(דברים יז, יד-טו)
שלוש הגבלות המוטלות על המלך אנו מוצאים בתורה, ולכל אחת מהן נימוק משלה.
האחת: "לא ירבה לו סוסים" ? המלך מוגבל בצבא המרכבות האישי, דבר שכל מלך בעת העתיקה היה מתפאר בו. הנימוק לכך הוא: "ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס".
השנייה: "לא ירבה לו נשים" ? על המלך נאסר להקים הרמון מלכותי. ריבוי הנשים בעת העתיקה היה נוהג דיפלומטי מוכר, לפיו מלך הקושר קשרים מדיניים עם מלך אחר, נושא לו לאישה את ביתו של המלך-העמית. הנימוק לכך: "ולא יסור לבבו".
והשלישית: "וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד" ? טבעו של עולם שהמלך הוא עשיר, אך המלך היהודי איננו אמור לאגור הון רב, אלא לחיות ברמה סבירה. הנימוק לכך: "לבלתי רום לבבו מאחיו" ? ההון מביא לידי גאווה, והמלך מצווה, למרות מעמדו הרם, שלא להתנשא על העם.
למעשה, תפקיד המלוכה בישראל, כאשר הוא מבוצע על פי הוראות התורה, איננו מפתה כלל. התפארות, תענוגות והון אישי, נאסרו על המלך, וככזה ? מה נשאר לו מן המלוכה? בעיקר מטלות ומשימות לביצוע.
מהו בעצם תפקיד המלוכה? לא נוכל ללמוד זאת מן ההיסטוריה, מפני שמרבית המלכים המוכרים לנו ניצלו את מעמדם לטובתם האישית או שפעלו מתוך דאגה לכבודם. שלושת הדברים שנאסרו על המלך היהודי – התפארות, תענוגות והון אישי ? הם המאפיינים המרכזיים של המלוכה כפי שנראתה בהיסטוריה האנושית. ואם את אלו נטלה היהדות מן המלך, כיצד רואה היהדות את תפקיד המלוכה?
פרק בספר תהלים יוחד לנושא זה, ושם אנו מוצאים את הפסוקים הבאים:
"כי יציל אביון משווע, ועני ואין עוזר לו
יחוס על דל ואביון, ונפשות אביונים יושיע
מתוך [-מעושק] ומחמס יגאל נפשם, וייקר דמם בעיניו."
(תהלים עב, יב-יד)
תפקידו של המלך הוא לדאוג לרווחת העם, ובפרט לחלשים שאין בכוחם לדאוג לעצמם!
למעשה, כאשר נחשוב מעט, הגיוני מאוד להטיל על המלך את הדאגה לרווחת העם. הלוא המלך הוא זה שמנהל את כל ענייני העם, ובידו יש את היכולת להביא את העם לידי שגשוג בכל התחומים ? ומי ידאג לשגשוג העם ורווחתו אם לא המלך?
אך כאמור, ההיסטוריה מלמדת שרוב המלכים לא נהגו כך. התורה מכירה בבעיה זו, ומבקשת לטפל בה באמצעות ההגבלות הללו. על המלך נאסר לדאוג לרווחתו האישית ולהתנשא על העם, ובכך מעמידה התורה את המלך כמי שנותרו לו המטלות המוסריות בלבד.