פרשת ויקהל-תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

בפרשת ויקהל מתוארת יצירתם של המשכן [המקדש הזמני שליווה את עם ישראל בנדודיו במדבר] והכלים המוצבים בו. כשהכלי האחרון המתואר הוא כיור הנחושת שניצב בחצר המשכן, הכיור שממנו היו אהרן ובניו הכהנים [וכן כל הכהנים שבאו לאחריהם] רוחצים את ידיהם ורגליהם ומטהרים את עצמם כהכנה לעבודת ה' במשכן.

באופן מעניין, התורה מציינת לא רק את החומר שממנו יוצר הכיור – נחושת, אלא גם את מקור החומר:

ויעש את הכיור נחושת ואת כנו נחושת במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד.
(שמות לח, ח)

על פי התיאור הזה, הכיור יוצר מנחושת מבריקה כמראה, אשר שימשה את הנשים להתקשטות והתייפות בפני בעליהן.

רש"י, על פי המדרש (תנחומא, פקודי ט) מפרש, שתרומתן של הנשים עוררה ויכוח בין משה רבינו לא-לוקים. משה רבינו סרב תחילה לקבל תרומה זו. הוא חש שאין זה מתאים להשתמש במראה שנועדה לצורך כה גשמי כהתקשטות נשית כחומר ליצירת כלי המשכן.

אך א-לוקים עונה לו תשובה מדהימה:

אמר לו הקדוש ברוך הוא: קבל! כי אלו חביבים עלי מן הכל! שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.  כשהיו בעליהם יגעים בעבודת פרך היו הולכות ומוליכות להם מאכל ומשתה ומאכילות אותם, ונוטלות המראות וכל אחת רואה עצמה עם בעלה במראה ומשדלתו בדברים לומר "אני נאה ממך", ומתוך כך מביאות לבעליהן לידי תאוה ונזקקות להם ומתעברות ויולדות שם. שנאמר (שיר השירים ח) "תחת התפוח עוררתיך".

הנשים בחכמתן עוררו את אהבת בני זוגן, ועל ידי כך בנו את עם ישראל.

אך כיצד מעוררים את האהבה באמצעות המראה?

רבי שניאור זלמן מלאדי (מייסד חסידות חב"ד, 1745-1812) בספר ה'תניא' מלמד אותנו סוד נפלא:

ויש דרך ישר לפני איש, שווה לכל נפש, וקרוב הדבר מאד מאד, לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בליבו, להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות ליבו ומוחו.  והוא, כאשר ישים אל לבו מה שאמר הכתוב (משלי כז, יט): "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". פירוש, כמו שכדמות וצורת הפנים שהאדם מַרְאֶה במים כן נראה לו שם במים אותה צורה עצמה, ככה ממש לב האדם הנאמן באהבתו לאיש אחר, הרי האהבה זו מעוררת אהבה בלב חבירו אליו גם כן להיות אוהבים נאמנים זה לזה, בפרט כשרואה אהבת חבירו אליו.
(ליקוטי אמרים, פרק מו) 

נשות ישראל, ראו את בני זוגן כורעים תחת עבודת הפרך במצרים, חוזרים הביתה ונופלים על המיטה כשהם יגעים ועייפים. בחכמתן, הבינו הנשים שהדרך לעורר את האהבה היא על ידי ההבטה במראה יחד, כאשר הבעל מביט במראה ורואה את המבט האוהב של אשתו – מתעוררת בו האהבה הישנה.

גם מי הכיור שימשו לאותה מטרה. אדם המביט אל תוך המים רואה את בבואתו. "כמים הפנים לפנים". אותה הבטה משותפת של הבעל והאישה אל בבואתם הנשקפת במים היא המעוררת חזרה את אהבתם ומשכינה שלום בין איש לאשתו.

רבי שמחה בונים מפשיסחא (פולין, 1765-1827) מעלה שאלה נוספת: מדוע נאמר "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" ולא "כמראָה"?

ומסביר – כדי לראות את הפנים במים צריך להתכופף, ואילו בהבטה במראָה האדם נשאר עומד בקומה זקופה.

על מנת לעורר את האהבה, אין די בהבטה אוהבת הבאה מעמדה של תקיפות ויהירות. רק כאשר אדם מביט בחברו בענווה, ומתוך ויתור והכלה – אז, "כמים הפנים לפנים", מתעוררת האהבה גם מן הצד השני.