אנושיות בקומה הראשונה

אצל רבים מתפרש מושג ה'קרבן' כוויתור על נכס כלשהו לטובת האל, מה שמכונה לעיתים 'פולחן חליפין'  האדם מעניק לאל בעלי חיים או דברי מאכל ובאמצעות וויתור זה הוא משכך את כעסו ומרצה את פניו.

ביהדות, פירוש זה נדחה מסיבה פשוטה: אלוהים בורא-הכל, וכל-יכול איננו זקוק לדבר; הוא גם לא מבקש מבני האדם שיוותרו עבורו או יפסידו בשבילו. הפירוש היהודי למושג 'הקרבן' הוא: התקרבות. באמצעות הקרבת הקרבן, האדם (יהודי ושאינו יהודי) מתקרב אל אלוהים. הקרבן הוא ביטוי של מערכת יחסים קרובה, אינטימית, של האדם ואלוהיו.

בספרי הנביאים שנכתבו בימי בית המקדש הראשון ואף לפניו, אנו מוצאים ביקורת רבה על תפיסת הקרבנות שרווחה בעם ישראל. שמואל, ישעיהו, מיכה, הושע וירמיהו, מרבים להוכיח את העם הרואה בקרבנות פולחן שבאמצעותו ניתן לחפות על עוולות מוסריות וחברתיות. הנביאים הללו לא התנגדו לקרבנות כשלעצמם; הם היו נאמנים לתורה המצווה על הקרבת הקרבנות, ועל חלקם קיים תיעוד שהם עצמם הקריבו קרבנות. ובכל זאת, הם הביעו התנגדות עזה להצבת הקרבנות כעבודת האל הבסיסית בשעה שהעם איננו מתוקן מבחינה מוסרית.

תפיסה זו אינה מובנת מאליה. איננו מוצאים גישה דומה ביחס למצוות אחרות. יהודי שאיננו מניח תפילין מדי יום, לא נאמר לו שבמצב רוחני מסוג זה הינו פטור גם משמירת שבת לדוגמא. לכל מצווה יש זכות וחובת קיום בפני עצמה, ואי-קיום של מצווה אחת איננו סותר קיום של מצווה אחרת. רק ביחס לקרבנות אנו מוצאים את התפיסה האומרת שכל עוד העם איננו מתוקן מוסרית,

אין מקום להקרבת קרבנות. מדוע זה כך?

ההסבר לכך נובע מפירוש המושג 'קרבן': התקרבות. כאמור, ביהדות, הקרבן הוא ביטוי של מערכת יחסים קרובה ואינטימית בין האדם ואלוהים. אך כדי שאדם יוכל להתקרב לאלוהים, עליו להיות ראוי לכך. הדרישה הנחרצת אותה משמיעים הנביאים, היא שהאדם יעמוד בסטנדרטים גבוהים של מוסריות. רק אדם שמתנהג בחמלה, שעושה מעשי חסד, שפותח את ליבו לזולת ? רק הוא ראוי לקירבה לאלוהים.

התפיסה שעמדה מול תוכחות הנביאים, ושעליה הם התריעו שוב ושוב, הייתה זו הרואה בקרבן ? וויתור שבאמצעותו האדם משכך את זעמו של האל. תפיסה זו הובילה בני אדם למצב שבו הם עושים מעשי עוול, ומייד ממהרים למקדש להקריב קרבן, מתוך מחשבה שגויה שבאמצעות הקרבן הם יינצלו מזעמו של אלוהים על מעשי העוול שעשו. הנביאים לא הניחו לתפיסה זו להתקיים, ואף הזהירו מפני חורבן המקדש.

ואכן, המקדש חרב. אלוהים איננו חפץ בקרבנות שמוקרבים מתוך תפיסה שגויה זו, והוא מנע, ועדיין מונע מאיתנו, להקריב לו קרבנות. גם לאחר חורבן המקדש, עלינו לשרש תפיסה שגויה זו ולהפנים את תפיסת הנביאים, הרואה בהקרבת הקרבנות מעשה השייך ל'קומה שנייה' של עבודת האל. ראשית עלינו להיות בני אדם מוסריים והגונים, ורק כאשר נעמיד חברה מוסרית למופת, החומלת על עניים ואומללים ומיטיבה עימהם ? רק אז נזכה בעזרת ה' לאותה קירבה אינטימית וגבוהה שמגיעה באמצעות הקרבנות.