פרשת תרומה תשפ"ג

הרב הגאון שמוא רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'תרומה' שאותה נקרא בשבת בבית הכנסת עוסקת בהוראות לבניית ה'משכן' – המקדש הזמני שליווה את בני ישראל במסעם במדבר, והמשיך להתקיים לאחר שנכנסו לארץ ישראל עד בניית המקדש הקבוע בירושלים בתקופת שלמה המלך. במשכן, כמו במקדש שנבנה מאוחר יותר, היו רהיטים וחפצים ששימשו את הכוהנים בעבודתם: ארון הברית שהיה מונח בחלק הפנימי והמוסתר של המשכן, ובתוכו היו מונחים שני לוחות הברית שקיבל משה בהר סיני; מזבח קטן לקטורת המפיצה ריח נעים בחלל המשכן; המנורה המפורסמת, שתבליט שלה חקוק על שער טיטוס ברומא, ובה הדליקו הכוהנים שבעה נרות מדי יום; שולחן שעליו הונח 'לחם הפנים' שאותו אכלו הכוהנים מדי שבת; ובחצר המשכן עמדו המזבח הגדול שעליו הוקרבו הקורבנות וכיור שבו רחצו הכוהנים את ידיהם ורגליהם לפני שניגשו לעבוד במשכן.

לכל הכלים הללו, כמו גם למבנה המשכן עצמו, נתן א-לוקים הוראות מדויקות כיצד לבנות. ההוראות הללו מתייחסות לחומרים שמהם עשויים המשכן וכליו ולגודל שבו הם צריכים להיעשות. כך, לדוגמה, מידותיו של הארון הן שתי אמות וחצי על אמה וחצי בגובה אמה וחצי ('אמה' היא מידה קדומה שמקבילה לכ-45 ס"מ) ומידותיו של השולחן הן שתי אמות על אמה בגובה אמה וחצי, ואילו המשכן עצמו בנוי ממספר מדויק של קרשי עץ ברוחב אמה וחצי ובגובה עשר אמות.

מידות מדויקות אלו מצוטטות בתלמוד הבבלי בקשר למחלוקת מעניינת. חכמים נחלקו האם "אפשר לצמצם" או "אי אפשר לצמצם", כלומר, האם ניתן לעשות דברים במידה מדויקת או בזמן מדויק, או שהדבר איננו אפשרי. זוהי מחלוקת עובדתית שיש לה השלכות הלכתיות שונות. התלמוד מבקש להוכיח את נכונות הדעה ש"אפשר לצמצם", כלומר שיש יכולת אנושית לעשות דברים מדויקים, מן המידות המדויקות של המשכן וכליו. אם א-לוקים הורה לבנות את המשכן ואת הכלים המוצבים בו במידות מדויקות, הרי לנו שמצופה מן האדם לבצע זאת במדויק. ציפייה זו אפשרית רק אם יש ביכולתו של האדם לעשות דברים מדויקים, כך שיש לנו הוכחה שיכולת זו קיימת ו"אפשר לצמצם".

על הוכחה זו משיב התלמוד במילים הבאות:

"שאני התם, דרחמנא אמר עביד, ובכל היכי דמצית למיעבד – ניחא ליה"
(מסכת בכורות, דף יז),

כלומר, שונה הדבר שם, שא-לוקים אמר 'עשה', ועל האדם מוטל לעשות ככל שביכולתו, ומעשיו הינם רצויים לפני א-לוקים, גם אם לא הצליח לעשות את הדברים במדויק.

דברים אלו מלמדים אותנו שני עקרונות חשובים עבור כל אדם. האחד: א-לוקים איננו מצפה מן האדם לעשות דברים שאין לו יכולת לבצעם. אם קיימת הוראה כלשהי, מצווה או איסור, המופנית כלפי האדם – זוהי הוכחה שהדבר הוא בתחום יכולתו של האדם. במקרים חריגים שהאדם באמת אינו יכול לעשות את המצווה, הוא נחשב כאנוס, והכלל התלמודי קובע בנחרצות: "אונס – רחמנה פטריה", דבר שהאדם אנוס ואינו יכול לעשות, א-לוקים פוטר אותו מן המעשה. כמובן, שאין מדובר בהיתר גורף. האדם צריך לשקול היטב את יכולתו, להתייעץ ולחפש פתרונות. אולם כאשר האדם באמת מנוע מלקיים את המצווה, הוא פטור ממנה.

העיקרון השני נובע מן הראשון והוא חשוב לא פחות: גם כאשר ההלכה מעניקה לנו הוראה מדויקת על מעשה מסוים, אם ניסינו והצלחנו בו באופן חלקי בלבד – מעשינו רצויים לפני א-לוקים. אין ביהדות ציפייה פרפקציוניסטית שהאדם יצליח תמיד לעשות את הדברים במדויק. הרצון והמאמץ הם החשובים, וכאשר האדם רוצה ומשתדל לעשות מעשה נכון, הדבר מוערך גם אם התוצאות הן חלקיות. זאת משום ש"רחמנא – ליבא בעי", א-לוקים מבקש את לבו של האדם, את רצונו ואת מוכנותו להקריב ולהתאמץ. גם תוצאות חלקיות נחשבות מספיק כאשר הן מבוססות על רצון כנה של האדם לעשות את המעשה הנכון.