במילים אלו מצווים הכוהנים לברך את בני ישראל:
יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחונך. יישא ה' פניו אליך, וישם לך שלום.
(במדבר ו, כד-כו)
ברכה א-לוקית קצרה זו, חותמת במילה: 'שלום'. אנו מוצאים כי השלום הוא מוטיב מרכזי המופיע שוב ושוב בסדר יומו של היהודי, ותמיד לו ניתנת המילה האחרונה: תפילת העמידה חותמת בברכת השלום, תפילת ה'קדיש' מסתיימת באמירת "עושה שלום במרומיו…", וכך גם ברכת המזון.
על פי חכמי התלמוד, המילה 'שלום' היא לא פחות מאשר אחד משמותיו של א-לוקים. מאז ימי המקרא, כששני יהודים נפגשים הם קוראים במילה 'שלום' אחד לרעהו, ועד היום כך נוהגים יהודים דוברי עברית. על פי המסורת הקדומה, גם שמה של העיר 'ירושלים' נגזר מן המילה שלום. הד למסורת זו אנו מוצאים בספר התהילים:
שאלו שלום ירושלים, ישליו אוהבייך
יהי שלום בחילך, שלווה בארמנותייך
למען אחיי ורעיי, אדברה נא שלום בך
(תהילים קכב, ו-ח)
אנו מחויבים אם כך לנסות להעמיק בהבנת המושג 'שלום'. מדוע השלום הוא מרכיב כה בסיסי בעולמו של היהודי? ומהו השלום האידיאלי אליו אנו כוספים?
בתפיסה הפשוטה, שלום הוא מצב של חוסר מלחמה והיעדר מריבה. אולם לאור החשיבות הניתנת לשלום, קשה להקטין אותו רק לכדי תיאור השולל מריבה. עלינו למצוא בו תוכן חיובי, כזה שמצדיק את היות השלום שמו של א-לוקים. נראה, כי לא פחות משהשלום מתאר מצב פסיבי של חוסר ריב, הוא מתאר מצב אקטיבי של הרמוניה, מציאות אשר כל מרכיביה תורמים אחד לשני. מן המילה שלום, נגזרת המילה: 'שלם'; כאשר כל המרכיבים משתלבים במקומם המדויק נוצרת 'שלמות'. נוכל לקחת את המוזיקה כמשל: כשכל נגן בלהקה מנגן את התווים הנכונים, בזמן הנכון ובסדר הנכון, נשמעת יצירה שיש בה הרמוניה ושלמות.
השלום שבו העם היהודי מתברך, אין ספק שהוא נושא בתוכו שלום מן האויבים מסביב וחוסר פילוג בתוך העם. אך הוא נושא בתוכו גם הרבה מעבר לכך: מציאות בה כל חלקי האומה תורמים האחד לשני וניזונים האחד מהשני. מצב השלום האידיאלי הוא, שאין כל פלג בעם מתכנס בתוך עצמו, וגם אין הוא משתנה ומתמזג בתוך הפלגים האחרים, אלא כל קבוצה וכל מגזר תורמים מן הייחודיות שלהם לקבוצות ולמגזרים שלצידם, וכל בעל מקצוע תורם מן המומחיות המיוחדת רק לו. אין אדם שאין לו רעיונות שיש בהם תועלת עבור אדם אחר, וכשכל רעיון מגיע ליעדו, זהו 'שלום'. דווקא מתוקף היות חזון השלום כה מרומם וכה פנטסטי, אנו חוזרים עליו שוב ושוב בכל הזדמנות, בבית הכנסת ומחוצה לו.
לפני כמעט אלפיים שנה, חיבר רבי יהודה הנשיא בארץ ישראל את המשנה, מפעל עצום שמטרתו הייתה לאסוף, לסדר ולכתוב את כל הפירושים וההלכות שנאמרו בימי הבית השני ואחריו, שעד ימיו עברו בעל פה מאדם לאדם. המשנה חותמת באמירה:
אמר רבי שמעון בן חלפתא: לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל, אלא השלום, שנאמר: "ה' עוז לעמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום".
(מסכת עוקצין פרק ג)
המשנה ממשילה את השלום לכלי, אותו אפשר למלא בברכות ובשפע. לעיתים האדם מוצא בחייו את כל המרכיבים שאמורים להוביל אותו לאושר: רווחה כלכלית, עבודה מתגמלת, חברה תומכת ובני זוג אוהבים, אך עדיין הוא איננו מאושר. זאת משום שחסר לו בחייו שלום, שהוא הכלי שמאפשר לברכה ולשפע לבוא לידי ביטוי. כשהאדם מוצא את מקומו הנכון בתוך עצמו, בעבודה ובזוגיות, ומתוך כך מפרה את הסובבים אותו, הוא מוצא את השלום, המאפשר לו להנות ולשמוח בכל הטוב המקיף אותו.