מחאה נגד המוות

פרשת חוקת – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'חוקת' עוסקת בחלקה הראשון בטקס ייחודי של היטהרות מטומאת המוות. אדם שנגע בגופת אדם מת, או אפילו רק שהה עם מת תחת קורת גג אחת, אסור לו באיסור חמור להיכנס למקדש או לנגוע בקורבנות. כדי להיכנס אל המתחם המקודש עליו לעבור טקס של הזאת 'מי חטאת' – מים המחטאים אותו מטומאת המוות.

כמו כל המצוות והטקסים מתחומי הפולחן, טקס זה עשוי להיראות זר בעיניו של בן בתרבות המערבית. אך כמו כל המצוות והטקסים הללו, גם לטקס זה יש יסודות סימבוליים עמוקים המבטאים רעיונות, תפיסת עולם וערכים. עבורנו  כל זמן שאין לנו פרה אדומה החוקים הללו אינם ברי מימוש; אך הערכים והעקרונות שיש בהם מדברים גם אלינו.

ובכן, מה יש בהם ב'מי חטאת' וכיצד הם מתייחסים אל המוות? זה מתחיל בלקיחת פרה אדומה שיש לה שתי תכונות מעניינות: היא תמימה, ללא כל מום; ומעולם לא נעשתה בה עבודה ולא הניחו עליה דבר. הפרה נשחטת ונשרפת מחוץ לירושלים, ואת האפר שנותר ממנה מערבים ב'מים חיים'. המים הללו הם 'מי חטאת' שמהם מזים על מי שנטמא בטומאת מת, ובכך מטהרים אותו ומאפשרים לו להתקרב אל המקדש או אל הקורבנות.

ברור שמדובר במערכת סמלים מורכבת. אך כדי לעמוד עליה, ולו במבט חטוף, יש לשאול מהי עמדת היהדות על המוות. שכן זהו הנושא שבו אנו עוסקים – טומאת המוות וההיטהרות ממנה.

ובכן, ליהדות יש תפיסה מפתיעה ביחס למוות. ספר בראשית מספר שהאדם לא היה אמור לפגוש את המוות, ורק כתוצאה מחטאו של האדם הראשון נגזר עליו עונש לסיים את חייו. למעשה, האדם ביסודו הוא בן אלמוות. המוות הוא תקלה. תקלה שאין דרך לברוח ממנה, אך גם לא נכון להשלים עימה.

הנביא ישעיהו מבטא עמדה זו באופן ברור כאשר הוא מתנבא ומתאר עתיד אוטופי:

"בילע המוות לנצח, ומחה ה' א-לוקים דמעה מעל כל פנים, וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ"
(ישעיהו כה, ח).

המוות איננו לגיטימי, ואף שאין לנו ברירה אלא להיכנע לו, שכן אלו הם חוקי הטבע, אין זה אומר שאנו אמורים גם להשלים עימו.

היכן בא לידי ביטוי יחס זה אל המוות? דווקא בתחומי הקדושה – המקדש והקורבנות. אדם שהתקרב אל המוות ובא עימו במגע, חייב לשמור מרחק מתחומי הקדושה. הנטייה האנושית לעשות אידיאליזציה למוות מחייבת את היהדות להציב גבול ברור וחד: המוות לעולם איננו מתקרב לתחומים המקודשים!

איך בכל זאת יכול אדם להתקרב אל הקדושה לאחר שהתקרב אל המוות?
האדם נדרש לעבור תהליך שבו הוא "מכניע" באופן סימבולי את המוות. לשם כך נלקחת פרה אדומה – הצבע האדום לא נבחר במקרה. הוא מסמל את עוצמות החיים. הפרה הזו היא סמל של חיים ושל חופש, גם בכך שהיא תמימה ואין בה מום וגם בכך שלא נעשתה בה כל עבודה. לאחר ששוחטים אותה ושורפים אותה, סמל החיים העוצמתיים הופך להיות סמל המוות – ככל שהחיים עוצמתיים יותר, כך כשהם נגדעים המוות נוכח יותר.

ואת האפר הזה מערבים עם "מים חיים" – מים שנשאבו ממעיין, מים רעננים ונקיים. המים הללו המעורבים באפר מבטאים ניצחון סמלי של החיים על המוות. לאחר שהנכחנו את המוות אנו מחיים אותו ויוצרים מעין "תחיית המתים", ובכך אנו מבטאים את יחסנו אל המוות – יחס של מחאה.

רק מתוך תפיסת עולם של אמונה בחיים ומחאה נגד המוות – יוכל אדם להתקרב אל הקדושה.