מתפלל? שים את האגו בצד!

פרשת שמיני – תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

פרשת 'שמיני', פותחת בתיאורו של היום הגדול – יום הקמת המשכן. לאחר שבעת ימי המילואים שבהם משה עושה את עבודת המשכן, ומגיע היום השמיני, ומשה מעביר את השרביט' לאהרן ולבניו:

ויאמר משה אל אהרן קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם כאשר צוה השם:
(ויקרא ט, ז)

אהרן לא ניגש אל המזבח מדעת עצמו, אלא רק לאחר שמשה הורה לו "קרב אל המזבח".  מדוע אהרן לא ניגש מעצמו להתחיל בעבודה?

רש"י מביא את דברי חכמים:

שהיה אהרן בוש וירא לגשת, אמר לו משה – למה אתה בוש, לכך נבחרת.

הכוונה הפשוטה היא, שאהרן התבייש לגשת ולהתחיל בעבודת הקודש, ומשה עודד אותו באומרו – אל לך להתבייש, הרי בורא עולם בחר בך! אזור אומץ והתחל בעבודה.

האר"י ז"ל (רבי יצחק לוריא, מגדולי המקובלים בעיר צפת, 1537-1572) מגלה עומק נוסף בנושא זה, וכך הוא כותב: "פירוש העניין, כי רק בך יש מידה זו של ענווה וביישנות, ולכן נבחרת יותר משאר חבריך".

כשמשה רואה שאהרן מתבייש מלגשת אל הקודש פנימה, הוא אומר לאהרן, שעצם הבושה שלו – היא הסיבה שמחמתה דווקא הוא נבחר לשרת בבית השם. מדוע? כי אדם שאינו מתבייש, הוא בעצם מאמין שהוא אכן ראוי ומתאים למשרה זו, וזה לכשעצמו סיבה וסימן שהוא לא ראוי לשרת בבית השם. לעומתו אדם שבוש מעצמו, הדבר נובע כי הוא חושב שאינו ראוי לתפקיד חשוב זה, וזה לכשעצמו סיבה לבחירתו.

הבעל שם טוב (רבי ישראל בן אליעזר, מייסד תנועת החסידות, מוסיף רובד נוסף להסבר זה, על פי הפסוק בתהילים (נא, יט) "זבחי אלוקים רוח נשברה".

בתלמוד דרשו על פסוק זה:

אמר רבי יהושע בן לוי, בא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה. שבשעה שבית המקדש קיים אדם מקריב עולה – שכר עולה בידו, מנחה – שכר מנחה בידו, אבל מי שדעתו שפלה מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם שנאמר "זבחי א-לוקים רוח נשברה", ולא עוד אלא שאין תפילתו נמאסת שנאמר לב נשבר ונדכה א-לוקים לא תבזה.
(סוטה ה, ב)

מה הקשר בין ענווה, ורוח נשברה, לבין הקרבת קרבנות?

במרכז עבודת המקדש נמצאת עבודת הקורבנות, שבניגוד לשאר העבודות שמסמלות את חיבור החיים אל הקדושה, הקורבנות מסמלים את ביטול החיים אל הקדושה. אדם שיש בו את מידת הענווה והבושה, ומבטל את עצמו כלפי הקדושה, הרי הוא כמי שהקריב את רוחו ואת נשמתו אל הקודש. ועל כן, אהרן הכהן שתפקידו להקריב את הקורבנות במקדש, התכונה הנדרשת ממנו ביותר היא – מידת הענווה והבושה.

כיום, אין לנו בעוונותינו הרבים את הכוהנים בעבודתם, אבל כל אחד מאתנו הוא סוג של "כהן", כאשר הוא עומד בתפילה בפני בורא עולם, אזי תפילתו היא כמו קרבן העולה על המזבח. וכמאמר הנביא הושע (הושע יד, ג): "ונשלמה פרים – שפתינו".

אם אנו רוצים שתפילנו תתקבל ברצון, עלינו לגשת אל התפילה מתוך ענווה ושפלות רוח.  רק כאשר אדם מבין את קטנותו ואפסותו לעומת גדלותו של הא-ל, הוא יכול "להתקרב אל המזבח" ולהתפלל.