סיון – תמוז תתמ"ו / יוני 2086

בי"ט בסיון תשכ"ז (27.6.67), שלושה שבועות לאחר שחרור הר הבית והמקומות הקדושים בירושלים וסביבתה, נחקק בכנסת ישראל 'חוק השמירה על המקומות הקדושים תשכ"ז- 1967'. בהתאם לחוק זה ומכוחו נקבעו בהמשך תקנות לגבי האסור והמותר ברחבת הכותל המערבי ובאזור הסמוך לה. החוק העביר את האחריות על עניני הכותל המערבי, סדריו, תחזוקתו וניהולו, מהממשל הצבאי והרבנות הצבאית בראשות הרב שלמה גורן, אל משרד הדתות בראשות השר ד"ר ר' זרח ורהפטיג, תחת פיקוח והתייעצות עם הרבנות הראשית לישראל. במשך השנים עודכן החוק ונוספו לו תקנות (תשל"ב, תשמ"א). הממונים על הכותל המערבי מטעם משרד הדתות היו לאורך השנים: הרב משה עקיבא דרוק, הרב דב פרלא, מר משה זליקוביץ' ומר צבי הופמן. בתואר 'רב הכותל' שימשו הממונים הרב יוסף משה שכטר, הרב מאיר יהודה גץ, וכיום מכהן בקודש רב הכותל והמקומות הקדושים הרב שמואל רבינוביץ'.

הריהוט הראשון, לרבות המחיצה ותשמישי הקדושה, הובא לכותל המערבי מקבר דוד שבהר ציון. לאחר מכן המשיך משרד הדתות לפתח את המקום בשתוף עם המרכז הארצי למקומות קדושים.

{תצלום מסמך מקורי וחתום מספר החוקים}

ליל הגשרים ("מבצע מרכולת"). בפעולה מתואמת של הפלמ"ח במסגרת המרי העברי, בליל י"ט בסיון תש"ו (הלילה שבין 16 ל-17 ביוני 1946) הותקפו בו זמנית 11 גשרים בכל גבולות ארץ ישראל. תשעה מהגשרים פוצצו כליל, אחד ניזוק קשות ואחד לא פוצץ. הצלחת הפעולה גרמה לניתוק זמני של נתיבי האספקה שהיו בשימוש הבריטים.

לקראת הגעת ועדת החקירה הבינלאומית לארץ כדי להכריע בשאלת הכותל, נערך היישוב היהודי להופעה מאוחדת של בפני הועדה. בנוסף ל'ועדה כללית' שהורכבה מנציגי מרבית המוסדות היהודיים בארץ ובעולם, הוחלט להקים גם 'ועדת רבנים' שתהיה הסמכות הדתית העליונה בכל השאלות הקשורות בכותל המערבי.

לחברי 'הועדה הכללית' נבחרו: הסופר פרופ' דוד ילין, הגיאוגרף הרב פרופ' שמואל קליין, מזכיר הועד־הלאומי יצחק בן־צבי, ההיסטוריון בן־ציון דינבורג (דינור), מזכיר הרבנות־הראשית הרב שמואל אהרון וובר, איש העדה־החרדית הרב רפאל קצנלנבויגן ועו"ד ד"ר מרדכי עליאש. לחברי 'ועדת הרבנים' בחרה מועצת הרבנות ב-כ' בסיון תר"צ את הרבנים הראשיים לארץ־ישראל הרב קוק והרב יעקב מאיר, ואת רבה של 'העדה החרדית' הרב זוננפלד.

בנאום שנשא על הר הצופים, ב-כ' בסיון תשכ"ז (28 ביוני 1967), התייחס הרמטכ"ל יצחק רבין לנצחון ואיחוד ירושלים במלחמת ששת הימים:

"העם כולו עמד נפעם ורבים אף בכו לשמוע הבשורה על כיבוש העיר העתיקה .

הנוער הצברי, קל וחומר חיילים, אינם נוטים לסנטימנטליות או מתביישים לגלותה ברבים.

אולם, מאמץ הלחימה, החרדות שקדמו לה – תחושת הישועה,

והנגיעה שנגעו הלוחמים הישר לתוך לב ליבה של ההיסטוריה היהודית,

הבקיעו את קליפת הבושה והנוקשות ועוררו מעיינות של רגש והתגלות רוחנית.

הצנחנים שכבשו את הכותל – עמדו נשענים עליו ובכו,

וסמלית, זוהי תופעה נדירה, שספק אם יש רבים כמותה בתולדות העמים".

בכ' בסיון תשי"ב (13 ביוני 1952) החליט ראש־הממשלה דוד בן־גוריון להוציא לפועל את תוכניתו הגרעינית, והקים וועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ארנסט דוד ברגמן.

בן־גוריון היה אבי הפיתוח הגרעיני של מדינת ישראל. עוד במהלך מלחמת העצמאות נפגש עם מהנדס ישראלי, שהיגר לצרפת והיה ממייסדי התוכנית הגרעינית של צרפת, וקיבל ממנו נתונים על המשאבים הדרושים להקמת כור גרעיני ולהפעלתו.

כ' בסיון נקבע בכמה קהילות ליום צום לזכור את מסעי הצלב וגזירות ת"ח-ת"ט, בהם נרצחו קהילות שלמות בישראל.

בכ"ב בסיון בשנה השניה לצאת בני־ישראל ממצרים (ב'תמ"ט לבריאת העולם), נצטרעה מרים והורחקה מהמחנה לשבוע ימים, לאחר שיצא מפיה לשון הרע על משה רבינו.

בכ"ג בסיון בימי ירבעם בן נבט בטלו הביכורים מלעלות לירושלים. ומפני צרות אלו שארעו לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

מטרתו העיקרית של ירבעם באיסור העלאת הביכורים לירושלים היתה למנוע את הקשר החי שהיה בין עשרת השבטים לעיר הקודש ולמלך יהודה היושב בה.

בכ"ג בסיון תשכ"ח (19.6.1968) נתקבלה על־ידי הקונגרס הציוני הכ"ז "תוכנית ירושלים", המעמידה בראש מטרותיה את אחדות ישראל ומרכזיות המדינה. מטרות הציונות שקבעה התכנית הן:

– אחדותו של העם היהודי ומרכזיותה של מדינת ישראל בחיי העם.

– כינוסו של העם היהודי במולדתו ההיסטורית ארץ-ישראל על-ידי עלייה מכל הארצות.

– ביצורה של מדינת ישראל, המושתתת על חזון הנביאים של צדק ושלום.

– שמירה על ייחודו של העם על-ידי קידום חינוך יהודי ועברי, וטיפוח ערכי רוח ותרבות יהודיים.

– הגנה על זכויות היהודים בכל מקומות מושבם.

הועדה המיוחדת מטעם חבר־הלאומים שהתמנתה על ידי ממשלת בריטניה, כדי ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי", הגיעה לארץ ב-כ"ג בסיון תר"צ. תוך ארבעה ימים החלה הועדה את פעילותה.

בכ"ג בסיון תרצ"א (8.6.31), בדיוק שנה מיום הגעתה לארץ של ועדת החקירה מטעם חבר הלאומים על הכותל ומאורעות תרפ"ט, פורסם הדין־וחשבון שלה על ידי הממשלה הבריטית, ובעקבותיו פורסם 'דבר המלך במועצתו על הכותל'.

'דבר המלך', בהסתמכו על דו"ח ועדת החקירה, קבע כי הבעלים הבלעדיים על הכותל ורחבתו הם המוסלמים, וכי ליהודים יש גישה חופשית למקום בכל עת, כדי להתפלל, אך לא לתקוע בשופר, לא להביא ריהוט ותשמישי קדושה, ולהימנע מקריאה בתורה מלבד במועדי ישראל, ועוד הגבלות. למוסלמים נאסר לערוך טקס 'זיכר' ברחבת הכותל.

הדו"ח ודבר המלך הקנו לרבנות הראשית סמכות בלעדית לטפל בעניני הכותל הפנים־יהודיים ולייצגם בפני הממשלה, וכפי שנקבע בסעיף האחרון כי "הרבנים הראשיים בירושלים יידרשו למנות פקיד אחד או פקידים אחדים אשר יכהנו כבאי־כוחם המוסמכים לקבל ההוראות… על ידי ממשלת ארץ־ישראל בנוגע לכותל המערבי והרחבה אשר על ידו".

(כותלנו, עמ' 191-192)

"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי… וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים, אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם… וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם… וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר" (מגילת אסתר ח, ט-טז).

[להשתלשלות האירועים בפרשת רצח ארלוזורוב בהרחבה ראו כ' באדר]

בכ"ה בסיון תרצ"ד (1934), זוכה צבי רוזנבלט מאשמת רצח יו"ר ההנהלה הציונית חיים ארלוזורוב, אך חברו אברהם סטבסקי נידון למיתה. הרב הראשי לישראל הראי"ה קוק ידע ממקור נאמן שכל הנאשמים חפים מפשע, ולכן יצא מגדרו ונאבק במסירות נפש עד לזיכויים המוחלט.

בכ"ה בסיון, סמוך לחורבן בית שני, נהרגו רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים. ומפני צרות אלו שארעו לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

כ"ה בסיון ג'תתכ"ז – אספסינוס שלח את טרַיָנוס, ראש הלגיון העשירי, עם צבא רב לכבוש את העיר היהודית יפה שבגליל, בקרבת יודפת, לאחר שאנשיה החלו למרוד ברומאים. ליפה היתה חומה כפולה, והרומאים הצליחו לכלוא וללחוץ את החיילים היהודים בין שתי החומות, "ורבים המיתו איש את אחיו או נפלו על חרבם (התאבדו), ורבים כרעו בחרב הרומאים, כי לא קמה בם עוד רוח להלחם". בתום קרב שארך כשש שעות – נהרגו 12,000 אנשי חיל היהודים, 3000 מיושבי העיר הנשים והזקנים והנערים, ו-2130 נפלו בשבי, בעיקר ילדים על מנת למכרם לעבדים. (מלחמות היהודים ג, ז, לא)

בכ"ה בסיון הוסרו עוררים שעמדו לישראל ("איתניטלו דימנסאי מיהודה וירושלים"). ישמעלים, מצרים וכנענים, באו לחכמי ישראל בטענה קשה, שארץ ישראל איננה שייכת ליהודים ושעמ"י חייב להם סכומי עתק. חיפשו חכמים ומצאו את גביהא בן פסיסא, יהודי חכם וצדיק, שהסכים להשיבם בדברים, ואכן דחה את כל הטענות על ידי הוכחות מוחצות מהתורה. אמר להם המלך אלכסנדרוס [מוקדון] שאם לא ידעו לתת תשובה להוכחות הם יהיו לבן פסיסא לעבדים. ביקשו הארכת זמן שלושה ימים כדי למצוא תשובה, ומשלא מצאו הלכו וברחו להם, והשאירו כל בתיהם ושדותיהם וכרמיהם מלאים כל טוב.

אותה שנה היתה 'שנת שמיטה', וקבעו את יום הנצחון ליום טוב, שאסור בהספד ובתענית. (ע"פ מגילת תענית ומפרשים).

עם חורבן המקדש בטל ציון היום בלוח השנה.

ליל שבת כ"ז סיון תרפ"ט (1929) – התחדשו ההַפְרָעות לתפילה על יד הכותל־המערבי, לאחר כחודש של רגיעה יחסית, ושוטרים בריטים וממלא־מקום הנציב בעצמו דרשו להפסיק את הרעש. הפרובוקציה החדשה ליד הכותל היתה עריכת 'זִיכְּר' – טקס מוסלמי־דתי המלווה בצווחות וריקודים רועשים לקול תופים ומצלתיים – דוקא בשעה שהיהודים עומדים לתפילה. מכאן והלאה חלה התדרדרות נוספת במצב עד שפרצו פרעות תרפ"ט ('מאורעות הכותל') לאחר כחודשיים.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 59 והלאה)

בכ"ז בסיון תר"צ (23.6.30) נפתחה הישיבה הראשונה של ועדת 'חבר הלאומים', שהתמנתה כדי ש"תגדיר ותקבע סופית את הזכויות והתביעות של היהודים והמוסלמים בכותל־המערבי". היושב־ראש לופגרין פתח והודיע כי "מאתנו מחכים הממשלה הבריטית וחבר־הלאומים שננהל חקירה ניטראלית… בשאלות הכרוכות במה שנקרא 'הכותל־המערבי', ולהוציא בסוף פסק דין המיוסד אך ורק על הבנתנו ישרת הלב, בחוק ובצדק". הועדה קיימה ישיבות פעמיים בשבוע, שמעה 51 עדים, מהם 21 יהודים, 29 מוסלמים ובריטי אחד.

בראש צוות ההגנה של הצד היהודי עמדו הפרופ' דוד ילין, עו"ד הרבנות־הראשית הד"ר מרדכי עליאש ואיש אגודת ישראל ר' משה בלוי. ד"ר כורש אדלר, כותבו הראשי של 'התזכיר על הכותל' שהוגש לועדה מטעם הרבנות, הסוכנות היהודית ואגוד"י, לא הגיע מחמת מחלתו. בהכנת הטיעון היהודי ובהכוונתו לקחו חלק גם הרבנים הראשיים הרב קוק והרב יעקב מאיר, ורב 'העדה החרדית' הרב זוננפלד. נשיא 'המזרחי' הרב מאיר בר־אילן נבחר מטעם ההנהלה הציונית לרכז ולתאם בין הגורמים השונים בגיבוש עמדת היהדות בענין הכותל.

(כותלנו, עמ' 166-167)

בכ"ז בסיון נשרף למוות על קדוש ה' רבי חנינא בן תרדיון, וספר תורה עמו. ומפני צרה זו שארעה לאבותינו יש הנוהגים להתענות ביום זה (שו"ע או"ח תקפ, א-ב).

בכ"ח בסיון תש"ז (16.6.47) הגיעה לארץ־ישראל 'ועדת אונסקו"פ', כינוי לועדת חקירה בינלאומית מיוחדת של האו"ם, שמונתה על ידי העצרת הכללית של האו"ם במאי 1947 כדי לבחון את שאלת ארץ ישראל ולייעץ לאנגליה כיצד לממשש את המנדט הבריטי על הארץ. הוועדה נפגשה בארץ ישראל עם מגוון נציגי היישוב היהודי. ולטר איתן ריכז את הקשר היהודי עם הוועדה, ומשה שרת ייצג את הסוכנות היהודית. המלצת רוב חברי הועדה הייתה לחלק את הארץ בין שתי מדינות עצמאיות – ערבית ויהודית, כשירושלים תשאר שטח נייטרלי בחסות האו"ם.

ההמלצות ל'תכנית חלוקה' התקבלו לבסוף במעט הבדלים כהחלטה רשמית של העצרת הכללית של האו"ם, ביום הידוע בישראל כ"יום כ"ט בנובמבר".

בעדות־נאום של הרב הראשי הרצוג בפני הועדה, אשר נמשך כשעתיים ועורר הדים רבים, אמר הרב:

"בכל מקום שיהודי מתפלל, הוא מכוון פניו כלפי ירושלים. בסידור התפילה שלנו, בתפילות ובברכות, תופסים מקום מרכזי ציון וירושלים, והתפילה לקבוץ גלויות ולבניין ירושלים… מתוארת ציון כאם המצפה לבניה הפזורים, וכאלמנה הממאנת להתנחם. 'לשנה הבאה בירושלים' מסיים את הטקס החגיגי… בהיות ארץ־ישראל תחת כיבוש ביזנט, הערבים, נושאי הצלב, המונגולים, הממלוכים או התורכים – לא היתה אף פעם אפשרות לשיבת ציון המונית… עליכם להכריע אם היסטוריה גדולה ונהדרת זו של עם מיוחד במינו תאבד בהררי אפר, בקברים ההמוניים העצומים של ששה מליונים… אני תפילה שמסקנותיכם יסייעו להביא לידי פתרון סופי את אחת הבעיות הכאובות ביותר של עמנו".

עמידתו האיתנה של הרב הראשי באותם ימים קשים עודדה את הרוחות וחיזקה את הלבבות (ש. מייזליש, רבנות בסערת הימים, עמ' 95).

בכ"ח בסיון תר"צ, בין הישיבות הראשונה והשניה של ועדת הכותל מטעם חבר הלאומים, נפגשה הועדה עם הרב הראשי קוק בבית־הכנסת 'חורבת רבי יהודה החסיד', ועם הראשל"צ הרב יעקב מאיר בבית־הכנסת 'רבן יוחנן בן זכאי' שבעיר העתיקה.

הסיבה שלא זומנו הרבנים להעיד בפני הועדה, רמוזה במכתב מתאם הפעולות של הצד היהודי, הרב מאיר בר-אילן, אל הגרח"ע גרודז'נסקי, מראשי אגודת ישראל באירופה: "לא חפצנו להביא את מי שהוא מהרבנים האלה בפני הוועדה כולה באופן רשמי, משום זילותא דבי־דינא, שעורכי־הדין מהצד השני היו פונים בשאלות משאלות שונות, מה שלא היה נחשב לכבוד". נראה שנעשתה כאן 'הפקת לקחים' מהתנהלות ועדת שאו ומהשאלות המטרידות והמזלזלות ששאל העו"ד הערבי את הרב קוק ואחרים.

(כותלנו, עמ' 167-168)

ר' שמואל גרונום, עוזרו של רבי משה בן רמ"מ מוויטבסק, הגיע לראשונה לכותל המערבי בערב ראש־חודש תמוז תקמ"ט (1789), כאשר ליווה את רבו במסעו לארץ הקודש. לאחר ג' ימים הגיע שוב למקום יחד עם רבו. על תחושותיהם ותפילותיהם המיוחדות רשם במכתב לבני משפחתו בחו"ל: "קודם מנחה הלכתי בעצמי אל כותל מערבי, אבל לא יכלתי לדבר שם אפילו דיבור אחד ממש, שנפלאתי על המראה מהבנין והאבנים הגדולים כעת בחורבנו, ולא נתעכבתי שם וחזרתי לביתי אצל מורנו הרב משה, כי הוכרחתי להיות עמו בכדי לשרת אותו לפי כבודו… וביום ה' הלכנו אני ורבי משה ועוד אשכנזי אחד חסיד ומפורסם צדיק אמיתי, מורנו ורבנו הרב אשר הענזול מפינשווע, רק אנחנו שלשה, כי לא רצינו שילכו עימנו אנשים אחרים, וישבנו שם [בכותל המערבי] קרוב לב' שעות, השי"ת יודע וַעד שכל מה שהיה ביכלתנו ובזכרינו וכחנו להזכירם… העלינו זכרונם לטובה ועשינו להם מי שברך… בעדם ובעד בני ביתם בכלל ובפרט מה שהיה באפשר לפרש מכל עניניהם הכל כאשר לכול. וישבנו שם בנחת גדול ואין מוצא פה ומצפצף, ולא יכולנו לישב שם עוד [מפני] שנתייגענו מאוד, וחזרנו לביתנו לשלום…

ובכל מקום אשר התפללתי בפירוש ממש: 'ריבונו של עולם תן לזה בנים ולזה פרנסה', ושאר דברים מה שהיה לי לבקש בזכות המקדש ומקומות המקודשים, ובפרט אצל כותל המערבי אשר ממש לא זזה השכינה משם". (ע"פ א' יערי, אגרות חסידים מארץ ישראל, נא, עמ' 199-201)

בכ"ט בסיון תר"צ התקיימה הישיבה השניה של ועדת־הכותל מטעם חבר הלאומים. עורכי הדין מהצד הערבי לא הסכימו להיות המדברים הראשונים, ולכן פתחו היהודים בהצגת טענותיהם. עו"ד הרבנות הראשית ד"ר עליאש, הרצה בפני הועדה הרצאה מרשימה בת שלוש שעות, מלווה בעדויות ובמסמכים.

בנאומו ניסה עליאש בהיסוס מה, להעלות את נושא הבעלות על הכותל, והסביר, שמלבד חופש הגישה לתפילה בכותל המגיע ליהודים, ברצונו להתייחס גם לענין הבעלות. סיכום דבריו היה כי אין הוא מודה בבעלות הערבים על הכותל, אך גם איננו טוען נגדה, אלא דורש שיביאו מסמכים להוכיח את בעלותם. בישיבה שלמחרת הוסיף אליעש הבהרה לדבריו: "לא באנו לברר כאן את סכסוך הבעלות, שהלא הכותל הוא מקום קדוש ומושג של קנין אינו חל עליו… אולם אין ספק שעל הועדה לברר בידי מי ימצא הנכס הזה לעתיד".

(כותלנו, עמ' 168-169)

בכ"ט בסיון שנת ב'ת"נ, בזמן ביכורי הענבים, שלח משה רבנו מרגלים ממחנה ישראל שבמדבר אל ארץ ישראל וציווה אותם "לתור את הארץ" ולהביא עימם מפרי הארץ.

ב-ל' סיון היו המרגלים בדרכם לארץ־ישראל אך כבר אז החליטו להוציא דבת הארץ כדי להרפות את ידי העם (תענית כט, א).

בל' בסיון תקצ"ט (1839), בקרו הזוג משה ויהודית מונטיפיורי בירושלים, חרף סכנת המגפה שהשתוללה בעיר באותם ימים. היה זה גם יום הנישואין ה-כ"ז של בני הזוג, ובמשך כל היום רדפו לעשות צדקה וחסד עם שרידי היהודים המתגוררים בעיר, עניים ודווים, עד שאזל כל הכסף מכיסם. ביומנה תארה יהודית את הרושם העז שהשאיר בה הביקור בשריד המקדש בו ביום:

"בקרנו את הכותל המערבי, והוא משרידי בנין שלם, אשר השאיר לנו ד' שריד כמעט, למזכרת אהבתו אלינו, עם סגולה, ואף העת האכזריה המבלה הכל – לא שלטה בו. ואף ידיהם של מחריבי ארצנו – לא חלו בו. האבנים הן גדולות מאוד והן צמודות זו לזו, זו על גבי זו, בכח ובחוזק. הוא, הכותל, שומר ישראל. אמרתי עם לבי: האם אין הוא אות לישראל, כי עוד לא אפסה תקוותו? עֵד הוא התל הזה, כי בוא יבוא היום ולא יאחר עוד, אשר כל העמים ילכו בשם ה', ונהרו אל הר ציון ויענו כולם בפה אחד בשפה ברורה: 'הללויה! זמרו לאלוקי ישראל!'. וכבר נודעו לעמנו דברי חז"ל (זוהר שמות ה, ב): "מעולם לא זזה שכינה וכו', שנאמר: הנה זה עומד אחר כותלנו".

*יש לציין שגם בבקורם הראשון בירושלים בשנת תקפ"ז, ראשית מצעדם בבואם ירושלימה היה ביקור בכותל המערבי.

(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 57; 78-79)

"השבת השחורה" – כינוי שניתן ליום השבת פרשת קורח שחל בסוף חודש סיון תש"ו (29 ביוני 1946), בו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמהלכן נלקחו למאסר רבים ממנהיגי היישוב והתנועה הציונית, לאחר שהוטל עוצר על מושבים וערים מרכזיות (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) ונערכו חיפושים מבית לבית.

[לקריאה נוספת באתר "דעת"]

בל' בסיון תקע"ב (1812) נכנסו תחת החופה יהודית לבית משפחת כהן עם בחיר ליבה משה מונטיפיורי. נישואי האשכנזיה מלונדון עם 'הספרדי הטהור' מאיטליה היו חזון בלתי מצוי והיוו חידוש גדול בחברה היהודית בימים ההם. מונטיפיורי ידע להוקיר מאוד את רעייתו וככל שבני הזוג המופלא הוסיפו לראות חיים יחדיו (אף שלא זכו ללדת), כן נקשרו זה לזו וזו לזה באהבה ובכבוד אין קץ. ביום הנישואים ה-ל"ב רשם מונטיפיורי מילים לבביות ביומנו האישי, מהן ניתן לקבל מושג על יחסי האהבה וההוקרה ששררו בין בני הזוג:

"היום חלפו ל"ב שנים למן היום אשר זכני אל שדי, אלוקי ישראל, בטובו הגדול, לתת לי את יהודית היקרה לאשה. ואני חייב להודות לה' על החסד הגדול הזה אשר היה למקור אשרי בחיים. למן היום הראשון לזווגנו ועד היום הזה מצאתי תמיד סיבות חדשות לאהוב ולכבד את אשתי יותר ויותר. כל שנה חדשה הביאה עדות חדשה על תכונת נפשה הנפלאה. כמוה לא היתה עוד בעולם אשה טובה ונעימה, אשר מעיניה וכל מעשיה מכוונים רק לתכלית אחת: לעשות את אישהּ טוב ומאושר. ירים ה' את ברכתו עליה, ברכת חיים ושלום וכל טוב. אמן".

(ע"פ 'ספר מאה שנה', ת"א תרצ"ח-1938, עמ' 53-56)

סביב ראש־חודש תמוז שנת ג'תת"ל (70 לסה"נ) נשלמו הסוללות החדשות שנשפכו על חומות הבירה (מצודת אנטוניה).

(מלחמות ו, א, א).

יוחנן מגוש־חלב ניסה להרוס את הסוללות שהוקמו על מצודת אנטוניה, מצפון להר הבית – ונכשל. אז ציווה טיטוס לנגח את חומת המצודה בכרים. (שם ו, א, ג)

א' בתמוז ב'ש"ט/ ב'קצ"ט לבריאת העולם (ע"פ 'רבנו בחיי' שמות א, ו; ועוד) – נולד ונפטר יוסף הצדיק, בנו האחד עשר של יעקב אבינו, ובנה הבכור של רחל אמנו, "וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף לֵאמֹר יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר" (בראשית ל, כד).

יש אומרים שלידתו היתה בכ"ז בתמוז ("דובר שלום", בסדור "אוצר התפלות" דף תנד).

פטירת יוסף מתוארת בסוף חומש בראשית (נ, כו): "וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָיִם". אמנם כשיצאו ישראל ממצרים העלו את עצמותיו עימם לארץ־ישראל וקברוהו בשכם.

ר"ח תמוז שנת 3827 לבריאת עולם נפלה העיר המבוצרת יודפת, אחד המעוזים החזקים של יהודי הגליל במלחמה נגד הרומאים. "ומספר השבויים היה אלף ומאתיים, אך מספר המתים בעת הכבוש ובמלחמות אשר היו לפניו הגיע עד ארבעים אלף". לאחר אירוע זה הוחשו החורבן והיציאה לגלות.

(מלחמות ג, ז, לד-לו)

בספר 'שיבולי הלקט', שכתב במאה הי"ג למנינם רבי צדקיה בן אברהם הרופא, מובא (סדר תענית סימן רסג): "על מה שאירע בימינו, על רוב עונותינו אשר גרמו לנו, ונשרפה תורת אלוקינו בשנת חמשת אלפים וד' שנים לבריאת העולם, ביום שישי פרשת וזאת חקת התורה – כעשרים וארבעה קרונות מלאים ספרי תלמוד והלכות והגדות נשרפו בצרפת, כאשר שמענו למשמע אוזן, וגם מן הרבנים שהיו שם שמענו שעשו שאילת חלום לדעת אם גזירה היא מאת הבורא, והשיבו להם: 'ודא גזירת אורייתא', ופירושו: ביום ו' "זאת חוקת התורה" היא הגזירה. ומאותו היום ואילך קבעוהו היחידים עליהם להתענות בו בכל שנה ושנה, ביום שישי של פרשת זאת חוקת התורה".

המהר"ם מרוטנבורג, תלמיד רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", ונהגו לאומרה בתשעה באב בבוקר.

(ראו עוד להלן – ט' בתמוז).

חסידים ואנשי מעשה מתענים ביום ששי זה בכל שנה, ובדור האחרון נוספו לזכרון הספרים שנשרפו גם הספרים שנשרפו בשואה ("כמעיין המתגבר", הרב ד"ר ש"ז כהנא ז"ל).

מיום ב' בתמוז עד י"ג בתמוז תש"ח (9-18.7.1948), בתום ההפוגה הראשונה של מלחמת הקוממיות לעצמאות ישראל, החלו קרבות עזים: צה"ל פתח במתקפות בחזית המרכז ובחזית הצפון, במקביל פתח הצבא המצרי במתקפה בחזית הדרום. לבסוף הופסקו הקרבות על־פי החלטת מועצת הביטחון של האו"ם.

ג' תמוז ב'תפ"ט (ויש אומרים: ב'ת"צ) – יהושע בן נון ניצח את חמשת המלכים במקדה, ועל כך נאמר בספר יהושע (י, ט-יג): "שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם, וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד", עד שנקם ה' באויביו (ע"פ פרקי דרבי אליעזר).

בליל שבת ג' בתמוז תש"ח (10.7.1948) החל ביצוע "מבצע דני" (על שם דני מס, מפקד מחלקת הל"ה), שהיה המבצע הגדול והחשוב ביותר בחזית המרכז בקרבות 'עשרת הימים', במהלך מלחמת העצמאות.

מטרות המבצע היו:

-הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון הירדני שחנו באזור לוד-רמלה, ע"י השמדת האויב בגזרה זו.

-הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת (מלבד 'דרך בורמה') בעזרת כיבוש כפרים אויב בגזרה ממזרח ללטרון, ופתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון.

-מניעת לחץ של הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז, מרמלה ועד ירושלים.

-נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.

-השגת יתרון אסטרטגי ע"י נטילת היזמה מידי האויב בגזרה זו, פגיעה בו וביטול יתרונו הטופוגרפי.

בליל ג' בתמוז תש"ח כבר נכבשה על ידינו עינאבה, עם פתיחת שלב א' של "מבצע דני".

ליל ג' בתמוז תש"ח תקפו כוחותינו את ח'רבת אל חממה שבמורד הר הרצל וכבשו את המשלט.

ביום ג' בתמוז תש"ח כבשו כוחותינו את ג'ימזו ודניאל במסגרת מבצע דני שלב א', ובו בערב הגיע מפקד המבצע לג'ימזו ומשם יצא בשיירה לבן שמן. בלילה נכבשה ח'רבת מזמיל, לאחר שבלילה הקודם נכשלה ההתקפה עליה.

ד' בתמוז תר"צ – הרבנים הראשיים לישראל פנו במכתב לועדה היהודית המאוחדת על־דבר הכותל־המערבי, שנערכה לקראת דיוני ועדת החקירה הבינלאומית על מאורעות הכותל, כדי לחזק את הקשר בין מוסד הרבנות עם פעילות הועדה העוסקת בשריד קדומים מהמקום הקדוש ביותר לעם היהודי: "בהתחשב עם האחריות הגדולה המוטלת עלינו בענין הכותל, ובהיות שאנו רוצים לקבל ידיעות על מהלך העבודה יום יום, אנו מבקשים לצרף אל הועדה את שני המזכירים הכלליים של הרבנות הראשית לארץ־ישראל, ה"ה: הרב ש.א. ובר והר"י ברוך, שישתתפו חליפות עמכם בקביעות, עד צאת לאור זכיות עמנו על הכותל".

(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 30)

ד' בתמוז תשמ"ז – בישיבת ועדת ההגוי לעניני הכותל המערבי הוחלט להקים מנהלת שתרכז את כל הפקוח והבצוע הקשור לחשיפת האולמות שממערב לכותל, במסגרת חפירות מנהרת הכותל. כמו כן מונה מפקח ראשי על הבטיחות – פרופ' גליק מחיפה.

(יומן הכותל של הרב גץ)

ד' תמוז ד'תתקל"א – נפטר לבית עולמים רבנו תם, מבעלי התוספות.

"ביום הרביעי לחדש פנימוס (ד' בתמוז שנת ג'תתכ"ז) שב אספסינוס אל עכו ומשם נסע אל קיסריה, אשר על שפת הים, היא העיר הגדולה בכל ערי יהודה ורוב יושבי הם יונים. בני העיר קידמו את צבא הרומאים ואת המפקד הראש, בברכות נצחון ובתרועת ששון, מאהבתם את הרומאים, ועוד יותר – משנאתם ליהודים המנוצחים" (מלחמות ג, ט, א)

ביום ד' בתמוז תש"ח (11.7.1948) במסגרת מבצע דני שלב א' הצליח גדוד הקומנדו לכבוש משלטים בסביבות דיר טריף ולהדוף את הלגיון לעבר בודרוס. בשעות אחה"צ הגיע הגדוד לבן שמן.

ה' בתמוז ג'שכ"ז, 11 שנה לפני חורבן הבית הראשון, הוגלה בבלה יהויכין מלך יהודה.

ה' בתמוז ג'תת"ל (70 לסה"נ) נכבשה "הבירה" (מצודת "אנטוניה" שמצפון להר הבית) בידי הרומאים וממנה ניסו להבקיע אל הר הבית, אך נהדפו בידי המורדים. מאוחר יותר חדרו להר וקרבות אכזריים התנהלו בו.

ה' בתמוז ג'של"ג, כ-5 שנים אחרי שהוגלה יהויכין לבבל, החל יחזקאל להינבא בבבל על נהר כבר. ואז התנבא ב"מעשה מרכבה" (תחילת ספר יחזקאל).

ה' בתמוז תש"ח (12.7.1948), במסגרת "מבצע דני", נכנעה רמלה לאחר שראתה את לוד נכבשת בידי חיילי ישראל. כך הצליח גם כיבוש ראש העין ומג'דל ג'אבא. בלילה כבשנו את צובא.

ו' בתמוז תש"ח (13.7.1948), במסגרת "מבצע דני", שהיה למבצע חסר תקדים, נכנס הגדוד השלישי של חטיבת יפתח לתחנת המשטרה שבין רמלה ללוד ומצאה ריקה, לאחר שמגיניה נטשוה בלילה… לשמע ידיעה זו נכנעה העיר הערבית לוד סופית בידי צה"ל.

ו' בתמוז תש"ח נכבשה צֹרעה בידי הגדוד ה-4 של חטיבת הראל. בלילה נכבש הכפר מאליחה, ולמחרת כשנערכה התקפת נגד היא נהדפה בידי כוחותינו.

ב-ו' בתמוז תשל"ו (1976) הגיעה סיירת מטכ"ל לאוגנדה במסגרת "מבצע אנטבה" על מנת לשחרר למעלה מ-100 חטופי מטוס אייר פראנס, שנלקחו כבני ערובה על ידי מחבלים לטרמינל באנטבה. מאוחר יותר קיבלה הפעולה את השם: "מבצע יונתן", על שם יוני נתניהו שנהרג במהלך המבצע. המבצע נזכר עד היום כאחד ממבצעי החילוץ המרשימים והנועזים ביותר שבוצעו מעולם.

[לקריאה נוספת ב"מרכז למורשת מודיעין"]

בח' בתמוז תרצ"ח (1938 למנינם) הופיע הרב הראשי לישראל הגריא"ה הרצוג בפני ועדת וודהד היא 'ועדת החלוקה'. הרב הרצוג הביע בפני הועדה את העמדה היהודית ביחס לרעיון חלוקת הארץ לשתי מדינות, מדינת ישראל ומדינה ערבית. בדבריו התייחס למעמד שינתן על ידי המוסדות היהודיים לרבנות הראשית במדינה שתוקם, ונגע בהרחבה בסוגיית ירושלים והר הבית ויחס היהדות אליהם.

לשאלת החוקר: "האם חושבת הרבנות הראשית שירושלים יכולה להיות מחוץ למדינה העברית?" השיב הרב הרצוג בהרחבה והסביר: "ירושלים בשביל העם היהודי היא יותר מאשר עיר בירה לארץ, כי היא קובעת ברכה לעצמה. ירושלים היא חטיבה מיוחדת בשביל העם העברי אשר הביע אותה בשבועתו: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני', ובשום אופן לא יוכל לתאר לעצמו העם היהודי את מדינתו בלי ירושלים".

וכשנשאל: "האם אתם מתכוונים רק לירושלים החדשה או גם לירושלים העתיקה? ומה בדבר החזרת הר הבית ליהודים?"

השיב הרב הרצוג: "בשבילנו אין ירושלים מתחלקת בין 'חדשה' ל'עתיקה'. אולם בנוגע להר־הבית זוהי חטיבה מיוחדת, ואם גם תסכימו להשיבו לנו – אין אנו יכולים לקבלו [ולנהל בפועל את המסגדים], כיון שאסור ליהודים על־פי דת אבותינו להכנס להר־הבית. תקוות גאולת הר־הבית והקמת בית־המקדש תעשה אך ורק ביד אלוקים, ולא על־ידי יד אנוש".

(ע"פ מקור 'סודי' הנמצא בארכיון המדינה, תיק הרה"ר לישראל, גל-1/ 8571. להרחבה ותצלום מקור – ראו כאן).

ליל ט' בתמוז תש"ח (13.7.1948), במסגרת "מבצע דני" שלב ב', החלו גדודי חטיבת הראל בהתקפה על רכס תותחים בלטרון. הנסיון הרביעי לכבוש את לטרון נכשל.

חלק מהרכס נכבש אבל הלגיון החזיק במקום גדוד משוריין ופתח בהתקפה על חיילי חטיבת הראל, אשר נאלצו לסגת כשהם משאירים במקום 19 הרוגים ופצועים מהלחימה. בסה"כ נהרגו בתקיפה 5 חיילים מהגדוד הרביעי של החטיבה; 20 מהגדוד השישי, ו-7 הרוגים מגדוד 61 (חטיבת עציוני). למחרת כבשה חטיבת הראל את הכפרים אישוע (אשתאול), דיר עמר, כסלה (כסלון), דיר ראפאת והר-טוב, ועל ידי כך נפתחה דרך חלופית מאזור לטרון לירושלים.

ט' בתמוז ג'של"ח – צבאות בבל פרצו את חומות ירושלים, לאחר מצור ממושך.

בליל ט' בתמוז תש"ח (16.7.1948), לקראת ההפוגה במלחמת השחרור, התקיים "מבצע קדם" במטרה לכבוש את ירושלים העתיקה. המבצע נכשל ולא הקנה לנו אפילו דריסת רגל בעיר העתיקה של ירושלים. במשך כ-19 שנה נמנעה רגל יהודי מלהכנס בה, עד ששוחררה על ידי צה"ל בכ"ח באייר תשכ"ז ב"מלחמת ששת הימים".

וכך היתה פקודת היום מטעם מפקד צבא ההגנה לישראל בירושלים:

אל חיילי ישראל בירושלים.

קצינים, חיילים,

הלילה מוטל עליכם ביצוע המשימה ההיסטורית הגדולה:

כיבוש ירושלים בין החומות.

ירושלים לב האומה, משכן אלוהי ישראל, סמל פארנו וגדולתנו, גיא החזיון של מלכינו ונביאינו, לוחמינו וחוזינו. ירושלים – אשר לשמה רוטט כל יהודי בתפוצות ישראל, ירושלים העתיקה שנתקדשה בדמם של טובי מגינינו, תשוחרר הלילה על־ידי הצבא העברי.

עיני העם, עיני העולם כולו, נשואות אליכם בשעה זו.

זכרו: אתם פורצים את החומה, כדי לשחרר את עיר הקודש מידי האויב. האויב לא יזנח על נקלה את עמדותיו, מהן התקיף והרעיש את ירושלים העברית במשך כל ימי המלחמה.

היו דרוכים לקרב, אל יחלש המתח ואל תרפה היד עד הנצחון.

זכרו: על אדמת־קודש אתם דורכים. תהיה כניסתכם לירושלים בין החומות כניסת צבא מלוכד, דרוך לקרב, נאמן למסורת עמו.

זכרו: ירושלים קדושה גם לדתות אחרות – הדת המושלמית והדת הנוצרית, ועליכם לכבד מקום קדוש זה.

חלילה לכם מחלל את קדושת המקום באיזו דרך שהיא. חילול הקודש יכתים את המבצע ואתכם בעיני העם ובעיני תבל כולה.

קצינים, חיילים, קדימה לקרב!

"תושע ידכם לכם ויושיעכם האלהים!"

ירושלים, ט' בתמוז תש"ח מפקד צבא ההגנה לישראל

{תצלום דף ה"פקודת יום" לשחרור ירושלים בתש"ח}

מאמר מעולה ומרתק על "מבצע קדם" מאת ד"ר שמואל בהט

בט' בתמוז תשכ"ח (5.7.1968), שעות ספורות לאחר שהוביל בהצלחה מאבק לשמירה על קדושת הכותל מפני קבוצה שולית שניסתה לשנות את סדרי התפילה במקום – נקרא הרב גץ לשר הדתות וקיבל את התפקיד.

בדמותו הייחודית הפך הרב מאיר יהודה גץ זצ"ל את הכותל לביתו של כלל העם היהודי. הרב היה בין הדוחפים לחשיפת מנהרות הכותל וייסד בית הכנסת מול קודש הקודשים, בו נהג לומר תיקון חצות מידי לילה.

בט' בתמוז שנת ה'ד אירעה שריפת התלמוד הגדולה הראשונה בפריז, שנגזרה על יהודי צרפת בעקבות "הפסד" חכמי היהודים ב"משפט פריז", בו נאלצו להתעמת עם חכמים נוצרים בארמון מלך צרפת, לואי התשיעי, על דברים הכתובים בתלמוד. ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, הובאו לכיכר העיר למעלה מעשרים קרונות עמוסים בספרי תלמוד, ושריפתם ארכה כשתי יממות. מאז יש הנוהגים להתענות בכל יום שישי זה (מגן אברהם על שו"ע אורח חיים סוף סימן תק"פ).

המהר"ם מרוטנבורג, תלמיד רבי יחיאל מפריז, כתב על מאורע זה את הקינה "שאלי שרופה באש לשלום אבליך", הנאמרת בקהילות אשכנז בתשעה באב.

י"א תמוז תרפ"ט (1929) – עבודת בנין הקיר הגובל עם 'סמטת' הכותל־המערבי חודשה על ידי הערבים, ברשיון הממשלה. דרך הקיר החדש יצרו מעבר אל המדרגות המובילות להר הבית דרך שער המוגרבים, והרחבה הצרה שליד הכותל הפכה לקפנדריא קבועה לתושבי שכונת המוגרבים הסמוכה (עד כה היתה הסמטה מעין רחוב ללא מוצא. רוחבה באותם ימים היה 3.8 מטר וארכה 28 מטר בלבד, ופתח כניסה אחד בלבד היה לה מצד צפון). מיד פנה הרב קוק לממלא־מקום מושל ירושלים, והוא הבטיח לחקור בענין, אך כעבור יומיים, בי"ג בתמוז, הודיע כי לדעת הממשלה אין לעכב את בנין הקיר אם לא תיגרם בכך הפרעה ישירה למתפללים. בפועל, הממשלה הרשתה לערבים להכשיר את החצר הגובלת עם הכותל למסגד שהשמיע את קריאת ה'מואזין' ברעש גדול כמה פעמים ביום.

(ע"פ 'כותלנו', עמ' 59-60)

כך תאר הרב ארנשטין הי"ד ב'יומן הכותל המערבי' (י"א בתמוז תרצ"ט 28.6.39): "בשעה 2:45 אחר הצהרים בא אל הכותל הרב הראשי החדש לארץ ישראל, הרב עוזיאל, בלווית הרב הראשי לתל־אביב וחברים מעירית ת"א, חברי הנהלת העדה הספרדית שבירושלים, וקהל רב מירושלים ומתל־אביב. הרב הראשי אמר מזמורי תהלים ובקש מהקהל שיאמר אחריו. הוא הקריא תפילה מיוחדת שחיבר ליום המאורע הזה. בדמעות ובהתרגשות מרובה עזב את הכותל".

[יומן הרב אורנשטין]

{תמונות הרב עוזיאל מתפלל ליד הכותל}

בי"א בתמוז תש"ח (18.7.1948) החלה הפוגה שניה בקרבות צה"ל במלחמת העצמאות והקוממיות ('מלחמת השחרור').

ההפוגה הראשונה החלה בד' בסיון. והקרבות חודשו בב' בתמוז.

י"ב בתמוז תר"פ (1920 למנינם) – בעתון 'הצפירה' הובאה ידיעה כי בין המוזמנים בפני הועדה החוקרת את מעשי הפרעות בירושלים בפסח האחרון, להגיד את עדותם, הוזמן גם רבה של ירושלים הרב קוק.

על שאלת הועדה מהי יחס הדת היהודית אל יתר הדתות, ענה הרב כי "היחס הוא יחס של כבוד, מפני שהדת היהודית מכירה ביתר הדתות רק הסתעפויות של הדת היהודית". על השאלה בדבר יחס הדת היהודית אל הר הבית (ואל יתר המקומות היהודיים הקדושים בארץ־ישראל), הודיע הרב קוק כי: "המקומות הללו, כמובן, קדושים הם לכל בני ישראל, אולם אין לנו כל רצון מעשי לכבוש אותם בכח, כי הרי מאמינים אנו שבוא יבוא היום וכל העמים יודו כי המקומות הללו שייכים ליהודים, ורק אז יהיה הר הבית למקום תפילה בשביל בני כל העמים".

על השאלה: "והרי באופן זה העבודה הדיפלומטית המעשית שלכם נמצאת בסתירה עם האמונה בניסים משמים?", ענה הרב כי: "גם עבודתנו המעשית הִנה חזיון אלוהי בנשמתנו היהודית". בסיום דבריו התייחס הרב קוק גם לפעולותיה הרעות של אגודת המסיון.

(להרחבה: אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 6)

י"ג בתמוז תש"ס (16.7.2000) – הרב שמואל רבינוביץ התמנה לרב הכותל המערבי, על פי המלצת הרבנים הראשיים לישראל, בנוסף לתפקידו כרב המקומות הקדושים בו כיהן החל משנת תשנ"ו (1996).

ט"ו תמוז ה'תק"ג – נפטר בגיל 47 בירושלים רבי חיים בן עטר, מחבר הפירוש "אור החיים" על התורה. רבי חיים אִבּן עטר, שהיה פרשן, מקובל ופוסק הלכה, עלה לארץ ממרוקו בגיל ארבעים ושלש, במסעו עבר דרך איטליה וקרא ליהודים שפגש בדרכו להצטרף לעלייה ארצה. לאחר נידודים בצפון הארץ השתקע בירושלים והקים בה את ישיבתו "מדרש כנסת ישראל", שלומדיה הקפידו "לשׂים לילות כימים בעסק התורה ובתחנונים מול שוכן מעונים, בעד כללות עַם אמונים, ולברך בייחוד כל החברים בשבתות וימים טובים מול כותל מערבי, אשר שם שכינה שׁוֹרָה" (קול קורא מרבי חיים אבן עטר לקהילת קודש קסאלי). הסתלקותו לבית עולמים היתה כשנה לאחר בואו לירושלים. הוא נטמן בהר הזיתים, וברבות הימים נעשה קברו לאתר עלייה לרגל, בעיקר ביום השנה לפטירתו. אנשי היישוב הישן בירושלים נהגו להתפלל לצד קברו בכל עת צרה, וכן קיימו שם תפילה מרכזית בימי מלחמת העולם השנייה, כשעלה חשש שצבא גרמניה יפלוש לארץ ישראל.

בספרו ההלכתי 'אור לציון' חידש רבי חיים בן עטר שכל היחס של 'מורא' הקיים כלפי קדושת הר הבית גם כיום כשהמקדש חרב, נובע מהשראת השכינה שלא זזה מהכותל המערבי.

על פי סיפורים בגירסאות שונות מקובל לראות את בעל ה"אור החיים" כמקור למנהג תחיבת פתק בכותל המערבי, שהתפתח במאה השנים האחרונות.

{להרחבה: האור החיים והכותל המערבי – רעיונות וסיפורים}

{תמונת הנשיא יצחק נבון נואם בערב זכרון לאור החיים תשמ"ב}

בט"ז בתמוז ב'תמ"ח נרצח חור, בנם של מרים הנביאה וכלב בן יפונה, כשניסה למנוע מאחיו לעשות עגל הזהב לשם עבודה זרה.

בי"ז בתמוז ג'תתכ"ח, ערב חורבן בית המקדש השני, נבקעו חומות ירושלים (לפי התלמוד הירושלמי גם בתקופת בית ראשון נבקעו החומות ביום זה), והוחש חורבן העיר והמקדש. במסכת תענית פרק ד משנה ו נקבע י"ז בתמוז כיום צום לדורות על פריצת החומות ועל ארבעה אסונות נוספים שארעו לאבותינו ביום זה (שבירת לוחות הברית במדבר, ביטול קרבן התמיד במקדש, שריפת התורה ע"י אפוסטומוס הרשע והעמדת צלם עבודה זרה במקדש).

בי"ז בתמוז תר"ץ (1930 למנינם) נולדה המשוררת נעמי שמר, פזמונאית ומלחינה ישראלית, וכלת פרס ישראל לזמר העברי (נפטרה בשנת תשס"ד). שירהּ "ירושלים של זהב" שחובר ערב מלחמת ששת הימים, ובהמשך הפך ל'המנון' המלחמה, הזרים בחיילי צה"ל ובשדרות העם רוח תקווה וכיסופים לירושלים.

תצלום של כתב היד הראשון (הטיוטא) לשיר "ירושלים של זהב", מופיע בויקפדיה.

ביצוע מחודש ל"ירושלים של זהב" הופק עם קליפ יפה על ידי נתנאל הרשטיק.

ביום י"ז בתמוז ב'תמ"ח (2448 לבריאת העולם), ארבעים יום לאחר מעמד הר סיני, חטאו מבני ישראל בחטא העגל. לפי ריה"ל בספרו 'הכוזרי', בפועל היו רק כ-3000 איש שחטאו מתוך כלל יוצאי מצרים. חז"ל רמזו כי הגורמים המרכזיים לחטא העגל, היו אנשי ה'ערב רב' שהסתפחו לעם ישראל ביציאה ממצרים.

שבירת הלוחות על ידי משה בתגובה לחטא העגל.

בי"ז בתמוז שנת ג'תתכ"ח, סוף ימי בית המקדש השני, נבקעו חומות ירושלים (לפי התלמוד הירושלמי גם בתקופת בית ראשון נבקעו החומות ביום זה), והוחש חורבן העיר והמקדש.

נח שלח יונה מהתיבה לבדוק אם החלו להתייבש מי המבול. היונה שנשלחה ביום זה ולא מצאה מנוח לכף רגלה, רמזה גם על חורבן העתיד שהחל ביום זה, שהרי נמשלו ישראל ליונה.

בי"ז בתמוז תשס"ו (2006) פתח צה"ל ב"מלחמת לבנון השנייה" כתגובה לפעולות חזבאללה יום קודם לכן בגבול ישראל-לבנון.

י"ז בתמוז נקבע כיום צום לדורות על חמישה דברים שארעו לאבותינו ביום זה (מסכת תענית פרק ד משנה ו), כמפורט בטור מימין (1-5).

בקהילות עדות המזרח נהוג להכריז בבית הכנסת על התענית בשבת שלפניה, ולומר:

"אחינו בית ישראל שמעו! צום הרביעי יהיה ביום (פלוני), יהפכהו הקב"ה לששון ולשמחה, כמו שנאמר: כה אמר ה' צבאות: צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו".

ר' שמואל הורביץ, חסיד ברסלב ומצאצאי השל"ה הקדוש, היה מבאי הכותל הקבועים בשנות ה-20 של המאה ה-19. מתוך האוטוביוגרפיה שכתב בספרו "ימי שמואל" ניכר שהכותל המערבי היה אולי המקום המרכזי ביותר בעבודתו הרוחנית.

בין השאר תאר שם את הגעתו לכותל המערבי בימי בין המצרים החל מתענית י"ז בתמוז תרפ"ד (נדחה ליום א' י"ח בתמוז):

"בצהרים הלכנו לעשות 'תיקון חצות' אצל כותל המערבי, כמו המנהג בירושלים שבאים הרבה אנשים בימים ש'בין המצרים' לעשות תיקון חצות בחצי היום אצל כותל המערבי, וחולצין המנעלים ויושבים על הארץ ואומרים חצות שב'שערי ציון' והקינות שמובא שם, וכן 'תיקון שלוש משמרות' בִּבְכִי וּנְהִי, ובצִפיה לבנין ציון וירושלים. וכן אמרנו הנזכר לעיל בהתעוררות גדולה. ובפרט אנֹכי, שזו לי הפעם הראשונה להיותי בין המצרים בירושלים, ואצל כותל המערבי.

ואמרנו [ליד הכותל] גם את התפילה שב'ליקוטי תפילות' חלק שני סימן יג – התפילה שעל 'בין המצרים', וכן עוד תפילות כאלה, בבכיה רבה ובצפיה והשתוקקות וגעגועים בכלות הנפש לישועת ישראל ונחמת ציון וירושלים ובנין בית המקדש, וכך בילינו כמה שעות…

באלו הימים היינו משתתפים עצמנו ביותר בצרות ישראל – ובפרט שהיינו רואים גלות השכינה לעינינו, כי ציון מדבר היתה, ירושלים שממה, בית קדשנו ותפארתנו ערבים הולכים בו, ואנחנו עַם בני ישראל שפלים ונבזים מאוד בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות, וכל המקודש מחברו יותר חרוּב מחברו – עד שממש היו מכירים בַּפַּנִים השינוי שנשתנה הפנים, וניכר בו יותר הכיסופין והשתוקקות עד כלות הנפש לישועת ישראל וירושלים, שתיבנה במהרה בימינו, אמן.".