(לפני שמתחילים לאכול בסוכה את סעודת החג, מברכים ברכה מיוחדת: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה"). מצוה נוספת הייחודית לשבעת ימי החג היא "ארבעה מינים" ? אתרוג, לולב, הדס וערבה, שאנו נוטלים מדי יום בשעת התפילה או לאחריה. מלבד כל אלו, קיימת בחג הסוכות מצווה מעניינת ומפתיעה:
"חג הסוכות תעשה לך… ושמחת בחגך ? אתה ובנך ובתך, ועבדך ואמתך, והלוי, והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך… והיית אך שמח!"
(דברים טז, יג-טו)
מצוה מפורשת בתורה לשמוח בימי החג. בזמן שבית המקדש עמד על תילו בהר הבית, התקיימה המצווה בירושלים, כלשון הפסוק: "שבעת ימים תחוג לה' א-לוהיך במקום אשר יבחר". בכל לילה מלילות חג הסוכות, הייתה נערכת בבית המקדש ? מקום בעל אופי מאופק וסולידי בדרך כלל ? חגיגת "שמחת בית השואבה", ובה היו גדולי החכמים והכוהנים רוקדים ומנגנים ואף מבצעים פעלולים שונים בכדי להרבות את השמחה. "מי שלא ראה שמחת בית השואבה", אמרו חכמים, "לא ראה שמחה מימיו" (מסכת סוכה, פרק ה משנה א).
ואילו בתקופות שבית המקדש איננו עומד על תילו מתקיימת מצוות השמחה במגוון דרכים: אנו יושבים בסוכות מקושטות, נפגשים עם חברים, ידידים וקרובי משפחה, מפגש המלווה בדרך כלל בלגימת "לחיים"… כמו כן, נפוץ המנהג בקהילות רבות לערוך "זכר לשמחת בית השואבה" שהתקיימה בבית המקדש, ולצאת בריקוד לצלילי מוסיקה משמחת.
השמחה נובעת משום שבחג הסוכות אנו מבטאים את ההישענות שלנו על טובו של א-לוהים. באופן סמלי, אנו יוצאים מהבתים הקבועים, המגוננים והבטוחים, ועוברים אל הסוכה ? דירת ארעי ? שתקרתה העשויה מענפים ועלים אינה מגינה מפני הגשם והקור. בכך אנו יוצרים מצב מלאכותי, אך כזה המבטא הלך-נפש פנימי ואמיתי, של ביטחון בבורא העולם.
בתפילת ה'הלל' הנאמרת לאחר תפילת שחרית, בכל בוקר מימי חג הסוכות, אנו אומרים:
"מי כה' א-לוהינו המגביהי לשבת, המשפילי לראות בשמים ובארץ" ? א-לוהים הנשגב, הטרסצנדנטי, שכלשון הרמב"ם "לא ישיגוהו משיגי הגוף" במה הוא עוסק? מה מעניין אותו? מה חשוב לו? "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון".
זה מה שחשוב לא-לוהים, להושיט יד אל ערימת האשפה ולחלץ ממנה את האומלל. זה גם מה שהוא מצפה מאיתנו.
הפסוק הבא מהווה את אחד משיאי ה'הלל': "אבן מאסו הבונים ? הייתה לראש פינה!". המשורר משתמש במשל מעולם הבנייה. כאשר הבונים בוחנים את האבנים עבור הבניין העתיד להיבנות, יש אבנים יפות ומסותתות שהם נוטלים כדי להשתמש בהן, אבנים אחרות מונחות בצד לשימוש במידת הצורך. אך יש אבן שהיא כה מכוערת, שהבונים מואסים בה ומשליכים אותה לאשפה. והנה, לפתע מתברר כי אבן זו אינה מכוערת כלל. להיפך, היא מוצגת בזווית הבניין, במקום הבולט ביותר. הבונים לא ידעו לזהות את יופייה והשליכו אותה, אך היה מי שזיהה מתחת שכבות הלכלוך והכיעור את היופי המיוחד של האבן.
הנמשל הוא, כמובן, עם ישראל. שנים רבות כל כך נמשל עמנו לאבן מאוסה שאין בה כל חפץ. עם נרדף, מבוזה ומושמץ, עם שהואשם בהפצת מגיפות ובעלילות דם מזוויעות. האם לעם הזה היה סיכוי לשרוד? האם מישהו במהלך ההיסטוריה היה מוכן להבטיח שהעם הזה יחזור וימלא ביום מן הימים את ייעודו לשמש סמל ומופת לחכמה ומוסר? איך כיום אנו מצליחים לחוש ביטחון מלא בקיומה של ההבטחה האלוהית, שאבן מאוסה זו תהיה ל"ראש פינה"?
על כך משיב הפסוק: "מאת ה' הייתה זאת! היא נפלאת בעינינו!" ? אין כאן מקום לטפיחה על השכם. עם ישראל שורד ואף משגשג אך ורק בזכות ההשגחה העליונה שייעדה לו תפקיד רוחני. בחג הסוכות אנו שבים ומצהירים, במילים ובמעשים, כי הבסיס היציב שלנו כעם, כקהילות וכיחידים, הוא מה שאמרנו לפני ימים ספורים, בתפילת יום כיפור: "כי על רחמיך הרבים אנו בטוחים, ועל צידקותיך אנו נשענים".
הסוכה מכונה בספר הזוהר "צילא דמהימנותא" ? צל האמונה. כאשר אנו מסתופפים בצל הסוכה, אנו רוכשים קניין נצחי של אמונה וביטחון בא-לוהים, שיש בהם כדי לרומם את האדם אל מחוזות נפשיים של שלווה ושמחה, ומכאן מקור השמחה של חג הסוכות.