נחנכה שכונת "משכנות שאננים"
בי"ח בחשון ה'תרכ"א (3.11.1860) נערכה חנוכת "משכנות שאננים", אשר נבנתה ביוזמת משה מונטיפיורי, והיתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.
| ראשון | שני | שלישי | רביעי | חמישי | שישי | שבת |
|---|---|---|---|---|---|---|
 י"ח חשון01/11 | י"ט חשון 02/11 | כ' חשון 03/11 | כ"א חשון 04/11 | כ"ב חשון 05/11 | ||
| כ"ג חשון 06/11 | כ"ד חשון 07/11 | כ"ה חשון 08/11 | כ"ו חשון 09/11 | כ"ז חשון 10/11 | כ"ח חשון 11/11 | כ"ט חשון 12/11 |
| ל' חשון 13/11 | א' כסלו 14/11 | ב' כסלו 15/11 | ג' כסלו 16/11 | ד' כסלו 17/11 | ה' כסלו 18/11 | ו' כסלו 19/11 |
| ז' כסלו 20/11 | ח' כסלו 21/11 | ט' כסלו 22/11 | י' כסלו 23/11 | י"א כסלו 24/11 | י"ב כסלו 25/11 | י"ג כסלו 26/11 |
| י"ד כסלו 27/11 | ט"ו כסלו 28/11 | ט"ז כסלו 29/11 | י"ז כסלו 30/11 |
קרדיט: זמני היום מאתר: hebcal.com הלימוד היומי: torahcalc.com
לוח השנה לחודש נובמבר 1966 כולל 30 ימים ומתפרס בין י״ח בחשון תשכ״ז לבין י״ז בכסלו תשכ״ז.
פרשת חיי שרה • פרשת תולדות • פרשת ויצא • פרשת וישלח
בלוח ניתן לבחור ולהציג לכל יום דף יומי, דף שבועי, משנה יומית, פרק יומי, נ״ך יומי, תהילים יומי, רמב״ם יומי, ספר המצוות, פרקי אבות, חפץ חיים, שמירת הלשון, קיצור שולחן ערוך, ערוך השולחן וירושלמי יומי.
נתוני הלוח העברי וזמני השבת באדיבות Hebcal.
בי"ח בחשון ה'תרכ"א (3.11.1860) נערכה חנוכת "משכנות שאננים", אשר נבנתה ביוזמת משה מונטיפיורי, והיתה השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר העתיקה בירושלים.
י"ח חשון תר"צ (1929 למנינם) – הראי"ה קוק, הרב צבי פסח פרנק ונציג אגודת ישראל ר' משה בלוי, נפגשו בבית הממשלה עם הנציב העליון צ'נסלור, כדי לשוחח על 'שאלת הכותל' ובעיקר אודות מכתב האיומים שקיבל הרב קוק בנושא (ראו י"א בחשון). מפרוטוקול הפגישה שערך מזכיר הממשלה עולה כי הנציב ניסה להיתמם ולהתחמק מאחריות, ואילו הרבנים לא הרפו בשאלותיהם ובדרישותיהם.
במהלך הפגישה ביקש הרב בלוי למסור בשם הגר"ח זוננפלד כי "זולת התוכן של המכתב, חושב הוא שגם השם – 'הועד להגנת מסגד אל־אקצא', וכל קיום של ועד כזה – צריך לענין את הממשלה, בתור שם ומוסד אשר כשהם לעצמם מפיצים הם הסתה בהבליטם שיש צורך להגן על המסגד, בשעה שגם הממשלה יודעת כמונו שאין כלל צורך כזה ושזה רק פרובוקציה". על כך ענה הנציב: "נכון מאוד!".
(ע"פ 'כותלנו' עמ' 116-118)
חכם אלמוני מויניציה המכונה 'הארכי', הגיע לירושלים כנראה בי"ט במרחשון רנ"ו (1496 לסה"נ), ונעשה לתלמידו הקרוב של רבי עובדיה מברטנורא, אשר כיהן אז ברבנות ירושלים. וכך תאר ב'אגרת מסע' שכתב באותו הזמן:
"ויהי בבואי לעיר, באנו לסמיכות בית האיש נורא תהלות, הנשא והנעלה, מאור הגולה, אביר הרועים, מהר"ר עובדיה יצ"ו, אליו הודעתי את לבבי… והאיש גדול מאוד, ועל פיו יִשַּׁק כל הארץ, ובלעדו לא ירים איש את ידו… ואחרי דברו לא יִשְׁנוּ… והיינו קרובים אליו… ועוד הפליא חסדו עמי והציל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ (ע"פ תהלים לה, י)".
בהגיעו לירושלים היו ראשית צעדיו לתפילה מול מקום המקדש: "בראותי מרחוק העיר השממה וחריבה, והר ציון ששמם, איך היה מעון תנים ומרעה לכפירים, שועלים הלכו בו, עלי תשתפך נפשי ולבי דאבה, ועיני ירדה מים. ישבתי גם בכיתי, וקרעתי את כותנתי בשני מקומות כאשר מן החיוב (טור יו"ד שמ), והתפללתי נגד בית מקדשנו. השם־יתברך הוא למען חסדו ישיב שבות יעקב במהרה בימינו, ונזכה לראות בנין בית זבול תפארתינו, וכן יהי רצון אמן… בתוך העיר סמוך לבית־המקדש, יש מקום פנוי וריקם [אליו] ילכו כל הקהל אחר התפילה להתפלל נוכח בית־המקדש, כי משם [י]ראו המקום הקדוש ונורא, וסמוך אליו יש 'מדרש שלמה' המלך ע"ה, ולא יכנסו בהם רק הישמעאלים לבדם".
("אגרת נוסע אלמוני תלמיד רבנו עובדיה ברטנורא", 'המעמר' כרך ג, ירושלים תר"פ, עמ' 163-168)
בכ"א בחשון תרפ"ט (4.11.1928) הודפס בעתון 'דאר היום' תרגום של "גילוי דעת" מטעם "ועדת ההגנה על הבוראק הקדוש בירושלים", אשר נדפס כחוברת בערבית והופץ בירושלים יומיים לפני כן. בכותרת של שער החוברת נכתבה 'הקביעה' כי אל-בוראק (=כינוי הערבים לכותל המערבי) הוא חלק ממסגד אל-אקצה המבורך.
לאורך החוברת מכונה הכותל המערבי בשם "אל-בוראק", כשמה של בהמתו האגדית של מוחמד אותה קשר כשנחת כביכול בסיומו של מסע ממכה לירושלים, ומשם ניגש אל 'אבן השתיה' וכביכול המריא משם השמיימה.
תרגום מלא ל'גילוי דעת' עם רקע והסברים מובא בספרו המקורי של של יהודה עציון: "עלילות המופתי והדוקטור", ספרית בית אל, ירושלים תשע"ד, עמ' 95.
{תצלום מקור של החוברת-התזכיר}
בכ"ב בחשון תרצ"ט, קיימו נציגי הסוכנות היהודית ומוסדות הישוב דיון עם הרב הראשי הגריא"ה הרצוג והרב הממונה על הכותל המערבי, ובנוכחות הגר"א אביכזיר, הגרא"ס ולקובסקי והגרי"ס הלוי, כדי לבחון יחד כיצד ניתן למנוע את חילול הקודש המתמשך בכותל המערבי. בפתח הישיבה הוקרא מכתב בנושא, מאת היו"ר מנחם אוסישקין וחברי הועד הפועל הציוני, מיום י"ג בחשון תרצ"ט (ראו לעיל).
בראשית הדיון דיווח הרב הראשי הרצוג שכבר שלח מכתב על כך לנציב העליון עם דרישה להפסיק מיד את המצב בו מתחללת מעת לעת קדושת הכותל.
מר ח. סלומון מ'ועד הקהילה' הודיע כי טיפל בתגבור השמירה, וכי לפי דרישתם יעקרו את כל ה'צברים' שגדלים בשטח בין סמטת הכותל המערבי לשער האשפות (למניעת מקום מסתור למְפַגְעִים).
מר אברהם אלמליח מ'הועד הלאומי' העלה דרישה שחדרי אכסון כלי הקודש ישופצו ויבנו מחדש בצורה מכובדת. ומר זאבי מ'כופר הישוב' העלה הצעה ישנה מתרפ"ז, שיֵאסף כסף כדי להשתמש בו ב'עת רצון' לרכוש את כל שטח בתי המוגרבים ולהרסם, ובכך להרחיב את שטח התפילה לאורך ולרוחב.
בסיכום הישיבה אמר בין השאר הרב הראשי הרצוג: "באשר לשמירה על הכותל, חשבתי לעשות מזה דבר גדול. שמירה לא רק לבטחון, כי אם שמירת כבוד, כאשר היה בזמן הבית, לפי המפורש במשנה. אחר־כך כששמעתי הנמוקים הפוליטיים, אני מוצא שלא זה הזמן. יודע זאת מנסיוני בהצגותי לפני ועדת וודהיד. זוהי סְטְרָאטֶגְיָה פוליטית (תכסיס מתוכנן לצורך פוליטי) מצד הערבים. אף־על־פי כן, כדאי באופן צנוע שה' סלומון ועוד אחד, ילכו למושל וידרשו סטטוס־קוו בדבר שוטר יהודי".
(פרוטוקול הישיבה וסקירתה מארכיון המדינה, תיקי ליאו כהן, פ-9 /575)
הרב רפאל פראנק, מזכיר הרב הראשי לישראל הרב ישראל מאיר לאו, שלח בכ"ב בחשון תשנ"ז, למשרד המשפטים את חוות דעת הרבנות הראשית בנוגע לעתירת 'נשות הכותל', לקראת תשובת המדינה לבג"ץ במענה לעתירת 'נשות הכותל' המבקשות להתפלל לפני הכותל המערבי כמנהג הרפורמים ובמקום חשוב ונראה. בין השאר כתב הרב פרנק:
"דיונים ארוכים ומיגעים נערכו סביב הנושא הנ"ל… סטו מהגרעין האמיתי של נושא הדיון העומד בפנינו, והפכו את הדיונים לעִתים עקרים ולעִתים אף מגוחכים…
מבחינתה של הרבנות הראשית לישראל, לא ניתן שלא לראות את התייחסות העותרות, וסליחה שאני חוזר על הדברים פעם נוספת, במשפט יסודי שנשמע מפיהן של נציגות הנשים, שהן לא תסכמנה לשום פתרון ולשום הצעה שנוכחותן לא תראה לעיני כל.
משפט זה מצביע על כוונת העותרות בניגוח והתנצחות עם הרבנות. אין הדיון שלפנינו עוסק בשאלת 'חופש הפולחן', שהרי שפיחת שיח לפני בורא עולם אינו דבר שתלוי במידת ההפגנה והצגת נוכחות. הדיון שאנו דנים בו, בשלב זה, הינו במתן לגיטימציה ל'חופש ההפגנה', ולא ל'חופש הפולחן'. צר לי שלצורך מגמה זו, הן השכילו להכניס גורמים כה רבים וחשובים, הכוללים את מנכ"ל ראש הממשלה ומנכל"י משרדים נוספים וגורמים נוספים בעלי שיעור קומה בציבוריות הישראלית, כשהנסיון להבליט את 'קיפוח הנשים' הוא קו המשפיע על מעורבות זו… שינוי באופי התפילה ברחבת הכותל המערבי, הוא העומד בפנינו…לכן אני קובע חד משמעית, שהדיון אינו כה תמים כפי שהוא מוצג, ועלינו לחשוף את המגמות האמיתיות המסתתרות אחר מעשיהן".
המכתב הסתיים בקביעה: "אין ספק בכך, שלו עמדו דברי אלו לנגד השופטים האמורים לדון בשאלה זו, הנושא היה יורד מעל סדר היום הציבורי שלנו".
(ע"פ תצלום המכתב בארכיון הרבנות הראשית, תיק לשכת הרי"מ לאו)
בימים כ"ב-כ"ג בחשון תש"ט (24-25.11.1948) התקיים מבצע "לוט" בחזית הדרום. חטיבת הנגב השתלטה על כל המרחב ממזרח לבאר שבע עד קו סדום ועמק הערבה דרומה, בואכה חציבה ועין יהב, כולל מעלה העקרבים, ממשית ותל ערד.
בכ"ג במרחשון סתרו כותל שהיה סביב העזרה, מפני שבנו שם יוונים מקום מוקף סורג והעמידו עליו זונות, וכאשר גברה יד החשמונאים סתרו את הסורג ומצאו שם אבנים יקרות, והניחום עד שיבוא אליהו ויעיד אם הן טמאות מעבודה זרה או טהורות. לאחר מכן החליטו לגנוז אותן, כדי לא להשאיר זכר ליוונים במקדש, ואותו יום שגנזום עשוהו יום־טוב (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל ו'צדה לדרך' לר"מ בר זרח).
רבי הלל משה מעשיל גלבשטיין נלב"ע בכ"ד בחשון תרס"ח (1908 למנינם). הרב גלבשטין ייסד מנינים קבועים ליד הכותל המערבי והרבה לפעול ולכתוב למען שמירת הכותל המערבי מפני חילולו, לרכישת שטחים נוספים לידו ולחיזוק תפילות ישראל במקום.
הרב גלבשטין היה מן המעוררים לנהוג כדעה המחמירה בדין הכנסת אצבעות בין נדבכי הכותל, וכתב על כך בספרו (משכנות לאביר יעקב, חלק שני תמיד פרק א סימן א):
"בענין קדושת כותלי הר הבית דמקדש ה', בזמן החורבן בדרך כלל, ובפרט בענין קדושת כותל מערבי דהר הבית דלא זזה שכינה משם… גם בזמן הזה, אסורים מן התורה להושיט ידיהם בחורי כותל מערבי בפרצות שנפרצו שם… וכן בכל כותלי חומת הר הבית אם נפרצו חס ושלום… כל הטמאים מבני ישראל המשולחים מהר הבית גם בזמן הזה, אסורים מן התורה להושיט ולהכניס ידיהם או ראשם בפרצות או בחורי הכותל".
מענין ומצער כאחד לקרוא דברים נוספים שכתב בספרו הנ"ל:
"ומצוה כל כל פנים לעשות שם לפני כותל מערבי לעת עתה עמודים ואוהל מלמעלה, ופרוכת סביביו להבדיל בין קודש לחול בשעת תפילה… ומכל שכן שמצוה לעשות מסך בצד ימין (דרום) של כותל מערבי שאנו עומדים שם, כי ראיתי בעיני כי שם בית־הכסא קבוע של נכרי הדר שם דבוק לכותל, אוי שכך ראו עיני".
{מכתב הרב גלבשטין בכתב ידו אל הנדיב משה מונטיפיורי בעניני הכותל המערבי וחידוש מצוות שמירת המקדש סביב הר הבית – י"ד במנחם אב תרל"ה}
בכ"ד בחשון תשנ"ה (1995 למנינם) נלב"ע הרב שלמה גורן, מקים הרבנות הצבאית והרב הראשי לישראל.
הרב גורן, מגדולי התורה בדור התקומה, נולד בפולין (1918) ועלה לארץ בגיל 11. למד בישיבת "עץ חיים" בירושלים ובישיבת חברון. בגיל 17 פרסם את ספרו הראשון "נזר הקודש" על ה"יד החזקה" לרמב"ם, וזכה להסכמות גאוני הדור הגראי"ה קוק והגרא"ז מלצר. בן 18 הוסמך לרבנות.
למד שפות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית. כשפרצה מלחמת השחרור השתתף בגבורה בהגנת ירושלים. עם הקמת הרבנות הצבאית, נתמנה לרב הראשי לצה"ל. כתב אלפי פסקי הלכה לחיילים, טיפל במסירות נפש בליקוט עצמות חללים ובירר בעיות עגונות מהמלחמה, במגמה להקל סבלן.
פעל רבות להקניית תודעה יהודית אמיתית לרבבות חיילי צה"ל מכל שכבות העם, ובו בזמן לן בעומקה של ההלכה, ויצק את יסודות הרבנות־הראשית־הצבאית.
בימי הכוננות למלחמת 'ששת הימים' היה בשליחות לאומית בגולה. בהגיע ידיעות על המלחמה מיהר ארצה, מתוך הבנת תפקידו כ"כהן משוח מלחמה" הנדרש להפיח רוח אמונת ניצחון אצל היוצאים לקרב. במלחמה רץ לכל החזיתות וספר תורה בזרועותיו, עודד את החיילים ועורר בהם גבורה ומסירות נפש. היה מראשוני הבאים לכותל המערבי עם הצנחנים משחררי הר הבית, תקע בשופר לציון שחרור העיר העתיקה וזכה לברך עם החיילים ברכת 'שהחיינו', ולהתפלל במקום תפילת 'אל מלא רחמים' ולומר הלל (תמונות מאירועים אלו זכו לתפוצה אדירה בארץ ובעולם).
כעבור שנים נבחר לרב הראשי לישראל ופעל נשגבות. מספריו הרבים: תורת המועדים, משיב מלחמה, השבת והמועד, תורת ההלכה ועוד. בהמשך עמד בראשות כולל האידרא בסמוך לכותל המערבי, והאיר את הדור בתורתו.
{תמונות הרב גורן עם שופר בשחרור הכותל, ובמבצע פינוי תושבים ליד המחכמה והכותל}
קובץ מדברי הרב גורן על קדושת הכותל המערבי וערכו (ארכיון הקרן)
"רבנו גורן" – שירו של יורם טהר-לב על הרב גורן במלחמת ששת הימים (ביצוע יהורם גאון) – מותר להשמעה, מארכיון קול ישראל בספריה הלאומית
רב הכותל הרב גץ הגה רעיון חדשני: יצירת קרן פיננסית-ממלכתית שכספיה יוקדשו לצורך הר־הבית ובית־המקדש, שיבנה במהרה בימינו.
הרב גץ כתב בכ"ה בחשון תשמ"ב (1981 למנינם) כי לדעתו קרן פיננסית כזו היא "הפתרון הנאות" להתעוררות הגוברת של יהודים לפעול ולתרום מכספם למען המקדש, והוסיף כי הוא בטוח שעוד "רבים רבים יתרמו למטרה נשגבה זו".
(ע"פ תכתובת בארכיון המדינה)
בכ"ה בחשון הוקפו ערי שומרון בחומה, וזה היה תחילת הישוב בארץ ישראל בימי בית שני. (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל).
בכ"ז בחשון א'תרנ"ח (כדעת רבי אליעזר), יבשה הארץ, ונח יצא מן התיבה והודה לקב"ה על ידי הקמת מזבח בהר המוריה, על המקום בו לימים יבנה המזבח בבית המקדש. כאשר הקריב נח את קרבנותיו על המזבח נאמר: "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹח" (בראשית ח, יד; שם, כא).
בכ"ז בחשון בימי בית שני נצחו החכמים את הצדוקים בויכוח בהלכות "מנחת סולת" והיא חזרה לעלות על המזבח כמקדם, ולא רק "מנחת בהמה" כסברת הצדוקים (מגילת תענית).
כ"ז בחשון תרע"ט (2.11.1918) – 'יום הצהרת בלפור' הראשון נחגג ברחבי הארץ ברגש מיוחד, ובבתי הכנסת נאמרו תפילות ברכה. החגיגות הותירו רושם קשה על ערביי הארץ, אשר בו ביום הודיעו לממשל הצבאי-בריטי על הקמת 'האגודה המוסלמית-נוצרית' והגישו למושל ירושלים את מחאת האגודות הערביות בארץ נגד המדיניות הציונית.
(כרונולוגיה לתולדות הישוב, יד יב"צ)
{ע"ע לעיל י"ז בחשון}
כ"ח בחשון תרפ"ט (11.11.28) – הממשלה הבריטית פרסמה תזכיר בן 3 עמודים על הכותל המערבי בירושלים, בגליון מיוחד של 'העתון הרשמי' של ממשלת המנדט בארץ־ישראל. התזכיר נכתב ע"י מזכיר הממלכה לעניני המושבות והוגש לפרלמנט באנגליה. המזכיר הכיר בבעלות מוחלטת של העדה המוסלמית על הכותל, וטען כי התערבות של הממשלה לטובת היהודים בענין זכויותיהם בכותל 'סותרת את חובתה של הממשלה על פי המנדט', אשר איננה מתערבת בעניני דת. כמו כן הצדיק את התנהלות המשטרה הבריטית בתקרית הסרת המחיצה בתפילת יום כיפור האחרון. לטענתו הויכוח שהינו דתי במהותו התרחק הרבה לעבר המישור המדיני-גזעי, ולכן אין סיכוי להגיע להסדר ראוי שיהיה מקובל על הצדדים. מזכיר הממלכה המליץ קודם לכל להרגיע את הרוחות הלאומיים, ואז יוכלו היהודים והמוסלמים להגיע ל'הסכם הדדי' שיסדר את סדרי התפילה ליד הכותל בלי לפגוע בזכויות המשפטיות של הבעלים המוסלמים.
(ע"פ תצלום המקור מ'נבו', ניתן לצפיה ולהורדה כאן).
על רקע הקמת 'מינהלת הכותל' בראשות ר' סולי אליאב וקריאת פרוטוקול ישיבת כינון המנהלת (לעיל כ"ז בתשרי), התעוררו אצל רב הכותל הרב גץ חששות כבדים שהמגמה היא להכיר במנהרת הכותל כ"אתר הסטורי" ולא דתי.
הרב גץ מחה על כך בתוקף בפני מנכ"ל משרד הדתות ויוזם המנהלת מר זבולון אורלב, והוסיף: "נלחמתי בחרוף נפש מיום הראשון לכניסתי לתפקידי, מזה כעשרים שנה, על צביונו של הכותל, וגם הצלחתי ברוך ה' בכך. ולמה היום אחרי עשרים שנה מתעוררת השאלה מחדש?".
המנכ"ל אורלב מיהר להגיב והשיב בכ"ח בחשון תשמ"ח במסר מרגיע:
"אני סבור שהרב טועה בחששו. אנו נמשיך במאמצים ובזהירות הנדרשים על מנת שגם 'מינהלת הכותל' תקבל בעיקר את המימד הדתי של המקום כשריד בית המקדש. אין על כך כל שאלה.
חברותו של הרב ב'מנהלת הכותל' חיונית אם כך, עד מאוד, על מנת שיחד עמנו יסייע בכוון הזה, כפי שאכן עשה בשנים האחרונות במסירות ובעוז".
(ע"פ התכתבויות בארכיון המדינה, תיק מנהלת הכותל במשרד הדתות)
רבי אליעזר יהודה ולדנברג, מגדולי הפוסקים בדור התקומה, מחבר סדרת השו"ת 'ציץ אליעזר' וספר 'הלכות מדינה', נלב"ע בגיל 90 בל' בחשון תשס"ז (2007 למנינם).
הרבה לעסוק בעניני הקודש והמקדש, ואחת מתשובותיו הארוכות והמדהימות בהיקפן עוסקת בדיני הכותל המערבי והר הבית (שו"ת 'ציץ אליעזר' חלק י סימן א וסימן ה). לאחר שקובע שם כי הכותל המערבי שלפנינו ללא ספק הוא מכותלי הר הבית ונבנה עוד בזמן שבית המקדש היה קיים ונותר שריד מימי ההוד של המקדש, הוא מסביר את מקור קדושתו של הכותל:
"המקום הזה קדוש הוא ומכוון הנהו נגד שער השמים, שהשכינה שרויה שם בקביעות… ובהיות שזכו אבני כותל זה לעמוד במקום קדוש זה קדשום שמים בקדושה מיוחדת, אם כי לא בקדושת מקדש, ועל כן רצו עבדי ד' לחוננו ולנשק כל אבן מאבניו… והדברים מגיעים גם אל מה שכותב הרב המקובל ר' יצחק פרחי ז"ל בספרו 'טוב ירושלים' (דף יט, א, בדפוס זולקווא תרי"א), דגמירי שאין תפלתם שם חוזרת ריקם, כי לא זזה שכינה מכותל המערבי".
"דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן-חֲכַלְיָה: וַיְהִי בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו, שְׁנַת עֶשְׂרִים (=למלכות דריוש. ג'תכ"ה 3425 לבריאת העולם), וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי, הוּא וַאֲנָשִׁים מִיהוּדָה, וָאֶשְׁאָלֵם עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה, אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי, וְעַל יְרוּשָׁלִָם. וַיֹּאמְרוּ לִי, הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה, בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה. וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת, וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ. וַיְהִי כְּשָׁמְעִי אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, יָשַׁבְתִּי וָאֶבְכֶּה, וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים, וָאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם" (נחמיה א, א-ד).
רבי ישעיה הלוי הורוויץ, המוכר בכינוי השל"ה הקדוש (כראשי תבות ספרו 'שני לוחות הברית'), נולד לרבי אברהם הלוי הורוויץ, תלמיד הרמ"א, ממשפחה מפורסמת בפראג. בצעירותו למד אצל גדולי רבני פולין המהרש"ל והמהר"ם מלובלין. לאחר מכן שימש ברבנות וכאב־בית־דין בכמה קהילות חשובות עד שבשנת שע"ד חזר לפראג ומונה שם לרב העיר יחד עם בעל ה"כלי יקר". בשנת ש"פ החליט השל"ה לעלות לארץ ישראל ולהרחיב את היישוב היהודי בארץ. ביום ב' בכסלו שפ"ב הגיע השל"ה לירושלים ונתקבל בה לראב"ד הראשון של הקהילה האשכנזית, "מרא דארעא ישראל" וראש־הישיבה בכל קהילות ארץ ישראל (ע"פ הקדמת בנו לספר השל"ה, וכלשון הב"ח בהסכמה לסדור "שער השמים"). בי"א באלול שפ"ה נכלא על־ידי פחה ירושלים עם עוד ארבעה־עשר מרבני ירושלים על לא עוול בכפם, וכששוחרר תמורת סכום כספי גדול בראש־השנה שפ"ו ברח לצפת. משם עבר לטבריה עד לפטירתו לבית־עולמים. תאריך פטירתו לא נודע, אך ישנן השערות שנפטר בי"א בניסן ש"צ, ויש המקדימים פטירתו לשנת שפ"ו.
בשנים שכיהן השל"ה ברבנות ירושלים גדל היישוב היהודי בעיר מכל התפוצות, וכפי שכתב השל"ה באגרת לבני ביתו ('שומר ציון הנאמן', אלטונא תרי"ג, גליון קמא-קמב): "תהִלה־לאל נעשה צר המקום בירושלים, כי קהל אשכנזים בירושלים הוא בכפל מקהל אשכנזים שבצפת תוב"ב, ובכל יום ויום מתרבים… כי ירושלים, אף שהיא בחורבנה עתה, היא משוש כל הארץ… וכן הספרדים שבירושלים מתרבים מאוד מאוד, ממש למאות, ובונים בנינים גדולים, ואנחנו חושבים כל זה לסימן גאולה במהרה בימינו אמן".
*[ניתן לציון גם ב: י"א באלול שפ"ה; ראש־השנה שפ"ו; י"א בניסן ש"צ]
ב' כסלו תרצ"ג (1932) – הרב הראשי הראי"ה קוק הודה בכתב למפקד משטרת מחוז ירושלים מר וויינרייט, על כך שקיבל לידו את השופר שהוחרם ככל הנראה ביום הכפורים האחרון ליד הכותל, לאחר שתקע בו הבחור שלמה נוימן בסיום 'נעילה'.
*להרחבה בנושא: "פרשה עלומה סביב תקיעת שופר בכותל בתקופת המנדט", ד"ר ד' גורן, nrg.
(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 40).
היוונים בנו בחצר המקדש 'סימואות', כלומר – פסלי עבודה זרה, וכשגברה יד החשמונאים בטלו אותם בג' בכסלו, ואותו יום עשוהו יום־טוב (מגילת תענית, ע"פ פי' האשל). ציון היום בטל עם חורבן בית שני.
ג' בכסלו תר"צ (דצמ' 1929) – במסגרת המאבק נגד השתלטות המוסלמים על הכותל המערבי, ודרישת היהודים להכרת ממשלת המנדט הבריטי בזכויותיהם בכותל, פנה המזכיר הכללי של הרבנות הראשית לישראל הרב שמואל אהרן ובר אל נוטריון ועו"ד ש. הורביץ, להעיר תשומת־לבו לשתי עובדות:
"1. דבוק ממש אל כותל־המערבי בחצר הקדש המוגרבים, מאחורי הקיר הימני… בית־כסא מזוהם שהשכנים הערבים משתמשים, ושלפעמים תכופות עובר על כל גדותיו ומפיץ חלאה וריח רע על כל הסביבה. אנו חושבים שדיָה עובדא זו כדי להוכיח עד כמה שהערבים אינם נוהגים שום קדושה בכותל המערבי, ועד כמה שבעצם אינם מתייחסים אליו בשום יחס של כבוד.
2. בועד הכללי "כנסת־ישראל" (דרבי מאיר בעל הנס) נמצאות רשימות בספריהם על שכר שהיו משלמים מדי חודש בחודש להשומר המוגרבי (באמצעות הזקן ר' זאב ליפקיס) בעד הפקוח על הספסלים שהיו עומדים ברחבת הכותל… כידוע, הם שלמו גם בעד הרְצַפָת הרחבה ברצפוֹת".
(אגרות חדשות מהראי"ה קוק, עמ' 22)
{תמונה של בית הכסא המדובר, שצולמה בשנת תרפ"ט ע"י הצלם הערבי חליל רא'אד, 'ארכיון המדינה'}
בימים ג'-ה' בכסלו תש"ט (5-7.12.1948) התקיים מבצע "אסף", במהלכו בלמו חטיבה 8 ו"גולני" את צבא מצרים מנסיונו להרחיב את רצועת עזה לכיוון באר שבע.
ביום זה בשנת ג'תי"ב נאמרה לזכריה הנבואה האחרונה (זכריה ז-ח; יומא כא, ב ברש"י), ומאז אין נבואה בישראל.
אולם כתב הראי"ה קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל ומגדולי ההוגים בעת האחרונה: "מקובלים אנו, וכן לפי רב סעדיה גאון במאמר 'גאולה אחרונה' (מאמר ח) והרמב"ם ב'אגרת תימן', כי בבוא הגאולה האחרונה תתחדש הנבואה בישראל… וזאת מגמת מוסר הקודש, המוסר האידיאלי העתיד, ודרך הקודש, הנבואי, צפיה להתחדשות רוח הקודש, הרוח הנבואי בישראל" (אורות הקודש סוף חלק ד).
ה' בכסלו ה'תש"ט (7.12.1948) – נחנך נתיב חדש בין צומת נחשון לצומת שמשון, שעקף את לטרון מדרום לדרך בורמה, ובכך חודשה תנועת כלי רכב בין שער הגיא לירושלים.
כחמישה חודשים לאחר שחרור ירושלים והמקומות הקדושים ובהסתמך על הצהרת ראש הממשלה אשכול לאחר השחרור ועל הסטטוס־קוו המנדטורי, החליטו הרבנים הראשיים לישראל בה' בכסלו תשכ"ח, למנות "ועדה לענייני הלכה, מסורת ונוהג של הכותל המערבי ושאר המקומות הקדושים". הרכב הועדה: הרב י.ש. אלישיב, הרב ב. ז'ולטי, הרב א. גולדשמידט, הרב ש. ישראלי, הרב ש.ז. אויערבך, הרב י. אריאלי, הרב י. גרוסמן. (ע"פ מכתב המינוי ממזכיר הרבנות מי"ב בכסלו תשכ"ח)
הרב יעקב משה חרל"פ, מגדולי שכונת 'שערי חסד', נודע לאחד מצדיקי ירושלים בני היישוב הישן והיה קשור לכותל בכל נימי נפשו. בז' בכסלו תשי"ב החזיר נשמתו לבורא. בתו הרבנית חוה דינה בארי סיפרה (שבעים פנים, ת"א תשנ"ג, עמ' 410-411): "עם הכנס השבת לבש אבא את בגדי השבת המיוחדים.. ורוח קדושה של שבת שכנה עליו, ועל כל הסובבים אותו. מדי ליל שבת היה צועד מתון מתון אל הכותל המערבי, ואנו הילדים אחריו. תפילתו ליד הכותל המערבי היא פרשה מופלאה – הוא האריך הרבה בתפילה, כוונות מיוחדות היו לו שם, והתפילה ארכה לו למעלה משעתיים.. הכל מסביב כבר התרוקן, אחרוני המניינים כבר סיימו תפילתם, אך אבא עדיין עמד מרותק אל אבני הכותל, פורש ידיו כלפי מעלה, ונושא תפילה. דמותו דומה היתה אז כתומר ניצב בגאון".
לתאור בהרחבה: על הקשר המיוחד בין דמותו של הרב חרל"פ והכותל המערבי.
ז' בכסלו נקבע ליום־טוב במגילת תענית, כי בו מת הורדוס שהיה שונא את החכמים, ושמחה היא לפני הקב"ה כשהרשעים מסתלקים מן העולם. ציון היום בטל עם חורבן בית שני.
'ועדת ההלכה' מטעם הרבנות הראשית לישראל השיבה ב-י' בכסלו תשל"א למר שנברגר, היועץ האדריכלי של שר הדתות, על שאלותיו בנוגע למבדקי בטיחות וממצאים בחפירות ליד כתלי הר־הבית, ובעיקר בשטח הדרומי של הכותל־המערבי: א. מותר לסתום את פרצות חומת הר־הבית בעזרת אבנים שנמצאו על־יד החומה ונראים כאבנים שנפלו ממנה. ב. אין להשתמש באבנים הללו כבסיס לבימות לקריאת־התורה, אפילו על־יד הכותל המערבי. ג. לצורך העבודה הנעשית לניקוי ופינוי העפר והאבנים שעל־יד הכותל – לכבודו ולקדושתו של המקום שיהיה ראוי למקום תפילה – מותר להשעין באופן זמני ובמידה הדרושה קורות עץ על אבני הכותל ובחורים שבין האבנים, בתנאי שלא ייעשה חור או סדק כלֿשהוא באבני הכותל. ולהסיר קורות אלו מיד כשמסתיים הצורך האמור. ד. אסור לפי הדין לקדוח חור בכתלי הר־הבית לקביעת רוחב החומה וכד', מאחר שלפי המצב כיום אין פעולה זו נעשית לצורך הכותל גופו. (ע"פ תצלום הפסק שנשלח ממזכיר הרבנות).
{תצלום המכתב}
י' בכסלו תשל"ט (1978) – הוענק 'פרס נובל לשלום' למנחם בגין ראש ממשלת ישראל ולאנואר סאדאת נשיא מצרים.
ימים ספורים לפני הכרעת האו"ם בדבר עתידה של ארץ־ישראל, בי"א בכסלו תש"ח, פרסמה הרבנות הראשית לארץ־ישראל כרוז ביוזמת הרב הראשי הגרי"א הרצוג:
"לאחינו כל בית ישראל, ה' עליהם יחיו. בקשר להחלטת האומות המאוחדות על עתידו של עם ישראל בארץ קודשו – זכרו אחינו כי לב מלכים ושרים ביד ה'. התאמצו בתפילה לאלוקי ישראל, אלוקי העולם, לשלוח אורו ואמיתו לאומות כולן, לקיים דבר ה' ביד נביאו: 'ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה', להשיב לעם ישראל את ארץ קודשו".
יום לפני ההכרעה הגורלית חיבר הרב הרצוג תפילה מיוחדת שנאמרה בכותל המערבי ובכל בתי הכנסת בירושלים (ראו: המשקיף).
י"א כסלו תר"צ (13.12.1929) – התקיימה עדותו הראשונה של הרב הראשי קוק בפני ועדת החקירה על הכותל, ועדת שאו, בישיבתה השישים וחמש.
בין מקורבי הרב נחלקו הדעות, ד"ר עליאש, עורך הדין מטעם הרבנות הראשית, סבר שרצוי שהרב יגיע אל ועדת־החקירה להשמיע לפניה את דברי עדותו, ואילו מר מנחם אוסישקין, יו"ר הועד הלאומי, עמד בתוקף על כך שמשום כבודו של הרב ראוי שהועדה תבוא לביתו לשמוע את דבריו בלי חקירות ופרוטוקול, וללא תקשורת. למרות שמצד שמירת כבוד הרבנות־הראשית היה מתאים לתפוס את הדרך השניה, הרב קוק הכריע כי הוא ילך למקום מושבה של הועדה, כדי שדברי האמת שבפיו יתפרסמו יותר, בהתאם לצורך המיוחד שהיה באותם ימים.
קודם שהלך הרב להעיד בפני הועדה, ביקש רחמים מד' יתברך שיצליח, וביקש מבני־הישיבה שיאמרו תהילים בעת לכתו.
(ע"פ כותלנו, עמ' 118-119)
בי"א בכסלו תרצ"א (דצמבר 1930) הועדה הבינלאומית על הכותל ומאורעות תרפ"ט, מטעם חבר הלאומים, שמונתה בהמלצת ועדת שאו, הגישה בלונדון את הדין־וחשבון שלה למזכיר הממלכה הבריטית לעניני חוץ.
(כותלנו, עמ' 191)
י"ב כסלו תרע"ח – נולד בצנעא שבתימן הרב יוסף קאפח, מגדולי מפרשי הרמב"ם בדורות האחרונים ומתרגם כתבי הראשונים, ממנהיגי יהדות תימן ונשיא הקהילה התימנית בירושלים, חבר מועצת הרבנות הראשית ודיין בבית הדין הגדול בירושלים. בהיותו בן כ-25 עלה הרב קאפח לארץ ישראל והתיישב בישיבת 'מרכז הרב' בירושלים. בשנת תשנ"ג ערך סידור חדש לעדה התימנית בשם 'שיח ירושלים' במהדורה בת ארבעה כרכים. נלב"ע ונטמן בירושלים במוצאי י"ז בתמוז תש"ס. הרחוב בו התגורר בשכונת 'נחלת אחים' בירושלים שונה לאחר מותו ל"רחוב הרב יוסף קאפח".
בי"ג בכסלו תש"י (4.12.49) שלח ראש הממשלה דוד בן־גוריון מברק לשר החוץ משה שרת ששהה אז בניו־יורק במסגרת מאבקים דפלומטיים בנושא גבולות מדינת ישראל, ועדכן אותו כי למחרת בבוקר הוא מתכוון לכנס את הממשלה ולהציע לה להצהיר בכנסת ש"מדינת ישראל לא תשלים עם שום צורה של שלטון זר בירושלים היהודית וקריעתה מהמדינה, ואם נעמוד בפני ברירה של יציאה מירושלים או מהאו"ם – נבכר לצאת מהאו"ם".
(ע"פ תצלום המברק בארכיון המדינה, תיק 'בינאום ירושלים')
{מצ"ב תצלום המברק}
הרב הראשי לישראל הגרי"א הרצוג פעל בתקופת השואה ומלחמת העולם השנייה להצלת יהודים. בשנת תש"א (שלהי 1940 לסה"נ), כשצבאות הנאצים התקרבו לשערי ארץ ישראל במטרה לכובשה, יצא הרב למסע הצלה לארצות הברית דרך אנגליה ובחזרה דרך דרום אפריקה ומצרים, על אף סכנות הדרך שארבו בכל מקום. מגמתו היתה להשיג פגישה עם נשיא ארה"ב פרנקלין דלאנו רוזוולט, ולתבוע ממנו באופן אישי להציל יהודים ולהפציץ את מחנות ההשמדה. הרב הרצוג הצליח להפגש עם הנשיא אך נענה באטימות וניכור ויצא בתחושת כישלון (להרחבה ראו: שמואל אבידור הכהן בספר "יחיד בדורו").
ערב יציאתו מן הארץ, בי"ג בכסלו תש"א, פרסם הרב הרצוג מכתב פרידה לבני היישוב העברי בארץ: "כמה קשה עלי פרדתי מכם, אף לזמן קצר של שלשה חדשים, ובפרט בימים הללו. וכמה קשה עלי פרדתי מארצנו הקדושה, אשר אני אחוז ודבוק בה בכל נימי נשמתי. מובן מאליו שנסיעתי לארה"ב הכרחית היא… הבוחר בתורה ובציון יהא בעזרי ויצליח את דרכי… כפי פרושות השמימה בתפילה ובתחינה כי שומר ישראל יפרוש סוכת שלומו על ארצנו הקדושה ויגן עליה ועל היישוב כולו, באברת חסדו, למענו ולמען ציון הר קדשו. אני תפילה כי צור ישראל יתן עוז לצבאות בריטניה לנצח את האויב, צורר ישראל ומשחית גויים, וכי נצחון אידיאלי הצדק והחירות יביא במהרה לידי קיום יעודי נביאינו, נביאי ה', נביאי האמת והצדק, ולגאולת ישראל השלמה.
חזקו והתחזקו, אחים יקרים, בטחו בצור ישראל וגואלו, שובו ונשובה למקור חיינו, תורתנו הקדושה. יברככם ה' מציון וראו בטוב ירושלים… אחיכם המצפה לישועה, יצחק אייזיק הלוי הרצוג".
{תצלום המסמך המקורי – מארכיון המדינה}
ביום י"ד בכסלו תש"י (5.12.1949) הוכרזה עיר הנצח ירושלים מעל בימת הכנסת כבירת מדינת ישראל, והחל מהלך פנימי, פוליטי ודיפלומטי ליישום ההצהרה. הכנסת אישרה פה אחד את הודעת ראש הממשלה דוד בן גוריון, אשר הסביר בנאומו שירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, כפי שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ומהאמונה היהודית: "אנו רואים חובה להצהיר, שירושלים היהודית היא חלק אורגני ובלתי נפרד ממדינת ישראל – כשם שהיא חלק בלתי נפרד מההיסטוריה הישראלית, מאמונת ישראל ומנשמת עמנו. ירושלים היא לב לבה של מדינת ישראל".
בהודעתו הרשמית של ראש הממשלה בן גוריון כעבור חמישה ימים, בי"ט בכסלו תש"ח, נכתב:
"עמדת ישראל בשאלת ירושלים באה לידי גלוי ברור וסופי בכנסת ביום ב', י"ד כסלו (5.12.49) על ידי הממשלה וכל הסיעות בכנסת. ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ובירתה הנצחית.שום הצהרה באו"ם אינה משנה עמדה היסטורית זו".
י"ד כסלו תר"צ – התקיימה עדותו השניה של הרב הראשי קוק בפני ועדת החקירה על הכותל, בישיבתה הששים ותשע. הרב קוק הדגיש בעדותו כי היות וכל הקשור לכותל המערבי הוא ענין דתי, בטוח הוא שלא תתקבל שום החלטה בלי התייעצות של שני הצדדים: ההנהלה־הציונית והרבנות־הראשית.
עיקר החקירה נסבה סביב איסור תקיעת השופר בכותל, ובהקשר לכך הצהיר הרב: "לפי דעתנו, עולה קדושת הכותל על קדושתם של כל בתי הכנסת בעולם! זהו המקום הקדוש ביותר אשר לעם העברי לתפילת יחיד ולתפילה בצִבור! אנו רוצים להתפלל מבלי שיפריעו לנו, וכך היה המנהג במשך דורות רבים. בטוחני, שלולא כוחות־רשע, המנסים לחרחר ריב בין אחים אשר חיו בשלום בארץ הזאת, לא היתה כל התערבות בתפילותינו". עוד אמר: "הודות לקדושת המקום הָרַבָּה לא נכון להשוותו לבית כנסת! זהו המקום היחידי, אשר אליו יבוא העברי לשפוך את צקון לחשו ומר נפשו על חורבן בית המקדש… לדעתנו, למקום הזה נועדת אותה הקדושה שחפפה על בית מקדשנו".
(כותלנו, עמ' 119; 140)
אנטיוכוס המלך היווני-סלווקי העמיד פסל עבודה זרה במקדש – "ובחמישה עשר יום לחודש כסלו… הקימו שיקוץ משומם על המזבח…", והקרבן הראשון לנוכח ה'שיקוץ' הוקרב לאחר עשרה ימים – ביום בו נחנך בית המקדש השני שנים רבות לפני כן בימי חגי הנביא – "וביום חמישה ועשרים לחודש היו מקריבים על הבמה אשר על המזבח" (חשמונאים א, נד).
(ע"פ ז.ח. ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 12)
בט"ו בכסלו תרפ"ט (28.11.1928) התפרסם בלונדון ובעתונות בארץ 'הספר־הלבן על הכותל המערבי' – קובץ החלטות בעקבות 'דו"ח ועדת הכותל של המנדט הבריטי', שהוקמה בהוראת ממשלת אנגליה כדי להסדיר את יחסי היהודים־ערבים סביב הכותל, לאור החיכוך המתמשך, ששיאו התגלה במאורעות יום־כיפור תרפ"ט (ראו לעיל כ"ח בחשון).
הספר אמנם נטה להכיר בזכות היהודים להתפלל ליד הכותל, אך נכללה בו הודעת הממשלה מי"ב בתשרי תרפ"ט, שבאחריותה לשמור על הסטאטוס־קוו וכי "הכותל והמגרש בו הוא נמצא שייכים לווקף (=ההקדש) המוסלמי". בספר הלבן הוצדקה התנהגות הממשלה ביום־כיפור בכותל, בטענה כי "הקמת המחיצה היתה הפרה של הסטאטוס־קוו מצד היהודים". למורת רוחו של היישוב היהודי, לא הוזכרה בספר מחויבות הממשלה ל'חופש־הפולחן' של היהודים, על אף שגם דבר זה הינו בכלל ה'סטאטוס־קוו'.
(ע"פ 'כותלנו', עמ' 54-55)
לפי המסורת בט"ו בכסלו ג'תתקפ"א (220 לסה"נ) נפטר רבי יהודה הנשיא, מסדר וחותם המשנה.
*דעות החוקרים חלוקות לגבי שנת פטירתו המדוייקת, ונעות בין 194-220 לסה"נ.
בט"ו בכסלו תש"ו (20 בנוב' 1945) החלו 'משפטי נירנברג', סדרת משפטים שהתקיימו בעיר נירנברג שבבוואריה לאחר מלחמת העולם השנייה, בהם הועמדו למשפט ראשי גרמניה הנאצית ועוזריהם שהואשמו בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם.
(ראו עוד כ"א בתשרי)
ט"ז כסלו תש"ח (29.11.1947) – התקבלה החלטת העצרת הכללית של האו"ם בדבר חלוקת ארץ ישראל (הגדה המערבית) למדינה יהודית, מדינה ערבית, ומרחב נפרד תחת ריבונות האו"ם שיכלול את ירושלים ובית לחם. יום זה מכונה לדורות בשם: "כ"ט בנובמבר".
[לסקירת התגובות הרבניות להצהרה, מספרות וקטעי עתונות הסטורית – ראו כאן במסמך פנימי של 'הקרן למורשת הכותל']
כך סיכם ראש שירות הידיעות (הש"י) של "ההגנה" בירושלים בתש"ח, יצחק (לויצה) לוי, בספרו 'תשעה קבין – ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות':
"ב30 לנובמבר – י"ז כסלו תש"ח – למחרת החלטת האו"ם (החלטת כ"ט בנובמבר שכללה הקמת מדינה יהודית בצד המערבי של ארץ ישראל), הותקף אוטובוס של אגד בכביש לוד… אותו יום מונה מישאל שחם לתפקיד קצין המטה הכללי לענייני תחבורה. הוטל עליו לארגן ולתכנן את התחבורה ולהקצות כוחות ואמצעים מספיקים להבטחתה. תוך יום החלה התחבורה מהלכת בשיירות מאורגנות… אף שלא נמצא רישום מדויק של מסעי השיירות שהגיעו לירושלים בחודש דצמבר, האומדן הסביר הוא של שיירה אחת או שתי שיירות אספקה מדי יום, כשבכל שיירה 10 משאיות. היו גם שיירות גדולות, כמו זו של ה-24 בדצמבר (י"א טבת תש"ח), שכללה 27 משאיות… בסך הכל עלו לירושלים בדצמבר כ-60 שיירות. כל שיירה נסעה הלוך וחזור, כלומר 120 מסעים. 17 נתקלו באש… התקפות קשות במיוחד היו ב26 לדצמבר (י"ג טבת תש"ח) שתי שיירות הותקפו, בזו אחר זו, ליד דיר איוב והקסטל… ארבע משאיות נפגעו והושארו בדרך. הערבים הציתו שתיים מהן…".
'ועדת השרים לענין השמירה על המקומות הקדושים' התכנסה בי"ז בכסלו תשכ"ח (19.12.67) לדון בענין "חשיפת החלק הדרומי של הכותל המערבי", והתקבלו בין השאר החלטות אלו: "-להטיל על שר הדתות לעשות את הצעדים הדרושים לשם הפקעתם והריסתם של הבתים בצד הדרומי של הכותל המערבי (משער ברקלי ודרומה).-למפוני הבתים, כאמור בסעיף 1, ינתן שיכון מתאים אליו יוכלו להכנס מיד עם פנויים. -להכין פעולת הסברה מקיפה בדבר חשיבות חשיפת החלק הדרומי של הכותל־המערבי, בה יודגש – בין היתר – כי במצב הנוכחי יש משום חילול הקודש ופגיעה ברגשות הדתיים של האוכלוסיה היהודית. -להוריד ערימות העפר ולנקות את השטח ליד הפינה הדרומית־מערבית של הכותל (אזור קשת רובינזון)".
שר הדתות החל בטיפול בצדדים החוקיים והמעשיים מול הרשויות ומשרדי הממשלה השונים, בנוגע לפינוי תושבי הבתים שבדרום הכותל, ופינוי העפר שהצטבר עשרות או מאות שנים בצמוד לכותל המערבי והדרומי של הר הבית.
(ע"פ פרוטוקול הועדה והתכתבויות בתיק השר שב'ארכיון המדינה').
י"ז כסלו תש"ח (30.11.1947) – למחרת החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל פרצה מלחמת העצמאות. מלחמה זו מתחלקת לשתי תקופות:
1. התמודדות בין האוכלוסיות היהודית והערבית בארץ ישראל (הסתיימה ב-14.5.1948).
2. מלחמה בין מדינת ישראל ומדינות ערב, לאחר פלישתן לארץ ישראל (הסתיימה בהסכמי שביתת הנשק ב-20.7.1949).
פלישת צבאות ערב לאחר הכרזת המדינה, היתה השלב המכריע בו נשקפה סכנה חמורה למדינה הצעירה. מתוך אוכלוסייה קטנה של 650,000 יהודים, רבים מהם פליטי שואה ועולים חדשים, נפלו יותר מ-6,000 בני אדם (כמעט אחוז מהאוכלוסייה. כ2,000 אזרחים והשאר לוחמים).
המלחמה הסתיימה ב'הסכמי שביתת נשק' עם המדינות השכנות ("הסכמי רודוס" – ראו י"א בטבת תש"ט).
בי"ז כסלו תש"ח (30.11.1947) התרחשה פעולת האיבה הראשונה ב"מדינת ישראל" – פגיעה באוטובוס יהודי שנסע מנתניה לירושלים.
מקור: הכותל המערבי בציר הזמן.
אירועים נוספים
Amis et frères juifs résidents en France vivants en ces derniers temps des jours compliqués de violence et de saccages , nous vous invitons à formuler ici vos prières qui seront imprimés et déposées entre les prières du Mur des lamentations .
