אמון וביטחון – ראש השנה

ראש השנה – תשפ"ה

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל והמקומות הקדושים

את פתחה של שנה חדשה אנו מציינים ביומיים רצופים של "ראש השנה".

אם נטה אוזן לשמו של החג, נבחין שאיננו מסמל רק את תחילתה של שנה חדשה כי הרי איננו מכונה "תחילת השנה" אלא דווקא בשם: "ראש השנה".

כשאנו בוחנים את גוף האדם אנו יכולים להתבונן עליו מלמטה למעלה כשתחילת הגוף היא דווקא מכיוון הרגליים או להיפך מלמעלה ללמטה והראש הוא תחילת הגוף. אולם ברור כי הראש הוא האיבר החשוב ביותר בגוף האדם, האיבר המשפיע והמנהל את כל הליכותיו, מתזוזתה של אצבע קטנה ועד היצירה המיוחדת ביותר שהאדם מסוגל ליצור. הראש הוא המנהל, בו נקבע הכל, וכך גם "ראש השנה" – הוא לא רק תחילתה של שנה חדשה אלא יום בעל המשמעות הגבוהה ביותר, המשפיעה על התנהלותנו במהלך כל השנה כולה, שתבוא על כולנו לטובה.

בתכניו של ראש השנה אנו מוצאים שתי משמעויות מקבילות הניצבות זו לצד זו. מצד אחד, על פי המסורת היהודית העתיקה ראש השנה הוא 'יום הדין', יום בו "ספרי חיים וספרי מתים פתוחים" ביום זה מעשינו נבחנים ועל פיהם יוחלט האם אנו ראויים לשנה נוספת של חיים טובים; מצד שני, כאשר אנו מתבוננים ב'מחזור התפילה' של ראש השנה אנו מוצאים כי התוכן המרכזי של החג הוא יום המלכתו של אלוקים על העולם, יום בו אנו מביעים את רצוננו ותקוותנו שהצדק האלוקי ישרור וימלוך בעולם כולו.

האם קיים קשר בין שני תכנים אלו השוכנים באותו יום?

כדי להשיב על שאלה זו נעיין בדבריו של רבי יעקב בן אשר (מגדולי פוסקי ההלכה, חי בספרד במאה ה-14) בספרו: "ארבעה טורים", שם הוא מתאר את ההכנה הראויה לקראת ראש השנה:

"רבי חנינא ורבי יהושע אומרים: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו של אלוהיה – פירוש: מנהגיו ודיניו – שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואינו חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו; אבל ישראל אינם כן, [אלא] לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקדוש ברוך הוא יעשה להם נס. לפיכך נוהגים לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה"
(ארבעה טורים, אורח חיים סימן תקפא)

תיאור מופלא זה מציב בסתירה חדה את האדם הניצב בפני משפט והוא דואג וחרד מפני העתיד. איך ייתכן להיות רגוע ושלו ואף לבטא רגשות ביטחון ושמחה לקראת 'יום הדין' הקרב ובא? התנהגות זו מוטעמת במילים הסתומות: "איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו של אלוהיה".

מפליא, איזה מן משפט הוא זה, אם האדם הנשפט יודע מראש כי הוא עתיד לצאת זכאי? וכי באמת אנו יודעים את תוצאות המשפט שלנו אצל בוראינו בראש השנה?

ההסבר לכך נעוץ במשמעות הנוספת של ראש השנה – 'יום המלכה', יום שכולו תקווה ורצון לשליטה מלאה של הרצון והצדק האלוקי בעולם כולו.

מהי 'המלכה'? בימינו משטר מונרכי של מלך יחיד על מדינה הוא דבר נדיר. אך על מנת להבין את מושג ה'המלכה' נוכל להיעזר גם בשיטת הממשל הדמוקרטית. כאשר נבחר ראש ממשלה או נשיא לתקופת כהונה, מהו המסר אותו מעבירים האזרחים הבוחרים לאדם הנבחר? אמון! האזרחים שבחרו בו שינהל את ענייני המדינה, הביעו בכך אמון כי הוא האדם המתאים ביותר לתפקיד זה, הוא האדם שידאג בצורה המיטבית לאזרחי המדינה, לשלומם, לרווחתם ולביטחונם.

זהו תוכנה של 'המלכה'. כפי שאנו אומרים בתפילת ר"ה: "מלוך על כל העולם כולו בכבודך" אנו אומרים לאלוקים: אני בוטח בך, אני סומך עליך, אני משוכנע שאתה אוהב אותי ודואג לספק לי את כל צרכי. אמון זה הוא פשר המילים "אומה היודעת אופיו של אלוהיה" – עם המכיר בטובו של אלוקים ומתוך כך בוטח בו לחלוטין.

עתה נבין היטב את הקשר בין 'יום הדין' ל'יום ההמלכה'. אם היינו מתכוננים לראש השנה בחרדה ופחד מהצפוי להיקבע עבורנו, היינו מתנהגים כפי שמתנהג אדם העומד בפני משפט גורלי, ומביעים חוסר אמון שמא לא יפסק כאן דין אמת. לעומת זאת במשפט שלנו אצל בוראינו ואלוקינו, אנו מתנהגים בצורה הפוכה: מסתפרים, מתרחצים, לובשים בגדי חג ועורכים סעודות חגיגיות. בכך אנו מביעים את ביטחוננו החזק ואת האמון הרב שיש לנו באלוקים. שדינו דין אמת, ומנהגו לפנים משורת הדין.

את מבט זה על 'יום הדין' אנו מבטאים בדרך ה'המלכה' בצורה החזקה ביותר. וככל שנאמין יותר ונמליך את הקב"ה על העולם אזי נזכה בעז"ה כולנו לשנה טובה ומתוקה, שנה של התגשמות משאלות, שנה של הצלחה ושמחה, שנה של בריאות ואושר.