל ולחיכוכים רבים בין השלטון לעולי הרגל. יהודה המכבי נלחם ביושבי החקרה לקראת טיהור המקדש בימי אנטיוכוס (קדמוניות היהודים יב, ה, ד; חשמונאים א, ד, לו-מא). שנים רבות לאחר מכן לחמו בה אֵחָיו יונתן ושמעון, עד שכאמור כבש שמעון את המצודה והרסה במשך שלוש שנים (קדמוניות היהודים יג, ו, ז [217-215]; מלחמת היהודים ה, ד, א).

בין החוקרים רבו חילוקי הדעות על מיקומה של החקרה (יורם צפריר ערך מחקר מקיף וציין לא פחות מ-10 אפשרויות, 'קתדרה' 14 עמ' 17). לאחרונה זוהתה לכאורה המצודה בחפירות הארכיאולוגיות ב'חניון גבעתי' (בין שער האשפות לעיר דוד), אך עדיין יש מערערים על הזיהוי, ודומה שהויכוח בין החוקרים טרם הסתיים.

בכ"ג באייר תש"ח (1.6.48) כבר היתה הדרך לירושלים בנתיב העוקף "דרך בורמה" פתוחה להולכי רגל. פלוגת תגבורת עלתה בדרך לעבר ירושלים לתת סיוע לחטיבת "הראל" הלכודה מזה ימים בירושלים, והגיעה ללא תקלות לבסיסה.

באגרת לאחיו הרב חיים שווארץ מהִירְבּן בכ"ג באייר תקצ"ז תאר הרב יהוסף שווארץ מחיי היום יום בירושלים ומתפילות היהודים בבתי הכנסת ובכותל המערבי (בתרגום מגרמנית ע"י א. יערי, אגרות ארץ ישראל, ת"א תש"ג, אגרת נו עמ' 370):

"למלא חפצך, אחי האהוב, ארשום לך קצת דברים על מנהגי בית הכנסת בירושלים, במדה שהם שונים ממנהגי ארצות המערב: …בערב שבת מתפללים תפילת מנחה תחת כיפת השמים ליד הכותל המערבי (בקרוב אשלח לך רישום מדויק משריד־קדומים קדוש זה), ואחר כך מתפללין קבלת שבת בבית הכנסת… בתשעה באב עוטפים את כל ספרי התורה שבארון ואת כלי הקודש בבד שחור… שָׂם החזן אֵפר על ראשו, ואחריו עושים כך כל המתפללים, אחר כך קורא החזן קינה נוגעת עד הלב בשפת הארץ המדוברת, אין לתאר מה רב הרושם של קריאה זו בלשון המובנה גם לנשים וילדים. בכיות ויללות פולחות את אויר בית הכנסת וכל המתפללים מתמוגגים בדמעות. לאחר התפילה הולכים רבים אל הכותל המערבי ואומרים שם קינות…

בטרם אתאר לפניך בפרוטרוט, אחי היקר, את ירושלים העתיקה, סביבתה, הקברים הקדושים והבנינים הקדומים, אתאר לך כאן בקיצור את תנאי האקלים והכלכלה… עצירת הגשמים היא כאן מכה קשה… שמֵי הגשמים משמשים לשתיה, כי אין לנו כאן מעינות מים חיים (ובִּירָה אינה ידועה כלל), רק במקום אחד – במקום שהיה בו לפנים אחד משערי המקדש (=ליד ה'מחכמה', סמוך ל'שער השלשלת' שבכותל מערבי) – קבוע צינור שאליו מובאים מים לירושלים מתחת לאדמה ממעין רחוק מהעיר מהלך שתי שעות ומחצה, סמוך לקבר רחל ליד המצודה "בֻּרָק" , ומלבדו אין בירושלים לא מעין ולא באר… ואם תשאל: 'למה דוקא שונה ירושלים עיר האלוהים לרעה, ואין לה מעינות מים חיים?', הרי תמצא את התשובה לכך בעובדה זו: ירושלים נחרבה כמה פעמים, לצערנו, והעיר חזרה ונבנתה על החורבות, לפיכך קשה כאן להגיע עד מקורות־מים אפילו בחפירה עמוקה. ובענין זה עוד אודיעך דברים חשובים בשעה שאשלח לך ציור כותל המערבי והקברים הקדושים, כהבטחתי".

בעתון 'הצפירה' הנדפס בוורשא, בכ"ג באייר תר"פ, הובאה הידיעה:

"סוכנות 'רייטר' מודיעה מירושלים: היום אשר הוכרז ליום צום ואבל על מות היהודים שנפלו בשעת הפרעות בירושלים [ח' באייר תר"פ], נהפך ליהודי ירושלים ליום חג וששון. אוסישקין, ראש הקומיסיה הציונית, בא אל בית־הכנסת הראשי ויכריז באזני הקהל את הבשורה על־דבר החלטת סט. רימו.

הרב קוק פקד לבטל את הצום. נערכה תהלוכה יהודית אל 'הכותל המערבי'. הקהל הגדול שנאסף ליד הכותל געה בתפילה, רבים השתטחו ארצה, ורבים נשקו בדמעות את אבני הכותל .

אחר־כך שבה התהלוכה אל בית־הכנסת של הספרדים, שם תקעו בשופר והכריזו כי התחילה תקופה חדשה בחיי היהודים".

(להרחבה: ראו לעיל ח' באייר תר"פ).

בכ"ג באייר תשל"ז (1977 לסה"נ) התקבלה במועצת הרבנות הראשית ההחלטה:

"בהמשך להחלטת המועצה מיום כ"ה ניסן תשל"ז, בדבר קדושת הרחבות סביב כתלי הר הבית, מכריזה בזה מועצת הרבנות הראשית לישראל פה אחד על רחבת הכותל המערבי, ועל רחבת הכותל הדרומי – לכל אורכן של כתלי הר הבית – כמקומות קדושים לדת היהודית, ואין רשות לשום גורם להכניס שינויים כל שהם ברחבות האמורות שמסביב כתלי הר הבית, ללא אישור מועצת הרבנות הראשית לישראל. להעביר החלטה זו לכל המוסדות הנוגעים בדבר".

(מפרוטוקול ישיבת המועצה)

הרב יהודה לייב הכהן מימון עלה לראשונה לירושלים באייר תרס"ח (ראו עליו בהרחבה לעיל י"ח באייר). על אווירת הקודש הירושלמית סביב המקומות הקדושים באותם ימים ניתן לקרוא בתאור שכתב הרב מימון לאחיו בכ"ג באייר תרס"ח: "זה כשבוע תמים שהנני בעיר־הקדושה ירושלים, ומה אומר לך אחי? ירושלים היא באמת תל תלפיות, וזו העיר שחוברה לה יחדיו כל מה שהלב חפץ להבין, העין לראות והאוזן לשמוע. אם אבוא לכתוב לך בפרוטרוט מכל מה שראיתי פה בירושלים ואת ההשפעה הרוחנית שהשפיעה עלי העיר יחד עם כל אשר בה, אז אדמה, כי גם עשרה גליונות לא יספיקו לזה…

בליל שבת־קודש התפללתי בבית־המדרש אחד סמוך להמלון שלי, ובבוקר שלחו מנהלי הכולל 'וואלין ובסרביא' לבקשני לבוא להתפלל בבית מדרשם, שהוא בית מדרש החסידים. הלכתי לשם והתפללתי תפילת שחרית, ואחרי קריאת התורה הלכתי להתפלל תפילת מוסף אצל הכותל המערבי. ומה נהדר וגם נורא היה החזון שם? גם עליתי שמה לדוכן, אצל שארית מחמדנו – ויהי רצון שברכותי תתמאלנה!".

('אגרות הרב מימון' כרך א אגרת צ [כ"ג אייר תרס"ח], עמ' 111-112)

בכ"ג באייר תש"ח (1.6.48) – ביום היסטורי בו שוחררה החקרא במלחמת גבורה יהודית (ראו בטור על אירועי ירושלים) – התגלתה הגבורה היהודית בעת החדשה כאשר הפך ארגון ה"הגנה" ל"צבא הגנה לישראל", או בקיצור: צה"ל.

האדמו"ר מקאמרנא הרב אליעזר צבי סאפרין נלב"ע בכ"ד באייר תרנ"ח (1898 לסה"נ). בספרו 'אור עינים' (חלק ב, הקדמת המחבר, כלל כא) עורר על כך שבזמן הגלות והחורבן, בכל מקום שאדם מתפלל עליו לכוין כאילו עומד בירושלים לפני הכותל המערבי, ששם השראת השכינה ביותר. עוד כתב בספרו 'דמשק אליעזר' (כרך ד, זוהר יתרו עט ע"א) שכל יהודי באשר הוא הגר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, כי השכינה הקדושה שלא זזה מכותל מערבי שרויה גם עליו באשר הוא, ואין כל טומאה יכולה לגבור עליה.