נקרא על מריבה בין אחים שנגררת למעשה חמור של אחים המוכרים את אחיהם הצעיר לעבדות בארץ זרה; נלווה את יוסף שהופך מבן טיפוחים של אביו לעבד, מצליח לרכוש מעמד נחשב בבית אדוניו, אך מושלך לבור הכלא המצרי בעקבות עלילה שפלה; נמשיך לעקוב אחר יוסף העולה בפתאומיות לגדולה; ונסיים בהבאת יעקב ומשפחתו למצרים כשיוסף הוא שר מצרי בעל מעמד ועוצמה ופורש חסות על משפחתו הרחבה.
כאשר מתבוננים באישיותו של יוסף לאור דברי המקרא ומדרשי חז"ל, ניתן להבחין בתכונות שונות שיוסף הצטיין בהן. אחת מהן היא הנאמנות לחינוך שהנחיל לו אביו. גם כאשר יוסף נדחה מן המשפחה על ידי אחיו, נמכר לעבדות בארץ בעלת תרבות כה שונה מזו שהכיר בבית אביו, הוא שמר בגבורה על המורשת הערכית שהביא מהבית. כשאנו רואים זאת במספר אירועים בחייו של יוסף במצרים.
כאשר עלה יוסף לגדולה יחסית בבית אדוניו אשר "כל יש לו נתן בידו", חיזרה אשת האדון אחר יוסף הצעיר יפה התואר. יום אחר יום פיתתה אותו אך יוסף סירב בעקשנות. את סירובו הוא נימק בטענה מוסרית:
"הן אדוני לא ידע איתי מה בבית, וכל אשר יש לו נתן בידי… ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לא-לוהים?"
(בראשית לט, ח-ט)
באחד הימים המתינה לו הגברת לבדה בבית, וכאשר יוסף הגיע לבית לעשות מלאכתו, היא גררה אותו בכוח אליה. בתלמוד הבבלי מתוארת הסיטואציה ברגע השיא שלה, כאשר יוסף נשבר אל מול תחנוניה, אך לפתע "באה דמות דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון" (מסכת סוטה, דף לו). יוסף נזכר בחינוך שקיבל, אזר אומץ ונמלט מן הבית אל הרחוב.
לאחר מכן, בעת שהותו בבור הכלא המצרי, שימש יוסף כאוזן קשובה עבור אסירים אחרים. כאשר הבחין בשני אסירים שמצב רוחם ירוד, הוא לא התעלם. הוא פנה אליהם בשאלה "מדוע פניכם רעים היום?", שאלה שעל ידה, בסופו של דבר, התגלגל שחרורו של יוסף מן הכלא.
יוסף מתייחד איפוא בעמידה ערכית איתנה מול התרבות המצרית המרשימה. הוא נאמן לערכים שספג בבית אביו, ביתם של האבות אברהם, יצחק ויעקב. יוסף איננו נטמע ומתמזג בערכי הסביבה. הוא מבין שהוא שונה, שהוא נושא מורשת ערכית ייחודית שהוא נדרש לממש אותה בחייו.
בשנה זו חלה 'שבת חנוכה' בפרשת 'וישב'. חג החנוכה מסמל תכונה זו של עצמאות יהודית-ערכית. המכבים שנלחמו בכובש היווני-סלווקי, לא דרשו רק עצמאות מדינית. הם התנגדו לניסיונותיו של הכובש להשליט את התרבות ההלניסטית על העם היהודי. העצמאות שהם נלחמו עבורה ביטאה יותר מבעלות לאומית על פיסת קרקע. היא ביטאה את זכותו של העם היהודי לחיות חיי רוח מתוך נאמנות ומסירות לערכים היהודיים שירשנו מאבותינו.
מסירות זו אינה נוצרת מאליה. היא תוצאה של דורות רבים שהיו מוכנים להקריב למען היהדות, בתנאים טובים ופחות טובים, מתוך חוייה עמוקה שאין ליהודי חיים אחרים שנכונים עבורו. אנו מביטים על מסורת ארוכה זו שמתחילה מיוסף הצדיק, דרך המכבים ורבבות יהודים במשך הדורות, ואיננו יכולים שלא להתפעל מהגבורה, מהמסירות ומהנאמנות. הסיפור ההיסטורי של העם היהודי מפנה אלינו את הקריאה ללמוד על נאמנות מרשימה זו ולהצטרף לשרשרת הדורות המפוארת של העם היהודי.