אחת לשנה, בתקופה המשיקה את סוף השנה החקלאית, אנו נדרשים לצאת מן הבית ולעבור לדור בסוכה במשך שבעה ימים. המצווה השנייה היא לקחת ‘ארבעה מינים’ מן הצומח: אתרוג, לולב, הדס וערבה, ולשמוח בהם לפני א-לוקים. בזמן שעמד בית המקדש בירושלים, חלה גם מצוות ‘עלייה לרגל’. ישנם יהודים המקפידים גם היום לקיים ‘עלייה לרגל’ ולפקוד את הכותל המערבי בחג הסוכות.
אנו מסוגלים לדמיין לעצמנו את החגיגה האדירה שהייתה בירושלים בימים עברו: משפחות שלמות, אנשים נשים וילדים, שהגיעו לחגוג את חג הסוכות בירושלים במשך שבעה ימים.
הן התושבים המקומיים והן עולי הרגל היו סועדים ולנים בסוכות שמילאו את הרחובות ואת השווקים.
ומעל הכל – בית המקדש. חכמי המשנה מתארים כי מדי לילה היה בית המקדש מואר באור יקרות שהציף את כל העיר,
והמון אדם היה עולה לחגוג בשירה ובריקודים, על רקע נגינת הלוויים, עד שעות הבוקר המוקדמות, שאז היו יורדים יחד אל המעיין לשאוב מים לניסוך על המזבח. חגיגות אלו נקראו בשם: ‘שמחת בית השואבה’, וחכמי המשנה מצהירים כי ‘כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו’
(סוכה ה, א).
נותר לנו רק להוסיף ולדמיין את השמחה והאחדות הנפלאה אותן הביא עימו חג הסוכות.
התורה מנמקת את מצוות הסוכה במילים הבאות:
למען ידעו דורותיכם, כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, בהוציאי אותם מארץ מצרים.
(ויקרא כג, מג)
באלו סוכות ישבו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים?
חכם המשנה, רבי עקיבא, מבאר כי הכוונה ל’ענני הכבוד’, אותם עננים אלוקיים שעטפו את עם ישראל במסעותיהם במדבר.
חכמי התלמוד חושפים רובד נוסף בהבנת מצוות הסוכה:
“בסוכות תשבו שבעת ימים” – אמרה תורה: כל שבעת הימים, צא מדירת קבע ושב בדירת עראי.
(סוכה ב, א)
מתוך התבוננות בשני מקורות אלו לסיבת מצוות הסוכה, באפשרותנו לגלות את האור המופלא הטמון בחג זה.
כל השנה האדם נמצא בתוך מערכת החיים הסדירה:
הוא בונה לעצמו בית בו יוכל להתגונן מפני פגעי מזג האוויר ומפני העולם שבחוץ, ומייצר לעצמו חיים שיש בהם ביטחון וסדר, ומתוכם הוא חותר אל עבר שגשוג והגשמה עצמית. בתוך מרוץ חיים זה, האדם שואב את בטחונו הקיומי מן הבית ומן החיים אותם יצר לעצמו.
אחרי יום הכיפורים, בו מתכפרים לאדם כל שגגות העבר, והרי הוא שוב טהור וזך כביום היוולדו, מבקש ממנו אלוקים לצאת מאזור הנוחות וממרחב המחיה הבטוח, אל ‘דירת עראי’, מרחב זמני וארעי בו לא נוכחים הסדר והביטחון המוכרים והנוחים.
כמובן שאין רצונו של אלוקים שהאדם יחווה תחושה של חוסר ביטחון, אלא שיחווה מרחב אחר של קיום, כמו שחוו עם ישראל כשיצאו ממצרים, ופסעו במדבריות צחיחים ושוממים, אך היו עטופים בענני אלוקים וכל צורכיהם היו מסופקים ישירות מידיו של אלוקים.
בימים אלה של ערש האומה, לא נזקקו עם ישראל לייצר לעצמם חוויה קיומית של ביטחון, כיוון שחווית הקיום האלוקי עטפה אותם וסיפקה את כל צורכיהם, כתינוק שזה עתה נולד, השואב את ביטחונו מנוכחותה האוהבת של אימו.
אחת לשנה, מבקש אלוקים מאיתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, מן הביטחון שיצרנו לעצמנו, ולנסות לחבור שוב לאותה חוויה של ימי הולדת האומה, עת היינו עטופים וחבוקים בין ידיו של אלוקים, ולהביא אל תוך חיינו את התודעה הזאת, שקיימת נוכחות אלוקית עוטפת ואוהבת הממלאת את העולם, כמאמר משורר התהילים:
יושב בסתר עליון, בצל שדי יתלונן.
אומר לה’ מחסי ומצודתי, א-לוהי אבטח בו.
(תהלים צא, א-ב)
חג שמח!
