פרשת ויצא-תשפ"ב

הרב הגאון שמואל רבינוביץ רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים

משהסתיימו שבע השנים, יעקב מבקש לשאת את רחל, אך לבן מנצל את חסות הלילה נטול התאורה לרמות את יעקב ולתת לו את לאה כאשה במקום רחל. יעקב מתעורר בבוקר ומגלה זאת, וזועם על לבן, ולבן מצידו מגיב בטענה הבאה: "לא ייעשה כן במקומנו, לתת הצעירה לפני הבכירה!", והוא מבטיח ליעקב כי יינשא לרחל, אך עליו לעבוד עבורה שבע שנים נוספות.

כאשר הסתיימו שבע השנים, מבקש לבן מיעקב חתנו שימשיך לעבוד עבורו, הפעם עבור תשלום, אך שוב ושוב הוא משנה את תנאי ההעסקה באופן שיקטין את רווחיו של יעקב ויגדיל את רווחיו שלו. כעבור שש שנים נוספות, מבקש יעקב לעזוב את לבן ולחזור לארץ כנען. והוא נאלץ לשם כך לברוח יחד עם נשיו וילדיו.

היינו מצפים מיעקב שינהג עם לבן בהתאם, וייקח מלבן בלא ידיעתו את מה שמגיע לו, או לכל הפחות לא יהיה העובד המסור ביותר, אך יעקב מצידו –

זה עשרים שנה אנוכי עמך… טרפה לא הבאתי אליך… מידי תבקשנה, גנובתי יום וגנובתי לילה! הייתי ביום – אכלני חורב, וקרח בלילה; ותִדד שנתי מעיניי!
(בראשית לא, לח-מ)

עשרים שנה הוא רועה את צאנו של לבן במסירות, תוך לקיחת אחריות מלאה: אם חיה טרפה כבשה, או שכבשה נגנבה – יעקב אפילו לא דיווח, הוא שילם מכיסו. הוא שמר על הצאן במסירות, בחום היום ובקור הלילה.

לעומת זאת דרך התנהלות ו של לבן מעוררת תמיהה. איך מבחינתו של לבן, התנהלותו ישרה וללא רבב. כשאנו רואים מנגד התנהלות רעה ומעוותת עם משפחתו וסביבתו. מהו אם כן הדבר שגורם ללבן להתנהג באופן שאפילו הוא לא שם לב  על התנהגותו?

התשובה לכך מתגלה לנו בהמשך הסיפור: כאשר ברח יעקב, לבן רדף אחריו. וכשמשיג אותו, יעקב התעמת אתו על התנהלותו חסרת הצדק לאורך השנים. לבן מצידו הגיב לו במילים ההזויות ביותר שיכולנו להעלות על הדעת:

ויען לבן, ויאמר אל יעקב: הבנות – בנותיי, והבנים – בניי, והצאן – צאני, וכל אשר אתה רואה – לי הוא!
(שם שם, מג)

כעת קל לנו לזהות את עומק הבעיה בה נתון לבן: תפיסת הראיה שלו מעוותת מעיקרה. הוא חי באשליה מוחלטת. מבחינתו, ילדיו הינם כלים לצרכיו, נכדיו הם רכושו הפרטי, ועושרו של יעקב שנרכש בעמל ויזע – גם הוא שייך לו. כאשר הגישה של לבן לרכוש ולאנשים כה מעוותת, מה הפלא שהוא מתנהל כך עם סביבתו, מבלי אפילו שתהיה לו צל של מודעות.

רבים מאיתנו עשויים למצוא את עצמנו מבלי משים באשליה דומה. אנו עלולים לראות את האנשים שעובדים תחתינו כקנייננו הפרטי, ואת בני ביתנו ככלים לצרכינו. תפיסה זו בהכרח תוביל אותנו לנכס לעצמנו רכוש של אחרים, לא לנהוג עם סביבתנו מתוך יושרה והגינות, ואף לא לראות בכך כל פגם.

על מנת להימלט מכל שמץ של תפיסת עולם זו, עלינו לאמץ את דרכו של יעקב, הרואה בכל מה שבחייו חסד א-לוקי. כאשר נסתכל על העולם מתוך נקודת מבט זו, יהיה קל לנו יותר להבחין בין הרכוש שלנו לרכוש של זולתנו, ונוכל להתייחס כראוי אל משפחתינו, ולהודות על המתנה הא-לוקית שנפלה בחלקנו לחיות לצידם.

הבה נאמץ אל ליבנו את מילות התפילה של יעקב, אותן נקרא בשבוע הבא:

קטונתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית את עבדך.
(בראשית לב, י"א)