שררה או עבדות?

פרשת תצווה – תשפ"ד

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'תצווה' היא המשך ישיר לפרשה הקודמת, 'תרומה'. שתי פרשיות אלה עוסקות בהכנות הנדרשות לקראת העבודה ב'משכן' – בית המקדש הזמני שליווה את בני ישראל בנדודיהם במדבר ועד בניית המקדש הקבוע בירושלים.
אלא שבעוד פרשת 'תרומה' עוסקת במבנה המשכן עצמו ובכלים המוצבים בתוכו ומשרטטת תוכנית מדויקת למשכן ולכליו, הרי שפרשת 'תצווה' עוסקת בעיקר בהכשרת האנשים האמורים לעבוד במשכן ולהפעיל אותו – אהרון הכוהן ובניו.

הכשרה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים: האחד קשור לבגדיהם המיוחדים של הכוהנים. בגדים אלה נדרשים להיעשות מבדים מסוימים, ובפרט בגדי הכוהן הגדול שנעשו "לכבוד ולתפארת". התחום השני שבו באה לידי ביטוי הכשרת הכוהנים היא בשבעת ימי ה'מילואים', שבעה ימים שבהם יְתַרְגֶלוּ אהרון ובניו את העבודה במשכן.

בין פרטי בגדיו של הכוהן הגדול, ישנן מספר אבנים יקרות המשובצות בבגדים. על חזהו של הכוהן מונח ה'חושן', מעין תכשיט משובץ באבנים יקרות שעליהן חקוקים שמות שנים עשר שבטי ישראל: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר, זבולון, דן, נפתלי, גד, אשר, יוסף ובנימין. בכל אבן משובץ שם של אחד משבטי ישראל, ובסך הכול שתים עשרה אבנים. בנוסף, על כתפיו של הכוהן מונחות שתי אבנים נוספות, שבכל אחת מהן חקוקים שמותיהם של שישה שבטים.

מדוע חקקו את שמות שבטי ישראל בבגדיו של הכוהן הגדול? התורה מתייחסת לשאלה זו. ביחס לאבנים שאהרון נושא על חזהו נאמר:

ונשא אהרון את שמות בני ישראל בחושן המשפט על ליבו, בבואו אל הקודש, לזיכרון לפני ה' תמיד.
(שמות כח, כט)

וביחס לשתי האבנים שעל כתפיו נאמר נימוק דומה:

ונשא אהרון את שמותם לפני ה', על שתי כתפיו לזיכרון.
(שם שם, יב)

הכוהן הגדול נושא את זיכרון בני ישראל לפני ה' בשני מקומות בגופו: על ליבו ועל כתפיו, וזאת כדי שבני ישראל יהיו "לזיכרון".

הפרשנים נחלקו במשמעותו של "זיכרון" זה. רבים מהפרשנים הבינו כי המטרה היא שהכוהן יזכיר את בני ישראל לפני ה'. אך פרשנים אחרים, כמו רלב"ג (פרובאנס, 1288-1344) ודון יצחק אברבנאל (פורטוגל וספרד, 1437-1509), ביארו כי מטרת חקיקת השמות על האבנים היא עבור הכוהן, כדי שהכוהן הגדול יזכור תמיד שהוא פועל במקדש בשליחות העם.

תפקיד הכהונה הוא תפקיד רגיש. מצד אחד, הכוהן אחראי על הפולחן במקדש כשליח ונציג של העם כולו. מצד שני, תפקיד זה עלול להוביל את הכוהן להתנשאות ולנטילת שררה ואף לשחיתות. בדורות מאוחרים יותר אנו מוצאים כוהנים שניצלו את מעמדם ותפקידם להשגת רווחים אישיים שלא ביושר. כך מסופר בספר שמואל על חופני ופנחס, בניו של עלי הכוהן, שנהגו שלא ביושר עם האנשים והנשים שבאו אל המשכן שהיה בשילה.

הכוהן הנושא תמיד את שמות בני ישראל על כתפיו ועל ליבו, נדרש לזכור בכל עת כי הוא לא עובד במקדש מחמת זכויות יתרות שהוענקו לו. הכוהן משרת את העם בכך שהוא עובד לפני ה'.

לא רק הכוהן נדרש שלא להשתרר על העם. כל מנהיג ובעל תפקיד ציבורי נדרש לזכור שהוא איננו נעלה מעל האחרים אלא אדרבה, משרת אותם.

כך מסופר בתלמוד הבבלי (מסכת הוריות, דף י) על שני חכמים, רבי אלעזר חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא, שהיו עניים, ורבן גמליאל העניק להם תפקיד בבית מדרשו כדי שיתפרנסו ממנו. אך השניים המשיכו לשבת בשורות האחוריות שבבית המדרש. כשראה זאת רבן גמליאל גער בהם: "כמדומים אתם ששררה אני נותן לכם? עבדות אני נותן לכם!".

ככל שנזכור שתפקיד של הורה, מחנך או איש ציבור, איננו שררה אלא עבדות – כך נמלא את תפקידינו בנאמנות ובהצלחה.