כי תשא – תשפ"ג
הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
בפרשת השבוע 'כי-תשא' אנו קוראים את ההוראות האחרונות שקיבל משה מא-לוקים בארבעים הימים שבהם היה על הר סיני. לאחר שקיבל את החוקים שבפרשת 'משפטים' ואת ההוראות לבניית המשכן וכליו ובגדי הכהונה, הורה לו א-לוקים להפקיד על בניית המשכן את בצלאל בן אורי משבט יהודה אשר יעמוד בראש הצוות שיבצע את המשימות המורכבות והמדויקות של בניית המשכן וכל המתלווה אליו. ואז, רגע לפני שהוא יורד מן ההר נאמרת לו מצוות השבת:
ויאמר ה' אל משה לאמר: ואתה דבר אל בני ישראל לאמר: אך את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם, לדעת כי אני ה' מקדישכם. ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם… ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם…
(שמות לא, יב-יז)
בקריאת מצווה זו עולות מיד שתי שאלות לפני הקורא. האחת: מה הקשר בין מצוות השבת לרצף ההוראות הקשורות לבניית המשכן? והשנייה: הרי מצוות השבת כבר נאמרה לעם כולו ב'מעמד הר סיני', ואך לפני ארבעה שבועות קראנו את הציווי: "זכור את יום השבת לקדשו! ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' א-לוקיך", ומדוע יש צורך לחזור ולהורות שוב על מצווה זו?
חשובי הפרשנים שעסקו בשאלה זו ראו שתי שאלות אלו כפותרות האחת את השנייה. אכן, מצוות השבת כבר נאמרה ב'מעמד הר סיני', אך עתה נוצר צורך מיוחד לחזור ולהדגיש את חשיבותה, דווקא בהקשר של בניית המשכן. זאת משום שבניית המשכן כרוכה בעשיית מלאכות רבות האסורות בשבת, והיה ניתן להעלות על הדעת שבניית המשכן דוחה את קדושת השבת. לכן, עם סיום ההוראות לבניית המשכן, חזר א-לוקים על מצוות השבת כדי להדגיש שבניית המשכן נדחית מפני קדושת השבת, ובלשונו של רש"י:
"אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה… אף על פי שתהיו רדופין בזריזות המלאכה – שבת אל תִּידָחֶה מפניה."
(רש"י לשמות לא, יג)
האיסור לבנות את המשכן בשבת נוגע באחד הנושאים העדינים במחשבת היהדות: קדושת הזמן וקדושת המקום. המשכן מבטא את קדושת המקום. הר הבית, שעליו נבנה מאוחר יותר המקדש, הוא המקום הקדוש ביותר לעם היהודי. לעומת זאת, השבת מבטאת את קדושת הזמן. בתוך שגרת החיים האפרוריים מפציע מדי שבעה ימים זמן מקודש – יממה של קודש. שאלת בניית המשכן בשבת היא למעשה התנגשות בין קדושת הזמן וקדושת המקום – איזו מהן דוחה את חברתה?
ניתן להצביע על אספקטים שונים ליחס בין קדושת הזמן וקדושת המקום, ולעיתים אכן נוכל למצוא שקדושת המקום גוברת על קדושת הזמן, כך לדוגמה, הקרבת הקורבנות הקבועים במקדש נעשית גם בשבת, למרות שהיא כרוכה בעשיית מלאכות. ועם זאת, כאשר העם ניגש אל קדושת המקום לראשונה ובונה את המשכן, קדושת הזמן גוברת ומגבילה את הבנייה.
ניתן לראות זאת כך: קדושת הזמן משמעותה שקיימים זמנים שבהם פורצת נוכחות א-לוקית אל תוך הזמן השגרתי, פריצה שגורמת לנו לעצור ולהקדיש את הזמן להתוועדות עם א-לוקים. כאשר פורצת קדושה לתוך הזמן, אנו נקראים להתמסר אליה בכל סדרי החיים שלנו, כולל אלו המקודשים, כמו המקומות שנקבעו להשראת השכינה ולעבודת הקודש.
השבת היא הזמנה להתמסר אל הקודש, "כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם… כי קודש היא לכם". השבת ניתנה לנו כדי שתשפיע על ימי האדם, גם על ימי החולין, כפי שכתב הרב אהרון מקרלין (ממנהיגי תנועת החסידות בליטא, 1736—1772) בשירו הנשגב "ק-ה אכסוף נועם שבת":
"שישה ימים המקבלים קדושה משבת קודשך"
השבת היא מתנה שכל יהודי ויהודייה נקראים לקבל בזרועות פתוחות. וכמו כל מתנה איכותית, גם אם לעיתים היא דורשת מאמץ – הרווח מפצה על המאמץ.