מעניין לציין, כי בשנת 1967 חשפו ארכיאולוגים הולנדיים מקדש בתל Deir Alla שבממלכת ירדן, ועל קירותיו חרוטה כתובת המספרת על בלעם בן בעור הקוסם ומצטטת בשמו נבואת פורענות. באופן לא מפתיע, הוכיחה תגלית זו כי סיפורי המקרא אינם מיתוסים לאומיים שהומצאו בתקופה מאוחרת, אלא סיפורים היסטוריים מהימנים.
נשוב לסיפורינו. לאחר שבלעם חווה התגלות אלוהית המורה לו שלא ללכת עם נכבדי מואב ולא לקלל את עם ישראל, הוא מסרב ללכת. אך כשמשלחת נוספת מנכבדי מואב, חשובים יותר מאנשי המשלחת הקודמת, מגיעה שוב אל בלעם ומפצירה בו לבוא עמהם ולקלל את עם ישראל, הוא חווה התגלות נוספת בה הותר לו ללכת עם נכבדי מואב, אך בד בבד הובהר לו כי לא תהיה בפיו היכולת לקלל את העם.
בלעם הולך. הוא מגיע אל מואב, ומהרי מואב הוא משקיף על מחנה ישראל. הוא מנסה לקלל את העם, אך במקום קללות יוצאות מפיו ברכות… כפי שהובטח לו. ברכותיו-נבואותיו של בלעם כתובות כשירה מרוממת. יש בהן שבחים לעם ישראל, נבואות לעתידו של העם. אך קללות, כמובן, הוא לא הצליח לומר.
שלוש פעמים ניסה בלעם לקלל את עם ישראל, ולא הצליח. לאחר שבלק גילה שאין בכוחו של בלעם לקלל, הוא התאכזב קשות. בזעם בלתי מוסתר הוא מגרש את בלעם ממואב אל ביתו. רגע לפני הפרידה מנצל בלעם את ההזדמנות האחרונה ונושא נאום-נבואה נוסף.
נאומיו-נבואותיו של בלעם מעניינים מאוד. ברור שתוכנן וסגנונן עשוי לדחוק את המילים בהן פותח בלעם את נאומיו, ארבעה במספר לדבר פחות משמעותי. אך כדאי שנשים לב לנאום הרביעי שבו פותח בלעם במילים:
"נאום בלעם בנו בעור
ונאום הגבר שתום-העין,
נאום שומע אמרי אל
ויודע דעת עליון…"
(במדבר כד, טו-טז)
בשלוש מילים מגלה בלעם את טיבו. הוא מכנה את עצמו "יודע דעת עליון", כלומר, זה שיודע את דעתו של אלוהים. מילים אלו נלעגות במיוחד כאשר אנו מבחינים באיזו סיטואציה הן נאמרו. אדם זה שניסה זה עתה שלוש פעמים לקלל את עם ישראל, בניגוד לדברים שנאמרו לו במפורש ? מכנה את עצמו "יודע דעת עליון"? בלעם שאת דעתו שלו בקושי יודע, כאשר איננו מצליח להוציא את מילותיו מפיו, ובעל כורחו יוצאות מפיו מילים הפוכות מאלו שחשב לומר ? הוא זה שמתיימר לדעת את דעתו של אלוהים…?
איננו מבקשים ללעוג לבלעם, אלא להשוותו לאדם אחר: משה רבינו.
משה, מנהיג העם ממצרים ועד פתחה של ארץ ישראל; משה שעלה להר סיני וחווה שם התגלות שבה נמסרה לו התורה ? איננו מכנה את עצמו "יודע דעת עליון". המסר שלו שונה.
בספר 'שמות' אנו קוראים את פנייתו של משה אל אלוהים:
"אם נא מצאתי חן בעיניך, הודיעני נא את דרכיך, ואדעך…"
(שמות לג, יג)
משה איננו מתיימר לדעת הכל. הוא איננו סבור שהוא גילה את סודות היקום ואת מניעיו של אלוהים. משה שאיננו יודע-כל, מודה בכך, ומתוך עמדה של ענווה הוא מבקש לדעת.
כאשר התנ"ך מעמיד לנו דמויות, הוא מבקש שנלמד מהן, והוא רומז לנו האם מדובר בדמות חיובית שיש ללמוד ממנה כיצד להתנהג, או בדמות שלילית שיש ללמוד ממנה כיצד לא להתנהג. משה הוא דמות חיובית, ולמה? כי הוא עניו. כי הוא מודה שיש לו עוד מה ללמוד ולדעת. בלעם הוא דמות שלילית, כי הגאווה מעבירה אותו על דעתו. כי הוא איננו מסוגל להודות בחולשתו.