פרשת שמות תשפ"ג

הגאון הרב שמואל רבינוביץ – רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'שמות' הפותחת את הספר השני מספרי התורה, עוברת מהעיסוק במשפחתם של האבות: אברהם, יצחק ויעקב, אל סיפורו של העם. סיפור זה מתחיל בקשיים ובסבל. פרעה, המלך המצרי, חושש מהריבוי של העם ההולך ומתפתח במצרים, והוא מחליט לשעבד את העם בעבודה קשה. הוא מכריח את העברים – כך נקראו אז היהודים – לבנות את הערים פיתום ורעמסס. אך העברים ממשיכים להתרבות, ופרעה פונה לדרך אכזרית ביותר. הוא מצווה להשליך אל היאור – הוא נהר הנילוס – את כל התינוקות הזכרים שנולדים לנשים העבריות.

אחד התינוקות שהיו בסכנת השמדה היה משה, בנם של יוכבד ועמרם. גורלו של משה, שלימים יגדל להיות מנהיג העם שיוציא אותו ממצרים, היה צפוי להיות כמו של שאר התינוקות העבריים שנולדו באותה תקופה. יוכבד אמו הסתירה אותו כשלושה חודשים, אך לאחר מכן לא היה ביכולתה להגן עליו והיא עשתה מעשה נואש: היא הניחה אותו בתוך תיבה קטנה ושמה את התיבה בין קני הסוף שבשפת היאור, מתוך תקווה שמי שימצא את התינוק לא ינחש שמדובר בתינוק עברי וכך יינצלו חייו.

ומי הייתה זו שמצאה את התינוק בתיבה הצפה על המים? לא פחות מבתו של פרעה. הנסיכה המצרית ירדה לרחוץ בנהר יחד עם משרתותיה, ולפתע הבחינה בתיבה קטנה צפה על המים. היא אימצה את התינוק לבן וגידלה אותו למרות שהבינה שמדובר בתינוק עברי שהחוק מורה להמיתו. וכך, משה שהיה המושיע של עם ישראל, גדל דווקא בארמון של המלך המצרי.

אך אנו נבקש להתעכב על משפט תמים המתאר את הרגעים הראשונים של מפגשה של בת פרעה עם התיבה שבתוכה היה מונח משה בן שלושת החודשים:

ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור, ונערותיה הולכות על יד היאור, ותרא את התיבה בתוך הסוף, ותשלח את אמתה ותיקחה
(שמות ב, ה)

המשפט "ותשלח את אמתה ותיקחה" זכה במדרש חז"ל לשתי משמעויות.

רבי יהודה ורבי נחמיה [נחלקו בכך]. אחד אמר: ידה, ואחד אמר: שיפחתה
(תלמוד בבלי, מסכת סוטה דף יב)

בהמשך הסוגיה התלמודית מובא שלפי הדעה שבת פרעה שלחה את ידה, התרחש לה נס וידה התארכה עד שהגיעה אל התיבה ומשכה אותה אליה.

הבה נתבונן בשורש המחלוקת. לדעה אחת משיית התיבה שמשה בתוכה נעשתה בדרך נס, ולדעה אחרת היא נעשתה בדרך טבעית על ידי שליחת אחת המשרתות. למעשה, שני הצדדים באים להעביר מסרים חשובים, ששניהם נכונים במידה שווה.

מצד אחד, האדם נדרש לפעול גם כאשר הוא מרגיש בודד, ללא עזרה א-לוקית. כאשר אדם בטוח שבחירתו מוסרית ונכונה, עליו לעשות כל מאמץ כדי לחתור אל מימוש הבחירה ולעשות את המעשה הנכון. לשם כך עלינו להציג את בת פרעה ככזו שפועלת בדרך הטבע. היא שולחת את המשרתת למשות את התיבה.

מצד שני, האדם יכול להיות בטוח שכאשר הוא יפעל נכון הוא יזכה ל'סייעתא דשמיא'. נס כפי שאירע לבת פרעה שידה התארכה כדי להגיע אל התיבה – אולי לא יקרה לנו. אך עזרה א-לוקית אינה מבטאת דווקא בניסים החורגים מן הסדר הטבעי. עלינו להאמין שכאשר לא נתייאש אלא נעשה את המירב כדי להשיג מטרה ראויה, נזכה לסיוע שלא ציפינו לו.

בת פרעה היא אחת הנשים האמיצות שאנו פוגשים בפרשת שמות, לצד שפרה ופועה המיילדות העבריות, יוכבד ומרים. התורה מציגה אותה כדמות מופת שהחמלה הביאה אותה לגדל את משה, בניגוד לחוק האכזרי שחוקק אביה. דמות זו זוהרת ברקיע היהדות לצד אלפי נשים וגברים שבחרו באומץ ללכת אחר המצפון המוסרי כנגד חוקים מרושעים. דמויות אלו במהלך ההיסטוריה, כמו רבים בשנות מלחמת העולם השנייה באירופה, זכו לכינוי 'חסידי אומות העולם', והעם היהודי נוצר להם תודה ולומד ממעשיהם.