שאלה חיונית ביותר עולה מאליה: מהו היחס של א-לוקים כלפי אכילת בעלי חיים?
דומה, כי אין תשובה ברורה ואחידה לסוגיה זו, השנויה במחלוקת בקרב הפרשנים והוגי הדעות ביהדות: יש הנוקטים בגישה הרואה באדם – הנברא בצלם א-לוקים – יצור נעלה יותר מבעלי החיים; ובבעלי החיים – בריות שנבראו לצורכי האדם. על פי גישה זו אין כל פגם מוסרי באכילת בשרם של בעלי החיים. לעומתם, יש המדגישים את המצוות האוסרות על צער בעלי חיים, ומסיקים כי באופן אידאלי אין לאדם אכול בשר בעלי חיים.
מתוך התבוננות במצווה המופיעה בפרשת השבוע – פרשת ראה – ניתן למצוא גישה אמביוולנטית כלפי אכילת בשרם של בעלי החיים:
כי ירחיב ה' א-לוקיך את גבולך… ואמרת: 'אוכלה בשר!' כי תאווה נפשך לאכול בשר; בכל אוות נפשך תאכל בשר… רק חזק לבלתי אכול הדם, כי הדם הוא הנפש, ולא תאכל הנפש עם הבשר!
(דברים יב, כ-כג)
א-לוקים מתיר אם כך לאכול בשר בעלי חיים, אך אוסר לאכול את דמם, שכן "הדם הוא הנפש", כלומר, נפש הבהמה שוכנת בדמה, ואין ראוי לאכול את הנפש.
מצד אחד, ניתן לראות כאן היתר גורף של אכילת בעלי חיים, מאלו שהתורה התירה לאכול. מצד שני, טמונה בהוראה זו רגישות לכך שגם בבהמה שוכנת 'נפש', ואין ראוי לאכול דם שבו מתבטאת חיוניותה של הנפש.
מעיון במקורות אחרים בתורה, אנו עשויים לגלות מורכבות נוספת בסוגיה זו. בסיפור בריאת העולם נאמר, כי א-לוקים נתן לאדם הראשון "את כל עשב זורע זרע… ואת העץ אשר בו פרי עץ… לכם יהיה לאוכלה" (בראשית א, כט) – א-לוקים התיר לאדם להשתמש בצומח לצורכי אכילה, אך לא בחי. בדור מאוחר יותר, לאחר שיצא נוח מן התיבה לאחר המבול, נאמר לו: "כל רמש אשר הוא חי – לכם יהיה לאוכלה, כירק-עשב נתתי לכם את כל" (בראשית ט, ג) – א-לוקים הרחיב את היתר האכילה מן הצומח אל החי.
כעת יש לשאול:
מה נשתנה בין קודם המבול לאחר המבול? ומהי המציאות האידיאלית?
הרב אברהם יצחק קוק, הרב הראשי הראשון לארץ ישראל, שוטח את משנתו המהפכנית במסה 'חזון הצמחונות והשלום'. לשיטתו, על אדם הראשון נאסר לאכול בשר בעלי חיים, כיוון שזו המציאות המוסרית האידאלית; אולם, מצב זה בו חוקי המוסר חלים על בעלי החיים ועל האדם בשווה, הוביל לכך שבני האדם הידרדרו וחיקו את אופי התנהלותם של בעלי החיים: שרירותי ונטול מוסר ותבונה; הידרדרות זו גררה בעקבותיה את המבול. לאחר המבול, בכדי לתקן מצב זה, הרחיק א-לוקים את אדם מבעלי החיים באמצעות כך שלא יחולו חוקי המוסר על בעלי החיים.
זו הסיבה שהתורה מקדימה להיתר אכילת בשר את התיאור: "ואמרת: 'אוכלה בשר!' כי תאווה נפשך לאכול בשר"; א-לוקים תולה את היתר אכילת בשר במצב הנפש המקולקלת של האדם, שהובילה אותו לכך שאין הוא חש התנגדות פנימית לאכילת בשר בעלי החיים.
הרב קוק מתאר, כי באחרית הימים בני האדם ילכו ויזדככו עד כדי כך, שהחלת המוסריות האנושית כלפי בעלי חיים, לא תגרום לבני האדם להתדרדר לכדי דרך חיים בהמית, וגם לא לעוות את סדר העדיפויות המוסרי הראוי, ובני האדם יחושו שוב הבעייתיות שיש באכילת בשר בעלי החיים, וישוב האיסור הא-לוקי הקדום שנגנז מימי ראשית העולם, שאין לאדם ולא לבעל חי רשות לאכול את בשרו של אף בעל חי.
וכך מתאר הנביא ישעיהו את אחרית הימים:
זאב וטלה ירעו כאחד,
ואריה כבקר יאכל תבן,
ונחש עפר לחמו,
לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, אמר ה'.
(ישעיהו סה, כה)