שבט – אדר תתקמ"ב / פברואר 2182

בתקופת החשמונאים, כ-24 שנים לפני התרחשות נס חנוכה, בכ"ח בשבט ג'תקצ"ח (3598 לבריאת העולם), הסתלק אנטיוכוס (השני) מירושלים, לאחר שבא אליה בראש חיל גדול וערך עליה מצור במטרה להחריבה ולהשמיד את כל היהודים. בשל ידיעות רעות על מלחמה בארצו מיהר אנטיוכוס לחזור למקומו, ושם נפל במערכה. עבור עם ישראל היתה זו המלחמה האחרונה [הישירה] מול היוונים, ומאז שקטו יהודה וירושלים מכל צריהם. יום שהסתלק מירושלים הפך ליום טוב ולשמחה ליהודים.

(ע"פ מגילת תענית ופי' האשל, ודברי החוקרים).

לפי זאב ח. ארליך מדובר כאן על אנטיוכוס (החמישי), המלך הסלאוקי, שבזמן המצור על ירושלים היה אמנם ילד קטן, אך ליזיאס שימש לו אפוטרופוס ולחם בשמו נגד מלכות החשמונאים לאחר שנצחו את אנטיוכוס הרביעי חודשים ספורים לפני כן.

(יעויין, ארליך, גבורת בית חשמונאי, עמ' 58).

בכ"ח בשבט תש"ח (8.2.48) יצאה ממרסיי אוניית המעפילים “לקוממיות” (כלומר – לקראת עצמאות), בדרכה לארץ ישראל, כשעל סיפונה מעפילים. היה זה מסעה השני של האונייה לארץ ישראל, אך הפעם היא נתפסה בלב ים על ידי משחתות בריטיות (ספינות קרב), והמעפילים גורשו לקפריסין. הפעלת הספינה וארגון המסע נעשו בידי המוסד לעליה ב’ של “ההגנה”.

ראו כ"ו בשבט תרע"ד, אירועים בתולדות ירושלים

ראו י"ג בשבט תשס"ג (2003).

ביום ל' בשבט תש"ח (10.2.1948) עצרו הבריטים בשכונת "בית ישראל" ארבעה מאנשי ההגנה והוליכום לשער שכם, שם הרגום הערבים והתעללו בגוויותיהם.

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, הוציא לאור בווינה ובלייפציג את ספרו המוֹנוּמֶנְטָלִי "מדינת היהודים" בל' בשבט, א' דראש חודש אדר תרנ"ו (14 בפבר' 1896 לסה"נ), כשנה וחצי לפני כינוסו של הקונגרס הציוני הראשון. בספרו, בהוצאת מ’ ברייטנשטיין, תאר הרצל את חזונו למדינה יהודית – כיצד הוא רואה את מדינת היהודים העתידה לקום. תאורו המפורט כולל אפילו התייחסות לשעות העבודה שיהיו נהוגות במדינה, תפישתה הכלכלית, המדינית, החברתית וכן הלאה.

בסיום ה'פתח דבר' לספר כתב הרצל: "במשך ימי גלותם האפלה כחשכת ליל לא חדלו היהודים מלחלום את החלום הנשגב הזה, לא פסק פיהם מלקרוא ברגש: "לשנה הבאה בירושלים"! עתה הגיעה העת להראות, כי בא החלום ויהי לאידיאה בהירה ומאירה כאור יומם".

(הספר ניתן לקריאה ברשת ולהעתקה מתוכו בפרוייקט בן-יהודה).

{תצלום הכריכה של המהדורה הנפוצה בארץ}

אמרו חכמינו ז"ל (בבלי תענית כט ע"א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה", וכמו שנאמר במגילת אסתר: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה", כלומר – נס ההצלה שארע באמצע חודש אדר, הנס שאנו מציינים בימי הפורים, קשור לכך שבכל החודש הזה יש מזל טוב לישראל (ע"פ תלמוד ירושלמי מגילה, ועוד).

לכן אמרו חכמינו שאם יש לאדם מישראל קובלנא משפטית נגד נוכרי שעשק אותו וכיוצ"ב, ישתדל כמיטב יכולתו שהדיון בתביעה יתקיים בחודש אדר, מפני שיד ישראל אז על העליונה, שכך נגזר עלינו מן השמים (עי' חידושי הריטב"א שם).

ונהגו בכל קהילות ישראל להרבות כבר מראש חודש בשמחה ובהכנת הלב לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה.

{לוח מעוטר לר"ח אדר ופורים – Gross70}