הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
היום השביעי של חג הפסח מתייחד מהימים שלפניו בכך שגם הוא 'יום טוב' כמו היום הראשון של החג – יום שבתון האסור במלאכה. ביום הזה התרחש אחד המאורעות המופלאים בהיסטוריה, מאורע מכונן בתקופת היווצרותו של העם היהודי: 'קריעת ים סוף'.
העם שזה עתה – ימים ספורים קודם לכן – הוסר מעליו עול העבדות במצרים ויצא לחירות, הגיע מייד עם תחילת נדודיו למבוי סתום: על שפת ים סוף נעצר העם במבוכה, כאשר מאחוריו יחידות המובחרות של הצבא המצרי. המצוקה הייתה מוחשית – אין לאן לברוח. בפסוקים המתארים את המאורע ניכרים היטב הבלבול והמבוכה שפשו בעם:
ויישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע אחריהם, וייראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?! מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים! הלוא זה הדבר אשר דיברנו אליך במצרים לאמור: 'חדל ממנו ונעבדה את מצרים!' כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר!"
(שמות יד, י-יב)
טרם שנמשיך בקריאת הפסוקים, נבחין כי הקולות שעלו מן העם היו מגוונים. מצד אחד צעקה ותפילה אל ה' ומצד שני ייאוש מלווה בציניות מרירה. הרמב"ן (רבי משה בן נחמן, פרשן מקרא ומקובל, ספרד, המאה ה-13) מבאר כי היו בעם קבוצות שונות שהגיבו למצב הקשה באופנים שונים.
היו כאלו שפנו בתפילה נרגשת אל א-לוקים והיו גם כאלו שהתייאשו והעדיפו לשוב אל העבדות למצרים. לעומתו, מתרגם המקרא, אונקלוס, גר-הצדק בן המאה השנייה, העדיף לפרש שמדובר באותם אנשים אשר צעקו אל ה' והתלוננו ביחד. הייתה זו צעקה מלווה בייאוש.
מכל מקום, ברור כי הייתה זו סיטואציה שיצרה מבוכה קשה. לפני מספר ימים יצא העם ממצרים לאחר שרשרת מכות שא-לוקים העניש בהן את העם המצרי, והנה, נראה כי א-לוקים נטש את עמו והצבא המצרי עומד להשמיד את העבדים המשוחררים.
ברגעים אלו גילה משה רבינו אומץ מנהיגותי וביטחון עז. תגובתו הייתה יציבה ומאופקת:
אל תיראו! התייצבו וראו את ישועת ה'!… ה' יילחם לכם – ואתם תחרישון!
(שם שם, יג-יד)
אך כאשר אנו ממשיכים לקרוא אנו נתקלים בקושי פרשני. א-לוקים פנה אל משה ואמר לו את הדברים הבאים:
ויאמר ה' אל משה: מה תצעק אלי?! דבר אל בני ישראל ויסעו!
(שם שם, טו)
הקושי הפרשני נובע מכך שמשה לא צעק כלל אל ה'. העם צעק אך משה הגיב ברוגע ובביטחון. מדוע א-לוקים מורה למשה לחדול מצעקה שכלל לא נצעקה?
רבי נחמן מברסלב (ממנהיגי תנועת החסידות, אוקראינה, המאה ה-18) אמר לתלמידיו דברים שיש בהם כדי ליישב תמיהה זו:
דע, שיכולים לצעוק בקול דממה דקה בצעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל.
(שיחות הר"ן, ט"ז)
כאשר אדם נמצא במצוקה קשה – ומי מאיתנו אינו נמצא לפעמים במצוקה שכזו? – יש בתוכו קולות שונים המגיבים אל מול המצב: קול של תפילה ותחינה יכול להתערב עם קול של ייאוש וציניות; ולפעמים ישנה צעקה פנימית שאינה מקבלת ביטוי חיצוני. האדם חש שכל ישותו פונה בצעקה כל כך גדולה עד שאין מילים שיכולות להכיל אותה. הרגע הזה שבו א-לוקים אומר למשה "מה תצעק אלי?!" מלמד אותנו על עוצמתה של הצעקה של משה, צעקה שלא קיבלה ביטוי מילולי וגם לא סתרה את הביטחון שהפגין כלפי העם.
בתוך סבך הרגשות הללו, בין התפילה המילולית, הייאוש המריר והצעקה השקטה – נשמע קולו של א-לוקים בהוראה מפתיעה: "דבר אל בני ישראל ויסעו!". אכן, לפעמים אנו נמצאים בסיטואציה קשה מנשוא, הרגשות גואים ונראה שאין דרך הגיונית להילחץ מהמצוקה. ברגע זה, מלמדת אותנו התורה, עלינו להתמקד בעשייה, בהתקדמות. זהו הרגע שבו אנו נקראים ליטול אחריות, לקום ולעשות מעשה, ללכת קדימה גם אם זה נראה חסר סיכוי. כאשר בני ישראל עשו כך וצעדו אל תוך הים – נחצה הים והם הצליחו לעבור בתוכו. זהו כוחה של עשייה מתוך אמונה.