תצלומים בשחור-לבן מזכירים לנו את ירושלים החרבה. את פטריות העשן המיתמרות מעל לבתי הכנסת 'החורבה' ו'תפארת ישראל'. את הנערה המבוהלת הנמלטת מן הרובע היהודי העולה בלהבות. את לוחמי הלגיון הירדני עומדים בגאווה מעל עיי החרבות שהיו אך לפני רגע בתים מלאי-חיים. אך לנגד עינינו עומדת היום ירושלים אחרת. ירושלים שאותה מתאר דוד המלך כאילו עמד איתנו היום מול חומותיה
"עֹמְדוֹת הָיוּ רַגְלֵינוּ בִּשְׁעָרַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם. יְרוּשָׁלִַים הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו."
כבר מהימים הראשונים שאחרי איחוד ירושלים – רחבת הכותל המערבי למרגלות הר הבית אינה שוקטת ולו לרגע אחד. מתפללים, תלמידים, חיילים, תיירים, ארכיאולוגים, סדרנים וצוותי בניה ופיתוח – כולם ממלאים את הרחבה בכל שעות היום והלילה. אם תשאלו כל אחד ואחת מהן מה הם מבקשים למצוא בכותל המערבי יענו כולם את אותה התשובה – "שורשים". הכותל המערבי איננו מקום של אבנים, אלא מקום של לבבות. כך היה וכך יהיה. מקום שעיני כל העם היהודי נשואות אליו, והוא מקשר בין כולם בנימים עמוקים, נסתרים ונצחיים.
ירושלים איננה נכס, אלא קריאה. עיר שאיננה שייכת לאף אחד משבטי ישראל אלא לכולם יחד ואולי נכון יותר יהיה לומר שכל שבטי ישראל שייכים אליה. ירושלים תובעת מאיתנו להתעלות על עצמנו וליצור בה חיי מופת, אות ודוגמה לעולם כולו.
ואכן, מאז אוחדה במלחמת ששת הימים, ירושלים היא מופת עולמי של סובלנות ודו-קיום בין הדתות. בכל יום ויום מגיעים לירושלים ולעיר העתיקה בפרט עשרות אלפי מבקרים, עולי רגל ומתפללים בני כל הדתות. מתפללים אלה לצד אלה ושואלים בשלום ירושלים.
לפני שבועות ספורים ציינו בירושלים, בשלום ובאחווה, את חג הפסח היהודי ולצדו הרמדאן המוסלמי וחג הפסחא הנוצרי. סמטאות העיר העתיקות התמלאו בעשרות אלפי מאמינים נרגשים משלוש הדתות מכל רחבי העולם. העולם, כדרכו, נטפל לאירועי-הקצה הבודדים והמצערים שבהם גאוות המתיימרים להיות מאמינים, גוברת על הענווה שמחייבת האמונה. אבל כל מי שמגיע לירושלים ורואה את הרבבות החיים אלה לצד אלה, עובדים אלה לצד אלה ומתפללים אלה לצד אלה יודע כי ירושלים כשמה כן היא – עיר של שלום.
את המזמור הנבואי חותם דוד בתפילה
"יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ. לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ. לְמַעַן בֵּית השם אֱלֹקֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ".
יום ירושלים שמח
